אדם בן 70 מישראל הובהל לבית חולים בוויאטנם, מצבו לא ידוע.
יכול להיות שחלקכם שמעתם, קראתם, או ראיתם את הכותרת הזאת. מרביתכם בטח הרימו גבה, כי, איזה זקן ילך למסע במזרח לבד?
גם אני ראיתי את הכותרת הללו.
לרוב, כשאנחנו רואים איזה משהו בחדשות, בין אם זה רצח או אונס או גנבה, אנחנו מצקצקים בלשוננו, לפעמים מזילים דמעה, אך לאחר כמה דקות אנחנו חוזרים אל שגרת חיינו, בזמן שמשפחה אחת איבדה אובדן ענק, לעיתים איבדה את עצמה.
אבל סיפור בן ה-70 בוויאטנם היה שונה עבורי, כי בן ה- 70 הזה היה סבא שלי.
יש את הרגעים האלו, שאתה פתאום קולט שבשנייה אתה יכול לאבד הכול, או, לפחות, חלק ענק מחייך?
שפתאום הכול מתערער ושום דבר לא בטוח?
ישבנו, המשפחה, טלפונים דלוקים.
הוא חיי?
הוא בסדר?
מה אם נקבל הודעה או שיחה שהוא... שהוא... המילה שמתחילה ב- מ'?
מאוחר יותר הגיעה ההודעה שכללה את מה שקרה.
הוא התגלגל מהָר. בן 70. הָר.
עוד הודעה
הוא חי. הוא חי, תודה לאל.
אבל... הוא פצוע אנושות? הוא משותק?
טוב, הוא חי. הוא חי. הוא חי.
עוד הודעה
הוא לא פצוע אנושות. לא משותק.
אבל... משהו חמור יותר?
הוא חי. הוא חי. הוא חי. הוא חי.
עוד הודעה
הוא בסך הכול פרק את היד.
מגיע מחר לישראל.
ובכל זאת.
הישיבה הזאת, הרגע הזה, שמחכים לתשובה, לתשובה שתגיד לנו אם נראה אי פעם את הבן אדם שוב, לעולם לא תימחק מהזיכרון שלי, כי, שוב, הבן אדם הזה היה סבא שלי. אבל הוא חי.
והכול בסדר איתו.
***
הייתי צמא. צמא ורעב. התחלתי להשלים עם העובדה שלעולם לא אוכל או אשתה שוב. לא אראה את ההורים שלי והאחים שלי והסבים שלי והדודים שלי.
בעצם, הדבר האחרון שאראה הוא את המים העכורים...
מהצד הלא נכון.
האוויר התחיל לצאת לי מהריאות ופרפרתי, לכוד, שוחה לכל כיוון, מעלה מידי פעם את הראש, אך לא הצלחתי לצאת מהמים. המצופים הכבדים שנתקעתי תחתם בזמן שצללתי חסמו אותי.
כמה זמן ייקח להורים שלי לקלוט שאני לא כאן?
הגופה שלי תצוף, או שאנשים יחפשו לנצח במעיינות החמים את הגופה, וימצאו אותה בקרקעית העמוקה אחרי שנים רבות של חיפושים, שלכל אורכן רצו ברחבי הונגריה שמועות על ילד מישראל שנקבר תחת מצופים?
המשכתי לשחות, לכוד.
כל מי שנכנס למים לפחות פעם בחייו מכיר את התחושה הזאת. כשאתה צולל עמוק מאוד, ובדרך חזרה אל מעל פני המים נגמר לך האוויר והריאות לוחצות ויש לך מן רגע כזה שאתה חושב; זהו זה? ולבסוף הראש מגיע אל האוויר הקר ואתה שואף בכבדות, מתענג על החמצן- העניין הוא, שבאותו רגע, שם, במעיינות החמים (שלא היו ממש חמים, אם כבר מדברים, ח-ר-ם!!!!!!!!!!!!! מהפכה!!!!!!!!!! {דמיינו את המטורפת מהפרסומת על מהפכת השניצלים}) חשבתי שלא אצא לעולם.
וברגע האחרון הצלחתי לצאת.
ואני חושב על זה, חושב שאם לא הייתי מוצא את היציאה כמה שניות מאוחר יותר, לא הייתי כאן כרגע. הייתי בתוך המים, צף או נח על הקרקעית.
