ביקורת ספרותית על דברי - מהעולם האמיתי # מאת לורי האלס אנדרסון

---

"תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב.."

יש לי חברה אנורקסית, לחניכה שלי יש בעיות בבית ואחד החברים שלי הוטרד מינית. עכשיו הם בסדר, אבל זה בגלל שמי שהיה לידם שם לב לזה.
כדי שתבינו למה אני מתכוונת אפרט פה לגבי המקרה הראשון. במשך כמעט שנתיים היא הייתה אוכלת כל ארוחה בחדר אוכל יחד עם כולם (הו חיי הפנימיה העליזים) ואחר כך מקיאה הכל לתוך הפח ואף אחת לא ידעה איך לזהות את זה. יש לי המון ביקורת על עצמי שלא זיהיתי ועצרתי את זה עוד בהתחלה, אבל לא הכרתי את הנושא בכלל. אז מילא אני, ילדה בת ארבע עשרה-חמש עשרה, ששמה לב שמשהו לא בסדר אבל תמימה בקשר לנושא ולא חושדת יותר מדי, אבל מה עם המורה? איך מורה - מחנכת - לא שמה לב לכזה דבר? וזה לא שחברה שלי ניסתה להסתיר את זה ממנה או מכל בנאדם אחר, היא פשוט לא הייתה אוכלת וכשכן אכלה היא הייתה מקיאה הכל ואף אחד לא ידע ואף אחד לא טיפל ואף אחד לא עשה עם זה כלום. רק אחרי כמעט ארבע שנים במצב הזה הוא השתנה. זה קרה כשבכיתה י"א הגיעה אלינו מחנכת חדשה עם ראש שונה לחלוטין מהמחנכת הקודמת, בטח בכל הקשור לדברים האלה. וסופסוף מישהו שם לב לזה! זה קרה די מהר, היא ביררה וחקרה ומפה לשם חברה שלי כרגע מטופלת. היא עדיין עושה יותר מדי ספורט ועדיין כל הזמן בדיאטה, אבל לפחות היא כבר שנה פלוס בטיפול, והיא לא מקיאה אוכל ובימים הטובים שלה היא מנסה להתגבר על זה.
וכל זה קרה כי היה מישהו ששם לב. שקרא את הסימנים וזיהה אותם והבין. שהושיט יד.

"דברי איתנו - אנחנו רוצים לשמוע מה יש לך לומר!"
בנאדם לא צריך לצעוק כדי שיקשיבו לו. הוא לא צריך אפילו לדבר כדי שידעו שהוא עובר משהו. שפת גוף מספיקה בהחלט. לפעמים מעשים עוזרים גם, אבל רוב הזמן גם זה לא נצרך. הצעד הראשון לעזרה הוא תשומת הלב הזאת של "משהו קרה לו". ואם שמים לב למשהו אז לנסות לדובב, ואם יודעים איך - אז לעזור או לעשות כל דבר אחר שיועיל, העיקר זה שאם שמתם לב אל תנטשו את זה באמצע. זה כל כך חשוב.
צעקה לעזרה לא חייבת להיות דווקא צעקה. היא יכולה להיות התנזרות פתאומית מהחברה או לחלופין כמעט אי-הימצאות בבית. היא יכולה להיות מסיבות פרועות, סמים, אלכוהול. היא יכולה להיות שינוי בהרגלים, אי יכולת לעשות דברים מסוימים. היא יכולה להיות שתיקות שמתארכות באופן תמידי. צעקה יכולה להיות כל כך בשקט, כמעט מבלי שאף אחד ישמע אותה.

