המצב שלי בכיתה ט' לא היה טוב. הרגשתי שחברות שלי עוזבות אותי, מתרחקות ממני אלפי שנות אור. הגעתי אל החופש הגדול אחרי שלא דיברתי עם חברה הכי טובה שלי כמה חודשים. לא דיברתי איתה עוד חודשיים. גם עם האחרות לא דיברתי הרבה בחופש. כאב לי, כאב לי. הייתה לי יום הולדת. חגגו לי, והרגשתי בחוץ. לא הייתי שייכת. אאוטסיידרית.
כעסתי על עצמי. שנאתי את עצמי. שנאתי את "חברות" שלי. ברחתי אל הספרים. בכיתי הרבה. יותר מדי ספקות שהלב שלי יכול להכיל. שאלתי שוב ושוב- "מה את עושה לא בסדר? תפסיקי להיפגע כל כך! למה את כזו רגשנית?" אבל לא, לא הצלחתי להתנתק מעצמי, לא הצלחתי להיפטר מהספקות והחששות והכעס והמרירות. התרסקתי המון. קשה למצוא משהו שישמח אותך כשאת עולה על גדותייך, מוצפת, בחששות ועצב.
תחושת הבדידות לא זרה לי. בחטיבת הביניים, ביסודי. תמיד בסוף הגעתי לזה. הייתי חברה טובה של בנות, ואז מתנתקת, מתפרקת לי כמה זמן וחוזרת ומוצאת אחרות ובסוף שוב מתפרקת.. לולאה אינסופית שלא נגמרה לא נגמרת לא תיגמר.
השנה התחלתי את כיתה י'. כיתה חדשה, אותן חברות כמו שנה שעברה. שוב, שוב קשה לי. אני בונה את עצמי לאט, מנסה לא לעשות את אותם טעויות שעשיתי. להדחיק את הבעיות של שנה שעברה.

דברי עורר בי הכול. את כל הכאב שוב. מלינדה לבד.
היא מסתובבת לבד במסדרונות הכיתה, היא נמצאת לבד בחדר, היא בורחת לבד מהמציאות.
היא שותקת.
מנודה ומנדה את עצמה, מסתתרת מהכול, פוחדת מהכול. וזה לא שהיא חלשה- ממש לא. פשוט כל מה שהיא עברה ריסק אותה לרסיסים, ועד שמוצאים את הדבק, עד שמתאימים מחדש את החתיכות... והיא עושה את זה. לאט, בשקט. מוצאת את האור שבקצה המנהרה, מראה לי שאני חזקה. שאני יכולה גם.
מלינדה עוברת הרבה- החברות שלה, שנטשו אותה ברגע שנהיה קשה, ברגע שעשתה משהו שלא מצא חן בעיניהן, בלי לבדוק למה. ההורים שלה, שרבים ביניהם ולא שמים לב לבת המפורקת שנובלת להם בין הידיים, עסוקים מדי בוויכוחים מטופשים. מצחיק, שהם כועסים שהיא אינה מדברת ולא מנסים לבדוק למה..

אז היא עושה את מה שהגיוני שתעשי. היא בונה לה עולם משלה, מתכסה מתחת לשמיכות וישנה. לא חושבת על הכאב, מדחיקה אותו. בונה חומה ענקית שכבר לא מאפשרת לה לנשום מרוב שהיא אטומה, חומה שתדחיק את כל הכאב והצער והאכזבה שהיא חוות.
נפרדת מהאושר, נפרדת מההנאה, נפרדת מהביחד, נפרדת מהמילים. וזהו.

Help, I have done it again
I have been here many times before
I hurt myself again today
And, the worst part is there's no-one else to blame

Be my friend
Hold me, wrap me up
Unfold me
I am small
and needy
Warm me up
And breathe me

Ouch

I have lost myself again
Lost myself and I am nowhere to be found,
Yeah I think that I might break
Lost myself again and I feel unsafe

Be my friend
Hold me, wrap me up
Unfold me
I am small
and needy
Warm me up
And breathe me

לא ציפיתי שכל כך אוהב את הספר- שהוא יגרור אותי אל החלקים בלב שאני כל כך מנסה לסגור ולאטום. לא ציפיתי שהוא יקרע אותו ויחבר אותו כמו פלסטלינה. שאתחבר אליו, שאהיה מלינדה. צינית וכואבת ומצחיקה ושקטה.
רציתי להושיט לה יד, רציתי שהיא תושיט לי יד. רציתי שנחייך אחת לשנייה ונישען אחת על השנייה ונציל אחת את השנייה. אבל כל אחת עומדת בפני עצמה. ובכל זאת מלינדה הצליחה. ואני מקווה, אני יודעת, שגם אני אצליח. אני בונה את עצמי מחדש, ואני אמשיך לבנות, לכרות כמה ענפים פגומים בעץ שלי, בגלל שהשורשים שלי בסדר גמור. הם חזקים, והם מחזיקים אותי במקום, לא מאפשרים לי להתפרק. לא להתחבא, לא לברוח, לא לפחד.
די. נמאס לי לשתוק ולחכות שהכול יסתדר. הלב שלי מספיק גדול בשביל הכאב הזה, ומספיק גדול בשביל עוד הרבה אור ושמחה.
אני מאחלת גם לכם, לכל הקוראים של סימניה-
דברו.

אזהרת טריגר: פגיעות מיניות.*

אני לא יכולה שלא להתפעם מהיכולת ההזויה משהו של נפש האדם לבצע עקיפה של זיכרון מרוטש על הכביש ולהמשיך לנסוע.
לקחת זיכרון איום, לתקוע אותו בצנצנת ולשמר אותו בעומק המרתף של התת מודע.
בפשטות, זאת הדרך לשרוד. כי הנפש לא מסוגלת, לא מסוגלת להמשיך בלי פשוט... ללכת, לרוץ, לברוח. לשכוח. לשים בעבר, להמשיך הלאה,
כאילו כלום לא קרה.

ברוב המקרים השלב הזה לא מחזיק לנצח. מתישהו הזיכרון יברח מהצנצנת, יצוף ויגאה. אולי גם יטביע.
ועדיין. אני לא יכולה שלא להעריך את הנסיון הנואש של הנפש להציל את עצמה, להמשיך לחיות, להסתכל אל האופק.
~
"אני מניחה שפשוט הייתי צריכה לספר למישהו, פשוט לספר למישהו. לגמור עם זה. להוציא את זה, לפלוט את זה."

(זה. הזה הזה. כי אין לזה שם, אי אפשר לומר את זה בקול. אפילו לחשוב את זה כמעט בלתי אפשרי.)

מלינדה.
מלינדה היא ילדה-נערה
כואב לה
כל כך כואב לה
והיא כל כך לבד.
מלינדה היא שנאה עצמית, דיכאון, בריחה
מלינדה היא יצירתיות, בגרות, עוצמה
יותר מכל- מלינדה היא אומץ. אומץ אומץ אומץ. אומץ לשרוד.
גם אני מלינדה.
~
אני חושבת שהיחודיות של "דברי", היא שהוא לא ספר משתפך בכאב, מזעזע ומטלטל בצורה בלתי אפשרית לעיכול, כמו ספר אחר שקראתי לאחרונה.
כן, הוא מספר סיפור קשה, נורא, כואב. אבל לורי האלס אנדרסון, בחכמה רבה, עוטפת את הסיפור של מלינדה במעטפת דקיקה של הומור מריר, של ציניות נוקבת ומפוכחת. מעניקה למלינדה סוג של עור שני שמגן עליה, וגם על הקורא/ת.
וזה באמת דק מן הדק.

