פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 621 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 10 שנים ו-4 חודשים כת המכשפה- פרק 1 אור
סוווווו.....
אני מסה להעלות את הסיפור הזה שוב. הוא יתפתח בהמשך, אני מבטיח. בכל אופן, שתי תגובות והפרק הבא עולה. מוכנים כבר כמה. בבעבר הייתי מבקש ארבע תגובות, אבל הפורום הזה די גוסס. בכל אופן, הסיפור מתפתח בהמשך, ההתחלה משעממת. מזהיר מראש ;)
1
אני עדיין מנסה למצוא סיבה. למה הם עשו את זה? זה באמת היה לטובתי? אני מנסה להיזכר כמה שפחות ביום הראשון בבית הספר, כי זה היום הראשון בו פגשתי את אדיסון, הבן אדם הראשון שסמכתי עליו, וכנראה שהוא יהיה גם האחרון, אם לא יקרה איזה נס. אלוהים, תעשה בבקשה נס.
אנחנו עומדים בשורה, ידינו שלובות, וראשינו כלפי התקרה, בזמן שההמנון מתנגן ברקע מהרמקולים של הטלוויזיה.
הוא מגיע לסיומו במוסיקת כינורות דרמטית, ונודם לאט-לאט עד ששקט משתרר.
אני מביטה באמא, אחר כך באבא, ולבסוף ברוי, ובבת-אחת כולנו מתיישבים באנחה כבדה על הספה האדומה.
אחרי כמה דקות של שתיקה, אמא קמה מהספה ולוקחת מהמחסן שואב אבק, ומסירה את האבק מהשטיח החום שגובל בין הספה לטלוויזיה.
אני חשה בידו של אבא נחה על כתפי, ועוצמת את עיניי, מנסה להתמקד בחומה.
ואז אבא קם, ונעלם במטבח.
אני מביטה ברוי. פניו רציניים, ונראה כאילו הוא מהרהר במוסיקת ההמנון. גם אני בגילו פחדתי מהמנגינה הרועמת והדרמטית הזאת, אבל זה עובר.
פעייה של פרה קוטעת את הרהוריי, ואני מביטה דרך חלון הזכוכית על האחו הירוק שמשתרע לפני הבית שלנו.
פרה 102, אם אני קוראת נכון מהמרחק הזה את המדבקה שלאוזנה, פועה בכאבים, שרועה על הקרקע.
קרני השמש מאירות על פרוותה הבוהקת, וכמה פרות אחרות מתאספות סביבה.
"אבא," אני צועקת, ולא מחכה שהוא ישאל מה אני רוצה. "יש המלטה."
אני שומעת את צעדיו המהירים מכיוון המחסן, ואז את קולות הכלים המתנגשים זה בזה.
אחר כך הוא מופיע שוב, עם מוט ארוךשבקצהו שתי ידיות, שנועדו להוציא את העגל בקלות, ויוצא מהבית.
רוי ואני קמים, לובשים בשתיקה סוודרים חמים, ויוצאים החוצה לקור המצליף.
השמים כהים, ורוח חזקה מקפיאה את פניי ומעיפה את שיערי לכל עבר.
102 במרחק עשרים מטר מאיתנו. אבא צועד צעדים מהירים לכיוון הפרה, ואני מביטה במגפו ששוקע בכל פעם בתוך הבוץ.
רוי מושך בידי, ואני ממהרת לעקוב אחרי אבא.
כשאנחנו מגיעים, אבא כבר באמצע העבודה, והוא מושך בכל הכוח במוט, שזרועותיו צמודות לאזור שמתחת לזנבה של הפרה. רגלי העגל מבצבצות, ואחר כך עוד זוג רגליים, ולבסוף הראש. העגל שוכב על הדשא כמו מת, ואבא שולף מכיסו חציר ומדגדג את חוטמו של הפר הקטן.
102 ממהרת ללקק, כאילו על פי פקודה, את בנה.
העגל מחרחר, ומביט בעיניים עגולות וגדולות בפני אמו.