לצעקה של מלינדה אין אף אחד שיקשיב:
לא ההורים שלה, שלא מבינים למה היא שותקת אבל גם לא טורחים לברר. בעמוד 85 אמא של מלינדה רואה את היד השרוטה שלה והתגובה שלה היא "אין לי זמן לזה, מלינדה". גם אחר כך, בעמוד 109, כשהיועצת מזמינה אותם לשיחה, קו המחשבה הזה נמשך. הם סופסוף מבינים שמשהו צריך להיעשות, אבל הם לא עושים שום דבר כמו שצריך. הם לא אומרים שום דבר שיגרום למלינדה לתת בהם מספיק אמון כדי לדבר על מה שבגללו היא לא מדברת - ואני מצטטת - "היא מתגרה בנו כדי לקבל תשומת לב".
לא המורים שלה, שלא רואים רמזים ברורים מאליהם - ציונים שצונחים לאט לאט, המילים שהיא בוחרת לתרגם בספרדית, החיבור שלה על הסופרג'יסטיות. רק מר פרימן שם לב, ורואה בשיעור אמנות אחלה הזדמנות לעזור לה להוציא הכל.
לא שאר הילדים בכיתה, שלא אומרים לעצמם שאוקיי, אולי זו התלמידה שאנחנו לא סובלים אבל הי, אף אחד לא שותק סתם ככה כל כך הרבה זמן.
וגם לא הת'ר. אוי הת'ר. כתבתי פה פירוט עצבני עליה אבל אחר כך קלטתי שזה ספוילר ואני לא רוצה לעשות את זה למי שלא קרא את הספר. אבל אוי הת'ר.

לקרוא את הספר הזה, בשבילי, זה כמו לצאת למסע. אני מכירה את היעד ואת הנוף, אבל בכל פעם הדרך נראית טיפה שונה. לפעמים הנוף צהוב ויבש, לפעמים האדמה בוצית וטובענית ולפעמים פוגשים בדרך עדר פרות שלא היה שם אף פעם. זה לקרוא ובכל פעם לעבור את הספר כשאני נמצאת בנקודה אחרת בחיים, וההרגשה שונה בכל פעם. הרבה זמן לא בכיתי מספר, אבל כשקראתי עכשיו את הספר הזה, הגיעו הדמעות. כי השנה, יותר מתמיד, אני יכולה להזדהות עם הספר הזה. כמעט כל אחד יכול למצוא את עצמו במלינדה ואני עצמי מוצאת את עצמי שם הרבה, אבל השנה מצאתי את עצמי באנשים נוספים שהספר הזה מדבר עליהם. ובכיתי. בכיתי המון. כמה רגש הספר הזה מוציא.
"דברי" בנוי פשוט מעולה - שום דבר לא מהיר מדי, שום דבר לא איטי מדי. בהרבה ספרים התהליך לא הגיוני ויש הרגשה שהסופר מעביר את הדמויות תהליכים בכוח, ופה זה לא נמצא - התהליך פה יפהפה. הדימויים והאמצעים הספרותיים עושים עבודה טובה. הכתיבה - היא מדהימה. העלילה והדמויות אמינות ואנושיות מאוד.
(אני חייבת להגיד שהספר הזה נוטה להיות מנוצל לצרכי העברת מסרים כמו גם פלא, פרויקט רוזי ודומיהם, אבל הוא מדהים גם כשלעצמו, גם כספר וגם מבלי להתייחס למסרים שבו.)

הדמעות שלי עכשיו מתייבשות ורועדת לי היד. אני הולכת לשטוף את הפנים ולאכול שוקולד. לשבת בגינה, להקשיב לגיטרה החשמלית של השכן שלי, לציפורים מעליי. להיזכר בנורמליות של החיים, להירגע מהסערה הזאת.

"לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא." (מסכת סנהדרין)
***
עוד ביקורות ממש ממש טובות לספר הזה שנראה לי שכדאי שתקראו כי כל אחת נוגעת בפן אחר של הספר:
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=91736

https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=86393

https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=83987

https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=80888
***
תשימו לב ♡ בבקשה. בשבילי.

» ביקורות נוספות של מוּמוּ
» ביקורות נוספות על דברי - מהעולם האמיתי #