"דברי" לא מדבר רק על שתיקה פרטית, אלא על שתיקה כללית. העלמת העין של המורים, של ההורים של מלינדה, של כל מי שמסביב. למה אף אחד לא שואל? למה אף אחד לא ניגש? למה לאף אחד לא אכפת? זה מפחיד לחשוב שדבר כזה יכול לקרות, שאף אחד לא יראה אותך באמת. שלא יהיה מי שיסתכל לך בעיניים ויראה שהן קרועות מכאב.
זה גם ספר על השתקה. לא אפרט יותר מדי. אבל יש בספר סצנה חזקה מאוד של עימות בין מורה שתלטן ועריץ לבין תלמיד אמיץ שלא מוכן להיכנע.
~
קראתי את הספר לראשונה בכיתה ח', כשהייתי בת גילה של מלינדה, ועכשיו פעם שניה. זה כל כך מוזר להשוות בין שתי הקריאות, כאילו מישהי אחרת קראה את הספר הזה אז.
אז, הזיכרון האישי שלי היה מודחק כל כך, קראתי את הסיפור של מלינדה בנתק רגשי חזק מאוד. לא הרגשתי, לא כאבתי. רק פחדתי.
ועכשיו, כמה חודשים לאחר שהזיכרון עלה וחזר להיות חלק מהחיים שלי - חייתי את הספר הזה. הרגשתי וכאבתי, ולא פחדתי ולא ברחתי. היתי שם בשביל מלינדה, ומלינדה היתה שם בשבילי. הושטנו יד..

"דברי" עוזר לי להמשיך ולדבר את הסיפור שלי. לא לשתוק, לא לפחד מעצמי וממה שקרה לי. אני מודה ללורי על כך. וגם על העיסוק שלה בנוער, על הכתיבה שלה על נוער, לנוער. שאכפת לה.
אל תפחדו לדבר, אל תפחדו לספר את הסיפור שלכם.
אל תפחדו לבקש עזרה כשאי אפשר לבד.
~
טוב, זו הביקורת המדכאת ביותר שכתבתי/קראתי בסימניה אי פעם.
אז אני מוסיפה כמה מילים שאני באמת מאמינה בהן. גם אם לא תמיד מצליחה לחיות לפיהן.
אז ככה: יש חיים אחרי פגיעה. יש חיים אחרי טראומה. יש חיים אחרי מוות. יש חיים אחרי יאוש!
יש אור מאחורי החושך. בתוך החושך. לפעמים אפשר לראות אותו רק בקושי; לפעמים הוא מחייך אלי והוא זהוב ויפהפה ואני מאמינה בו לגמרי. לפעמים הוא מסתתר ממני, לפעמים אני ממנו.
אבל הוא תמיד ישנו. ואני הולכת בדרך הזאת, למרות שהיא מפחידה ומטלטלת וכואבת, כי אני יודעת שבסוף המנהרה אני אהיה באור.
אני אהיה האור.

ועוד דבר חשוב חשוב שבת-יה העירה את תשומת ליבי לגביו- אנחנו חיים בתקופה קשובה, תקופה מכילה ומקבלת. אני יודעת שלא תמיד רואים את זה, אולי רוב הזמן, עם כל הפילוג והשנאה ומה לא. אבל אין ספק שמשהו השתנה. אין ספק שהיום המענה הטיפולי לגבי כל פגיעה שהיא רחב יותר, בין אם זו פגיעה מינית, בין אם זה הלם קרב, בין אם זה שכול. אפשר לקבל עזרה, ואולי זה משהו שאפשר לברך עליו בכל הכאב הזה.

אַתְּ עוֹד תֵּצְאִי מִן הַחֹשֶׁךְ הַזֶּה
אֲנִי יוֹדַעַת

אַתְּ תִּפְרְצִי חוֹמוֹת
גְּבוֹהוֹת מִזּוֹ שֶׁל סִין
אַתְּ תַּפִּילִי מִגְדְּלֵי
רַהַב בָּבֶל

וְהַשָּׁמַיִם יִהְיוּ מָעוֹף
מַחְשְׁבוֹתַיִךְ הַחֲדָשׁוֹת,

לִבֵּךְ הַמִּשְׁתַּלֵּם.

*לקח לי זמן להבין שאולי בטעות הפעלתי אצל אחת או אחד מן הקוראים את הביקורת טריגר למקרה שהיא או הוא עברו. אם היה כך, אני מצטערת.
~

"ואולי, הוא יהיה הדבר שבשבילו החזקת חיים..."
https://www.youtube.com/watch?v=pDUgD0jaseo

אזהרת טריגר: אונס והטרדה מינית





את הספר הזה קיבלתי בדואר מספר ימים אחרי כנס עולמות, אחרי אלפי הנדנודים מאור על כמה שהספר מדהים ושאני צריכה לקרוא אותו, הוא שלח לי אותו. (וגם נזכר כמה זה היה מטופש מצידו, כי הוא היה יכול פשוט להביא לי את הספר אישית בכנס)
אני סומכת על הטעם של אור רוב הזמן, אחרי ההצלחה עם הגל החמישי והערפילאים, שני ספרים נוספים שהוא לא היה מוכן לסתום את הפה לגביהם. אז לא היססתי אפילו לשנייה כשנטלתי את הספר ליד והתחלתי לקרוא.

ויהיה מיותר לומר שלא התאכזבתי. לורי חוטפת אותי לעולם המריר והאילם של מלינדה. מושכת אותי בשרוול ודוחפת את הראש למים, בלי להתיר לי לקחת שנייה אחת לנשום לפני.
וכך אני נגררת אחריה במסדרונות, קוראת בחיוך קטן על שיעורי האומנות, מעריכה את אופיו של דיויד, ותוהה עד כמה אני דומה להת'ר.
אבל יותר מכל, מתרכזת ביצור. אותו יצור שמלינדה מזכירה כמה וכמה פעמים במהלך הספר, עד שהיא כותבת מה קרה. מה הוא עשה לה. אותו יצור שאורב במסדרונות ויוצא עם החברה הכי טובה שלה לשעבר.

(היצור שלי נמצא בחדר בסוף המסדרון. הוא לרוב יושב מול המחשב ומשחק באותו משחק אלים עם החברים שלו, צועק במיקרופון של הסקייפ וצוחק. רוב הפעמים, אני רואה אותו אולי פעמיים ביום. וגם אז אלו שתי פעמים חטופות כשהוא עובר לידי או הולך לאכול. אנחנו לא מדברים.)

למלינדה אין ממש חברות. כולן נטשו אותה, אחרי שהיא התקשרה למשטרה באותו לילה במסיבה. היא לא ידעה מה עוד לעשות. איך להתמודד. היא הייתה חנוקה מדמעות מכדי שבכלל תוכל לדבר, אבל מי שענתה איתרה את המקום ותוך כמה דקות שוטרים מילאו את המקום. אבל מלינדה לא זכתה לספר למה היא התקשרה.

טוב, אין לה חברות, חוץ מאחת, בערך. הת'ר, התלמידה החדשה. שמתאמצת כל כך להתאים את עצמה בבית הספר החדש. שמנסה כל כך להיכנס לקליקה, לקבוצה.
היא אנגרטית ומדברת הרבה ובהתחלה הזכירה לי את עצמי, רק הרבה יותר חדורת מוטיבציה ופחות עצלנית. וככל שהמשכתי לקרוא, חיבבתי אותה פחות ופחות והזדהתי איתה פחות ופחות.

