“# טאנה פרנץ' היא סופרת מחוננת שכישרון הכתיבה שלה מרשים מאד. כמו גלברייט היא שייכת לסופרים הכותבים ז'אנר של "רומנים עם מתח". להתייחס לספריה כאל ספרי מתח בלבד (ולהתלונן שהם לא ממש מותחים) זו החמצה. היא מספרת סיפור מרובד, עם מתח, דרמה, ועוד משהו, שלמען הנוחות אקרא לו גורם מקשר. זה דבר, שמאחד את כל הסיפורים והופך את העלילה לשלמה, גם כשהסיפור, כמו הסיפור הזה, הולך לכיוון של היפרדויות, פירוק השלם ל”

“בסוף הבנתי שלא אגיע לסוף הספר וגם לא מעניין אותי מה קרה בסוף. זה קרה בעמוד מאתיים תשעים ומשהו, מספר מכובד שמצביע לרוב על קרבה לכריכה האחורית (לא במקרה דנן). נכון שטאנה פרנץ אוהבת ספרים עבי כרס, בדיוק כמו שאני אהבתי בגיל 17. אבל אפילו לכוח הסבל שלי יש גבולות ברורים, שלא לדבר על כך שאני כבר לא חייבת לגמור מהצלחת, רק כי שילמנו על בד אנד ברקפסט או לסיים ספר רק מפני שרכשתי אותו. כאמור, ההחלטה ג”

“**** פעם אהבתי ספרי מתח. כלומר, אולי גם היום, אבל זאת לא אהבה כזאת של תשוקה, של זרמים בידיים, של לקרוא את הספר בידיים רועדות עד שלוש בבוקר ולהתעורר עם רוק יבש על הפיג'מה וספר מקומט מתחת ללחי. יותר אהבה של פנסיונרים, אהבה-חיבה כזאת, גם מול הפגמים, הריח-מהפה, השלמה שבשתיקה עם ההרגלים המעצבנים וידיעה/תקווה מעורפלת שאולי פעם תרגיש שוב את האהבה ההיא מפעם, דפיקות לב ואבדן שליטה ממכר. רק ע”

“**** המתרגם של הוצאת "מודן" הביט בשעון. ארבע וחצי. הזמן פאקינג לא זז. בארוחת הצהריים הוא ירד על ג'חנון ועכשיו הפחמימות הריקות טיפסו לו במעלה הגרון ואיימו להוריד אותו ביגון שאולה. הוא ישב אל השולחן, הביט למעלה, נשף בתסכול, קם לקחת קפה שרק הגביר לו את הצרבת, גירד בפדחתו וחשב על איך לעזאזל הוא מתרגם את "Faithful Place" לעברית. הוא ניסה לגולל בראשו את העלילה, והבין שאין לו, פשוט אין לו רעיון.”

“# טאנה פרנץ' היא סופרת מחוננת שכישרון הכתיבה שלה מרשים מאד. כמו גלברייט היא שייכת לסופרים הכותבים ז'אנר של "רומנים עם מתח". להתייחס לספריה כאל ספרי מתח בלבד (ולהתלונן שהם לא ממש מותחים) זו החמצה. היא מספרת סיפור מרובד, עם מתח, דרמה, ועוד משהו, שלמען הנוחות אקרא לו גורם מקשר. זה דבר, שמאחד את כל הסיפורים והופך את העלילה לשלמה, גם כשהסיפור, כמו הסיפור הזה, הולך לכיוון של היפרדויות, פירוק השלם ל”

“בסוף הבנתי שלא אגיע לסוף הספר וגם לא מעניין אותי מה קרה בסוף. זה קרה בעמוד מאתיים תשעים ומשהו, מספר מכובד שמצביע לרוב על קרבה לכריכה האחורית (לא במקרה דנן). נכון שטאנה פרנץ אוהבת ספרים עבי כרס, בדיוק כמו שאני אהבתי בגיל 17. אבל אפילו לכוח הסבל שלי יש גבולות ברורים, שלא לדבר על כך שאני כבר לא חייבת לגמור מהצלחת, רק כי שילמנו על בד אנד ברקפסט או לסיים ספר רק מפני שרכשתי אותו. כאמור, ההחלטה ג”

“**** פעם אהבתי ספרי מתח. כלומר, אולי גם היום, אבל זאת לא אהבה כזאת של תשוקה, של זרמים בידיים, של לקרוא את הספר בידיים רועדות עד שלוש בבוקר ולהתעורר עם רוק יבש על הפיג'מה וספר מקומט מתחת ללחי. יותר אהבה של פנסיונרים, אהבה-חיבה כזאת, גם מול הפגמים, הריח-מהפה, השלמה שבשתיקה עם ההרגלים המעצבנים וידיעה/תקווה מעורפלת שאולי פעם תרגיש שוב את האהבה ההיא מפעם, דפיקות לב ואבדן שליטה ממכר. רק ע”

“**** המתרגם של הוצאת "מודן" הביט בשעון. ארבע וחצי. הזמן פאקינג לא זז. בארוחת הצהריים הוא ירד על ג'חנון ועכשיו הפחמימות הריקות טיפסו לו במעלה הגרון ואיימו להוריד אותו ביגון שאולה. הוא ישב אל השולחן, הביט למעלה, נשף בתסכול, קם לקחת קפה שרק הגביר לו את הצרבת, גירד בפדחתו וחשב על איך לעזאזל הוא מתרגם את "Faithful Place" לעברית. הוא ניסה לגולל בראשו את העלילה, והבין שאין לו, פשוט אין לו רעיון.”