איך אתה לא יכול לראות את זה? איך?
אתה סתם נפגע, אתה נלחם בעצמך במלחמה שאבודה מראש.
אתה משלם לעצמך כדי לבגוד בעצמך.
אתה דפוק, הלב שלך דפוק.
אז למה לעזאזל אתה נלחם בו?
למה אתה לא מבין שאני מנסה לעזור?
לא אכפת לי שכשקשה לך אתה שוכח אותי,
לא אכפת לי שאני חלק קטן מהחיים שלך אבל
אתה קרוב אליי, ואני אוהבת אותך.
אתה האדם הכי קרוב אליי,
תבין אידיוט,
אני לא רוצה לאבד אותך למלחמה
שאתה
נלחם
נגד
עצמך
.
כי זה חסר תועלת, הייתי פעם במקום הזה, במירוץ הנצחי של הכאב. ואני נלחמתי נגד עצמי, ואני לא רוצה להילחם יותר.
כבר הנחתי את הנשק שלי ממזמן, אבל אני מוכנה להרים אותו עוד פעם אחת בשבילך. כדי שלא תתקע את הרומח המכוער שלך בעצמך.
כי תבין, אתה חשוב לי. אתה החבר הכי טוב שלי.
בלעדיך, אני הייתי שוקעת בבדידות ובכאב, בחיוכים ריקים.
אני קמתי בעזרתך, אז למה אתה מסרב לעזרה שלי?
אתה מכור, ואני מבינה כמעט למה. אבל אני עוד לא מבינה לגימרה למה.
אתה חידה, ואני רוצה לפתור את החידה הזו כדי לגרום לך לפתור את עצמך,
ולהפסיק לטחון את עצמך לאבק.
אתה לא נותן לחייך משמעות, אבל יש כאלה שכן.
אז תתעורר.
כי נמאס לי כבר לנסות להעיר אותך.
נכתב לפני 8 שנים ו-7 חודשים
אני מרגישה אשמה לגבי חלקים מכוערים בי, חלקים שפספסתי, חלקים שלכן הם חסרים. חלקים שעשו אותי נשכחת.
אני רוצה להיות אני בלי החלקים החסרים, אבל.. כשניסיתי לקבל חלק בחזרה, חלק גדול וחשוב שרצית כל כך הוא נעלם. הוא אומנם הופיע בצורה אחרת אבל.. עדיין. אני עדיין רוצה להיות במקום הזה, וזה כואב ומתסכל לדעת שלעולם לא אוכל להיות שם.
ויש לי הזדמנויות לתקן את עצמי, למצוא את מי שאני באמת אבל.. הכחשה, זה לא יותר טוב?
לא יודעת לגבי זה אבל.. אני פשוט רוצה לכתוב. לכתוב משהו שאנשים יעריכו, שלא יתעלמו ממני כי אני רוצה לצעוק שאני כאן ואני מוכשרת אבל אני רוצה לדעת גם איך אני מכושרת.
אני יודעת שיש בי את הפוטנציאל להיות הכל אבל אני מפחדת ליפול. אני מחפדת שאני אפול ולא יהיה אף אחד שירים אותי.
אני יודעת שאוהבים אותי, אבל עדיין.. זה מעצבן. אני רוצה להיות חופשייה ואני מרגישה כלואה בין הקירות האלה, שמכריחים אותי ללמוד את הדברים שאני לא רוצה ושלא מעניינים אותי, על חוסר היכולת שלי ללמוד בעצמי את מה שכן. לא, חוסר ההתמדה שלי. אבל שוב, אני כן מתמידה.
אני פשוט לא אוהבת תוכניות, אני רוצה לעשות את מה שאנינ רוצה מתי שאני רוצה. אני רוצה לרוץ, עכשיו עם עולם של מוזיקה בראש שלי עד אין סף אבל אני בסופו של דבר אצתרך להתעורר ולהמשיך ללכת כי אי אפשר לרוץ לנצח.
כן.. אי אפשר לרוץ לנצח אבל גם בהליכה מתקדמים. ואני לא רוצה להיות מפוחדת ממה שיקרה מחר. אני אהיה נהדרת מחר, ומחרותיים ואחר כך.