המצב בבית לא יותר טוב. גם התקשורת עם ההורים לא רבה. הרוב מסתכם בפתקים על השיש ובהרצאות על הלימודים. הם מרוחקים, ממנה ואחד מהשני.

על כריכת הספר כתוב, "דברי - אנחנו רוצים לשמוע מה יש לך לומר!"
אבל, המציאות קצת שונה מזה.

("רק אל תספרי לאמא ואבא, אוקיי?")

החברה משתיקה אותנו.

(הקול שלו נואש קצת והוא עומד לצאת, כבר עם רגל אחת בחוץ.)

היא לוקחת את קולנו.

("רק אל תספרי להם.")

היא מאשימה אותנו. את הבגדים שאנחנו לובשות. את השעה והמקום שבהם העזנו להימצא.

(והוא חומק מהדלת כשאני מחבקת את הכרית קרוב יותר אלי ומנסה לנעוץ את מבטי עמוק כמה שאפשר במסך הטלוויזיה. מנסה לא לחשוב על זה. מנסה לא לחשוב על כלום.)

היא מזכה אותם. את מי שתקף. הם לא מקבלים את עונשם.

(פעמיים זה קרה. הפעם הראשונה בבית מלון באילת. פעם שנייה בסלון, אצלנו בבית. צעקתי, אבל מה זה משנה כשאין עוד אדם שישמע.)

אני מכירה יותר מדי אנשים שחוו את זה והאנשים שעשו להם את זה לא הורשעו. חלקם אפילו לא דיווחו עליהם.

(והוא האשים אותי בפעם השניה. אמר שאני התחלתי. שאני צריכה להפסיק ללבוש חולצות כאלו.)

אבל מה אני מדברת, זה לא כאילו שאני אמרתי משהו.

(לפי הסטטיסטיקות, כמסתבר, כשמונים אחוז מהמקרים, התוקף הוא אדם שהקורבן הכיר מקרוב.)

כמו מלינדה, גם לי זה קרה כשהייתי צעירה מכדי להבין. באותה תקופה לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות. וגם לא בפרק זמן ארוך אחרי.
למען האמת, עד הספר הזה, לא הקדשתי למה שקרה הרבה חשיבות. אלו היו נקודות קטנות בחיים שלי, שבקושי עיצבו את מי שאני. איך אני יכולה לקרוא לעצמי קורבן? פפט, פליז. אני בסדר. מי צריך את הרחמים שלכם. אני לא צריכה עזרה.

(אני רק רוצה להגן על אחותי.)

כי כל פעם שהם משחקים הלב שלי מאיץ, ואם היא צועקת, "די, תפסיק!" אני לא יכולה שלא לרוץ מהר אליהם. אם היא בוכה ממנו, גם אם זה על הדבר הכי מטופש בעולם, כמו זה שהוא בא והעביר ערוץ, אני שם, מרימה אותה מהר לזרועותי ועוטפת אותה בחיבוק כאילו היא חוותה את הדבר הכי נורא בעולם.

(היא בת שש ואני מפחדת עליה.)

ואתם רואים את זה בכל מקום, אני יודעת. אתם רואים את זה ב"קאט קולז", ברחוב. כשעוברת בחורה עם ג'ינס קצר מדי לטעמכם ואתם לא יכולים שלא לשמוע את השריקה והצעקה של, "איזה כוסית!", או כשעוד פעם מדווחים בחדשות על מקרה קיצוני.
מה, אני אפילו לא צריכה להסתכל רחוק מדי כדי לתת לכם דוגמא.
מאי פאטל? כן? יש סיכוי ששמעתם את השם? פה, שם, וגם מהבחור ההוא? אולי מכרים שלכם שיתפו את הפוסט שלה, של הבחורה שקמה ואמרה, וסיפרה על מה שקרה. כי היא סבלה מספיק, והיא לא יכולה לחכות שמישהו אחר יספר את זה במקומה. היא זו שעברה את זה.

היא קמה ודיברה, נושאת את הקול שלה למרחקים, מספרת על איך המפקד שלה, סא"ל לירון חג'בי בכבודו ובעצמו (שאני אישית לא שמעתי עליו לפני, אבל הבנתי מדבריה שהוא היה מכובד ומוערך עד מאוד) תקף אותה מינית.

הוא: מנצל את היותו המפקיד שלה
הוא: תוקף אותה
הוא: במשך מספר חודשים
היא: מצולקת נפשית ופיזית
היא: לוקחת עמדה
היא: מדברת
הוא: הודה בכל הטענות נגדו
הוא: יודח מצה"ל אבל. הוא לא יועמד לדין על עבירות המין החמורות שביצע.

(וכאילו שזה לא גרוע מספיק,, בדף פייסבוק בשם "סוף לטרור הפמינסטי", פירסמה אישה [כן, אישה, כן] פוסט, שבצמצום מצומצם, מדבר על העובדה שבפרופיל שלה יש תמונות שלה, בבגד ים, ש, "לא משאיר הרבה מקום לדמיון". היא גם מוסיפה שהיא לא מאשימה את הקורבן, חס וחלילה, פשוט, מה היא מצפה, המאי הזאת, הרי לגברים יש רצונות. "אותי זה דוחה שמישהי שמחצינה את הנשיות שלה בצורה כל כך בוטה הולכת על צעד כזה של האשמה כלפי גבר [...] מי שמתייחסת בכזאת פתיחות לגוף שלה מוטב שתתייחס בפתיחות גם לצד השני שאולי מעד בהתנהגותו.")

הספר הזה, עם 188 עמודים בלבד (גם אני הופתעתי מאורכו הקצר), מצליח לגרום לי לשפוך בעצמי את כל המילים האלו החוצה. כשהתחלתי עם הביקורת הזו, בכלל לא תיכננתי לכתוב בכזה פירוט, בכלל לא תיכננתי למלא שלושה עמודי דוקס, בכלל לא תיכננתי לדבר.

מלינדה מתאפיינת בכתיבה הנערית הזאת, שאפשר לראות ב'נמלים', ו'המקרה המוזר', ו'בינתיים הכל בסדר'. אותה כתיבה של בני נוער שחווים קשיים אבל לא מצנזרים את זה. כנים באופן קיצוני. עם נימה ציניקנית שכזו.
בשיעורי אומנות, הוטל עליה לצייר עץ. כלומר, לאו דווקא לצייר אותו. היא מוזמנת גם לפסל, לעצב, או לחרוט. האחרון הולך לה קצת פחות טוב. המורה שלה, מר פרימן, הוא קצת קו-קו. אחד שמשמיע מוזיקה בזמן השיעור ולא אכפת לו ממש מה התלמידים שלו עושים, כל עוד זה אומנות, כל עוד הם מבטאים את עצמם. וזה היה מקסים.

תהי רגועה, תנסי להנות
אם תפסיקי לבכות זה ישרוף לך פחות בעיניים
בסוף תלמדי לאהוב גם אותי
אבל בינתיים.. - יוני בלוך/ הסוד הקטן

אתר מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל - http://www.1202.org.il/

לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם הייתי עובר הכול לבד.
כי אם כמה שזה נראה לי רגיל וברור מאליו, אני יודע שזה לא אצל כולם.
לא לכל אחד מחכה בבית משפחה תומכת, שאפשר לומר לה הכול.
לא לכל אחד יש זוג הורים, שתמיד-תמיד יחשבו עליך, תמיד- תמיד יתעניינו באיך אתה מרגיש.

