“מדהיםמדהיםמדהים!!!! גמרתי אותו בכמה שעות! לא יכולתי לנתק את עצמי ממנו! כל כך מדהים! והשם כל כך מתאים לו! לפעמים זה באמת מדהים איך שארוחה חגיגית במיטה הופכת למרק שבור שצריך לנקות. והכתיבה כל כך סוחפת; וואו, לא יכולתי לעצור. ואיך שמתאהבים בדמויות. ממש מרגישים ביחד איתן. רואן היא אחת הדמויות שהכי הזדהתי איתן מכל הספרים שקראתי אי-פעם. היא והרטון ארנשו מ"אנקת גבהים". ממש חשתי את הסבל שלה. מדהים איך גם היום סיפור חיים על אח שאבד יכול להיות כל כך מסובך. ואני חושבת שיש מוסר השכל נסתר בספר. רק בסוף הספר הבנתי איך הדברים בעצם התגלגלו. *ספויילרים* תחשבו על זה רגע - אם ג'ק לא היה מת אז בי לא היתה מפילה את התשליל, ואז רואן מעולם לא היתה מכירה את הרפר - ותודו שעל זה קשה לוותר. ובכלל - יכול להיות שג'ק בכלל לא היה חושב שהוא מוכן להיות אבא ובי, בשביל להיות איתו, תחליט לעשות הפלה, ואני בטוחה שהיא היתה מתחרטת כל חייה על שלא זכתה להכיר את סוני. ורואן עצמה - רואן עצמה לא היתה מי שהיא היום אילולא ג'ק היה מת. היא לא היתה נאלצת לטפל בסטרומה ולנעול את האגו שלה במקום שהוא לא הלב שלה. גם סטרומה - תארו לעצמכם לאיזו ילדה מפונקת היא היתה גדלה. בהחלט לא דודה מרשימה לסוני. ובסך הכל אפשר לומר שג'ק הרוויח הכי הרבה - הוא נחשב מלאך. ובקיצור, הלקח הוא שגם כשזה לא נראה נכון, הכל לטובה! נכון שזה לקח יפה לחיים? תחשבו שאם מישהו יקר לכם מת זה אומר שתתאהבו אהבת אמת ותהפכו לדודים. לא נחמד? *סוף ספויילרים* ולבסוף - אני ממליצה לכם ממש בחום לקרוא את הספר. כי זה פשוט בזבוז שלא לעשות את זה. אתם תהנו מכל רגע, אני מבטיחה!”