וגם אם לא אוכל להשיג את החתיכה הזו שאני רוצה אני אשיג אחרת. כי לפזל שמרקיב אותי יש יותר מחתיכה אחת שמתאימה.
האמם.. אני אוהבת את coldplay. השירים שלהם ממש טובים. אני רוצה פשוט להקשיב להם ולישון. זה מה שאני אעשה עכשיו, בביי חברים~ היה נחמד לדבר איתכם. גם אם אתם לא ממש מקשיבים^^
*זכויות יוצרים וסטאפ*
נכתב לפני 8 שנים ו-8 חודשים
מי שמכיר אותי יודע שדברים נשכחים ממני
נתקלתי הרגע במשפט הזה. אני מניחה שיש אנשים שמכירים אותי, ואני מכירה אותם. אני מניחה שכן.
אבל איפה הם? הם לא נוגעים בחיי כל כך כמו קודם.
ואחרים כבר הפכו דומיננטיים בחיי.
זה מוזר, אתמול בלילה קלטתי שאני פקינג חיה. כל יום אני קרובה יותר לבגרות, לאחרי צבא, לחיים אחרים..
ומה יקרה אז?
ושוב, ניצבתי בפני החלטה.
להיכנס ללחץ, או לשחרר ולראות מה יקרה.
כי כמו שאחותי אומרת, את חיה בסרט.
ואז תורי מגיע, אבל לפחות הפופקורן טעים..
אז אני פשוט אראה מה יקרה.
אין טעם בלהיכנס ללחץ, פשוט לחיות.
אני אוהבת לקרוא דברים ישנים שאני כותבת, יש בהם משהו יפהפה ומיוחד.
מידי פעם מעריכים ומידי פעם מתעלמים. יום אסל יום באסל.
ו, ובכן. אין לי מילים לתת לכן כעת.
היה שלום אהוביי, חייכו לעני היום.
נכתב לפני 8 שנים ו-10 חודשים
אני יכולה להיעלם בלי שכמעט אף אחד ישים לב אליי, אבל זה כבר לא נכון. חלקית לא נכון.
החיים ימשיכו בלעדיי, אבל אם אלך, אני לא אלך לבדי. אני אתלוש עם עזיבתי חלק מאנשים. מאנשים שלא ידעתי שאכפת להם ממני, מאנשים שאני הייתי להם חלק מהרקע ועכשיו יש שם חור.
כשאני נעלמת, אני לוקחת איתי חלק מאנשים, רגש אחר, עקמומיות אחרת תתפוס את מקומי אך.. עד כמה היא תיטב לעשות זאת כמוני?
רק אני היא אני. אני מתנחמת בזה.
אבל עכשיו, אני לא יכולה להיעלם בלי לתלוש אנשים ממקומם. כבר קשרתי אנשים אליי בשר זעיר שהפך לעבה יותר.
אחד, שהוא אח יותר טוב מאחי האמיתי שלי. אחר, שמשום מה אוהב אותי ומשום מה אני אוהבת אותו בחזרה. אחת, אשר הקשר שלנו מעט מוזר אבל עבה. ועוד אחת, שהקשר איתה רופף אבל הדוק. בלתי אפשרי להתיר ובלתי אפשרי לייצב במקום.
זה דבר נורמלי מה שתיארתי כרגע, לכן זה מרגיש ככ מוזר.
אני מניחה שאני הייתי ככ רגילה להיות מוזרה כדי להרחיק ממני אנשים עד שלא הבנתי שאני פוגעת בעצמי, מלקה את עצמי יום יום.
הצלקות לא חייבות להיות ענקיות כדי שמישהו ייפגע בעצמו. זה יכולה להיות צלקת קטנה, כמעט חסרת משמעות מתחת למפרק היד. או צלקת דקיקה, כמעט נעלמת אך גלויה בצד השני של אותה היד.
זו לא צריכה להיות תזכורת ענקית. זו צריכה להיות תזכורת קטנה, צריך רק לזכור את זה ולא לסלוח..
כדי להמשיך להלכות את עצמך יום יום.