מלינדה סרדינו היא אחת מהם.

יהיה מטופש אם אעמיד את מה שאני עובר לצד מה שמלינדה עברה.

כי מה כבר קרה לי?

מידי פעם מציקים, קוראים בשמות, והמקרה היחיד שבאמת אזכור קרה השנה, שחבורת ילדים מהשכבה קראו לי בשמות (הומו, קוקסינל ועוד), לאחר שיעור מדעים, וזה היה כל- כך משפיל, כל- כך מעליב, עד שלא יכולתי לשאת את זה וברחתי הביתה.
ושם חיכו לי ההורים שלי, שלא כעסו, צעקו, או הגיבו בהיסטריה, אלא ניחמו, עודדו, והציעו עזרה.
יום לאחר מכן, המחנכת שלי שאלה אותי אם אני חושב שהומו זה קללה.
אני: "לא, זה לא קללה".
המחנכת: "אז למה ברחת הביתה? למה זה פגע בך?"
אני: "הקטע הוא שלא אכפת לי מה הם אומרים לי. לא, הם יכולים להגיד לי מה שבא להם. העניין הוא, שאני יודע שהם עושים את זה בשביל שיהיה לי רע. וזה מה ששובר אותי."
המחנכת: "בדיוק. ואתה לא צריך לתת להם לפגוע בך. אתה לא צריך לשים עליהם זי-... סליחה. אתה יודע מה."
אני: מחייך, ואז מרצין שוב. "זה לא כל כך קל."
המחנכת: "אני יודעת. אבל עכשיו בוא נחזור לשיעור."
ושם זה נגמר.


אתם מבינים? משהו בנאלי לחלוטין. זאת אומרת, אחרי שעודדו אותי, הסבירו לי, עזרו לי- זה נראה נורא בנאלי.
אבל מה אם לא הייתי מקבל עזרה?
מה היה קורה אם לא הייתי משתנה בשנים האחרונות, והייתי ממשיך לשמור את הכאב בבטן, עד שהוא יוצא החוצה בשאגה אדירה, ודרוש מאמץ אדיר בשביל לא לפגוע בעצמך? בשביל לא להכאיב לעצמך?
הייתי עובר את זה?
זה היה נראה לי כל- כך קל?


מלינדה מעולם לא קיבלה עזרה.
אף- אחד לא בירר מדוע היא עשתה את זה.
אף אחד לא מנסה להבין למה היא הרימה את הטלפון, חייגה 1-0-0 ופירקה את המסיבה של השכבה.
כולם בחרו לשנוא אותה.

ומלינדה שותקת.
היא לא מדברת עם אף אחד, היא צינית להחריד, היא קטנונית ודיכאונית.
וגם בבית שום דבר לא טוב. ההורים עסוקים בעצמם, ומתייחסים אליה כעוול, משהו מציק שמשום מה הם חייבים לדאוג לו, משהו עם זה שהיצור המציק הוא הבת שלהם.

בבית הספר כולם מתנכלים לה, קוראים לה בשמות, מנצלים אותה.

ומלינדה שותקת.

היא סובלת מחלומות, היא רצה במסדרונות בכל פעם שהיא רואה את "היצור", היא חותכת וורידים, היא מבריזה מהשיעורים.

ומלינדה שותקת.

***

"דברי" מסופר מנקודת מבטה של מלינדה, תלמידה בכיתה ט' ביום הראשון ללימודים, לאחר שמשהו קרה במסיבה, והיא הזמינה משטרה. החברות שלה נטשו אותה, והיא בודדה.
אין לה מקום מפלט.
אין לה לאן לברוח.

***

הספר מלווה את התהליך של מלינדה, שאוספת את השברים, עד שהיא מצליחה לדבר.
עד שהיא מצליחה לשתף, לספר מה קרה.
מה קרה במסיבה ההיא, ומי זה ה- "יצור" שהיא בורחת ממנו במסדרונות, מתעוררת בלילה מסיוטים עליו.

זה לא ספר פנטזיה, למקרה שקיבלתם את הרושם.


דברי כתוב מדהים, הדמויות אנושיות ועמוקות, ומלינדה מקסימה.
לעיתים הוא מבלבל, ולא תמיד ברור מה המניעים של הדמויות, ולמה הן עושות פעולות שונות, ולא תמיד מבינים מה קורה-


אבל ככה גם החיים, לא?

ואם יש משהו שלמדתי מהספר, זה לדבר.




אני אדבר.

רוב הילדים בימינו לא סובלים את בית הספר בגלל הלימודים ואוהבים אותו בגלל החברה. אני שונה כנראה. אין לי בעיה עם לימודים, אני לא אוהבת את בית הספר בגלל החברה.
*

תדמיינו לב. לא צורה של לב, אלא לב פועם וחי. ותדמיינו, שבכל פעם שמישהו מקניט אותו, משפיל אותו, צוחק עליו, מגעילים אליו, הלב נסדק. מתחילים להיווצר בו סדקים, חתכים, שברים.
השברים מתאחים. אבל הם מתאחים לאט. מאוד לאט. ואז, שסדק אחד כמעט נעלם, מופיע סדק חדש, או שאותו סדק נפרץ מחדש.
ואז עם הזמן, כל הלב מלא בפצעים, סדקים, חתכים, שברים. ואז, העלבה הקטנה ביותר, משאירה סדק נוסף. אומנם הוא קטן, אבל הוא גורם ללב להתפוצץ ולהפוך לאבק. ומהאבק, הלב לא יתאחה.

אני חושבת שכך הלב שלי מרגיש. ואני חושבת שהיום שבו ייווצר הסדק שיגרום ללב להתפוצץ, שיגרום לי לבכות על הכל ולהרגיש את הכאב מתפשט בכל גופי, הולך ומתקרב.

אף פעם לא היו לי הרבה חברים. תמיד בחרתי אותם בפינצטה. בערך שלושה, והיו פעמיים שרק אחד. תמיד הרגשתי שאני לא מצליחה להתחבר לילדים, גם אם הייתי איתם באותו קיבוץ כבר מלא שנים וגם אם הכרתי אותם הרבה זמן. אני לא יודעת למה אני לא חברותית. זה כנראה בגנים שלי, להיות המנודה והלא חברותית. כנראה לא פגשתי הרבה אנשים ששוה להיות חברותי למענם אז אני חברותית כמו שהכלבה שלי רואה אותי.
אני חושבת שהכיתות היחידות שבהם הרגשתי שהיו לי חברים היו בגן וכיתה א'. משם אני לא זוכרת ימים כאלו.


אם היו לי חברים, הם נטשו אותי. היו לי שלושה חברים טובים ביסודי ששנים מהם נטשו אותי, אפילו בלי סיבה מוצדקת. הם התחילו להתרחק והפסיקו לדבר או לשחק איתי. סתם ככה. נשאר איתי חבר אחד שהיה החבר היחידי שלי כמעט בכל היסודי. הוא עדין בין החברים הכי טובים שהיו לי אי-פעם. היינו שונים, אבל עדין בילינו יחד. שנינו היינו החכמים. אני "הבת החכמה" והוא "הבן החכם". שנינו היינו היחידים בכיתה שקראו ספר גם אם המורה לא ביקשה שנכתוב "יומן קריאה". הוא תמיד תמך בי. פעם איזה ילד הציק לי והתחיל לצעוק עליי, אז החבר שלי בא אליו ונתן לו אגרוף. כמובן, שזו אלימות, אבל איכשהו זה היה צודק. הוא הגן עליי כפי שאף חבר שלי לא עשה ונראה לי יעשה. ואומר להגנתו שהוא מאוד מאוד לא אלים. בקושי יש לו שרירים.