“יש רגעים שפשוט בא לי לצרוח. זה קורה בשיעור, לרוב במתמטיקה, כשיש כל כך הרבה שקט, אבל לא שקט רגיל, שקט רועש, שקט כל כך רועש, עד שבא לי לצעוק, לצעוק כל כך חזק, בשביל להפסיק לשמוע את הדממה המייסרת הזאת. זה קורה באימון טניס, כשאני מרגיש שהוא לא מתיש אותי, ושאני שאני חייב לצרוח, כי כולם יודעים שלצרוח עד שהגרון כואב בזמן שאתה עונה לכדורים, מתמקם לפני הכדור, קשת, סיום תנועה, חזרה אחורה, עמידה נכונה... צעדיםצעדיםצעדים, בום! זה כל כך הרבה יותר מתיש מסתם משחק. אם אמשיך לספר על כל שנייה ושנייה בה יש לי את הדחף הנורא הזה, תצא לי מגילה. אה, רגע. רק עוד פעם אחת. אתם תסלחו, לי, נכון? בטח שכן. אתם אנשי סימניה. סבלנות זה בטבע שלכם. (נכון?) לאורך כל עמוד ועמוד, בדבר הזה, שאם אקרא לו ספר, אזלזל בספרים אמיתיים, רציתי לצרוח. לצרוח כל כך חזק, עד שהדפים יתקמטו, יקרעו, ויסבלו. שיבינו מה הספר הזה עשה לי. ובמובן הרע, כן? אז אולי קצת הגזמתי שם למעלה, הדבר-שמייחל-להיות-ספר לא גרם לי לכל כך הרבה סבל, אבל הוא לא היה טוב. גם לכם זה קורה לפעמים? שאתם בונים רשימה בראש שלכם, מה היה טוב בספר? אז בואו נתחיל מהתחלה. רואן הייתה בנויה היטב. היא לא גרמה לי להזדהות אליה, בכלל לא, לא התחברתי אליה אפילו לרגע, אבל זה יהיה פשע אם אגיד שהיא שטחית. אז כן, גם כל שאר הדמויות שסביב רואן היו בנויות היטב. הרעיון היה טוב, ילדה שאמא שלה, ובכן, השתגעה, והיא נאלצת לטפל באחותה הקטנה, ולמרות כל הקשיים היא מצליחה להתמודד. גם הכתיבה הייתה טובה, אין ספק. אז מה בעצם היה רע? זה הקטע. שזה היא רע. רע מאוד. נתחיל מכך שהפוטנציאל לא ממומש בעליל. במקום לעשות ספר שיציף את העיניים שלי בדמעות, הסופרת החליטה לקחת איזה חתיך הורס, לחבר את רואן, וליצור מזה רומן דביק באווירת דמדומים. העלילה איטית, לא זזה, הדברים חזרו על עצמם. היו שם גם דברים כל כך לא אמינים. אבא מקסים וחביב שמעשן ג'וינט ליד הילדים שלו? ברצינות? בכלל, הסופרת יצרה עולם מוזר מאוד. יש ספרים שגורמים לי להרגיש ככה. שפשוט משהו לא מתחבר, והכול נהרס, כי יש מין תחושה כזאת שזה לא אמיתי, החיים של בני האדם לא פועלים ככה. לסיכום: תתרחקו מהספר הזה. שום דמעה לא תצא לכם. בעצם, כן תצא דמעה. אפילו כמה. יהיה לכם מאוד מאוד כואב לקרוא את זה. ולא בגלל שנורא תזדהו עם רואן המסכנונת שחיה כל כך נוראים, אלא תזדהו עם עצמכם, בני אנוש תמימים שנאלצו לאחוז בדבר- שמייחל- להיות ספר, ולהשתעמם כל כך. תתרחקו מהמרק רקוב הזה. סליחה על הביקורת הלא משהו בכלל .-.”

“גמרתי אותו בשבת אחת.מזמן לא קראתי ספר נוער ולא ציפיתי להרבה-אבל אני חייבת להודות שהספר היה קיטצ',אבל חמוד. לא ניחשתי שסוני הוא הבן של בי וג'ק-זה היה ממש לא צפוי.:) שווה קריאה,לדעתי,בעיקר לנוער.”

“אחרי שגמרתי את "נמלים" של ג'ני ולנטיין, שהיה מופלא וכתוב לעילא ולעילא, גיגלתי את הסופרת ומצאתי שכתבה גם את "מרק שבור", שאחותי קראה לפני טונות זמן וגם במקרה קיבלנו ממישהי בעבודה של אמא. הייתי במחסום קריאה מטורף, לקחתי טרי פראצ'ט מהספרייה אבל הוא היה למטה ולא היה לי כוח לרדת, אז חיפשתי את "מרק שבור", מצאתי אותו במדף איפה שהספרים שעוד לא קראתי, נשכבתי במיטה והתחלתי. אני אתחיל בזה- יותר אהבתי את "נמלים", למרות שהוא קיבל הרבה פחות הכרה בינלאומית מבטיחה כמו "מרק שבור", ואני אסביר למה- לדעתי זה פשוט כי "מרק שבור" מדבר על בעיות יותר... נפוצות, בקרב מה שנקרא "בני נוער". ברור, ג'ני ולנטיין לא כותבת על שום בעיה נפוצה, אבל "נמלים" היה מקרה יותר נדיר מאשר הסיפור של רואן. ושלא תבינו אותי לא נכון- "מרק שבור" היה ספר נהדר! הדמויות: עמוקות, מצחיקות, נכונות. הכתיבה:זורמת, פשוטה. כמו שאני אוהבת. העלילה: התפתחות טובה, מתח, הפתעה. ולנטיין יודעת איך לקחת סיפור, סיפור שרחוק ממני בכל כך הרבה קילומטרים, ולגרום לי להרגיש כאילו אני שם. זה עבד נהדר ב"מרק שבור" כמו ב"נמלים" אני בטוחה שאני אקרא עוד ספרים שלה. זהו, כבר אחרי "נמלים" הפכתי למעריצה רשמית שלה. עכשיו ההערצה שלי רק גדלה. סיפור נהדר, טוב לפתיחת מחסום קריאה. קריאה מהנה!”

