מימד 72 - משחק תפקידים קבוצה ציבורית
דו"ח מצב: תקופת עבודות.

~ההרשמה פתוחה כל הזמן~


*נא לא לפתוח דיונים*

כל תיאור המשחק נמצא באתר הזה:
http://demention72.wix.com/demention72#!about/cjg9

~ הדמויות ~

Lich
דמות1-
שם: מאדליין (מאדי)
גיל: 15
מין: נקבה
מראה: שיער שחור עד הכתפיים, עיניים כהות ודיכאוניות, שפתיים דקות, נמוכה ורזה, עור בהיר יחסית, היא מסתובבת עם בגדים שחורים לרוב וכובע גרב אדום.
אופי: אנוכית, סרקסטית, שקולה, מחושבת ובעלת ביטחון עצמי. מעדיפה להיות עצמאית ושונאת לקבל פקודות מאחרים. היא טיפוס שנכנע לכעס שלה, ובגלל זה נכנסת הרבה פעמים לצרות ותגרות. היא מהירת מחשבה, ערמומית, חמומת מוח ובעלת לשון חלקלקה. לרוב היא מתנהגת בשחצנות, אגואיסטיות ואלימות כלפי אנשים, אבל יש בה צדדים שקטים. מאדי מאז ומעולם הייתה שקרנית מצוינת, נערה נחושה, ומעולם לא הסירה את עיניה מהמטרה.
רקע: מאדליין נולדה לזוג הורים ואח קטן. בהיותה בת שנתיים אביה נעלם מנסיבות לא ידועות ולאחר שלוש שנים של חיפוש ללא קצה של חוט, המשטרה סגרה את התיק. בינתיים אמה של מאדליין התחתנה עם אביה של ליאה (נטוטו) כאשר הן היו בנות שלוש, וכך הן נהפכו לאחיות חורגות. כאשר מאדליין התבגרה, היא החלה לחפש אחר אביה שנעלם- אך לא קיבלה תמיכה מצד המשפחה ונאלצה להספיק את חיפושיה.
מאדליין תמיד הייתה נחשבת ל"בוגרת", היא תמיד הייתה עומדת על שלה ואף פעם לא מתנהגת בילדותיות. לרוב היא הייתה מתבודדת עם עצמה, תמיד היה ניתן למצוא אותה יושבת לבדה בחדר עם ספר ביד או מוזיקה.
חמש שנים לאחר מכן, אחרי שמאדליין כבר התרגלה לאחותה ולחייה בתוך המשפחה החדשה, היא קיבלה עותק חינם של המשחק מימד 72.
דמות2 -
כינוי: מאדי
מין: נקבה
מראה: http://blog-imgs-37.fc2.com/r/e/n/renziexcel/20110926233059ee7.jpg
שיעור גיל: נערה
סקילים: קסם רמה 21, לב"ן רמה 27, בישול רמה 6, מלאכה רמה 5, ביגוד רמה 5
פריטים/חיות/כלי נשק- חרב עץ, גרזן חד ידני(רמה2), סכין ציידים, 3 סכיני הטלה(רמה2), חרב רגילה(רמה9), רובה נשיפה, חץ וקשת, אקדח(רמה5), קטאנה, רובה קטן, רדאר (קולט מפלצות), תרסיס חומצה, מראת החפצים, שלושה סוגים של פצצות.
סך הכול כסף: 11975 ₪

נטוטו
דמות 1-
שם: ליאה
מין: נקבה
גיל: 15
מראה: שיער כחול חלק, עור בהיר יחסית, עיניים אפורות בהירות, רזה, גובה ממוצע, אוהבת להתלבש כמו פריקית (רק שהיא יודעת לא
להגזים עם התסרוקות ועם ה.. אממ.. מתכות) ובחיים לא תתפסו אותה בלי אייליינר שחור מסביב לעיניים.
אופי: מעדיפה להיות הילדה הכי פריקית באזור, שונאת קטעים מביכים, מצחיקה, לא נפגעת בקלות, אבל לפעמים פוגעת באנשים בלי
להתכוון, ובאופן מפתיע גם דיי חכמה, ואסטרטגית מעולה.
רקע: בבית הספר שלה היא נחשבת לילדה הכי פריקית שקיימת, אבל זה לא ממש מפריע לחיי החברה שלה. היא מאוד בררנית בבחירת החברים
שלה, אבל בכללי לא צוחקים עליה יותר מדי (בהתחשב באיך שהיא מתלבשת). כשהייתה בת 3 אבא שלה התחתן עם אמא של מאדליין
(ליץ'). היא ממש טובה עם מחשבים – האקרית ברמה ממש גבוהה, ומכורה למשחקי מחשב. הייתה בוחנת בטא של המשחק ביחד עם אחותה,
ולכן הן מכירות אותו ממש טוב, וגם קיבלו שני עותקים של המשחק בחינם.
דמות 2
כינוי: דומינו דול (DominoDoll) – אבל אתם מוזמנים לקרוא לה פחות או יותר איך שבאלכם (רק אל תגזימו כן? אם משהו לא ימצא חן בעיניי זה לא ייגמר טוב).
מין: נקבה
מראה: http://4everstatic.com/pictures/674xX/cartoons/anime-and-fantasy/anime-girl,-purple-hair-195617.jpg
שיעור גיל: נערה
סקילים: קסם רמה 9, לב"ן רמה 10, בישול רמה 8, ביגוד רמה 5, מלאכה רמה 5, בני לוויה רמה 6.
פרטים/חיות/כלי נשק- חרב חד ידנית, קרוסבואו, ספר בני לוויה

אנוביס
דמות 1-
(שם:אנוביס (לאלה שרוצו לדעת את שמי האמיתי סורי לא היום
מין: זכר
גיל:14
מראה: שיער שחור, עיניים חומות, מטר ושישים סמ, שוקל 55 קג לא שרירי,חסר עגילים או קעקועים
אופי: ידידותי, נחמד, לא ממש חכם אבל לא טיפש, שומר רוב הזמן על קור רוח, הוא לא נפתח לאנשים בקלות אבל הוא כן ידבר איתם, פשוט
לא עליו. הוא קשה הבנה, הוא צריך שיגידו לו דברים בצורה מלאה, הוא מאוד אופטימי.
רקע: טוב אז מכיוון שאני גיימר, שמעתי על המשחק והחלטתי לקנו
אותו לניסיון. לא שיחקתי במשחרים כאלו בעבר וחשבתי שיהיה נחמד לשחק אז לקחתי כסף מהכופת חיסכון חזיר שלי וקניתי.
דמות 2
כינוי: paladin4fun
מין: נקבה
מראה: http://data2.whicdn.com/images/23414449/large.jpg
שיעור גיל: נערה
סקילים: קסם רמה 2, לב"ן רמה 6
פריטים/חיות/כלי נשק- ספר בני לוויה, חרב רגילה.
סך הכול כסף: 5130 ₪.

דרקמנדור
דמות 1-
שם: רייס
מין: זכר
גיל:14
מראה: שיער שחור פרוע ,עניים חומות, גובהו ממוצע לגילו, בדרך כלל הוא נוטה ללבוש בגדים שחורים או כהים, הוא לובש מכנסי
טרנינג ובדרך כלל מסתובב עם סווצ'ר שחור עם כובע על הראש.
אופי: אינו סבלני, מתנהג קצת בילדותיות, אוהב להילחם, הוא לא בדיוק האדם שאפשר לקרוא לו "נורמלי", לעיתים מאוד רחוקות מביע
שמחה, קשה לא להתחבר לאנשים חדשים אבל כשהם חברים/מכירים טוב הוא חבר טוב, אדיש ויש לו בעיות זעם.
רקע: יש לו חבר טוב אחד ושניהם מאוד אוהבים משחקי online, הם משחקים ביחד המון. הוא מגדל בבית עורב שחור ,אין לו אבא, ויש לו
אחות גדולה. יום אחד, הוא נכנס לחנות עם חברו הטוב וקנה את המשחק מימד 72 ומאז חייו השתנו.
דמות 2-
כינוי: קרייטוס -(kratos)
מין: זכר
מראה: http://images5.fanpop.com/image/photos/26100000/Rin-Okumura-ao-no-exorcist-26178121-1440-900.jpg
שיעור גיל: (ילד/ה, נער, בחור/ה, איש/ה, זקן/ה): נער
סקילים : לב"ן רמה 7, קסם רמה 9, בני לוויה רמה 4
פרטים/חיות/כלי נשק- ינשול, 2 חרבות עץ, ספר בני לוויה, חולצה, רדאר (קולט מפלצות), תרסיס חומצה, חרב רגילה, מראת החפצים, העין של הבוס, הלב של הבוס, שלושה סוגים של פצצות, פטיש קרב (רמה 8)
סך הכול כסף: 2405 ₪

פולו(הדמות מתה)
דמות 1-
שם: מייקל
מין: זכר
גיל: 16
מראה: שיער חום קצר, עיניים כהות ודיכאוניות, עור די שזוף, גבוה ורזה, הולך עם ביגוד כהה רוב הזמן.
אופי: ביישן, מופנם, מסתיר בתוכו עולם שלם של מחשבות, מתבודד, דיכאוני.
רקע: כשהיה קטן טסו הוא ושני הוריו לביקור משפחה בצרפת, המטוס נקלע לסופה והתרסק. מייקל היה בין הניצולים היחידים, הוא איבד
את ההורים שלו, ומאז הוא גר עם דודה שלו בצרפת ולא מרבה לדבר עם הסביבה. הוא החליט לנסות להיות ההפך הגמור ממנו במשחק החדש שקנה.
דמות 2
כינוי: תום
מין: זכר
מראה:
https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/736x/60/6e/e3/606ee3469bc4d2f08bb4d6249f4e9cc2.jpg
שיעור גיל: נער
סקילים: תעופה רמה 4, קסם רמה 2
פרטים/חיות/כלי נשק- ג'ינס, חולצה.
סך הכול כסף: 6550 ₪


יאיר
שם: דניאל רוזנצוייג
מין: זכר
גיל: 19
מראה: נער בלונדיני חיוור, עם עיניים כחלחלות, יש לו רווח בין השיניים וצלקת על רגל ימין, הוא לרוב לובש צעיף אדמוני ומעיל
חום, או מעיל שחור, הוא נער וגבוה.
יש לו משקפיים אדומות ואף גדול, יש לו גם חתך מעל עין ימין, הוא קיבל את זה מתאונה במטבח עם סכין, מאז זה כך.
אופי: לוקח את המושכות לידיים, לא בדיוק הכי מנומס, הוא לא שקט ולא יפחד להגיד את דעתו.
הוא מתחבר במהרה והוא חכם ביותר. הוא לא פחדן ולא אמיץ, כלומר שהוא לא יפחד לצאת מהאזור הנוח שלו, אבל הוא לא ינסה דברים
קיצוניים מדי.
הוא מאוד צנוע ודי אדיש. לא אוהב חיות.
רקע: דניאל רוזנצוויג, בן 19, הוא נולד בלונדון לזוג הורים עשירים, אך גם מרוחקים, הם לא הראו לו יחס, פינוק ובטח שלא אהבה, הוא
גדל בחלק הצפוני בלונדון, בבית גדול ועצום, כשהיית נכנס אליו היית חוטף סחרחורת, ושלא נדבר על תחושת המבוך האין סופית והבדידות
שאין לברוח ממנה, היה לו אומנת זקנה, אך היא לא הייתה
חביבה, היא הייתה מקטרת ומעבירה
את הזמן בקריאת ספרים, הוא עדיין לא אוהב אותה, למרות שהיא הייתה מלמדת אותו כל יום ביחד עם בית הספר,
הוא למד ממנה המון, היא חכמה ביותר.
יום אחד הוא ראה את המשחק במחשב והחליט לקנות אותו.
"כל יום הוא טיפה, ויש כל כך הרבה טיפות שיש מונסון, מונסון, שאי אפשר להתחמק ממנו"
דמות 2
כינוי: בראיטוס/איקן
מין: זכר
מראה: https://encrypted-tbn0.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcRuyukBiAzxaJEBFj2H_Z5EKHrDiq1M8OwKeT6os0jLGXC2EDta
שיעור גיל: נער
סקילים: קסם רמה 12, לב"ן רמה 2
פרטים/חיות/כלי נשק- דרקון קטן, גריפון אור, רדאר (קולט מפלצות), תרסיס חומצה, מראת החפצים, שלושה סוגים של פצצות.
סך הכול כסף: 4330 ₪