החיים שלנו כל כך קצרים, והדברים הכי קטנים וטיפשיים יכולים לקצר אותם בן רגע.
השאלה היא, עד כמה להסתכן?
הטראוומה הזאת, שם, מתחת למים, רודפת אותי הרבה. אני זוכר שכשסיפרתי לאבא שלי על התקרית הוא אמר שהוא; "לא רוצה לשמוע על זה".
הו וואו. כשאני כותב את זה אני נזכר בתחושה הנוראה של החוסר חמצן. בעעעעעעע
***
מאז ומתמיד היו לי בעיות שינה. זה כאילו שבמהלך היום אני כמו חרגול קופצני ונודניק, ובלילה כל הדברים האפלים מחלחלים לי לתוך המוח ואני מפחד לעצום את העיניים.
במהלך חיי הוחלפו כדורים וסירופים, בתקווה לעזור לי. בסופו של דבר אני הזה שהצלתי את עצמי, אני זה שהתבגר והתגבר.
בתקופה האחרונה בעיות השינה חוזרות אלי. אולי זה בגלל לחץ מבית הספר, והעובדה שאני קצת יותר מודע לקורה במדינה, ואולי זה משהו אחר לגמרי, משהו שהוא פשוט חלק ממני.
אני לא יודע.
אבל בלילות האחרונים אני ישן בסלון, מידי פעם מסתכל אחורה.
כי כן, אני ילדותי. בלילה אני הופך לילד בן 4 שמפחד מהצל של עצמו.
קשה לי לומר את זה ככה, אבל זה נכון.
אז שכבתי לי ו...
אוקי.
הממ, אני מצטער.
מכאן זה עובר למשהו קצת יותר אישי שחשבתי שארצה לכתוב עליו אבל כרגע אני די לא מסוגל, כי זה מאוד מאוד אישי.
אני לא רוצה למחוק את מה שכתבתי עד עכשיו, אז פשוט... כן.
***
בכל מקרה, רציתי שהשורה התחתונה של שלושת הסיפורים תהיה משפחה.
מעולם לא התייחסתי לעובדה שיש לי משפחה תומכת ואוהבת כברורה מאליה, כיוון שאני יודע שיש המון אנשים ללא התמיכה הזאת.
היילי, למשל, מעולם לא קיבלה את התמיכה הזאת.
היא הייתה צריכה לתת אותה לצד ההפוך- אבא שלה. מאז ומתמיד היא והוא נסעו ביחד במשאית שלו (אני מקווה שכותבים 'משאית' ככה0-0). מידי פעם הם עצרו בבתי מלון, בהם לרוב האב נכנס להיסטריה וירה בקירות, כי האבא סובל מטראומות קרב והיילי צריכה כל הזמן לטפל בו.
אחרי הרבה שנים הם מחליטים לעבור לצורת חיים נורמאלית- שמים סוף להומסקולינג ועוברים לגור בבית הישן של הסבתא.
אבל כמו אביה, היילי בוחרת לשכוח דברים, להדחיק, להימנע מהתמודדות.
וכמובן שיש סיפור אהבה אבל בעיקרון זה עוד ספר של לורי האלס אנדרסון (דברי, מסובך, wintergirls, chains, prom, catalystועוד המונים), סופרת שכידוע להרבה אני מאוד מאוד מעריך. גם כאן, לורי מתמודדות באומץ, בלי התייפייפות, מול שאלות קשות שגורמות לי, לפחות, לחשוב.
הספר הזה מקסים. הוא לא הכי חזק שלה בעיניי,טיפלה קיטשי, והסוף היה קצת קלישאתי, אבל לאורך רוב ה- 360 עמודים נהניתי מאוד. לא ממש הזלתי דמעות מהספר, אבל כן התחברתי לדמויות וצחקתי הרבה כי ללורי יש הומור מעולה.
אז זהו, בערך.
הרבה זמן רציתי לכתוב ביקורת על הספר הזה, אבל תמיד כשהתחלתי הרגשתי שאני עובר לדברים קצת יותר מידי אישיים, ולא ממש נוח לי לפרסם באתר דברים כאלו, אז מחקתי.
אבל אם אתם קוראים עכשיו את הביקורת הזאת, סימן שהייתי אמיץ מספיק ופרסמתי אותה.
מקווה שלא סבלתם יותר מידי,
אור
10\1\2016
אוקי. התאריך יצא הפוך. אין לי כוח לשנות אותו.
ביי!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