שיקרת לי, וידעת שידעתי. אמרת לי שזה בסדר אבל ידעתי שמבפנים אתה לא סולח. לא סולח לי ולא סולח לעצמך. ואני רוצה לחבק אותך ולהגיד שזה בסדר, זה בסדר עכשיו ולדבר איתך אבל אני מפחדת. אני מפחדת שזה ייפגע בך.
אז אני נותנת לזה לפגוע בי, ולא בך. למרות שאתה חזק וכל יכול ואני קטנה ועדיין לא יודעת כלום אבל עדיין, אני אגן עלייך. כמה שאני יכולה.
בסך הכל, לטווח רחוק אני לא יודעת עד כמה זה יישנה. אבל עדיין, לטווח הקרוב- עכשיו. זה משנה. לי זה יותר מידי משנה.
להודות בזה, לדבר על זה ופרק את זה. לדעת מי אני באמת.. אני מפחדת. אני יודעת שזה טיפשי אבל עדיין, מה הטעם לתהות אם אתה מפחד מהתוצאה?
ועדיין, אין בזה ככ טעם או הגיון אבל אני מפחדת. לראות באמת. מה יקרה כאשר אני אראה באמת, מה אני אראה? מה יקרה לי ולתפיסת העולם הילדותית כמעט שלי?
האם אני באמת רוצה להתבגר?
אבל.. מה זה אומר.. לראות באמת?
-אם אתם רוצים להגיד דברים מעודדים, תחסכו את זה ממני. אל תגידו כמה יפה משהו שאתם לא יכולים להבין. תראו עד כמה הוא יפה אחרי שתשברו אותו ותנפצו אותו לרסיסים-
נכתב לפני 9 שנים
אתם אומרים ואומרים ואומרים ואומרים, תמיד משווים, לא חושבים שאולי אנחו אנשים שונים, שאוי העולם מתפתח ולא נהרס שאנחנו אחים בנפש ולא רק בדם.
אתם אומרים שהדור של היום אבוד, אתם דפקו אתכם וכבר לא יודעים עברית, אתם אומרים ואומרים ואומרים ואומרים כשאני רק יודעת שמה שאני הוא פשוט אני!
אני לא מתאימה כמו חתיכת פזל לתמונה, אני לא מאמינה שאני יותר גרועה, אני לא חושבת שלקבל ציונים נמוכים אומר שאני סטומה זה פשוט אומר שאני לא הכי מתאימה.
אז תעזבו בשקט אנשים, אנשים מבוגרים. אני רוצה ללמוד, לא רק לקבל ציונים. אני אוהבת לקרוא לא כדי לא להתפרק אני אוהבת לקרוא כי זה פקינג כיף!
לא כל שעה במחשב זו בריחה, לא כל 12 בלילה נחשב אכזבה, לא כל החלטה פזיזה וכושלת סופה חורבן ולא כל יום צריך להשקיע את המיטב!
לא צריך להיות אנשים שקולים, פשוט לחייך ולהיות שמחים. מה אכפת לך שאני חיה באשפה, אם כשאתה בוכה אני פקינג שמחה?!?
אני היא מי שאני אל תנסו לשנות, לא רוצה תגבורים רק בגלל שלא עברתי כמה בחינות. אז כן, לא להיות לבד בעולם הזה חשוב לי יותר צמיונים וכן, אני חושבת שהלמידה במערכת החינוך יותר מידי שיטחית!
אני לא צריכה לחשב משולשים בחיי, או עיגולים או קוסינוס או לדעת נגזרות ואם אני מתעניינת בהיסטוריה של המדינה- תנו לי את ההזדמנות פקינג ללמוד אותה!
אז, אני מציירת סוראליסטי, ראליסטי לא הולך לי ומה שאתם אומרים לי הוא שהחיים הם מירוץ ואין זמן להתבטל אבל אם כל הזמן מירוץ- מתי נהנים מההפסד?
אני רוצה לישון יום שלם עם החבר שלי, אני רוצה לחייך כי יש לי בחירה בחיים- שלא כל מי שמלומד נהפך לגאון ולמה לעזאזל לכל הגאונים יש דפוס?