ניימלס(הדמות מתה)
דמות 1-
שם: ליאן ג'סטובסקי, אבל אנשים פשוט קוראים לה אל-ג'יי. (שם משפחה רוסי ברמות, אני יודעת, אבל זה לא כאילו שהיו לי רעיונות טובים יותר)
מין: נקבה
גיל: 15
מראה: שיער חום חלק שלרוב אסוף ברשלנות מתחת לכובע גרב שחור פשוט, עיניים ירוקות חסרות ייחוד, שפתיים דקות, עור כהה. לובשת
לרוב בגדים רפויים ובעלת מראה רשלני כללי.
אופי: גיימרית ומכורה רשמית לleague of legends, אוכלת הרבה ג'אנק פוד ועסוקה יותר במשחקי המחשב שלה יותר מאשר במציאות. היא
מצליחה לא רע בלימודים אבל הייתה יכולה להצטיין אם רק הייתה מנסה, והמורים כבר העירו לה על זה. היא לא מהטיפוסים שילכו
לכנסים של משחקי מחשב או כל אירוע חברתי גדול במציאות אפילו אם הוא מכיל אנשים שיש לה איתם נושאי שיחה משתפים. היא מעדיפה לנהל
שיחות מאחורי המסך, עם המיקרופון והאוזניות שלה. היא לרוב עניינית וישירה, היא לא מתחצפת או מתחכמת כי היא לא רואה בזה
טעם. היא רגילה להיות בשליטה ומתעצבנת כשלא פועלים לפי פקודתה.
רקע: היא גדלה במשפחה נורמטיבית מהמעמד הבינוני בשיקגו, אבל הם לא תמיד שמים לב אליה, אלא יותר עסוקים בדאגה לדודה השתיינית בצד
השני של העיר. כשהם הביאו אותה הביתה כדי לטפל בה, אל ג'יי
הסתגרה בחדרה והתחילה לשחק ביותר ויותר משחקי מחשב. היא בת יחידה. היא קיבלה את מימד 72 כאשר ניצחה בתחרות אונליין. להלה.
דמות 2
כינוי: סיביר (sivir)
מין: נקבה
מראה: THIS GURL - http://hdw.eweb4.com/wallpapers/32276
שיעור גיל: בחורה
סקילים: לב"ן רמה 2


קילר
דמות 1-
שם: ג'ייס.
מין: זכר.
גיל: 16
מראה: שיער בצבע בלונד, חזק (שרירי), גבוה (בצורה נורמלית), עיניים בצבע הים והשמים, לבוש בג'ינס קרוע, וחולצת מעצבים של לקוסט, וחתיך
אופי: נוקמני, חכם, שקרן מצוין, אכזרי ונאמן אך ורק לעצמו.
רקע: בא ממשפחת עשירה, חולה על משחקי מחשב, ביום הולדת שלו ההורים שלו קנו לו בתור מתנה משחק מחשב.
דמות 2
כינוי: דואורדון.
מין: זכר.
מראה: http://cache.desktopnexus.com/thumbseg/1262/1262688-bigthumbnail.jpg
שיעור גיל: (ילד/ה, נער/ה, בחור/ה, איש/ה, זקן/ה) נער
סקילים: בני לוויה רמה 2, קסם רמה 4, לב"ן רמה 2
הערות: *הדמות השנייה היא אלף אפל בגלל זה יש לו את צבע העור האפור.
פריטים/חיות/כלי נשק- רדאר (קולט מפלצות), חרב עץ (רמה6), חרב רגילה.
סך הכול כסף: 6400 ₪

זאבה
דמות 1-
שם: הייזל שטייניץ'
מין: נקבה
גיל: 16
מראה: שער בצבע לימון שקט, עור יחסית בהיר ועיניים כחולות אפורות בגוון כסף מותח. מין כחול כסוף כזה. היא לובשת בדרך כלל מעילים שענקיים עליה בחורף וג'ינס ובקיץ סתם ג'ינס וחולצת טריקו פשוטה. הגובה שלה ממוצע, אפילו מעט נמוך.
אופי: היא אוהבת לכבוש כובעים וג'ינס. בעיקרון האופי שלה שקט, היא תולעת ספרים קטנה. במשחקים, האסטרטגיה לללחימה בקרב פנים ופנים זה בדרך כלל לתקוף מהר ולא להשאיר לאויב מקום להתקפה ואז להוריד אותו בנוק אאוט.
רקע: יש לה אח גדול שהוא גיימר והוא שכנע אותה להתחבר למשחק הזה. יש לה שתי אחיות תאומות קטנות שגם הן תולעות ספרים. יש לה כלב-זאב מעורב בצבע אפור בכל הגוונים והיא אוהבת חיות.
דמות 2
כינוי: nira6607
מין: נקבה
מראה: http://cdn.playbuzz.com/cdn/28f57a72-d50c-4a80-82f0-638e3aa9d682/ae181e12-d40f-46be-8d13-35409aa6cc6f.gif
שיעור גיל: 16
סקילים: לב"ן רמה 11, קסם רמה 6, בישול רמה 4, בני לוויה רמה 6
פרטים/חיות/כלי נשק- ינשול, 2 דביבונים, 5 פיקסים, 2 פוקס בירד, דרקון קטן, גור אריות, 6 סכיני הטלה(רמה5), מוט(רמה10) 2 חרבות עץ, 2 חרבות רגילות(רמה1), סכין ציידים(רמה1), שוט(רמה4)לוויה, רדאר (קולט מפלצות), תרסיס חומצה, מראת החפצים, שלושה סוגים של פצצות.
סך הכול כסף: 3550 ₪

מטריקס
דמות 1
שם: צ'סטר קלארק
מין: זכר
גיל: 16
מראה: יש לו שיער שחור מתולתל, עיניים בצבע ירוק חזק, מבט ערמומי, לא שמן אבל גם לא רזה, עור חום בהיר, לובש נעליים ישנות, ג'ינסים קרועים וטי-שרטים. נראה די מוזנח.
אופי: יש לו כישרון להתחבב על אנשים, שנון, נחמד ומתחבר לאנשים למרות שהוא לא יהסס לגנוב מהם. בדרך כלל אנשים סולחים לו. קר רוח, שקרן מעולה. מקבל את החיים בקלות, לא מתרגש יותר מדי מהר
רקע: המשפחה שלו מאוד ענייה ולכן הם גרים בברונקס. גדל בין פושעים, ומהם למד לגנוב ולשקר. אחת הדמיות האהובות באזור, גם על התושבים וגם על השוטרים באזור. בכיתה ב' הוא הפסיק את הלימודים אז מעבר לכתיבה וקריאה + חשבון בסיסי אין לו הרבה ידע. הוא אף פעם לא הבין מה כזה כיף במשחקי מחשב, אבל כשהוא ראה את "מימד 72", הוא ממש התלהב, והחליט לנסות.
דמות 2
כינוי: chester (אמרתי, גיימר הוא לא)
מין: זכר
מראה: http://freedwallpaper.com/wp-content/uploads/2014/12/final-fantasy-game-images-computer-collection_375061.jpg
שיעור גיל: נער
סקיל: מלאכה רמה 5, בני לוויה רמה 10, קסם רמה 6, לב"ן רמה 5, בישול 1
פריטים/חיות/כלי נשק- ספר בני לוויה, שלושה סוגים של פצצות.
סך הכול כסף: 7922 ₪

ארן
דמות 1-
שם: ג'ונתן בראון.
מין: זכר.
גיל:17.
מראה: שיער חום קצר, פרצוף חלק מלא הבעה.
אופי: טוב בפתרון בעיות, בעל חשיבה הגיונית. נחמד אל אנשים ומשתדל לא לנטור טינה, יש לו מעט כושר מנהיגות, אבל הביישנות שלו הורסת את זה לפעמים. כשהוא מתמסר לפרוייקט אופעולה, הוא יכול לפעמים להשקיע בזה את כל כולו.
רקע: נולד ביישוב באנגליה ועבר עם הוריו ללונדון שם יש להם דירה נחמדה, הוא הראה התעניינות ויכולות בלימודים ולומד פיזיקה, מתמטיקה ומעט מחשבים בבית ספר טוב. את הזמן החופשי שלו הוא התחיל לבזבז על משחקי מחשב בשנים האחרונות. כששמע על מימד 72 הוא קנה את המשחק מיד.
דמות 2-
כינוי: ג'ון או _JOHN11_
מין: זכר.
מראה: http://the-darkness-rider.deviantart.com/art/John-bigger-593403348
שיעור גיל: בחור.
סקילים: תעופה רמה 11, לחימה בכלי נשק רמה 11, בני לוויה רמה 1.
פריטים/חיות/כלי נשק- חרב עץ, מגן יד, ספר בני לוויה, 6 סכיני הטלה, סכין ציידים, משקפת, חרב אירופאית דו צדדית, רדאר (קולט מפלצות), מראת החפצים, תרסיס חומצה, שלושה סוגים של פצצות.
סך הכול כסף: 5921 ₪

גרייס(הדמות מתה)
דמות 1
שם: איימי
מין: נקבה
גיל: 15
מראה: שיער חום אסוף, עיניים כחולות, עור בהיר ומנומש, גבוהה, חלשה יחסית, לובשת בעיקר חולצות V ארוכות וחלקות בצבעים שונים וג'ינסים לבנים או כחולים, נועלת נעלי ספורט רוב הזמן.
אופי: אמיצה, סרקסטית, חוצפנית, פיקחית מאוד, חזקה, חדורת מטרה, רגישה, פלרטטנית, בעלת ראייה אסטרטגית, אופטימית, מתחשבת, מופנמת ובהחלט לא תמימה.
רקע: איימי אוהבת אומנות. היא אוהבת לצייר, ומשתתפת בחוג פיסול. יש לה אחות קטנה ושני הוריה גרושים - היא גרה אצל אבא שלה. כמו רבים אחרים, היא לא חובבת משחקי וידאו, אך אחד מחבריה הבודדים הזמין אותה אליו ואתגר אותה לשחק. כנראה שהוא אבד במשחק, כי איימי לא מצאה אותו שוב.
דמות 2
כינוי: נייט
מין: נקבה
מראה: http://www.fullhdwalls.com/wp-content/uploads/2014/06/free-fantasy-desktop-wallpaper-downloads-4.jpg
שיעור גיל: נערה
סקילים: מלאכה רמה 2


דריה(הדמות מתה)
דמות1-
שם: מיקה
מין: נקבה
גיל: 14
אופי: ביישנית, רגישה, חכמה, מתוחכמת, מצחיקה, ידידותית, מתחשבת, סקרנית, שנונה.
מראה: שיער בלונדיני ארוך וחלק, עור חיוור מעט, עיניים כחולות כהות, רזה מעט, גובה ממוצע, שפתיים דקיקות, אף סולד, לבושה בדרך בבגדים פשוטים.
רקע: נולדה לזוג הורים ואחות קטנה, מיקה תמיד נהגה להתעסק בעיצוב כללי, בהיותה בת 12 הוריה של מיקה שלחו אותה ללמוד לנגן על צ'לו, על אף שהיא לא רצתה בכך. שנה לאחר מכן, הוריה של מיקה התגרשו ומיקה החליטה להישאר עם אביה כאשר אחותה הקטנה הלכה עם אמה. כשמיקה הגיע לגיל 13 וחצי, אביה התחתן ואמה החורגת של מיקה הביאה לה את המשחק מימד72.
דמות 2-
כינוי: דריה
מין: נקבה
מראה: http://7-themes.com/data_images/out/70/7010548-anime-girl-love.jpg
שיעור גיל: נערה
סקילים: קסם רמה 3
פריטים/חיות/כלי נשק- ----
סך הכול כסף: 7000 ₪


די אנג'לו(הדמות מתה)
דמות 1-
שם: סוזן בלאנק(אבל תקראו לה סוזי אם אתם לא רוצים לגמור בתור אוכל לחתול שלה)
מין: נקבה
גיל: 14
מראה: שיער ערמוני מתולתל עד מעט לאחר הכתפיים, עיניים בצבע ירוק זית, לחיים מלאות ועור בהיר. בד"כ היא לובשת ג'ינס ארוך וטישרט.
אופי: דעתנית, חברותית מאוד-מסוגלת להתחבר כמעט לכולם. מסתגלת במהירות למקומות חדשים, שחצנית, סקרנית, אגרסיבית, פזיזה.
רקע: בת יחידה, ההורים שלה עובדים במחשבים בחברת מכירות לכל העולם והם כל הזמן טסים בגלל העבודה. לפעמים שניהם טסים באותו זמן ואז היא נוסעת לישון אצל סבתא שלה עד שההורים שלה חוזרים. מבלה את רוב היום שלה במשחקי מחשב, היא די מצטיינת בלימודים אך לא משקיעה בהם יותר מדי מאמץ. הדבר היחיד שהיא משקיעה בו יותר ממשחקי מחשב הוא משחק עם החתול שלה- קארל. והדבר שהיא הכי אוהבת בעולם הוא לשחק במשחק מחשב עם קארל על הברכיים. היא הזמינה את מימד 72 חודשיים לפני הגעתו, ברגע ששמעה עליו אך ההורים שלה החליטו -כמובן- לטוס ביחד בדיוק שהמשחק היה אמור להגיע, לכן היא נסעה לסבתא שלה ולא היה אף אחד בבית בין ארבע לשמונה לחתום על המשחק, שהייתה אצל סבתא שלה גילתה שהכי מוקדם שהיא יכולה להזמין משחק חדש הוא לעוד חודש, לכן, נאלצה לחכות חודש להגעתו.
דמות 2
כינוי: טינקס (tinx)
מין: נקבה
מראה: http://www.smithvilleschooldistrict.net/Page/854
סקילים: קסם רמה 1
שיעור גיל: נערה
פריטים/חיות/כלי נשק- ----
סך הכול כסף: 7000 ₪