“מדהיםמדהיםמדהים!!!! גמרתי אותו בכמה שעות! לא יכולתי לנתק את עצמי ממנו! כל כך מדהים! והשם כל כך מתאים לו! לפעמים זה באמת מדהים איך שארוחה חגיגית במיטה הופכת למרק שבור שצריך לנקות. והכתיבה כל כך סוחפת; וואו, לא יכולתי לעצור. ואיך שמתאהבים בדמויות. ממש מרגישים ביחד איתן. רואן היא אחת הדמויות שהכי הזדהתי איתן מכל הספרים שקראתי אי-פעם. היא והרטון ארנשו מ"אנקת גבהים". ממש חשתי את הסבל שלה. מדהים איך גם היום סיפור חיים על אח שאבד יכול להיות כל כך מסובך. ואני חושבת שיש מוסר השכל נסתר בספר. רק בסוף הספר הבנתי איך הדברים בעצם התגלגלו. *ספויילרים* תחשבו על זה רגע - אם ג'ק לא היה מת אז בי לא היתה מפילה את התשליל, ואז רואן מעולם לא היתה מכירה את הרפר - ותודו שעל זה קשה לוותר. ובכלל - יכול להיות שג'ק בכלל לא היה חושב שהוא מוכן להיות אבא ובי, בשביל להיות איתו, תחליט לעשות הפלה, ואני בטוחה שהיא היתה מתחרטת כל חייה על שלא זכתה להכיר את סוני. ורואן עצמה - רואן עצמה לא היתה מי שהיא היום אילולא ג'ק היה מת. היא לא היתה נאלצת לטפל בסטרומה ולנעול את האגו שלה במקום שהוא לא הלב שלה. גם סטרומה - תארו לעצמכם לאיזו ילדה מפונקת היא היתה גדלה. בהחלט לא דודה מרשימה לסוני. ובסך הכל אפשר לומר שג'ק הרוויח הכי הרבה - הוא נחשב מלאך. ובקיצור, הלקח הוא שגם כשזה לא נראה נכון, הכל לטובה! נכון שזה לקח יפה לחיים? תחשבו שאם מישהו יקר לכם מת זה אומר שתתאהבו אהבת אמת ותהפכו לדודים. לא נחמד? *סוף ספויילרים* ולבסוף - אני ממליצה לכם ממש בחום לקרוא את הספר. כי זה פשוט בזבוז שלא לעשות את זה. אתם תהנו מכל רגע, אני מבטיחה!”