למה הכל גנטי, למה אנשים חושבים שאני סטומה, למה החיים בעצמם מוצגים כמירוץ כשאתה הולך בדרך שלך בסבבה.
אז, אני לא מתאימה למערכת הזו, אני מנסה אבל אני יצור מיוחד. טז במקום לנסות להפוך למערכת מושלמת- שכולם יוכלו ללמוד בה באופן שווה אתם "משווים" את כולם והופכים אותי לגרועה, סתומה חכמה עם פוטנציאל לא ממומש.
אז, אני גאון במסווה, מהסוג הכי טוב. אתם לא יודעים כי מעולם לא תרחתם לבדוק ואם תסתכלו שנייה מהחלון מה תראו? עננים, אני רואה דברים בלי סוף.
יציריות זה המשחק אתם כל הזמן אומרים אך מה שווה יצירתיות אם אתם אותם מדכאים? כבר נמאס לי מזמן להיות יצור מוזר, אני רוצה את הטירוף שלי כאן, בכל זמן!
בכל מקרה, ילדי הקטנים, תעבדו לפי המערכת כי אם לא- אתם מוזרים.
נכתב לפני 9 שנים ו-3 חודשים
מיאו.
נכתב לפני 9 שנים ו-3 חודשים
אם יש עוד אנשים במים,
אם יש סיכוי למחילה
כי האדמה החדשה נגוזה,
והיא נעלמה בתוך תוכה.
כאב צרוב של שנתיים,
פועם כמו סריטה ישנה,
מעוות את הדרך שהלכתי,
בלי מיה קטנה.
ביד גדולה הודרכתי,
ואני מבטי למטה,
לא העזתי להסתכל אז
וגם, עכשיו.
כשהימים חולפים כמו מים,
כשאסור לעצור את השעון,
תגידו עוד יש עוד ימים לחיות
בתוך כל אותם המשוחות?
כי אם יש עוד אנשים במים,
כי אין עוד כוח לדרוך,
אם האדמה מרגישה כמו מים
ואם הכעס את הגוף יישרוף.
תן לי לרוץ וללכת,
תן לי להיות עצמי,
בלי להחזיר את הראש שלי שוב
למים הקרים.
נכתב לפני 9 שנים ו-4 חודשים
לאנשים שהפכו את היום הזה להרבה יותר טוב ויותר נחמד והפיגו את שיעממו של חלון~
רצתי, והרגשתי את הנשימה שלי מתקצרת עם כל שנייה שעוברת. רציתי רק לנוח לכמה שניות אבל ידעתי- השניות האלה יהפכו לדקות שיהפכו לשעות שיהפכו למוות. לא רציתי, לא הייתי מוכנה לעצור.
מעדתי ונפלתי. עצרתי. הרגשתי את זה ממשיך ממני והלאה, נעלם ומתרחק. שוטטתי סביב ולא יכולתי לעשות דבר, יכולתי רק לבהות בשמיים ולחפש משהו, לא ידעתי מה.
אחרי שיטוטים מצאתי מישהי לדבר איתה, והיא הכירה לי עוד אנשים שיכולתי לדבר איתם. והתאהבתי, ואתאהבנו ונפרדנו בגלל סיבה לא ברורה ונפגעתי ובכיתי וחייכתי והבנתי.
והשגתי חבר. חבר טוב, לא אחד כזה שהולך ועוזב, חבר אמיתי. מה שמדהים הוא העובדה שהוא רץ איתי. הוא החל לרוץ ואני עקבתי אחריו והגענו למקום אחר ופגשנו עוד מישהו, עם עיניים יפות והיה מעניין לדבר איתו ואז הבנתי שאני לא מרגישה כאב כבר, אני כבר לא מרגישה לבד. נחמד לי עכשיו, הבטתי ביער והבנתי, לא צריך לרוץ יותר. אין אחרי מה לרדוף. אז התחלנו ללכת ולדבר ככה סתם. היה נחמד, ראיתי את העצים והשיחים והכל וחייכתי והתעניינתי ולמדתי והשכלתי.