הורוס (הדמות מתה)
דמות 1-
שם: נועם
מין: זכר
גיל: 13
מראה: גבוה, רזה, שיערו קצר ושחור, עיניו ירוקות עזות, צווארו קצר באופן משונה, שפתיו רחבות, עורו חיוור מעט, כפות רגליו גדולות ורגליו רזות וארוכות כגובהו.
אופי: מתעצבן מהר, אוהב ללמוד, לא אוהב לעסוק בספורט, לרוב ידידותי, מרדן, עומד בקלות במצבי לחץ, שתלטן, לא אוהב לקבל פקודות מאחרים.
רקע: נולד לזוג הורים שהתגרשו שבועיים לאחר לידתו, אמו של נועם לקחה אותו איתו וטסה לגור איתו בלונדון על מנת להתרחק מהעבר עם גרושה. בהיותו בן 10 אמו של נועם נרצחה ולאחר מכן הוא עבר לגור אצל דודו שקנה לו בתור עידוד את המשחק מימד72.
דמות2-
שם: הורוס
מין: זכר
מראה:
https://encrypted-tbn0.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcTMyCC12t1B917NFWQAPv2Ic6wk26pCv83lIAw7uNZS91G0AGSdeQ
שיעור גיל: נער
סקילים: קסם רמה 1
פריטים/חיות/כלי נשק- ----
סך הכול כסף: 7000 ₪


חסה סטורמאגדון סמית' דה חצילוב(הדמות מתה)
דמות 1-
שם: קייג' (היא בטוחה שזה שם איום)
מין:נקבה
גיל: 16
מראה: שיער חום כהה וארוך, פוני קצר שבדרך כלל אסוף מאחורי האוזן, עיניים גדולות ואפורות, עור חיוור תמידי, תמיד עם עיפרון שחור בעיניים, כתם לידה בצורת X על הכתף, גבוהה ורזה אבל לא מאוד, משקפיים עבות עם מסגרת שחורה, לובשת בדרך כלל לובשת ג'ינס קרעים וטי שירט שחורה.אומרים לה שהיא יפה אבל היא לא חושבת ככה.
אופי: מאוד נאמנה לחברים הוותיקים שלה אך קשה לה להתחבר לאנשים חדשים, נוטה להיות קשה עם טעויות שלה ושל הזולת, צינית,נקמנית, בעלת חשיבה אסטרטגית, תמיד משיגה מה שהיא רוצה, שקרנית טובה, יכולה להיות נחמדה כשבא לה, לא אוהבת ילדים קטנים, אוהבת אנשים מבוגרים, לפעמים הולכת לאיבוד במחשבות ותהיות, לפעמים יכולה להיות קצת ביץ', חושבת שהיא לא מספיק טובה, קנאית.
רקע: קייג' גדלה למשפחה עשירה ומפונקת מאוד. בסך הכול עד גיל 12 החיים של קייג' היו כמו של כל ילדת שמנת רגילה, עד שאחותה הגדולה לוסי נרצחה במועדון לילה ע"י חבורת שיכורים. מאז קייג' לא חזרה להיות מי שהייתה פעם. היא הפסיקה לבטוח באנשים, הפסיקה לרכוש חברים והסתגרה בבית כשהדבר היחיד שהיא בוטחת בו הוא המשחקים שלה. וחתול המחמד שלה, פאזי. ההורים שלה קנו לה את מימד 72 בתור מתנת פיוס לאחר אחת המריבות הבלתי פוסקות שלהם.
דמות 2
כינוי: סוויפט
מין: נקבה
מראה: תמימה למראה, עור בהיר, שיער ארוך שנע בין גוון חום בהיר לכתום עם פס לבן ודק שמשתשך לאורך כל השיער, עיניים גדולות ירוקות שנוטות להיראות עצובות גם כשהיא שמחה, גבוהה ורזה, קעקוע של שמש בירך השמאלית, גם לה יש עיפרון שחור בעיניים בקביעות, גם לה יש כתם לידה בצורת X על הכתף, סיכה בצורת עלה שאיתה אסוף השיער תמיד. או בקיצור- http://gallery.yopriceville.com/var/albums/Fantasy/Beautiful_Fantasy_Elf_Fairy_Wallpaper.jpg?m=1399676400
שיעור גיל: בחורה
סקילים: לב"נ רמה 1
פריטים/חיות/כלי נשק- ----
סך הכול כסף: 7000 ₪


Stingray
דמות 1-
שם: מרי
מין: נקבה
גיל: 15
מראה: שיער שחור מתולתל שעובר במקצת את הכתפיים. יחסית אליה, הוא די ארוך, כי היא די נמוכה. יש לה עור מעט כהה, אבל עיניים כחולות משום מה. בעובי ממוצע. השרירים היחידים שאצלה בכושר הם שרירי כפות הידיים, בגלל אחיה שמכריח אותה לנסות איתו את כל משחקי המחשב והאקס בוקס שלו.
אופי: נחה. היא לא אוהבת לעשות יותר מדי, לכן היא נופלת קורבן פעם אחר פעם למזימות אחיה המאלצות אותה לשחק איתו. מצד שני, כשהיא חייבת לעשות משהו, היא תחרותית ושתלטנית. בחיים לא תודה בהפסד או בחולשה, למרות שהיא מודעת לחסרונותיה. מתחכמת ומחוכמת, אם כי לפעמים המחשבות מאיטות אותה. מסוג האנשים שמעדיפים לחשוב לפני שהם קופצים לפעולה.
רקע: יקולל מי שהמציא את הסבתות! מאז שנולדה ונקראה על שם סבתה מרי (עם פתח בהתחלה) חיה לא השתפרו יותר מדי. אחרי חמש שנים נולד לה אח קטן מעצבן והלימודים רק הלכו ונהיו קשים יותר. אה, היא גם הסתפרה, מתישהוא. המשחק אצור היה להגיע למחרת, אבל הוא הגיע קודם, כשהיא השתחררה מוקדם מבית הספר. אין לה יותר מדי עניין בחיים, בניגוד לאחיה שזכה בכל דבר אפשרי. לכן היא החליטה, בזמן שהוא נמצא בעוד אחד מהחוגים שלו, להיכנס ראשונה למשחק החדש שלו כדי להתאמן ולנצח אותו לפחות פעם אחת.
דמות 2
כינוי: מליסה
מין: נקבה
מראה: https://encrypted-tbn3.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcSH8EnuwZaOtrMmcYV0eckljtdnq-QyDIzr6a9iPEtCVoXtxTE8
שיעור גיל: בחורה, אבל כיוון שמשחקת אותה נערה היא משוחקת כמו נערה.
סקילים: קסם רמה 4
פריטים/חיות/כלי נשק- רדאר (קולט מפלצות), תרסיס חומצה, מראת החפצים.
הכול כסף: 7000 ₪

קרטר (הדמות מתה)
דמות 1-
שם: טום
מין: זכר
גיל: 12
מראה: נמוך, רזה, שיערו קצר וחום, עניים שחורות, צוואר ארוך, שחום, כפות רגליו גדולות, רגליים ארוכות.
אופי: רגוע, אוהב ללמוד, ידידותי, מתחבר בקלות, נלחץ במצבים לא נעימים, אסטרטגי, לא אוהב לשלוט באחרים.
רקע: נולד להוריו כבן יחיד, אך אמו נהרגה בתאונת דרכים. אביו התחתן עם אישה אחרת, שטום לא הצליח להסתדר איתה. עקב כך אביו קנה לו את המשחק בשביל להרגיע את המצב.
דמות2-
שם: קרטר
מין: זכר
מראה:
https://encrypted-tbn1.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcR9hQ2_aMp1ZCuYfQcZvbBVGYrvaYwDjmLOqF_ObzdzjsoK5SS6Gw
שיעור גיל: נער
סקילים: תעופה 2, קסם רמה 4
פריטים/חיות/כלי נשק- ----


תאליה~~
דמות1-
(הדמות במציאות המשחק)
שם: ליאל, אבל כולם קוראים לה לילי (ולא, זה לא השם שלי )
מין: נקבה
גיל: 15
מראה: גובה ממוצע, די רזה, שיער ארוך בצבע חום בהיר וקצת מתולתל, עיניים אפורות-ירוקות , הולכת תמיד עם בגדים סגורים..
אופי: די שקטה, אבל כזאת שכולם מכירים, רוב הזמן מסתגרת בבית, היא די חכמה ואוהבת חיות, היא לא מתעצבנת כל כך בקלות, אבל כשהיא כן, היא יכולה להתחיל לצעוק ולהיות ממש תוקפנית. היא מפחדת מדברים כמו גובה, אבל לא מחיות, גם אם הם יהיו ממש תוקפניות..
רקע: יש לה 3 אחים (בנים),אבא ואמא חולים רוב הזמן והיא מטפלת בהם, האחים שלה החליטו לקנות לה משחק מחשב כדי שגם היא תהנה קצת...
דמות 2-
כינוי: לילי
מין: נקבה
מראה: http://www.siz.co.il/my.php?i=h2wew2zjxyym.jpg
שיעור גיל: נערה
סקילים: לחימה בכלי נשק, קסם רמה 3
פריטים/חיות/כלי נשק- ----
סך הכול כסף: 7000 ₪

צ'קיטה(הדמות מתה)
שם: דיאנה
מין:נקבה
גיל: 17
מראה:פנים חיוורות עיינים כחולות וגדולות ג'ינג'ית עם שיער ארוך וחלק.לובשת בדרך כלל בגדים רחבים שגדולים עליה בלפחות 3 מידות,עגילים על כל עצם האוזן ועל התנוך בשתי האוזניים.רזה ונמוכה
אופי: אופטימית, חובבת אקסטרים, אאוטסיידרית מתוך בחירה, אוהבת לטייל, חשדנית, תמיד תדאג לאחרים אבל עדיין תסמוך רק על עצמה, מנהיגה ומשתעממת בקלות.
רקע: טיילה עם הוריה בכל הודו,וכמעט בכל אפריקה ודרום אמריקה וכשטסה לטפס על האמיליה נפלה ושברה את הרגל. וכפיצוי על כך הוריה קנו לה את מימד 72. עד גיל 12 חיה בניו יורק עם משפחתה של אביה והוריה. ובלי שום התראה מוקדמת הוריה ארזו את הדברים שלהם והחליטו לעבור לסן דייגו,ועד היום היא לא יודעת מה קרה בעיניהם, מה שהופך אותה לחשדנית וסומכת רק על עצמה.
בגיל 14 עברה תאונת דרכים כשבאוטו: חברתה הטובה ביותר ואמה של החברה. היא היחידה ששרדה התאונה ומאז הוריה שלחו אותה לפסיכולוגים עקב זה שחשבו שהיא הפכה לסגורה מאז התאונה אבל דיאנה חושבת שהם פשוט מפחדים לדבר איתה מאז.
דמות 2- הדמות בתוך המשחק מחשב:
כינוי: אקספרנסה
מין:נקבה
מראה: https://i.ytimg.com/vi/ihfbyoXiT5M/0.jpg
שיעור גיל:נערה
סקילים: קסם רמה1
פריטים/חיות/כלי נשק- ----
סך הכול כסף: 7000 ₪