תמיד גם הייתי שונה מהבנות. תמיד לבשתי את הדברים הלא נכונים: תייצים בכל עונות השנה, צמה אחת ועבה, אף פעם לא קוקו או חצי קוקו או פזור, נעלי בלנסטון שאז כינו אותן "נעלי חרא של סוסים" או מגפי קרוקס או נעלי קרוקס פשוטות. גם באתי בסנדלים בזמן שכולן רצו לבוא עם כפכפים. לא עניין אותי קניות ולא עשיתי עגילים וגם לא אעשה. אני לא חושבת שזו אני.
היתה פעם אחת שילדה מהכיתה שלי הזמינה את כל הבנות בכיתה למסיבת יום ההולדת שלה, חוץ ממני. בהתחלה שתקתי. ונראה לי שמאז הייתי יותר שקטה. כמעט ולא דיברתי מחוץ לשיעורים. התבודדתי בספר ובפינת החי הקטנה של בית הספר. מלטפת את הארנבונים בידיים רועדות.

ואז התחילה החטיבה. התחברתי לילדה מהקיבוץ כדי שלא ארגיש לבד כי החבר שלי עבר לתל אביב. לפני החטיבה, רציתי רק דבר אחד: שלא אהיה שוב הילדה המנודה שאף אחד לא אוהב, או הילדה החכמה הזו שמקניטים אותה. התחלתי ללבשו ג'ינסים ומאותו רגע גם התחלתי לחבב אותם יותר מאשר תייצים וכיום אני לא הולכת איתם כמעט, אני כבר לא אוהבת אותם. התחלתי לסדר את השיער בחצי קוקו. אבל עדין מקניטים אותי. ועדין קוראים לי "מוזרה", "אנציקלופדיה/ ויקיפדיה מהלכת", "המוזרה שכותבת וקראת כל הזמן", "המתבודדת". ולא שאכפת לי במיוחד. אבל זה כואב ותמיד יכאב. כל ילד שאומר שלא כואב לו שמקניטים אותו זה שקר, כי בכולנו זה פוגע באיזשהו מקום.
השנה גם התחלתי להיות מדוכאת מהחיים, לא מצאתי להם משמעות. אומנם לא ברמה של "לחתוך את עצמי ולהתאבד", אבל עדין, דיכאון. הפנו אותי ליועצת, וזה עזר איכשהו. אני עדין מדוכאת ועדין אשתוק ליד ילדים שמפחידים אותי, מגעילים אליי ולא אדבר עם מישהו מחוץ לכיתה ששם אני מצביעה כל הזמן. אני אומרת את הכל בקול שקט וביישני. ולפעמיים, אני מנסה "לעקוץ" את הילדים המגעילים בחזרה, לפעמיים בהצלחה.
לא השתניתי כדי להיות מקובלת. רציתי פשוט לנסות להרגיש איך זה. וזה לא כיף. אני תמיד עצמי, וזו אני ואני לא מתביישת.

יש לי מעט חברות, חמש פחות או יותר. אני יודעת שאולי יש ילדים שהיו רוצים שיהיו להם לפחות אחד, אבל זה עדין כואב. ואני די בטוחה ששתיים או שלוש מהן לא היו בכלל חברות שלי אם לא הייתי חברה של שתיים אחרות שהן גם חברות שלהן. וכנראה שאני כזאת. "הנוספת".

אף ילד לא נחמד אליי בכיתה. כולם מגעילים, אפילו הנחמדים שביניהם.
ופעם אמרו לי שאני בוגרת לגילי ולא ידעתי אם זו מחמאה או לא. מצד אחד, אני בוגרת וזה טוב, אבל מצד שני, בגלל זה אין לי חברים כי כולם עסוקים ב"איזה בגד מהמם", "איזה שיר מגניב אוציא הראפר הזה" ו"מי עם מי ומתי נצא לקניות ויעלה הפרק החדש של טלנובלה ארגנטינאית". לא שיש לי בעיה עם טלנובלות או בגדים או ראפרים (למרות שמוזיקת ראפ היא בין סגנונות המזיקה הכי פחות אהובים עלי) ולא שאני מנסה להעליב, פשוט זה כך. אותי זה פחות מעניין. והיום אני מבינה שלהיות בוגרת זה טוב.

וזו אני: אני גיקית-חנונית- טומבוי. אומנם לא לבשתי בגדי בנים פרט לעניבות, אבל הייתי טומבוי. ראיתי תוכניות של בנים והיו לי רק חברים בנים עד החטיבה ששם הבנים הפכו לטמבלים (סליחה לבני הסימנייה. אתם לא טמבלים. אני מדברת על הטמבלים בשכבה שלי. שזאת אומרת: ערסים, מגעילים ועוד כמה דומים). אני לא מעריצה אנשים. אני מעריצה אנשים שעשו משהו שונה מהחברה ופרצו גבולות שהיא הציבה להם. לדוגמה: אלברט איינשטיין, ניוטון, גליליאו, תומאס אדיסון, לאונרדו דה וינצ'י, מארי קארי, קופרניקוס (יש לי קטע עם מדענים. אני חולת מדע), נפוליאון בונפרטה, שייקספיר, מרטין לות'ר קינג, בטהובן, גאנדי, מלאלה יוספזאי ואלו שרשומים בדף שלי.

אסביר על כמה. האחרונה, היא נערה בת שבע עשרה מאפגניסטן שנלחמה על זכויות הנשים הירודות שנמצאות שם ונלחמה בממשלה שם תקשורתית. יום אחד אנשי הטאליבן- שזה הארגון השולט שאחראי לחוסר השוויון שם, נכנסו לאוטובוס שהיא נסעה בו ושאלו את הבנות "מי זו מלאלה?" הבנות הצביעו עליה, ואנשי הטאליבן ירו בה. היא הובלה לבית החולים והבריאה שם. היא קיבלה פרס נובל לשלום. הפנים שלה הרוסות, אבל היא חייה והיא ממשכיה את המאבק. היא מתנגדת לשלטון. ואני מעריצה אותה למרות שהיא ממדינת אויב. קופרניקוס וגלילאו גילו תגליות כה מיוחדות ושונות ממה שהכנסייה חשבה (הכנסייה שלטה שם באותה תקופה) ולכן הכנסייה הכניסה אותם לכלא והרגה אותם. הם נאבקו על דעותיהם גם אם אף אחד לא תמך או אאמין בהם.

הגעתי גם למסקנה יום אחד שבני אדם הם מפלצות. כל אחד ואחת מהם. גם באנשים התמימים והנחמדים ביותר, גם החברים וההורים שלי, אלו שנראים לנו "מלאכים שומרי שמיים", הם לא. בכל אדם טמון רוע מסוים. לפעמיים גדול, לפעמיים קטן. לפעמיים מורגש ולפעמיים לא. אבל הוא נמצא שם, בכולנו.
אבל, בין ים המפלצות, מעופפות להן פיות קסומות שבהן טמון הטוב האנושי. אבל הן נדירות כמו הסיכוי שיהיה גם ליקוי ירח וגם ליקוי חמה במקביל. אני עוד לא פגשתי פייה, למזלי הרע. למרות שהכרתי ואני מכירה אנשים נחמדים, אבל גם הם מפלצות. הם אנשים טובים, אבל גם הם רעים. לא ברצוני להעליב אותם, זה פשוט נכון ואני חושבת שהם יודעים את זה. אני מקווה שאפגוש פייה.