"בואו, ילדים," אני שומעת את אבא מאחורי. "את השאר תשאירו לטבע לעשות." הוא הולך לכיוון הבית, גוש עץ שאבא עצמו בנה, שכעת על גגו יריעת פלסטיק חומה כדי למנוע נזילה לתוך הבית, ומסביבו רחבה מקרשים, עליה כמה כיסאות מבמבוקים, שמוקפת באחו ירוק.
אני תופסת בידו של רוי, שבוהה בריתוק ברגעים הראשונים של חייו של העגל, ומושכת אותו לבית.
מחוץ לדלת, שני דליים של ירקות, גרגירים וביצים מחכים לי.
שעת האכלה.
אני מסמנת לרוי להיכנס, ולוקחת את הדליים, וצועדת לכיוון המשק חיי- קבוצת כלובים מפוזרים של חיות שונות.
אני מתחילה בארנבים, וזורקת כמה חסות וגזרים פנימה.
ארנב לבן מרחרח באף רוטט ואוזניים זקופות את הארוחה, ומיד מתחיל לאכול בקולות כרסום קטנים. עוד ארנבים מתקרבים בצעדים מהוססים, ומצטרפים גם הם לארוחה, רועדים מקור.
אני צריכה להזכיר לאמא לתפור כמה שמיכות לארנבים.
אחר כך אני עוברת אצל החמוסים, וזורקת להם שתי ביצים שלמות.
לתרנגולות, שמוקפות בגדר עץ כהה ונמוכה, בגובה הברך, שמסריחה מריקבון, אני משליכה כמה חופנים של גרגרים צהובים.
ולבסוף, אני צועדת לכיוון כלוב החוטמנים, האטרקציה האהובה על המבקרים, וגם עלי. מומו, חוטמן חום עם כתמים שחורים מקבל את פניי באף רטוב וארוך שמבצבץ מהכלוב. אני מלטפת בעדינות את אפו, וזנבו מקשקש קלות.
אני פותחת את דלת הכלוב, וצועדת כמה צעדים פנימה, ומומו מזנק ממקום מושבו לכיווני בקולות צוהלים. הוא נועץ את ציפורניו במכנסיי, ומטפס במהירות עד שהוא מגיעה לכתפי. אני סורקת את גבו בהיסח הדעת, בזמן שאני מחפשת אחר שוקוט וקייט.
שניהם מתחבאים מתחת לארגז עץ, ויוצאים ממנו כשמבחינים בי.
קייט מטפסת ומתיישבת על כתפי השנייה, ושוקוט חופר בציפורניו באדמה הבוצית.
אני זורקת כמה ביצים לאדמה, ומביטה בחוטמנים מפצחים את הקליפה ומלקקים את החלמון הנוזלי.
אני מלטפת אותם עוד פעם אחת אחרונה, ויוצאת החוצה, מרימה את הדליים, והולכת הביתה.
* * *
אמא מוזגת מרק ירקות מהביל לתוך ספל קפה, ומניחה בכפות ידיי הקפואות. אני לוגמת באיטיות, מתענגת על הטעם והחום שזה מסב לי.
אבא ורוי באים, אחרי שהצליחו להבעיר אש באח.
בעוד שעה יתחיל להיות חם, ועד אז אסתובב במעיל בבית.
טיפות נוקשות על החלון.
הסערה התחילה. אני מהרהרת.
***
רוי ישן בחיקי, על המיטה המוצעת בסדינים שאמא תפרה.
אני מאזינה להורים, שמדברים על כך שבגלל הגשם לא יבואו מבקרים מחר, ושצריך לדאוג לחימום לחיות, וכשהשיחה נגמרת, אני עוברת להקשיב לגשם, שעדיין לא בגדר סערה.
ואז אני נרדמת.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-3 חודשים הממ. מוּמוּ
אני עוד לא בטוחה לגמרי. כאילו, אני אוהבת אותו, וקראתי אותו עד הסוף. אבל יש שם איזה משהו.. לא מצליחה לשים את האצבע במדויק. בכל אופן, מחכה להמשך^^
מומו? חוטמן? XD
ועוד משהו. בשורה עשירית מההתחלה: "פעייה של פרה קוטעת את הירהוריי.." אזז. כבשה פועה, לא פרה. פרה גועה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 10 שנים ו-3 חודשים הכוונה זה שזה ייראה לך מוזר, כן :) אור
-
-