היוש אני פדופיל (דמות קפואה)
דמות 1-
שם: סתיון
מין: בן
גיל: 12
מראה: שיער חום, עיניים ירוקות, כחוש ושזוף, תמיד קצת מלוכלך מהעבודה. לובש מכנסיים חומים ואת החולצת האחידה של הדואר.
אופי: שתוטניק, וטיפה מעצבן אבל הוא מפצה על זה שהוא חכם, נחמד ויודע לומר את הדבר הנכון ברגע הנכון. מנהיג מלידה.
רקע: אבא שלו מת שהיה ממש קטן, יש לו 4 אחים קטנים ואימא שלו לא מצליחה לפרנס את כולם, לכן הוא עובד במקום ללכת לבית הספר. הוא לומד בערב ומצטיין בלימודים תמיד אמרו לו שיש לו פוטנציאל לא מומש. החברה היחידה שלו הייתה דניאל, אבל היא מתה. הרופאים אמרו שכנראה היא התעסקה עם משהו חשמלי והתחשמלה. היא הורישה לו הרבה כי היא ידעה על המצב הקשה של המשפחה שלו ובאופן כללי היה לה הרגל לעדכן את הצוואה שלה כל הזמן. והדבר הכי עצוב הוא שההורים שלה לא היו בהלוויה שלה. היא הורישה לו את המשחק מימד72, למרות שלא התחילה לשחק בו. הוא הגיעה שבועיים אחרי ההלוויה, יחד עם שאר הארגזים. הוא החליט לנסות את המשחק בשביל לנסות לשכוח ולקבל קצת חופש מהחיים העלובים שלו - שהוא אף פעם לא מתלונן עליהם.
דמות 2
כינוי: פיטר
מין: זכר
מראה: http://www.2all.co.il/web/sites/campaigns/Cat_115413_(55).jpg
שיעור גיל: נער
סקילים: לחימה בכלי נשק
פריטים/חיות/כלי נשק- ----
סך הכול כסף: 7000 ₪


ריצ' רצ':)

דמות 1-
שם: ניקי
גיל:16
מין: נקבה
מראה: שיער חום מתולתל, עור כהה למדי, עיניים ירוקות, גבוהה.
אופי: פסימית, לא מחייכת הרבה,גרועה בלהסתיר את מה שהיא מרגישה, די צינית, רגישה בכל מה שנוגע לאמא שלה, מצבי רוח משתנים בקיצוניות, היפאראקטיבית קצת.
רקע:
ההריון שלה היה לא מתוכנן אז מיד כשהיא נולדה אמא שלה ברחה לארץ אחרת והתחילה קריירת משחק מצליחה, היא נשארה עם אבא שלה. היחסים בינה לבין אבא שלה טובים, עם אמא שלה היא לא שומרת על קשר בכלל וכשהיא רואה תמונות או איזכורים שלה בעיתונים היא זורקת אותם לפח.
יום אחד, ניקי חזרה הביתה ומצאה את הדוד שלה (אח של אבא שלה) יושב על הספה ולידו קופסא גדולה... כמובן שהיה שם את המשחק "מימד72" אז היא התלהבה ומיד התחילה לשחק.
דמות 2
כינוי: ניקי
מין: נקבה
מראה:
http://4.bp.blogspot.com/-3wVrfF8FCGE/Ta8ZmtU3J5I/AAAAAAAAB7g/gxu6Lu0iDuo/s1600/Music-Girl-anime-wallpaper.jpg
שיעור גיל: נערה
סקילים: לב"ן רמה 3, קסם רמה 3, מלאכה רמה 1
פריטים/חיות/כלי נשק- תרסיס חומצה, מראת החפצים.

Brandil(הדמות מתה)
דמות 1:
שם: צ'ארלי.
מין: זכר.
גיל: 15.
מראה: גבוה, רזה יחסית, מעט חיוור, בעל שיער ארוך (עד הכתפיים) בצבע חום בהיר, עיניים חומות כהות אשר בוהות לתוך נשמתך.
הולך לרוב עם נעלי ספורט, ג'ינס, וחולצה ארוכה בצבע רנדומלי.
אופי: מופנם, לעיתים מעט אדיש בלי להבין שהוא עושה זאת, יצירתי, מנסה לא לבלוט, חכם וחד מחשבה, סבלני, ביישן, נאמן, קשה לו להתחבר עם אנשים, וגם להיפתח, יגן על אהוביו בכל מחיר.
רקע: צ'ארל נולד לזוג הורים צעירים, אך הוא אינו זוכר אותם. בגיל שנתיים, גבר אשר ברח מבית החולים לחולי נפש, פרץ לביתם וירה בשני הוריו, ולאחר מכן בעצמו. לאחר המקרה, הועבר צ'ארלי למשגחם של משרד הרווחה, ולאחר מכן- לבית היתומים על שם ד"ר נייג'ל הסוורפ. בבית היתומים, הרבה מהילדים הציקו לו על היותו שונה, ו"מוזר", אז את רוב זמנו העביר בהקשבה למוזיקה (אחד האספקטים הכי חשובים בחייו) ולקרוא ספרים. ילדות קשה עברה על צ'ארלי, והוא נכנס לדיכאון עמוק. הוא התחיל ללכת לפסיכולוג, מה שלא עזר, כי הוא פשוט הרגיש שבכל מפגש פשוט קודחים וחותכים וחופרים לו בתוך הנשמה ללא רצונו. הוא לא רצה לחיות. בלילה שבו הוא החליט לגמור עם זה, מישהי עצרה אותו. ילדה חדשה שהגיעה אל בית היתומים, לילי שמה. "למה?" היא שאלה ברכות. שאלה אחת. למה. למה. אז הוא הסביר לה. הוא הסביר לה למה. הסביר הכל. לאחר שסיפר לה, היא נגעה בידו, ואמרה "הכל יהיה בסדר". ומאותו רגע צ'ארלי ידע שהכל יהיה בסדר. הוא אהב אותה. היא היתה היחידה שהבינה. היא הגנה עליו. הגנה עליו מהעולם שבחוץ. הוא סיפר לה כל דבר. הוא סמך עליה. והיא? היא היתה שם. תמיד. שהיה עצובת שהיה שמח. היא לא ניסתה לפתוח אותות כמו כל הפסיכולוגים והתרפיסטים הארורים ההם. היא נתנה לו. לבד. והוא אהב אותה. ו... העולם לקח גם אותה ממנו. זו היתה תאונה, הם אמרו. תאונה. אוטובוס. מוות. אבל הפעם? הפעם הוא כבר היה קשה כמו אבן. לא ראו עליו כלום. הוא לא בכה דמעה אחת. אבל בפנים? הוא היה מת מבפנים. מת. מת. מת. הוא ניסה לשכוח הכל. אבל הוא לא הצליח. הוא עבר ברחוב שבה היא מתה, מאות על גבי מאות פעמים. כל יום. ואז... יום אחד, מודעה אחת משכה את תשומת ליבו בזמן שעבר הוא ברחוב הראשי. "מימד 72, המציאות מתערבת עם הפנטזיה". הוא חשב שזה היה... מסקרן. הוא נכנס לחנות אשר בחלון הראווה שלה היתה כתובה ההודעה. היה שם עותק ניסיון. הוא נכנס למשחק, ו...נסחף אל תוך העולם המופלא והמסוכן של מימד 72.
דמות 2:
כינוי: Brandil
מין: זכר.
מראה: http://www.polyvore.com/cgi/img-thing?.out=jpg&size=l&tid=12906285
שיעור גיל: נער.
סקילים: קסם רמה 11, לב"ן רמה 2.
פריטים/חיות/כלי נשק- רדאר (קולט מפלצות), תרסיס חומצה, מראת החפצים.
סך הכול כסף; 7000 ש"ח


(דמות מתה)Just a girl
דמות 1-
שם: שרלוט
מין: נקבה
גיל: 13
מראה: שיער שחור חלק וארוך, עיניים שחורות וגדולות, תמיד הולכת עם בגדים כהים וצמודים, נמוכה, עור בצבע מוקה.
אופי: רעה, מרושעת, פסימית, ממורמרת כמו רווקה זקנה בת שישים - אך למרות זאת מתחברת בקלות. פלרטטנית. אמנם יש לה את כל התכונות הרעות האלו, אבל היא נאמנה מאוד וחברת אמת
רקע: הייתה לה משפחה מושלמת. כולם אהבו אותה והיא אהבה את כולם, עד גיל חמש (עלתה לכיתה א). כולם שנאו אותה בגלל אופייה הבוגר. בכיתה ז היא הלכה ברחוב והחליקה, ומדליין וליאה עזרו לה לקום (תחילתה של ידידות מופלאה!). הן היו מודל החיקוי שלה (כמו האחיות שמעולם לא היו לה). לפעמים היא אוהבת לשחק באנשים, אבל אף פעם לא משהו רציני.
דמות 2-
כינוי: שדונית קטנה (שישי בקיצור)
מין: נקבה
מראה: https://www.pinterest.com/pin/411375747184217480/
עיניים צהובות, הגובה וצבע העור אותו דבר, תמיד לובשת מין כובע פעמון אדום אם אוזני חתול (אדום כהה כמובן!) אוזניים מחודדות טיפ טיפה.
סקילים: קסם רמה 4, לב"ן רמה 1
פריטים/חיות/כלי נשק- רדאר (קולט מפלצות).


קיריטו
דמות 1-
שם: לין
מין: זכר
גיל: 17
מראה: שיער שחור, עיניים שחורות ורפויות המביעות אדישות, חולצה שחורה מכופתרת ומכנסיים ארוכים.
אופי: חסר רגש – אפילו שהוא טיפה אנוכי, מאוד קשה להגיע לו ללב, הוא בוגדני, חכם, אך מנצל את החוכמה שלו לדברים לא טובים. היות והוא חסר רגש, הוא גם הגיוני מאוד ולא עושים שטויות בגלל כעס או אהבה (אפילו אנוכיותו לא משפיעה בדרך כלל).
רקע: נולד לאבא יפני ולאמא אמריקאית, ושני הוריו מתו כשהיה בגיל צעיר. לאחר מכן מישהו אימץ אותו והחל לגדלו. בבית הספר הוא תמיד היה מנודה בחברת התלמידים וכולם תמיד שנאו אותו. כדי להוציא את העצבים שלו הוא למד השלכת סכינים ובכיתה ח' הוא התאהב במישהי. הם היו זוג ואחרי כשנתיים היא מתה מסרטן. כתוצאה משרשרת הסבל של לין הוא עזב את רגשותיו ואפילו כיבה אותם, כלום לא עניין אותו והוא התחיל להתרכז רק בעצמו. בשלב מסוים בחייו הוא נפתח לעולם המחשבים ולמשחקי המחשב וקנה את משחק התפקידים מימד72.
דמות 2-
כינוי: דני
מין: זכר
מראה:
http://static.diary.ru/userdir/1/8/3/9/1839943/58248807.jpg
שיעור גיל: בחור
סקילים: לב"ן רמה 13, קסם רמה 2
פריטים/חיות/כלי נשק- חרב עץ, 10 סכיני הטלה, 2 חרבות, סכין ציידים.
סך הכול כסף: 5700 ₪

איילת
דמות 1-
שם: סמנתה
מין: נקבה
גיל: 16
אופי: אדישה,פסימית, ממורמרת, שקטה, בעלת מוח מפותח,אוהבת לראות אנשים כועסים (ולהכעיס אותם)
מראה: נמוכה מאוד, עור חיוור, שיער חום מתולתל -גלי, עיניים חומות גדולות
רקע: גרה בשכונת פרוורים ירוקה ונחמדה,משפחתה עשירה יחסית.
היא בת יחידה. אובחנה מגיל 5 כילדה מחוננת, אך למרות זאת לא ממש משקיעה בלימודים, יודעת הרבה עובדות שאף אחד לא מודע לקיומן.
מומחית במיוחד בנגינה על קלרינט- התחילה לנגן בגיל 4, מאז זה הדבר היחיד שמעניין אותה באמת.
נוהגת להסתובב רק עם אנשים שמבחינתה מספקים לה תעסוקה (לרוב מערכת היחסים מסתיימת בריב- מה שגם מספק לה תעסוקה).כשהיא לא מנגנת על קלרינט/בודקת תאוריות חדשות/ מסתכסכת עם אנשים/ מתמרמרת על העולם היא אוהבת לטייל בחורשה שליד הבית שלה-אוהבת טבע באופן כללי.
החליטה לנסות את המשחק בגלל שרצתה לצאת קצת מהחיים השגרתיים והמשעממים להרפתקה חדשה אל הלא נודע!
דמות 2-
כינוי- ריזו
מין:נקבה
שיעור גיל:16
מראה: http://demention72.wix.com/demention72#!rizo/cuyq
סקילים: קסם רמה 13, לב"ן רמה 15, ביגוד רמה 5, מלאכה רמה 7.
חפצים: 10 סכיני הטלה וחץ וקשת.
סך הכל כסף: 4,300 מטבעות.