אני מפלצת בלי, שום וויכוח, כי אני לא שונה. אני מפלצת רעה כמו כל המפלצות שהכרתי בחיי.

ואתם יודעים, לא אכפת לי שיעליבו אותי, תעליבו אותי חופשי!! פשוט אני אתקדם בחיים, ואתם תישארו באותו מקום, האנשים המגעילים והמעליבים (קרדיט לטיילור סוויפט). ומקסימום יהיה לי סיפור ילדות שאיכשהו ירגש.

*

לא כתבתי את כל זה שתרחמו עליי ותגידו "או, אנחנו תומכים בך ואת נהדרת" למרות שזה תמיד נחמד. אני פשוט רוצה לכתוב מי אני, בלי להתבייש. כי זו אני. ואומר לכם שכדאי לכם להיות עצמכם.

מלינדה כמוני. היא מנודה, ולא משתייכת לאף שבט. היא מרגישה דחויה ומרגישה רע. היא רק רוצה שהחברות שלה ישמעו את הצד שלה, וכשהן לא, היא שותקת. ולכן אני מבינה אותה. הדמויות כ"כ אנושיות, כנות ואמתיות כמו שלא הרגשתי אף פעם. כל הספר הזה גורם לך לעגור דמעות, כי זה אתה. כך גם אתה מרגיש. וכך גם אני מרגישה. אני לא רוצה שיעזרו לי, אני רק שיתנו לי להיות בחדר שלי כל היום, לקרוא, לכתוב ואולי לנמנם.
אני חושבת שמלינדה פגשה מפלצות יותר נוראיות ממני, שאורבות לה בכל פינה. היא פגשה את הרוע בהתגלמותו. היא עוד לא פגשה פייה. היא פגשה מפלצות נחמדות, אבל לא פייה. אולי בעתיד תפגוש.

למרות אהבתי לספרים, עוד לא פגשתי סופר שאני מעריצה. אבל נראה לי שזה השתנה עכשיו. לורי האלס אדרסון יכולה להיכנס למוח של בני הנוער ולכתוב את הכל בצורה כנה. היא תוקפת את בני הנוער המתעללים ומעמידה אותם במקומם. היא גרמה לי להתחבר לדמות יותר מאשר כל דמות שקראתי עד כה. לורי האלס אנדרסון, בואי לישראל. את יכולה לעזור לכל-כך הרבה בני נוער כאן. כל–כך הרבה בני נוער יתחברו אלייך ולסיפורך. אני רוצה לפגשו אותך ולהודות לך. בזכותך הבנתי שאני לא מפחדת ואני אמיצה.

קראו את הספר. לא תתחרטו. זה אחד הספרים הכנים והמרגשים ביותר שבן נוער יקרא. אני אשמור את הספר לילדים שלי ואקרא להם אותו. ברצינות. אומר להם שהרגשתי כמו הדמות הראשית. אבל כמובן שאקרא לה אותו בזמן המתאים.

אם הגעתי למקומות לא קשורים, או שהפתיחה על עצמי היתה מעוסה, מעיקה, מעצבנת או ארוכה, אז אני מתנצלת. פשוט רציתי לפרוק מהלב הכל. אני לא זקוקה לתנחומים, או ל"עזרה בקשרים חברתיים" כמו שאמא שלי רוצה שיעשו לי, פשוט שיניחו לי. אני יודעת מה לעשות. כי אני גאה להיות מי שאני, ולהתעלם מכל הילדים האחרים. ואל תחשבו שכבר לא פוגעים בי, כי פוגעים. וזה לא ישתנה.

אומר לכם שאם יש ילד מתבודד שאף אחד לא רוצה לשבת לידו בכיתה או בהפסקה, שבו לידו לא משנה מה יאמר. גם אם הוא יהיה ציני או עוקצני, כי זה נראה לי מה שאנחנו עושים. אנחנו תוקפים כדי שלא יראו כמה אנחנו חלשים.


*

אני סנואו פוקס.
אני מלינדה.

אוקי, יש לנו בעיה כאן.

כי זה ספר מוערץ. זה ספר שמוערץ על ידי, זה ספר שאני חושבת שעושה עבודת קודש, זה ספר שכתוב נפלא (אבל באמת), זה ספר שמספר את מה שכולנו צריכים לדעת, זה ספר שכועס.
יש דברים שצריכים לומר ואין לי מה להוסיף עליהם יותר.
תקראו, בקיצור.

אבל.

יש לנו בעיה.

(סוגשל ספויילרים. קאם און, רק מלהסתכל על הכריכה אפשר לנחש מה קורה שם)

יש לנו בעיה של נושא ראשי. הספר עוסק, בתכל'ס, במישהי שעברה מקרה אונס. מקרה אונס, לעזאזל. אז התהליך שהיא עוברת מדהים, והיא מתארת בדיוק נפלא את כל מה שעשוי לקרות למי שעובר דבר כזה, ולכן דברי חזק כל כך בעיניי.
אבל מה קורה אחר כך? מגיעה מסקנה.
מה קרה, האופה בתלתלים? את מתלוננת על כך שיש לספר מסקנה? היית רוצה שיישאר להתפלש בבוץ של עצמו ויהיה עוד אחד מספרי הדכדוך דיכי-פיכי-החיים-שלנו-איכסי?

כן, זה מה שאני רוצה.

כי ברגע שבא ספר ואומר לי: מישהי עברה אונס, היא במצב קשה, היא מסוגלת לעבור תהליכים, (וזה מה שאומרים פה, ושוב אדגיש - באופן מוצלח ביותר.)
עצור. אני מסרבת.

כי אונס זו לא טרגדיה כמו השמנה או קושי חברתי או תאונת דרכים.
(לא שאני מזלזלת בעוצמת הבעיה שבכל אחד מהנושאים האלו, וסליחה מהביקורות שמהן שאבתי השראה. נגעתן בדיוק ביופי השני של הספר)
מה ההבדל? באונס קיים מרכיב של אשמה של יצור אחד בלבד: החלאה התוקף.
(רצח כן תקף כאן. גם אלימות, גם שוד)

מי שנאנס יכול לעשות מה שבא לו.
מי שנאנס יכול לחתוך ורידים, מי שנאנס יכול להשתגע, מי שנאנס יכול להפסיק לדבר, מי שנאנס יכול לא להצליח לצעוק כשצריך, מי שנאנס יכול לפתח מה שבא לו.
אני ממליצה? לא.
אבל זאת עובדה: הוא בחיים, בחיים לא יהיה זה שההתנהגות שלו בעקבות המעשה צריכה לקבל ביקורת זו או אחרת. (פסיכולוג יכול, אולי. אני משערת שזו לא ביקורת מהסוג הזה)
וכן, גם לכתוב ספר שמתאר איך מישהי עוברת אונס ומצליחה למצוא שביל לחיות בו - זו עלולה להוות ביקורת.