רציתי שהיום הזה ימשיך לעד, אז פשוט עצמתי את עיניי וישנתי.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
הא! רציתם איזה סוף עצוב או משו? אז? נחשו מה! לא אתן לכם סוף עצוב כי היה לי יום מדהים היום והכרתי אדם חדש שכיף לי לדבר איתו ונחמד לי. מלא זמן לא כתבתי כאן ואני מצטערת על זה, אבל אני אנסה לכתוב יותר.
נכתב לפני 9 שנים ו-5 חודשים
אני לא רוצה לגרום לאף אחד לקבור אותי, אני לא רוצה לגרום למי שאני אוהבת לראות אותי מתה, להיות נוכח במציאות שבה אני לא קיימת מסיבה פשוטה, כי אני משהו. אני התגלמות של משהו ביקום חסר הצבע הזה ואינני רוצה לגזול את הדבר הדפוק הזה מהם.
אני רוצה לגרום להם להתגאות בי, לחייך כשהם רואים אותי, אני לא רוצה שידידי הנפש שלי יישארו בלעדי. זה די אגואיסטי אבל אני יודעת שזה יכאב להם, וזה יכאב גם לי, אבל סביר להניח שאני לא אזכור מסיבה פשוטה-
לא זכרתי מה היה בעולם הקודם, לא אזכור מה היה בעולם הזה.
אני רוצה להספיק לעשות דברים, אני רוצה לעשות דברים, לנצל הרגשות, לכתוב ולצחוק.
אני רוצה לקרוא את כל הספרים שיש בעולם, גם אם הם לא נראים לי מעניינים במיוחד, אני רוצה להספיק הכל אבל אני רוצה גם לישון יום שלם ליד מישהו שאני אוהבת אותו והוא אוהב אותי ופשוט להיות חלק ממשהו, להיות חלק מעצמי ולהיות עם אנשים. אני צריכה להגיד לאנשים שאני אוהבת אותם, יש הרבה דרכים לאהוב, מסתבר. ואני רוצה להגיד לכל אחד שאני אוהבת אותו שאני אוהבת אותו בגלל שיש סיכוי שלא אוכל להגיד להם את זה מחר, או בעוד שבוע.
אני רוצה להיות מסוגלת לעוף, אבל הדבר הזה לא יקרה. הוא לעולם לא יקרה.
אני כבר לא ילדה קטנה שמסתכלת רק למטה ורואה רק את הסבל שלה, אני חיה עם הסבל שלי, עדיין לא מצאתי את המקור שלו ועקרתי אותו מהשורש אבל זה כנראה יגיע בשלב מסוים.. אני לא יודעת, יכול להיות שכן מויכול להיות שלא.
אני חושבת שאני דפוקה אבל לא העלתי לעצמי את הרעיון שאולי אני לא ככ דפוקה, אולי אני פשוט מי שאני ואין שום דבר דפוק בזה. אני רוצה לחייך לעולם שמחייך אליי אבל העולם לעולם לא יחייך אליי, אז אני פשוט אחייך לאנשים שיחזירו לי חיוך. אני אלטף את קורה כי היא כלבה מקסימה ומכוערת באופן הכי חמוד שיש.
אני פשוט אגיד לכם אנשים, אני אוהבת אתכם. גרמתם לי לחייך, לפרוק את הכאב שלי כשהיה לי ממש קשה אבל.. אבל מקווה שאני כבר לא זקוקה לכם. נראה לי שלא, עכשיו אני זקוקה לאנשים אמתיים לדבר איתם.
כמעט סיימתי לקרוא את מחפשים את אלסקה. פאק, אני מרגישה כאילו משהו קרוב אליי מת והכל באשמתי!
אל תגיבו אנשים, אם אתם בכלל קוראים את זה פשוט תמשיכו בחיי היום יום השקטים שלכם ו.. לא יודעת. אם אתם מחפשים הארה אל תחפשו אותה כאן, לכו ותחפשו אותה בעצמכם. אני לא מתכוונת לעשות לכם את העבודה.
ז'אנה~
נכתב לפני 9 שנים ו-6 חודשים