NO N@ME
דמות1-
שם: יורישי האנג'
גיל: 17
מין: זכר
מראה: רזה, שיער שחור ארוך שצבוע בקצוות לירוק, עור שזוף, עיניים חומות כהות, רזה.
אופי: מופנם קצת, שקט, חכם, חובב צילום וצפרות.
רקע: האקר מחשבים, יש לו אח גדול שלימד אותו תוכנה. אחיו נכנס למשחק לפניו כדי לבדוק אותו ונתקע שם. יורושי מקווה לחלץ אותו מהמשחק הזה.
דמות2-
כינוי: ukyo
מין: זכר
מראה:
http://img165.poco.cn/mypoco/myphoto/20120305/12/46321972201203051225533184699896544_074.jpg
שיעור גיל: גבר
סקילים:
פריטים/חיות/כלי נשק-
סך הכול כסף: 7000 ₪

נוגי (Noogi)
דמות 1 –
שם: זולא
מין: נקבה
גיל: 16
מראה: קצת שחומת עור, עיניים חומות, שיניים צחורות, אף סולד, שפתיים מלאות, חיוך מושלם. יש לה שיער ארוך ושופע, גלי – נוטה למתולתל חום עם קצוות שרופים. נמוכה (1.55) וקצת שמנמנה.
אופי: מסתורית , מופנמת, נוטה להתבודד, די דיכאונית בעלת בעיות נפשיות, בוגרת לגילה, חסרת סבלנות, מבינה עניין וגיימרית.
רקע" יתומה, אומצה ע"י אמא שלא מתייחסת אליה, חסרת משפחה וחברים, בילדותה עשו עליה חרם, וכשהתבגרה התרחקו ממנה כי חשבו שהיא מוזרה ומהוות איום. אחרי שהיא שמעה שאנשים נתקעו במשחק "מימד72" היא רצתה להצטרף כדי לברוח מחייה.
דמות 2 –
כינוי: אריזונה (Arizona)
מין: נקבה
מראה:
שיעור גיל: נערה
סקילים: קסם רמה 1.

The old gods
דמות 1 -
שם: ג'וני גודבוי טיילר
מין: זכר
גיל: 17
מראה: שיער שחור מעט קצר לא מסודר, גובה גבוה מעט מהממוצע, עיניים שחורות, עור בהיר, לבוש בבגדים פשוטים טי שירט, מכנסיים קצרים וקרוקס רוב הזמן
אופי: ביישן במקומות או בין אנשים לא מוכרים אבל כשעושים משהוא שהוא מבין בו הוא לוקח את השליטה לידיים ויכול להיות די שתלטן, אוהב לבלות לבד אבל מאוד חכם וטוב בפתירת בעיות (לא לטעות בגלל הביישנות), אם הוא מכיר את האנשים הוא מתנהג מאוד בחופשיות ואומר מה שעולה לו לראש, קשה לעצבן אותו אבל כשהוא מעוצבן הוא רוצה לשבור דברים ולחנוק את מי שעיצבן אותו, בעל שליטה עצמית חזקה מאוד
רקע: לא ממש מקובל בחברה ויש לו חיים מסובכים ובגלל זה ממש חיכה למשחק מקום שבו יוכל סוף כל סוף לעשות מה שהוא רצה רוב חייו הוא קיבל הרבה השראה מכל הסרטים והסדרות שהספרים שהוא קרא להיות גיבור להיות אדם בעל כוחות שיכול לעזור ולהשפיע (ובקטע המעט יותר אנוכי פשוט לקבל כוחות על טבעיים זה מה שהוא רצה כוחות על כמו לגיבורי על ולכל הדמיות שהוא קרא עליהם בספרים וקינא בהם)
דמות 2 -
כינוי: ת'יק
מין: זכר
שיעור גיל: נער
סקילים: קסם רמה 11, בני לוויה רמה 2.
מראה –
http://www.digitaljournal.com/img/6/6/8/5/5/9/i/1/6/0/o/Scott_Haran_(Tom,_Wizards_vs_Aliens).jpeg
פריטים/חיות/כלי נשק: ספר בני לוויה
סך הכול כסף: 5,370 ₪

Skyler
דמות 1
שם: סקיילר
שיעור גיל: נערה
מין: נקבה
מראה: https://www.pinterest.com/pin/402227810451213477/
אופי: היא די מתבודדת, מעולם לא היו לה חברים אמתיים משום שתמיד נחשבה פריקית (למרות שלווא דווקא הייתה כזאת - כאילו, קצת XD - אבל אפשר להגיד שיש לה עולם פנימי רחב יותר.)
היא בחורה קשוחה וחסרת פחד שתמיד מקבלת את מה שהיא רוצה. היא ממוקדת מאוד, וכשיש לה מטרה היא לא תעצור עד שתשיג אותה. היא החלטית (מהסוג שנוטה לעקשנות), אסטרטגית ויכולה לחשוב צעד אחד לפני כולם.
היא דעתנית וחצופה מאוד, ולא חושבת פעמיים לפני שהיא מדברת, מה שיכול להכניס אותה למצבים מסוכנים.
לא קל לה לסמוך על אחרים - באופן כללי, היא אדם עצמאי שמעדיף להיות ברשות עצמו - ואומנם היא לא הטיפוס הפתוח, אבל כשהיא תחשיב מישהו כחבר היא תהיה מוכנה לעשות הכל בשבילו.
רקע:היא הבת הצעירה ביותר במשפחתה, אחרי תאומים (בן ובת) שבוגרים ממנה בשלוש שנים. מאז ומעולם שני אחיה היו ממושמעים, מוצלחים, וגם - איך לא - יפים יותר ממנה. הוריה, בעלי הסטנדרטים הגבוהים, תמיד דחפו אותה להידמות להם ולנסות ללמוד מהם, אבל ללא הצלחה מרובה.
הם השתדלו לתת לה כמה חופש שרק הצליחו - לצבוע את השיער, להתבודד בחדר - אבל תמיד ניסו לשדל אותה ליותר מזה. היא לעולם לא תודה בזה, אבל הם תמיד רצו רק בטובתה.
גם בקרב חבריה לספסל הלימודים היא לא הייתה הצלחה גדולה (בלשון המעטה), כי כפי שכבר ציינתי, תמיד הצטיירה כפריקית. בין אם זה היה העור הבהיר החולני שלה, או השיער שלה, שהיא טרחה לצבוע בכל צבע משוגע אפשרי כמעט - היא תמיד הרגישה (ואכן הייתה) שונה.
היא לא מצאה את עצמה בין ספרי הלימוד כמו שאר משפחתה, וגם לא בשום תחום אחר, עד שבגיל 11 היא גילתה את עולם הגיימינג. ברור שתחילה הוריה לא הבינו ממה היא עושה עניין גדול, אבל כשראו אותה באמת מתלהבת סוף סוף ממשהו, הם לא יכלו שלא לנסות לעמוד לצידה.
מאז היא נעשתה מומחית בכל משחק שקיים בערך, ויש לה המון נסיון.
דמות 2
כינוי: סקיילר (המקוריות O_O)
מין: נקבה
http://loish.deviantart.com/art/immersed-608388641
שיעור גיל: נערה
סקילים: ----
פריטים/חיות/כלי נשק: ---
סך הכול כסף: 7000 ש"ח

אראגון

דמות 1-
שם:טקאשי איג׳רושה
גיל: 17
מין: זכר.
מראה: שיער שחור לפעמים חלק (כשהמצב רוח טוב) ולפעמים קוצים (כשהמצב רוח רע או קרבי), עיניים מלוכסנות ושחורות, שמאלי, גובה מטר ושבעים ס״מ (בערך), רזה ושרירי, לבן ושזוף, צלקת בלחי בצד שמאל, בכללי מראה מאיים ונראה אחד שלא כדאי להתעסק איתו, לובש תמיד מכנסי ג׳ינס שחורות ומעיל או קפוצ׳ון שחור, בדרך כלל גם אוהב להסתיר את הפנים.
אופי:מתעצבן מהר, לא מאמין לאף אחד, מסתבך תמיד בקטטות ובצרות, אוהב להסתכן ולהתגרות במזל, מגן תמיד על מי שהוא אוהב (אין הרבה כאלה), לא אוהב להתחבר לאנשים, אוהב להיות לבד, שקט מאוד אבל ערמומי, חי תמיד בפחד ורגיש לכל רעש.
רקע: נולד בטוקיו שביפן, הוא לא זוכר את הוריו כי הם נרצחו כשהיה ילד בן 4, אחר כך הוא עבר כמה משפחות מאמצות שתמיד זרקו אותו בסוף מהבית, אחר כך שמו אותו בבית יתומים ואחרי חודש הוא ברח משם וחי ברחוב, אחרי מספר שנים שבהם הסתבך בקטטות ובפשע ועבר שלושה פעמים במוסד לעבריינים צעירים מצא חברה שאותה הוא פגש במוסד לעבריינים צעירים, היא לקחה אותו למקום מסתור ששם היא ואחיה הקטן חיים ומאז הוא נמצא שם תמיד כשמדי פעם הוא יוצא להשיג אוכל ולגנוב לעצמו משהו, באחת הפעמים הוא גנב למישהו מחשב, אחר כך חברה שלו הביאה לו את המשחק לכבוד יום הולדתו (חדש ואפילו עטוף באריזה!) והיא לא סיפרה לו מאיפה זה (מסתמא היא גנבה את זה מהחנות), ולא, אל תרחמו עליו הוא לא חושב שרע לו או שחסר לו משהו בחיים, טוב, אולי רק קצת.
דמות 2 -
כינוי: ארטמיס
מין: נקבה
שיעור גיל: נערה.
מראה :https://goo.gl/images/A7aCJx
סקילים: לב"ן רמה 9, בני לוויה רמה 3.
חפצים/חיות/כלי נשק: 2 חרבות, 3 סכיני הטלה, סכין ציידים, 4 שוריקנים, חץ וקשת, 3 חיצים רעילים, ספר בני לוויה, קמע הסוואה ממוקד.
סך הכל כסף: 3280 מטבעות.

גיקי
שם: לורן (לורי)
גיל: 17
מין: נקבה
מראה: עיניים בצבע חום-ירקרק, שיער חום בהיר וחלק שמגיע עד אמצע הגב, עור חלק ומעט שזוף, שפתיים מלאות ואדומות, ריסים ארוכים, יודעת להתאפר ממש יפה ואיכשהו תמיד נראית נורא טבעית. טיפה יותר גבוהה מהממוצע. מתלבשת יפה ובסטייל.
אופי: נחמדה, עדינה, שקטה וטיפה שבירית, מהסוג שלא מזיק לאף אחד ואף אחד לא מזיק לה. יכולה להיות קצת תלותית, ולפעמים נשברת במצבי לחץ. כשהיא לבד היא מרגישה אבודה, אבל יכולה להיות מאוד יעילה בקבוצה. לומדת מהר.
רקע: משפחתה של לורי לא הייתה עשירה, אם כי היו רחוקים ממעמד הביניים הממוצע. היה לה חדר גדול בבית גדול ומלא בחדרים גדולים. היה לה סוס גזעי משלה ולמשפחתה היה כלב לברדור לבן ועצלן.
היא למדה בבית ספר פרטי לבנות ששימש כפנימייה לאלה שמסיבה כלשהי לא יכלו לחזור הביתה בסוף יום הלימודים, אך לורי מעולם לא הייתה מהבנות האלה. נהג פרטי היה מחכה לה ליד השער באופן קבוע ומחזירה לביתה בשלום.
מימד 72 היה משחק המחשב הראשון ששיחקה בו אי פעם. הוריה קנו לה אותו, בהמלצת חברים שקנו אותו לילדיהם. לורי הסכימה לנסות את המשחק, מחצית בכדי לא לאכזב את הוריה ומחצית מתוך סקרנות. היא שמחה לנסות דברים חדשים, כל עוד היה זה בהסכמת הוריה.
היא מעולם לא תכננה להיכלא במשחק.
לאחר ששמעה כי לא תוכל להתנתק, לורי כבר הייתה מוכנה לוותר – לעזוב את חייה הקודמים ולשנות את שמה והתחיל את חייה מחדש. אולי תקים חנות כלשהי. חנות בגדים אולי. אבל הוא היה כל כך נחמד. הוא מצא אותה בוכה שם בכיכר וניחם אותה. לאחר מכן ביקש ממנה להצטרף אליו. הוא אמר לה שיוכל להגן עליה, הוא הבטיח, אבל היה לו תנאי: שגם היא תגן עליו. והיא הסכימה.
תוך כדי התקדמות הם התאהבו. הוא הפך להיות כל עולמה, הוא היה כל מה שהיה לה והיא לא הייתה צריכה יותר מזה. כשהיא צפתה בו צורח מכאב כשהצללים תקפו וקולו הלך ונחלש, נדמה היה לה שכל התחושות והרגשות שהפכו אותה לאנושית נטשו אותה ביחד עם הזיכרון של שמו. כל שנותר בה היה פחד.
היא עמדה שם קפואה ולא מסוגלת לזוז, עד ששמעה את קולו לוחש לה ממרחק עצום – "רוצי!"
אז היא רצה.
דמות 2-
כינוי: PrankyFran
מין: נקבה
מראה: https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/236x/9b/ff/fe/9bfffe5d2c3c53c9b56d46ef73eaa503.jpg?noindex=1
שיעור גיל: נערה
סקילים: בישול רמה 33, לחימה רמה 1 (מיומנות 13), קסם רמה 4, מלאכה רמה 6, ביגוד רמה 1
פריטים: תיק מסע מלא בבקבוקי שיקויים (כולל כמה רעלים) ומאכלים קסומים (מאכלים שהיא בישלה עם שיקויים..), צידה לדרך, שני קמעות חד פעמיים, סכין ציידים.
הידעת: בשביל להזמין חברים לקבוצה - שלח להם קישור: .
חברי קבוצת מימד 72 - משחק תפקידים
הצג הכל מציג 10 מתוך 61 חברים
בן 16
Earth 1
בת 17
ארץ לעולם לא
בן 19
ירושלים
בת 15
נחשו לבד....
בת 14
הרקיע השביעי
בת 23
אֶלִיאָלגַר, בירת בַּקוּרָה
בת 17
ארץ הצעצועים המנודים
בת 17
ארץ יצורי הפרא.
בת 17
מעמקי האוקיינוס
בן 17
אי שם
קיר הדיונים
 |  הוסף דיון הצג הכל מציג 5 מתוך 45 דיונים שעל הקיר
Lich לפני חודש
מיקום: מימד 1, קומה 2.
תקופת עבודות.