“יש רגעים שפשוט בא לי לצרוח. זה קורה בשיעור, לרוב במתמטיקה, כשיש כל כך הרבה שקט, אבל לא שקט רגיל, שקט רועש, שקט כל כך רועש, עד שבא לי לצעוק, לצעוק כל כך חזק, בשביל להפסיק לשמוע את הדממה המייסרת הזאת. זה קורה באימון טניס, כשאני מרגיש שהוא לא מתיש אותי, ושאני שאני חייב לצרוח, כי כולם יודעים שלצרוח עד שהגרון כואב בזמן שאתה עונה לכדורים, מתמקם לפני הכדור, קשת, סיום תנועה, חזרה אחורה, עמידה נכונה... צעדיםצעדיםצעדים, בום! זה כל כך הרבה יותר מתיש מסתם משחק. אם אמשיך לספר על כל שנייה ושנייה בה יש לי את הדחף הנורא הזה, תצא לי מגילה. אה, רגע. רק עוד פעם אחת. אתם תסלחו, לי, נכון? בטח שכן. אתם אנשי סימניה. סבלנות זה בטבע שלכם. (נכון?) לאורך כל עמוד ועמוד, בדבר הזה, שאם אקרא לו ספר, אזלזל בספרים אמיתיים, רציתי לצרוח. לצרוח כל כך חזק, עד שהדפים יתקמטו, יקרעו, ויסבלו. שיבינו מה הספר הזה עשה לי. ובמובן הרע, כן? אז אולי קצת הגזמתי שם למעלה, הדבר-שמייחל-להיות-ספר לא גרם לי לכל כך הרבה סבל, אבל הוא לא היה טוב. גם לכם זה קורה לפעמים? שאתם בונים רשימה בראש שלכם, מה היה טוב בספר? אז בואו נתחיל מהתחלה. רואן הייתה בנויה היטב. היא לא גרמה לי להזדהות אליה, בכלל לא, לא התחברתי אליה אפילו לרגע, אבל זה יהיה פשע אם אגיד שהיא שטחית. אז כן, גם כל שאר הדמויות שסביב רואן היו בנויות היטב. הרעיון היה טוב, ילדה שאמא שלה, ובכן, השתגעה, והיא נאלצת לטפל באחותה הקטנה, ולמרות כל הקשיים היא מצליחה להתמודד. גם הכתיבה הייתה טובה, אין ספק. אז מה בעצם היה רע? זה הקטע. שזה היא רע. רע מאוד. נתחיל מכך שהפוטנציאל לא ממומש בעליל. במקום לעשות ספר שיציף את העיניים שלי בדמעות, הסופרת החליטה לקחת איזה חתיך הורס, לחבר את רואן, וליצור מזה רומן דביק באווירת דמדומים. העלילה איטית, לא זזה, הדברים חזרו על עצמם. היו שם גם דברים כל כך לא אמינים. אבא מקסים וחביב שמעשן ג'וינט ליד הילדים שלו? ברצינות? בכלל, הסופרת יצרה עולם מוזר מאוד. יש ספרים שגורמים לי להרגיש ככה. שפשוט משהו לא מתחבר, והכול נהרס, כי יש מין תחושה כזאת שזה לא אמיתי, החיים של בני האדם לא פועלים ככה. לסיכום: תתרחקו מהספר הזה. שום דמעה לא תצא לכם. בעצם, כן תצא דמעה. אפילו כמה. יהיה לכם מאוד מאוד כואב לקרוא את זה. ולא בגלל שנורא תזדהו עם רואן המסכנונת שחיה כל כך נוראים, אלא תזדהו עם עצמכם, בני אנוש תמימים שנאלצו לאחוז בדבר- שמייחל- להיות ספר, ולהשתעמם כל כך. תתרחקו מהמרק רקוב הזה. סליחה על הביקורת הלא משהו בכלל .-.”

“גמרתי אותו בשבת אחת.מזמן לא קראתי ספר נוער ולא ציפיתי להרבה-אבל אני חייבת להודות שהספר היה קיטצ',אבל חמוד. לא ניחשתי שסוני הוא הבן של בי וג'ק-זה היה ממש לא צפוי.:) שווה קריאה,לדעתי,בעיקר לנוער.”

“אחרי שגמרתי את "נמלים" של ג'ני ולנטיין, שהיה מופלא וכתוב לעילא ולעילא, גיגלתי את הסופרת ומצאתי שכתבה גם את "מרק שבור", שאחותי קראה לפני טונות זמן וגם במקרה קיבלנו ממישהי בעבודה של אמא. הייתי במחסום קריאה מטורף, לקחתי טרי פראצ'ט מהספרייה אבל הוא היה למטה ולא היה לי כוח לרדת, אז חיפשתי את "מרק שבור", מצאתי אותו במדף איפה שהספרים שעוד לא קראתי, נשכבתי במיטה והתחלתי. אני אתחיל בזה- יותר אהבתי את "נמלים", למרות שהוא קיבל הרבה פחות הכרה בינלאומית מבטיחה כמו "מרק שבור", ואני אסביר למה- לדעתי זה פשוט כי "מרק שבור" מדבר על בעיות יותר... נפוצות, בקרב מה שנקרא "בני נוער". ברור, ג'ני ולנטיין לא כותבת על שום בעיה נפוצה, אבל "נמלים" היה מקרה יותר נדיר מאשר הסיפור של רואן. ושלא תבינו אותי לא נכון- "מרק שבור" היה ספר נהדר! הדמויות: עמוקות, מצחיקות, נכונות. הכתיבה:זורמת, פשוטה. כמו שאני אוהבת. העלילה: התפתחות טובה, מתח, הפתעה. ולנטיין יודעת איך לקחת סיפור, סיפור שרחוק ממני בכל כך הרבה קילומטרים, ולגרום לי להרגיש כאילו אני שם. זה עבד נהדר ב"מרק שבור" כמו ב"נמלים" אני בטוחה שאני אקרא עוד ספרים שלה. זהו, כבר אחרי "נמלים" הפכתי למעריצה רשמית שלה. עכשיו ההערצה שלי רק גדלה. סיפור נהדר, טוב לפתיחת מחסום קריאה. קריאה מהנה!”