אנחנו חיים בעולם מטורף.
יש יצורים שחושבים שיש להם זכות לדברים שאין להם זכות להם.
לכן אם ישאלו אותי אם אני פמיניסטית אגיד שכן. לכן אני חושבת שגברים (זו הסטטיסטיקה) חיים בעידן בו יש להם חובה להיזהר. (אויויוי, גברים אומללים.) (קטע, גם נשים צריכות להיזהר! לא ללכת לבד ברחוב בלילה. למה הלכת לבד ברחוב בלילה, מאמי?)
עד שאחרון החולים לא ייצא מהעולם, אני (וחצי מאוכלוסיית העולם) לא ארגיש בטוחה.
למה לא נושאים אחרים, בייקר? למה את לא מדברת על X ו Y ו Z???
א. אני מדברת. יותר מדי.
ב. אנחנו צריכים לקחת דברים בפרופורציה מול דברים אחרים. אם מישהו לוקח הטרדה מינית בפרופורציה, שיילך לעזאזל.

לכן הייתי שמחה שדברי יעסוק בנושא השיקום של מישהי מטראומה נייטרלית.
או, לחילופין, שיעסוק בתוצאות מקרה אונס.
לא לערבב בין השניים. לורי, פצלי את הספר לשניים.
מבינים?

ספר מקסים. מלינדה מתמודדת בבית ספר עם חרם עליה שנובע מאי הבנה.
קשה לה גם בבית. היא כמעט לא מדברת. הספר מתאר את חיי היום יום שלה והקשיים שהיא חווה.
מידי פעם מישהו מגיש לה עזרה, אבל בסה"כ די קשה לה.
למרות שאין פה עלילה מפוארת, הספר הזה חודר אל הלב.
דברי.

מה השתיקה הזו מעוררת בכם?
דיכאון? חרדה? בילבול? אדישות? כאב? ואולי אפילו גם שמחה כי אתם לא אוהבים הרבה מלל ואתם רק רוצים להאזין בעונג לקול הדממה, כמו אל מנגינה ערבה לאוזניים?
לעיתים שתיקה היא הדבר היפה והנכון לעשות. לעיתים ממש לא, והיא יכולה להיות קשה ומכוערת. השתיקה מעוררת בנו רגשות שונים, במצבים שונים. אמנם לא יוצא לנו לחשוב הרבה ביום יום על השתיקה ומשמעותה, אבל כשעוצרים רגע לחשוב, מסתבר שהיא עוד פלא מלא בחידות ביקום העצום שלנו.

יש מושג כזה, והוא נקרא "פוקר פייס". ומשמעותו: אדם ששומר על ארשת פנים חתומה, כשלאדם שמולו קשה מאוד להבין מהבעת הפנים מה הוא חושב ומרגיש בתוך תוכו.
למלינדה, הדמות הראשית בספר 'דברי', יש פוקר פייס.

מלינדה שותקת. היא נמנעת מלספר לאנשים, גם הקרובים אליה ביותר, מה עבר עליה באותו יום במסיבה של בית הספר. היא לא הסבירה למה הזמינה שוטרים למסיבה, אשר שמו לה סוף, למרבה כעסם ואכזבתם הרבים של תלמידי בית הספר. היא מפוחדת, וגם משותקת (תרתי משמע), כמו ילדה קטנה שחולמת על יצור מפחיד בסיוט בלילה. לא סתם היא מכנה את האירוע הזה "סיוט" ואת מי שעולל בה את מה שעולל "יצור".

אבל היא לא לגמרי שותקת.
היא מדברת. המון.
אבל לא על זה. על זה היא לא מוציאה מהפה אפילו פיפס אחד קטן.
על מה היא כן בכל זאת מדברת? על המורים ושלל הכינויים המעט פוגעניים שמצמידים להם התלמידים, על זה שאין לה חברות וגם החברות שהיו לה פעם נטשו אותה והחברה העכשווית שלה היא לא ממש חברה וואו, על הבחור החמוד השותף שלה במעבדה.
בקיצור, מדברת על כל מה שבני נוער עם הצרות הרגילות שלהם מדברים.
אבל בתוך תוכה היא מסתירה משהו גדול יותר.

האם מלינדה באמת שותקת?
או שדווקא היא מנסה לומר, אבל הסביבה שותקת ולא שמה לב?

במשך רוב הקריאה, הספר הרגיש לי כמו ספר נוער. הוא קליל, חינני, וטיפה משעשע וציני, מתרחש בסביבה מלאה בבני נוער וכתוב בשפה של בני נוער. החל מאמצע הספר, הנושא שבו הוא עוסק התחיל להיות מוזכר ברמיזות. רק בסוף, נצעקת המילה ההיא במפורש בחלל האוויר, ו"הפיל שבחדר" יוצא מהארון.

אונס.

אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס אונס

כן, תצעקו את זה.
למה לא? למה להסתיר?

האם ראיתם פעם מישהו שותק כשרוצחים אותו?
(טוב, בסדר, מצטער, זו דוגמה לא ממש מוצלחת)

תיקון טעות: האם ראיתם פעם מישהו שותק כשגונבים ממנו?
כשמאיימים עליו?
כשעוקפים אותו בתור או תופסים לו את החנייה של האוטו?

יש משפט חכם כזה ששמעתי, שאומרים למי שחוגג יום הולדת: "תביע את משאלתך בקול, שכמה שיותר אנשים יוכלו לשמוע ולהגשים לך אותה"

תגידו את אשר על לבכם בקול, שכמה שיותר אנשים יעזרו לכם לצאת מהמשבר. זה לא פשוט, אבל לדבר זה המעשה הנכון והיפה לעשות במצב כזה, לא לשתוק.

הבעיה היא, שאני לא מלינדה. לא נאנסתי. אולי מרוב ההלם והפחד והזעזוע, ברגע האמת יהיה קשה גם להוציא מילים מהפה ולשתף את הסביבה הקרובה בכך? שאלה קשה, שמקווה שלעולם לא אצטרך לדעת את התשובה אליה.
לכן, אם מישהו שותק, נסו אתם לדבר בשמו. זה גם לא כל כך פשוט, ויכול להיות שאני עובר ליד אנשים שחוו את מה שמלינדה חווה ולא שם לב. אבל אם יש משהו חשוד בהתנהגות של האדם שמולכם, נסו לברר. אל תתנו לקול הדממה לשלוט.

ספר חשוב לקריאה. עם זאת, אינני סגור על הדירוג (מתלבט בין ארבעה לחמישה כוכבים). הספר לרוב מתנהל על מי מנוחות ורק לקראת הסוף יש קפיצה קטנה בקצב, ומרגיש כמו עוד ספר נוער רגיל. יש תחושה שעל נושא כזה אולי היה אפשר לסחוט עוד קצת את המיץ של הלימונדה, כפי שאומר הביטוי. מצד שני הנושא חשוב, וכמו שכתוב על הכריכה, הספר הוא "סיפור מהעולם האמיתי" - העלילה והדמויות בו הם לא העיקר, השחקן המרכזי בו היא המציאות. והמציאות נראית בדיוק ככה: בחורה נאנסת, שיכורה במסיבה, היא לא באמת רוצה, הבחור חושב שכן, והסוף - הסוף ידוע לכולנו.

***מקדיש את הביקורת לסקאוט, על כך שרצתה לקרוא את הספר אבל חששה מהנושא הטעון ולכן נתנה לי לקרוא אותו קודם. הנושא אכן טעון, אבל הוא עטוף במעטפת קלילה ורכה, כך שנראה לי שהזעזוע שתחושי, יהיה מורגש רק בין השורות, עמוק בתודעה.