הקומה השנייה הייתה שקטה, כפי שהייתה בדרך כלל בשעות האלו של הלילה.
הבטתי אל האופק החשוך. הרקיע צבע את השמיים בכחול עמוק וחזק, כמו אוקיינוס חסר קרקעית, מבריח את הכתמים האחרונים של השקיעה אל מעבר לאופק. הכוכבים המרצדים שהיו זרועים בשמיים נצצו כמו גחליליות קטנות על פני אגם צלול, והרוח הקרירה שבאה מהים נשבה בעצלתיים, מניפה בעדינות את שיערי לאחור.
בכל לילה אחר, מראה כמו של זה היה יפהפה. אבל שום דבר לא היה יפה יותר מבחינתי.
זה עתה עברו עלי שני הימים הארוכים בחיי, אבל לא הייתי עייפה. לא מבחינה גופנית, בכל מקרה. השרירים שלי לא כאבו יותר וכבר לא צלעתי.
אבל נירה מתה. המחשבה הזאת הכתה בי כמו אגרוף בבטן. הרבה שחקנים מתו עד כה. מתו ונשכחו. המוות שלהם חלף בשריקה מול עיני והתפוגג, נעלם יחד עם אחרוני הרסיסים שנשבו עם הרוח. אבל המוות של נירה השאיר אצלי חותם. לא בגלל שהייתי מחוברת אליה או משהו כזה. זה משום שלא ידעתי איך היא מתה. ולמה. אבל היו יותר מידי דברים שהייתי צריכה לחשוב עליהם. והמוות של נירה לא היה אחד מהם.
"כבר הרבה זמן שלא הייתי פה." קול חלוש הפליג לאוזניי. הרמתי את הראש. דומינו דול עמדה מאחורי. היא לבשה סוודר לבן עם הדפס של חתולים מיניאטוריים ומכנסי ג'ינס ארוכים. כשהיא הביטה בי שפתיה נמתחו לחיוך קטן וידידותי. "אני יכולה לשבת?"

נטוטו לפני ארבעה שבועות
(בהצלחה עם לקרוא את כל זה :P)

לא ידעתי מה להגיד. ארטמיס ככה באה והגנה עליי, והייתי אסירת תודה על כך, אבל בלב הרגשתי קצת אשמה. חלק מהדברים שהיא אמרה.. לא היו מדויקים. אפשר להגיד שעשיתי את כל מה שעשיתי בשבילם, אבל בסופו של יום בחרי לעזוב אותם, והייתי מטומטמת מספיק לחשוב שאנונימוס יגן עליהם בזמן שלא אהיה.
היו לי כוונות טובות, זה נכון, ועדין.. מה שיצא מזה... כל כך הרבה מתו.
הבטתי בארטמיס והנהנתי בהכרת תודה. גם אם היו לי ספקות בקשר לעצמי, היה נחמד לדעת שמישהו שומר לי על הגב. ומה שהיא אמרה היה.. מנחם, כאילו שיש כמה דרכים להסתכל על המצב הזה. אבל לא יכולתי להתחיל לפתוח את זה עכשיו. יש כמה הסברים שאני לא יכולה לתת, גם אם יש לכולם כאן כל זכות לשמוע אותם. ובכלל, המצב כאן שברירי מדי בשביל כל זה עכשיו. אני בטוחה שארטמיס תבין.
חזרתי להביט אל שאר השחקנים, מעודדת, והחזרתי לפניי את ההבעה החצי-אדישה-חצי-משועשעת שהפכה מזמן לסימן ההיכר שלי. עמדתי להגיד משהו, אבל בדיוק אז נפתח השער שהיה אמור לקחת אותנו לבית המשימות, זה שנפתח כל פעם לאחר שמביסים בוס.
"אני מניחה שנלך לבית המשימות?" שאלתי. לא ידעתי איך אני מרגישה לגבי כל מה שקרה עכשיו, אבל זה לא משנה. כולנו היינו צריכים לנוח.
"נחמד מאוד," טון כה סרקסטי יכול היה להגיע רק מאדם אחד, "ואני מניחה שאני אמורה פשוט להמשיך לבד, אה? גם כן – "
"את וארטמיס באות איתנו, כמובן" קטעתי אותה בחיוך, מנסה בכל כוחי להסתיר את העייפות. ארטמיס נראתה מהורהרת, אך בסך הכל מרוצה. קצת מוזר שלא ראיתי את הצד הידידותי הזה אצלה קודם. אולי זה היה בגלל אווירת הלחץ והסכנה שהיינו שרויות בה. קצת חבל, למען האמת.
השחקנים לא נראו מאושרים מהתוספת החדשה לבית המשימות – שתי שחקניות שהם לא מכירים ולא הייתה להם ברירה אלא לקבל. או שאולי זה בגלל העובדה שלא שאלתי אף אחד לפני שהחלטתי לצרף אותן. נו טוב, גם אחד את השני לא הייתה להם ברירה אלא לקבל.
לאט ובכבדות אספנו את עצמנו והתקדמנו לעבר השער. השחקנים עברו בו אחד אחד, , חלקם עוצרים לשנייה או שתיים להעיף בנו מבט ביקורתי אחרון. המשכתי בשלי בשלוות נפש, ארטמיס לצדי, מאדי ואיקן לפניי, וניסיתי להכין את עצמי נפשית לבאות.
"ומה אם אני לא רוצה להצטרף לבית המשימות הטיפשי שלכם?" קולה של ריזו נשמע מאחורינו, עיקש כתמיד.
"אז אל." השבתי לה מבלי להסתובב, מחייכת לעצמי חצי חיוך על התסכול והעצבים שהתשובה הקצרה והסתמית שלי בטח גרמה לה. הכל צומי אצלה.
טוב, לא תקבלי יותר צומי ממני, חמודה!
נ – ק – מ – ה.

-------

כבר שכחתי כמה שבית המשימות הזה שקט. כולם כאן נחים, עסוקים בעניינים של עצמם. אנחנו באמת סתם חבורה של אנשים שנתקעו אחד עם השני, אה? גם אחרי כל כך הרבה זמן שום דבר לא השתנה. הפעם האחרונה שביקרתי במשהו שמזכיר בית הייתה הבר של מרטין, שם כל הזמן קרה משהו אחר. בהשוואה לזה.. בית המשימות הזה מעולם לא נראה לי כה חסר חיים. זה דיי מצחיק כשחושבים על זה. כל הזמן הזה חלמתי לחזור לכאן, ועכשיו באלי לעוף מכאן הכי רחוק שאפשר.
לא סובלת את השקט.
עליתי למעלה, התקלחתי, לבשתי בגדים נקיים. הסוודר הלבן עם החתולים הזכיר לי את הבית, אז לבשתי אותו. לא יודעת מה נכנס בי, אבל פתאום רציתי את הבית.
רציתי לדבר עם מאדי.
יצאתי מהחדר שלי ודפקתי על הדלת של החדר שלה. לא הייתה תגובה. איפה היא יכולה להיות?
'רוצה רמז?' שמעתי קול בראשי.
"לא ממך!" השבתי בחמיצות.
'את כועסת עליי?'
"נראה לך?"
הייתה שתיקה לרגע, הרגשתי שהוא בהלם.
"אתה הנחת להם למות. אתה הבטחת לי, ובכל זאת הנחת להם למות. איך אתה מצפה שאני אסמוך עליך עכשיו?"
פתאום קלטתי שאני עומדת באמצע המסדרון של החדרים, ויותר גרוע, שאני מדברת בקול. הסתכלתי לצדדים בחשש, ונרגעתי כשגיליתי שאני לבד.
לעזאזל עם זה, גם ככה כולם כאן חושבים שאני מטורללת!
ירדתי למטה ויצאתי מבית המשימות. לא הייתי צריכה שאנונימוס יגיד לי איפה מאדי נמצאת. המילים "רוצה רמז?" כבר אמרו הכל. יש רק מקום אחד שאנונימוס היה מתלהב לגביו – הקומה השנייה במימד הראשון, הקומה שאני עיצבתי.
מאדי ישבה על המזח, ממש על הקצה, רגליה עוד שנייה נוגעות במים. "כבר הרבה זמן שלא הייתי פה," אמרתי בעודי בוהה באופק השחור. "אפשר לשבת?" חייכתי אליה והתיישבתי בלי לחכות לתשובה.
"אני אוהבת את המקום הזה," אמרתי. "תמיד קורה פה משהו, אף פעם לא משעמם, אבל אם את רוצה להיות לבד את יכולה למצוא מקומות כמו זה, להיות רק את והמחשבות שלך." הבטתי אליה מהצד "כאילו שאת לבד, אבל לא בודדה.. אממ.. אני חושבת שזה נשמע יותר הגיוני בראש שלי מאשר בקול.."
Lich לפני שלושה שבועות
"מה את רוצה?"
דומינו דול החווירה מהעוקצנות בקול שלי, אבל היא תמיד הייתה קשוחה יותר ממה שהיא נראית. היא לא נסוגה או הלכה. שפתיה נמתחו לחיוך קטן ורוטט. היא שאפה עמוקות ואז הזדקפה. ממש יכולתי לראות את המתח מקשיח את עמוד השדרה שלה.
"אני חייבת לך סיפור, אני מניחה."
העיניים שלי ניתרו מהקרקע אל האופק השחור. הגוף שלי רעד מאדרנלין. רגשות של כעס, בגידה והתרגשות התערבלו בתוך הבטן שלי. כל כך חיכיתי לשמוע מה יש לה לומר. אבל לא נעתי במקומי.
"בשביל זה באת, לא?" ייצבתי את נימת קולי בכחכוח מזויף.
נטוטו לפני שלושה שבועות
"בשביל זה באת, לא?" יכולתי לשמוע את ההתרגשות בקולה, גם אם היא ניסתה להסתיר אותה. לא רציתי לאכזב אותה, אבל ממש רציתי לדבר איתה, פשוט שיחה אמיתית, רגילה כזאת וסתמית.. נורמלית.
"לא," אמרתי, מפתיעה אותה עם התשובה שלי, "קיוויתי לדחות את זה קצת, לסדר קודם את המחשבות בראש שלי. הרבה דברים קרו מאז הפעם האחרונה שהתראינו, אני רק עכשיו מתחילה לקלוט שעברתי את זה, שאני.. איכשהו בטוחה, יחסית." עמדתי להגיד 'בבית', אבל עצרתי את עצמי ברגע האחרון. אני לא בבית, אני חייבת לזכור את זה.
Lich לפני שבועיים
נימת קולה הייתה ניטראלית ונעימה לחלוטין, וזה רק עצבן אותי עוד יותר. כבר התרגלתי לעובדה שדומינו דול לוקחת דברים בקלות, שכל דבר שחור הופך בעיניה ללבן, אבל זה לא תמיד היה אמיתי, לא הרוגע שחלחל אוטומטית לקולה, ולא החיוך הקטן והרוטט שריצד על שפתיה הארגמניות, שהיה כל כך מאולץ ומזויף. התאפקתי לא לחנוק אותה.
דומינו דול הטילה את ראשה לאחור ושאפה בחדות את האוויר דרך האף. השיער שלה, ארוך וחלק, היה פזור על גבה וגלש ברעננות מכתפיה המתוחות. היא הסתכלה על השמיים זרועי הכוכבים, והירח הלבן והבוהק נצץ בעיניה באופן מרתק ומתריע כאחד, כמו שתי עששיות מרצדות בלילה חסר כוכבים. העיניים שלה היו נעוצות קדימה, כאילו היא מתמקדת בנקודה מסוימת, אבל האישונים שלה הבזיקו מצד לצד. והחיוך נותר על שפתיה, רק שהפעם לבש מראה מריר, קפוא, נוטף שנאה.
"זוכרת את ויקטור?" השאלה נותרה פתאום לאוויר הקר, למרות ששפתיה לא נעו כלל שאמרה זאת, כאילו הקול בקע הישר מתוך גרונה ונפלט דרך הפה.
נטוטו לפני שבועיים
מאדי נראתה כאילו נתתי לה אגרוף בפרצוף. לולא המחנק בגרוני שהתאמצתי לרסן הייתי מוצאת את המבט שעל פניה משעשע, אבל עכשיו הוא רק שיקף את מה שאני הרגשתי בפנים בכל פעם ששמו של האדם הזה עבר בראשי.
"זוכרת את איך שהוא השתלט על איקן, גרם לו לשנוא אותך כדי שיביא אותך אליו?" שאלתי שוב, מנסה להביא אותה לנקודה שממנה אוכל להתחיל לספר, לנקודה שממנה היא אולי תבין. עיניה נצצו בכעס ופחד, בעצב עמוק, אך פניה התקשחו להבעה הקרירה שבעזרתה מאדי הצליחה להרחיק כמעט כל אדם חדש בחייה. הקשיתי עליה בשאלה נוספת: "אי פעם תהית איך הוא הגיע אל איקן מלכתחילה?"
הבעה קפואה, היא כבר לא הייתה איתי, אלא רחוקה בעבר, מתחילה לקלוט שזה לא היה סתם מקרה אקראי שויקטור רצה דווקא את איקן, שהוא חיפש דרכים להתקרב אליה כדי לפגוע בה. המשכתי לדבר לפני שהיא תספיק לשאול את עצמה ואותי שאלות מעצבנות כמו למה.
"השאלה הזאת לא יצאה לי מהראש, אז התחלתי לחקור קצת.. וגיליתי שהכל באשמתי. כל הפעמים ששיחקתי עם הקודים של המשחק, זה משך תשומת לב. היו.. יותר מדי פרצות שהשארתי אחריי, ופשוט הפכתי להיות וירוס מהלך. כל עוד אני הייתי בסביבה.. אף אחד מכם לא היה בטוח, ואת יותר מכולם. לא יכולתי לקחת את הסיכון הזה."
Lich לפני שבועיים
האמת שיתקה אותי לרגע, ומחשבות אפלות ומבוהלות טפטפו לתוכי, מעורבות בכעס. ויקטור לא היה רק עוד מכשול במשחק שאנונימוס יצר כדי לגרום לנו למעוד באחת המשימות, הוא היה שחקן אמיתי. וזכרתי טוב מאוד כמה חזק הוא היה.
ניסיתי לרסן את הרעד בקולי, אבל זה לא עבד. "אז את ברחת כדי שויקטור לא ימצא אותנו?"
נטוטו לפני שבועיים
(ליצ'ה אל תהרגתי אותי. תנשמי עמוק.. את יושבת? יש לי תחושה שאת תרצי לחנוק אותי אחרי התגובה הזאת..)

