“יש רגעים שפשוט בא לי לצרוח.
זה קורה בשיעור, לרוב במתמטיקה, כשיש כל כך הרבה שקט, אבל לא שקט רגיל, שקט רועש, שקט כל כך רועש, עד שבא לי לצעוק, לצעוק כל כך חזק, בשביל להפסיק לשמוע את הדממה המייסרת הזאת.
זה קורה באימון טניס, כשאני מרגיש שהוא לא מתיש אותי, ושאני שאני חייב לצרוח, כי כולם יודעים שלצרוח עד שהגרון כואב בזמן שאתה עונה לכדורים, מתמקם לפני הכדור, קשת, סיום תנועה, חזרה אחורה, עמידה נכונה... צעדיםצעדיםצעדים, בום! זה כל כך הרבה יותר מתיש מסתם משחק.
אם אמשיך לספר על כל שנייה ושנייה בה יש לי את הדחף הנורא הזה, תצא לי מגילה.
אה, רגע.
רק עוד פעם אחת.
אתם תסלחו, לי, נכון?
בטח שכן. אתם אנשי סימניה.
סבלנות זה בטבע שלכם.
(נכון?)
לאורך כל עמוד ועמוד, בדבר הזה, שאם אקרא לו ספר, אזלזל בספרים אמיתיים, רציתי לצרוח.
לצרוח כל כך חזק, עד שהדפים יתקמטו, יקרעו, ויסבלו.
שיבינו מה הספר הזה עשה לי.
ובמובן הרע, כן?
אז אולי קצת הגזמתי שם למעלה, הדבר-שמייחל-להיות-ספר לא גרם לי לכל כך הרבה סבל, אבל הוא לא היה טוב.
גם לכם זה קורה לפעמים?
שאתם בונים רשימה בראש שלכם, מה היה טוב בספר?
אז בואו נתחיל מהתחלה.
רואן הייתה בנויה היטב. היא לא גרמה לי להזדהות אליה, בכלל לא, לא התחברתי אליה אפילו לרגע, אבל זה יהיה פשע אם אגיד שהיא שטחית.
אז כן, גם כל שאר הדמויות שסביב רואן היו בנויות היטב.
הרעיון היה טוב, ילדה שאמא שלה, ובכן, השתגעה, והיא נאלצת לטפל באחותה הקטנה, ולמרות כל הקשיים היא מצליחה להתמודד.
גם הכתיבה הייתה טובה, אין ספק.
אז מה בעצם היה רע?
זה הקטע.
שזה היא רע.
רע מאוד.
נתחיל מכך שהפוטנציאל לא ממומש בעליל.
במקום לעשות ספר שיציף את העיניים שלי בדמעות, הסופרת החליטה לקחת איזה חתיך הורס, לחבר את רואן, וליצור מזה רומן דביק באווירת דמדומים.
העלילה איטית, לא זזה, הדברים חזרו על עצמם.
היו שם גם דברים כל כך לא אמינים.
אבא מקסים וחביב שמעשן ג'וינט ליד הילדים שלו?
ברצינות?
בכלל, הסופרת יצרה עולם מוזר מאוד.
יש ספרים שגורמים לי להרגיש ככה.
שפשוט משהו לא מתחבר, והכול נהרס, כי יש מין תחושה כזאת שזה לא אמיתי, החיים של בני האדם לא פועלים ככה.
לסיכום:
תתרחקו מהספר הזה.
שום דמעה לא תצא לכם.
בעצם, כן תצא דמעה.
אפילו כמה.
יהיה לכם מאוד מאוד כואב לקרוא את זה.
ולא בגלל שנורא תזדהו עם רואן המסכנונת שחיה כל כך נוראים, אלא תזדהו עם עצמכם, בני אנוש תמימים שנאלצו לאחוז בדבר- שמייחל- להיות ספר, ולהשתעמם כל כך.
תתרחקו מהמרק רקוב הזה.
סליחה על הביקורת הלא משהו בכלל .-.”