"תיזהרי, כי אם לא בסוף את תגמרי כמו לנה". המשפט הזה בכל מקום, אמא אומרת, סבתא אומרת, אבא אומר. מי לא בעצם? קיבלת מתחת ל90 במבחן? את תגמרי כמו לנה. חזרת הביתה אחרי 8? את תגמרי כמו לנה. הזנחת מעט את הלימודים? הברזת מכמה שיעורים? את תגמרי כמו לנה.
אתם בטח לא מבינים על מה אני מדברת. אני מדברת על לנה. הכבשה השחורה של המשפחה. לא ממש משפחה, מכרים, אבל כמו משפחה, כולם מכירים אותה..
לנה הייתה ילדה מוכשרת. מחוננת. גאונה. יכולות מוזיקליות יוצאות דופן, וגם אינטלקטואליות. הבעיה עם לנה? היא גדלה בבית הלא נכון, אמא שלה הזניחה אותה. שלא תבינו לא נכון, אמא שלה בן אדם מקסים. באמת. אבל הן היו עולות חדשות, עלו מברית המועצות. כרגיל בלי שפה, בלי כסף, בלי רכוש. גרות בדירה מבולגנת (להחריד) וזולה, במקום לא משהו.. אני לא בטוחה מתי בדיוק הן עלו לארץ, אבל את רוב שנות בית הספר לנה העבירה בישראל. לנה, הילדה הקטנה והמוכשרת התדרדרה לשתייה, לעישון, ובסוף גם למריחואנה, נשלחה לפנימיית הכפר הירוק, לא בטוחה אם בכלל השלימה בגרויות. הילדה הקטנה ההיא הפכה לאכזבה. לכבשה השחורה. מ"תעבדי קשה כדי להיות כמו לנה" זה הפך ל"תיזהרי כי אם לא תגמרי כמו לנה". מה שכלכך מכעיס אותי בכל הסיפור הזה, זה שלנה לא יצאה כישלון בסוף, עכשיו היא לומדת במכללה, יש לה חבר, היא גרה בדירה. היא נגמלה מכל ההרגלים המגונים, והילדה הזאת שכולם איבדו בה תקווה, הייתה מספיק חזקה בשביל לצאת מזה לבד. והמשפחה? במקום לתמוך, לעזור, פשוט קיבלו את זה שלנה הקטנה היא כישלון, ביזתה את הפוטנציאל שלה, במקום לדחוף אותה להשתפר, שלחו אותה להירקב בפנימיה (אין לי שום דבר נגד הפנימייה, אפילו אשמח לעבור ללמוד שם, אבל היא הייתה זקוקה לאהדה של המשפחה, לא לוויתור), המשפחה וויתרו עליה. וזהו. הם עדיין מתייחסים אליה כאילו היא כישלון, אז מה אם היא לא אשת הייטק מיליונרית, אז מה אם היא לא פסנתרנית מפורסמת בעולם. יש לה מקום טוב לחיות בה, יש לה מי שאוהב אותה כמו שהיא. טוב לה. (ואני לא אדבר על זה שהיא בכלל לא הייתה צריכה לעבור את כל המשבר הזה אילו אמא שלה הייתה קצת תומכת בה וקצת מנסה לדרבן אותה להמשיך במקום פשוט לזרוק אותה באיזושהי פנימיה ובכך לוותר על האחראיות עליה)
ומה שעוד יותר מכעיס אותי זה שהם אומרים שאני אגמור כמו לנה. מה? לגמור כמו לנה זה לגמור מאושרת? אני לא יכולה להבין. היא מאושרת גם אם אין לה המון כסף, גם אם קצת קשה לה. היא עברה את זה. היא חזקה יותר. היא חכמה יותר. היא עשתה טעויות. היא למדה מהן. לגמור כמו לנה זה לא הדבר הגרוע ביותר. זה יכול להיות אפילו טוב. בחיים יש משברים, אבל אפשר לעבור אותם, ובסוף הם גם יחשלו אותך.
ולנה צעקה. לנה צעקה אז "תעזרו לי" "אני צריכה עזרה" אבל במקום להתמודד איתה, ולעבור את הבעיות איתה, הם פשוט זרקו אותה לעזאזל.
אני מרגישה כאילו אם לא אהיה בן אדם מוצלח כלכלית ונפשית, לא יאהבו אותי יותר. יש ממני יותר מדי ציפיות. הם לא שמים עלי. רק על התדמית של המשפחה.

מלינדה צועקת בשתיקה, השתיקה שלה היא הצעקה לעזרה. אצל לנה היה זה האלכוהול והסיגריות. הן השאירו סימנים מסגירים בכל מקום "תעזרו לנו", "תעזרו לנו", הן מבקשות, אבל אין עונה. רק ביקורת, ביקורת וזריקה למים העמוקים. לחוסר אכפתיות, ל"לכי לעזאזל מי צריך אותך אחרי שאיבדת את הפוטנציאל הטמון בך". הן צריכות עזרה. הן צריכות שמישהו יהיה שם בשבילה ויגידו להן שהכל יהיה בסדר, מישהו שיאמין לה, מישהו שיעזור לה להתגבר על הטראומות שהן חוו בלי לספיילר. מלינדה בודדה, גם לנה. למלינדה אין חברים, גם ללנה אין. החברות שלהן זרקו אותן.
ואז למלינדה באה הת'ר עוגן שישאיר אותה בחיים עוד קצת. הת'ר הייתה האור לפרק זמן קצר. מאירה את חייה של מלינדה, גורמת לה לחשוב שסופסוף יש לה חברה אמיתית גם אם היא קצת מעצבנת, ונלהבת מדי שלא כמו מלינדה. אבל גם זה עובר. ואני שוקעת עם מלינדה. ללב אוקיינוס. כמוה גם אני בקושי מצליחה לשחות בחזרה לחוף מבטחים. לי שלא כמו למלינדה דווקא כן יש שבט. אנחנו הגיקים. המוזרים הללו. ותאמינו לי, שטוב לי בשבט הזה. השבט הזה הוא בערך העוגן שלי. ובלי השבט הזה בטח לא הייתי עוברת את התקופה בבית. אנחנו צריכים חברים, בשביל לחייך, בשביל להעמיד פנים עבורם, בשביל להחזיק אותם כשהם נופלים, ובשביל לעגן אותנו לשפיות. ואילולא השבט שלי? הייתי אבודה בדיוק כמו מלינדה. שהתקוות שלה מתנפצות כל פעם מחדש. עם הת'ר, עם דיויד, עם רייצ'ל. שהיצור מנפץ אותה כל פעם מחדש.
אבל אפילו שקשה לה, מלינדה שותקת. היא שותקת ושותקת ושותקת. בלי הרף, השתיקה שלה כלכך רועשת. ההורים כבר כועסים על השתיקה, אבל לא מנסים להבין למה. לא מנסים למצוא את מלינדה.
מלינדה הייתה צריכה לדבר. אבל למלינדה לא היה איפה.
אני מקווה שגם מלינדה תמצא את הסוף הטוב שלה כמו אצל לנה. שתדבר.
דברי מלינדה
אנחנו רוצים לשמוע מה שיש לך לומר.
הספר הטוב ביותר שקראתי זה תקופה ארוכה. נכנס ללב שלי בדיוק כמו היינו שקרנים. אם לא יותר. לורי האלס אנדרסון מצליחה לקלוע בדיוק למשברים של הנוער, לתחושות, לאמת הכואבת, לבריונות, ולקשיים של כל נער מתבגר. מבין הספרים היחידים שקולעים כלכך בדיוק ללב של הנוער.
סליחה על הביקורת הגרועה, ועל החפירה.. פשוט ממש בער בי הנושא הזה.