הנהנתי, "בהתחלה ניסיתי להגיע הכי רחוק שאני יכולה, אבל זה לא היה הרבה. אני מניחה שאת זוכרת את המימד השני. לא היה קל לעבור אותו לבד.. הצלחתי איכשהו, והגעתי למימד השלישי. הייתם בבר של מרטין?" שאלתי פתאום בסקרנות. המחשבה לא באמת עלתה בראשי עד עכשיו.
מאדי הנהנה לאיטה, עדיין מעכלת את מה שאמרתי לה. עיניה עדיין היו במרחק, עדיין לא איתי. אולי זה לא רעיון טוב לספר לה הכל בבת אחת.
"מאדי..?" שאלתי בדאגה, והיא התנערה ממחשבותיה. "את צריכה לתת לאנשים ליהנות קצת מהספק לפעמים, את יודעת?" נאנחתי למול ההלם שלה, שכעת הפך לזעף.
"מה זה אמור להביע?"
"כלום.." גלגלתי עיניים. הרגשתי כאילו שהיא רצתה שאני אהיה הרעה בסיפור הזה, האחות האהובה שנטשה אותה, עוד טרגדיה לקורות החיים שלה. זה עד כדי כך מזעזע אותה שאני לא נגדה? היא הרי כבר רגילה לחשוב שאנונימוס לוקח ממנה את כל היקר לה. גם אם הוא כרגע מנסה לעזור לה.. הוא לא התחשב באמת ברגשות שלה אף פעם. מאדי.. חושבת רק על עצמה, ובינתיים כולנו מסכנים את החיים שלנו בשבילה. לא שיש לי חרטות, אבל.. אני תוהה אם היא אי פעם הייתה עושה דברים כאלה בשבילי.
אבל זה לא זמן להיכנס לזה.
"ראיתי את הפתק שהשארת למרטין," היא אמרה לפתע, "אז ידעתי שהיית שם."
"וואלה?" הרהרתי בזה לרגע "חיכיתי בבר הזה המון זמן. עבדתי שם, אצל מרטין. הייתי מלצרית" גיחכתי. העדפתי לדלג על כל הקטע עם זאק. ידעתי על הקשר של מאדי עם דארקסייד, ועל הקשר שלו עם דארקסייד, והיה לי ברור שלספר לה שאני בוטחת במנהיג הנוכחי שלהם... לא ייגמר טוב. "ככה פגשתי את ריזו," המשכתי במרירות "המפגרת הזאת ניסתה לשלם לי בשיניים במקום במטבעות. רציתי לחנוק אותה כל כך הרבה פעמים. בסוף העפתי אותה מהבר."
מאדי עשתה פרצוף "אז למה המשכת להסתובב איתה אחר כך?"
לרגע בהיתי בה, לא מאמינה ששאלה את מה ששאלה. אחר כך נשמתי עמוק ונשכבתי על הגב, מניחה את ידיי על הבטן. הסתכלתי על אינסוף הכוכבים שמעליי. הכל נראה כל כך שקט ושלוו, כל כך שונה מהמציאות שממנה חזרתי לפני שעות ספורות. "כל הזמן הזה את היית עם בית המשימות." כעס חנוק נשמע בקולי. לפתע מאדי נראתה לי כמו ילדה קטנה ומפוחדת, הרבה פחות בוגרת ממה שזכרתי אותה. "כשהעניינים הפכו מסוכנים מדיי או מפחידים מדיי, תמיד היה לך מישהו שישמור לך על הגב, מישהו להישען על האומץ שלו, או על הפחד שלו. אין לך מושג איך זה לעבור את הקומות האלה לבד, לחיות לבד בתוך העולם הזה.. זה משהו שאני וריזו מכירות היטב. היא וארטמיס, שתיהן שחקניות חזקות. ונאמנות, גם אם זה לא נראה ככה בהתחלה. מגיע להן לשרוד."
מאדי שתקה, כהרגלה. אולי זו לא היא הילדותית, אולי זו אני שהתבגרתי.

(ליץ' לנשום! יש מצב שלכתוב את זה לפני אייקון זה לא הרעיון הכי טוב..)
גיקי לפני שבוע וחצי
מפל מים חמים.
מבלי לחשוב נגררתי אחרי שחקנים שלא הכרתי. הם קיבלו אותי אליהם מבלי לחשוב פעמיים. בהתחלה חשבתי שזה מעשה נדיב ביותר, מעשה שמעיד על אצילות נפש ומוכיח שאפשר להישאר אנושיים גם במציאות כמו זו שבה נכלאנו.
הטיפות זולגות מטה ואדים ממלאים את האוויר ואני עומדת בשקט במלתחות של הבית החדש שלי, במקלחת, עומדת בפינה ובוהה בטיפות המים בריקנות, ואף שהזרם לא מאוד חזק אני לא מעזה להתקדם צעד קדימה ולעמוד מתחתיו. במוחי המחשבות קולחות כמו אותן טיפות מים, ואני לא מספיקה לגעת בהן והן כבר נעלמות ומתחלפות בחדשות עד שנוצר מן זרם מטושטש ובלתי פוסק.
מרגע שהגענו לכאן כל אחד התפזר לענייניו ואני הבנתי את האמת המרה שטעיתי והם לקחו אותי אליהם מתוך אדישות והרגל ותשישות. שרידי האנושיות האחרונים נעלמו מהמשחק הזה ביחד איתו.
נקישות על דלת התא.
"נו כמה זמן עוד ייקח לך? יש פה עוד אנשים שרוצים להתקלח את יודעת!"
עצמתי את עיניי ואת נשימתי עצרתי ונכנסתי מתחת לזרם. נשארתי שם עד שלא יכולתי להחזיק עוד את הנשימה ואז יצאתי מהתא והתקדמתי לעבר היציאה.
"התקלחת עם הבגדים עלייך?"
יכולתי להרגיש את המבט המבולבל שננעץ בגבי.
אראגון אתמול
ארטמיס

מימד 1, קומה 2:

״שלום, קמרון״

נכנסתי לחדר שבמרכזו היה כיסא, על הכיסא היה אדם קשור ללא חולצה, קמרון, בזמן הזה שלושה מחברי לשעבר שמרו בחוץ
״שלום ארטמיס, אז מה? לא היית צריכה לקשור אותי בשביל זיון, יכלת לקרא לי, הייתי מגיע מייד״
טאאח, הכנסתי לו סטירה, הלחי שלו נהייתה בצבע אדום בוהק ״אל תשחק איתי משחקים קמרון, תענה לי רק על דבר אחד, את מה ויקטור מחפש?״
״ולמה שאני יענה לך, ביץ״
הרמתי את הרגל וקיפלתי את המכנס אז שהצלקות נראו לעין ״אתה רואה את זה קמרון? אתה יודע איך זה קרה? מוט מלובן, ואחר כך העבירו עליו סכין, תאמין לי שזה לא היה נחמד, אבל זה כאין וכאפס לעומת מה שאני יעשה לך״
״נראה אותך״
הסתובבתי, הרמתי מהאח בחדר מוט גדול הסתובבתי חזרה והנחתי לו על הבטן, הוא צרי
״עדיין לא מאמין לי קמרון? כי אני יכולה להמשיך כל היום״
״אוקיי, אוקיי, אני יענה לך, רק תפסיקי״
הורדתי את המוט והמשכתי להחזיק בו, ליתר ביטחון ״אז שוב, מה ויקטור מחפש?״
״לא מה, אלא מי״
״כלומר, הוא מחפש שחקן אחר?״
״כן, מפתיע אותך ארטמיס? שאת לא המקום הראשון ברשימה שלו?״
הנחתי את המוט
״אוקיי, אוקיי, תפסיקי״
״מה השם שלה״ שאלתי
״לא יודע, אני רק יודע שאומרים שהוא מחפש אותה בגלל שהוא רוצה אחת חזקה לידו, יש כאלה טוענים שהוא מחפש אותה בגלל אחותה״
״אחותה?״
״כן, אחותה טובה בקודים ומחשבים וכאלה, הוא רוצה שהיא תעבוד איתו״
״אז למה הוא מחפש אותה?״
״כי אחותה בחיים לא תעזור לו אם לא יהיה לה סיבה לעשות את זה״
אחת חזקה שאחותה אקרית, יש רק אחת כזאת שאני מכירה
״אוקיי, קמרון, סיימתי איתך״
״אז אני יכול ללכת?״
״לא״ אמרתי, תפסתי את המוט ותקעתי את זה הכי חזק שיכולתי בבטנו, הוא לא הספיק לצרוח, הפה שלו נפתח ויצא המון דם
שמעתי את הדלת נפתחת, ושמעתי את אחד השומרים שהשארתי בחוץ, ירון, אומר: ״תניחי את המוט ארטמיס, ואל תזוזי״


Lich אתמול
שתקתי, מאפשרת לדבריה של דומינו דול לשקוע. ידעתי שבמידה מסוימת התנהגתי בצורה קטנונית וחסרת ביטחון, וחשתי דקירות קטנות של אשמה על כך. דומינו דול ניסתה להגן עלי, והיא עשתה את זה לבד. אבל מעבר לדבריה היו יותר מידי דברים שהיא לא סיפרה, ונראה שהיא גם לא התכוונה לספר. זה הדאיג אותי, המחשבה הטורדנית שאני מתמודדות מול משהו שהוא יותר גדול מהמשחק הזה ודומינו דול מנסה להסיט אותו ממני בכוח, למרות שהיא לא דואגת לנקות אחריה את כל הראיות.
כעת אפפה שתיקה את האזור, קרני הירח החיוורות השתברו על המים הרוטטים של הים ורק רחש הגלים המתנפצים על המזח מיתנו את הזמזום של השקט.
"בואי לא נריב עכשיו." אמרתי, כשהשתיקה הרגישה ארוכה מידי.
דומינו דול לכסנה אלי את מבטה. פניה המיוזעות נצצו לאור קרני הירח. היא נשפה, כדי להזיז שערה ורודה מפיה. השערה התעופפה לרגע ברוח הלילית ושבה למקומה.
"אני מתכוונת, אני שונאת לריב איתך. ריבים מילוליים, לפחות. זה אף פעם לא נגמר באמת. אבל אין לי בעיה להתכסח איתך בבית המשימות אחר כך."
היה נדמה שהבחנתי ברמז של חיוך על פניה. משהו שלא ראיתי כבר המון זמן. כי הוא היה פחות מזויף ממה שהתרגלתי לראות. שפתיה הארגמניות התרוממו קלות בחיוך-לא חיוך וקמטי צחוק זעירים ניבטו בתחתיות עיניה. היא הטתה את ראשה לאחור, כמו שהיא תמיד עושה כשהיא מנסה לכבוש חיוך, חושפת זוג סדרות של שיניים צחורות. השיער הורוד והארוך שנשפך מכתפיה כמפל זורם רקד כעת על פניה ברוח הלילית. היא שלחה מבט למעלה, כאילו מתעניינת במיוחד בשמיים השחורים, חייכה ואמרה לבסוף "אם כך, שנחזור?"
אראגון לפני 16 שעות
ארטמיס

לא האמנתי לזה, לא האמנתי שגם הוא, אבל למען האמת זה לא היה כזה מפתיע, אחרי הכל הוא לא הבוגד הראשון ומסתמא גם לא האחרון
״ארטמיס, פעם אחרונה, תניחי את המוט״
״או שמה״ שאלתי
״או שאני איאלץ לפוצץ עלייך כדור אש״
הנחתי את המוט, ״מה אתה רוצה ירון, כי בבירור שאתה לא מתכוון להרוג אותי כי אחרת כבר היית מנסה לעשות את זה״
״אני לא רוצה להרוג אותך, אני צריך לקחת אותך, אבל יש לי הוראה להרוג במקרה ותתנגדי אפילו טיפה״
״תן לי לנחש, אתה עובד בשביל סרינה?״
״אכן״
״וזאת הייתה מלכודת״
״נכון״
״אז מה? אתם מוכנים להקריב בן ברית בשביל לתפוס אותי?״
״סמירה רוצה אותך מאוד, אני מניח שלא מריך להסביר למה, אחרי הכל, את זאת שהרגת את האהוב שלה, מאסטר די, וויקטור בחיים לא ידע שהיא זאת שאחראית לתפיסתו של קמרון, הוא לא יודע שאני עובד איתה״
״תגיד לי ירון, כמה זמן אתה בוגד בי ועובד בשבילה״
״אני לא חושב שאת בעמדה לומר לי מה לעשות ארטמיס, נגמרו השאלות, בואי איתי, סמירה מחכה״
״מצטערת ירון, היא תצטרך להמשיך לחכות״
לפתע ירון צרח, הכדור אש שהחזיק ביד נכבה, הוא תפס ברגלו ״מאיפה הגיע הזאב האפל הזה״ צרח
״תגיד שלום יפה, זה הזאב שלי, קטרוס״
התקרבתי אליו, תפסתי לו ביד, הצמדתי אותו לקיר, החזקתי את היד שלו למעלה ותקעתי בכף היד סכין הטלה שהצמידה אותה לקיר, הוא התחיל לגבש כדור אש ביד השניה, תפסתי גם בה והצמדתי גם לה סכין, הוא צרח, החזקתי בסכין הציידים שלי והצמדתי אותה לבטן שלו, ״עכשיו אני כן בעמדה להגיד לך מה לעשות״ סיננתי לו
״ארטמיס, אל תעשי את זה, בבקשה״ הוא התחנן, ראיתי שיורדות לו דמעות
״אתה לא רוצה שאתקע לך את הסכין בבטן? אז תענה לי, ממתי אתה בוגד בי, לפני שקייטלין נרצחה או אחר כך״
״לפני״
״אז אתה אחראי לזה שהיא נרצחה?״
״אני לא, רק אמרתי לה שתפסו אותך, זהו״
״זהו? הם שלחו אותך שתגיד לה שנתפסתי כדי שהיא תבוא לשחרר אותי ואז יהרגו אותה, זאת הייתה מלכודת, ידעת על זה כל הזמן, אבל לא סיפרת לה נכון?״
״ידעתי, אבל היא הייתה באה בכל מקרה, את יודעת את זה, אם לא אני אז מישהו אחר היה מספר לה בסוף״
״נכון, אבל בגלל שסיפרת ידעתם שהיא תבוא מהר, יכולתם לצפות מתי היא תבוא, אבל לא תיכננתם את זה שהיא תצליח לשחרר אותי לפני שתפסתם אותה״
״נכון, אבל בסוף תפסנו אותה, זה לא עזר לה״
״זה לא עזר לה, אבל מאז יש לכם אותי, אני הרגתי את מאסטר די, אני יהרוג גם את סרינה, אדאג לזה שכל מי שהיה קשור לזה יתחרט על זה״
״אבל הבטחת שלא תהרגי אותי״ צעק
״הבטחתי שלא אכניס לך את הסכין בבטן, לא שלא אהרוג איתך״ אמרתי
משכתי לו את הראש למעלה ושיספתי לו את הגרון, ואז פשוט מעדתי הצידה והתמוטטתי על הרצפה, חשבתי על קייטלין, לא הייתי מסוגלת לעצור את זה ופשוט התחלתי לבכות, אחרי מספר דקות שמעתי את הדלת נפתחת שוב, תפסתי את הסכין הטלה השלישית שלי והתרוממתי במהירת, זה היה שני האחרים שהשארתי לשמור, אחד מהם שאל ״מה קרה ארטמיס״
שאלתי אותו ״גם אתם״
״גם אני מה״ הוא לא הבין
״גם אתם בוגדים?״
״על מה את מדברת לעזאזל״
״לא היה לכם קשר לזה״ שאלתי
״תקשיבי ארטמיס, לא מבין מה קרה, את רוצה להסביר לי״
״מה שקרה הוא שירון ניסה להרוג אותי, והוא היה קשור גם לרצח של קייטלין, זה מה שקרה״
״ארטמיס, אני...״
״תעזבו אותי״
״ארטמיס?״
״פשוט תעזבו אותי״ צרחתי
הם הביטו בי כמה שניות והלכו, הגופות של קמרון וירון התחילו להתפוגג, תפסתי את הסכינים מהקיר וניגבתי אותם בבגדים של ירון והלכתי, השארתי את הדם, קיוויתי שסרינה תראה אותו כדי שתדע מה מצפה לה, עוד אתפוס אותה יום אחד, אני נשבעת
מנהלות מימד 72 לפני 5 חודשים
יששש!! דיון חדש, סוף סוף!
אני לא עומדת לתאר לכם את החדר שוב, כי הכל כבר בתגובות של דומינו וריזו וארטמיס ואין לי כוח לחזור על זה. אגב, אני מזכירה לכם שהן נמצאות בזמן טיפה שונה משלכם, כלומר, התגובות שלהן מתארות דברים שקרו בערך יום או יומיים לפני התגובות שלכם - ולכן אין לכם ממש סיכוי להיפגש איתן כרגע. אני חושבת שאמרתי את זה מתישהו. אם לא, אז אופס, טעות שלי. הן כבר עזבו מזמן את החדר...

בכל מקרההה
אני מתכבדת להכריז על שחקנית חדשה!! קוראים לה גיקי, ולא רק שהיא חדשה למשחק - היא גם חדשה לגמרי בסימניה. כלומר.. כמעט לגמרי. יש לה משתמש ישן, או שהוא של אחותה או חברה שלה.. לא זוכרת בדיוק (אל תיעלבי גיקי) אבל מה שחשוב הוא שהיא פתחה משתמש חדש אתמול!! עכשיו היא סוף סוף תוכל להצטרף למשחק באופן רשמי ^^
בקרוב תוכלו לראות את הדמות שלה (היא עדיין רוצה טיפה לנסח מחדש את הרקע) אבל בינתיים אני אכתוב כאן את מה שכבר יש (בתכלס, זה כל מה שאמור להיות חשוב לכם כרגע בקשר אליה).

דמות 1-
שם: לורן (לורי)
גיל: 17
מין: נקבה
מראה: עיניים בצבע חום-ירקרק, שיער חום בהיר וחלק שמגיע עד אמצע הגב, עור חלק ומעט שזוף, שפתיים מלאות ואדומות, ריסים ארוכים, יודעת להתאפר ממש יפה ואיכשהו תמיד נראית נורא טבעית. טיפה יותר גבוהה מהממוצע. מתלבשת יפה ובסטייל.
אופי: נחמדה, עדינה, שקטה וטיפה שבירית, מהסוג שלא מזיק לאף אחד ואף אחד לא מזיק לה. יכולה להיות קצת תלותית, ולפעמים נשברת במצבי לחץ. כשהיא לבד היא מרגישה אבודה, אבל יכולה להיות מאוד יעילה בקבוצה. לומדת מהר.
רקע: (את זה כבר תקראו כשנוכל לשים את הדמות בתיאור)
דמות 2-
כינוי: PrankyFran
מין: נקבה
מראה: https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/236x/9b/ff/fe/9bfffe5d2c3c53c9b56d46ef73eaa503.jpg?noindex=1
שיעור גיל: נערה
סקילים: בישול רמה 33, לחימה רמה 1 (מיומנות 13), קסם רמה 4, מלאכה רמה 6, ביגוד רמה 1
פריטים: תיק מסע מלא בבקבוקי שיקויים (כולל כמה רעלים) ומאכלים קסומים (מאכלים שהיא בישלה עם שיקויים..), צידה לדרך, שני קמעות חד פעמיים, סכין ציידים.


אעאעאאא אני כל כך אוהבת שחקנים חדשיםםם! לפחות.. עד שהם מתחילים לעצבן אותי ממש.... אבל יש לי תחושה טובה לגבייך, גיקי! ברוכה הבאה למימד! :)

אז כן, כמו שבטח כבר הבנתם, הסיבה שכל כך התעקשתי להעלות את הדמות שלה למרות שהיא לא הכי מוכנה, היא שיש לה חלק גדול בהמשכים. אני עבדתי שעות נוספות (ויתרתי על שעות שינה בשבילכם, כדאי שתעריכו את זה!) ושכתבתי לגמרי את כל מה שתכננתי להמשך המימד הזה. פשוט רוב החידות שם היו ממש מסובכות, ברמה של כל חידה יכולה להתפרס על מימד שלם... אז ויתרתי. זה משהו הרבה יותר פשוט, יותר עלילה ופחות חידות. אני רוצה להתמקד בסיפור שלכם, ולכן אתם חייבים להרחיב על המחשבות והרעיונות של הדמות שלכם בתגובות. אז שלא תגידו שאין לכם מה לכתוב, אה? כי אז זה אומר שהדמות שלכם כל כך משעממת ומטומטמת עד שאין לה אפילו מחשבות על מה שקורה - וכולנו יודעים שזה לא העניין ^^

טוב, מודה שחפרתי. אממ.. אני מניחה שעכשיו נעבור להמשכים?
---

אתם עדיין מנסים להבין מה לעשות עכשיו. לא נראה שיש לכם הרבה אפשרויות לפעולה.. אבל מי יודע, אולי זה מוחבא איפשהו. אז החלטתם לסרוק את האזור. התחלתם לבדוק את התיקיות, הכלובים, המבחנות.. ומהר מאוד כל אחד שקע בענייניו.
לפתע הופיעה בפתח שחקנית עצמאית. מכוסה בדם, עיניה פעורות במעין תערובת של הלם, תשישות וכאב, יציבתה כפופה מעט. היא באה בדיוק מאותו המקום ממנו אתם באתם - המנהרה, ולפניה המקלט בבית הספר. הבחורה הזאת עברה את כל המבוך ההוא לגמרי לבדה... למשך כמה שניות עמדתם ובהיתם בה, והיא השיבה לכם מבט מפוחד בעודה נתמכת בקיר המנהרה.

(גיקי וליצ'ה - תורכן ^^)
גיקי לפני 5 חודשים
(תודה רבה!)

התחושה הייתה זרה לי. זו כשמרגישים כל כך הרבה עד שלא מרגישים דבר. היא הגיעה בהדרגה ואז בבת אחת. ככה מגיעות כל התחושות שזוכרים. בהדרגה - כשקיבלתי את המשחק, דבר חדש ומוזר שעורר בי ניצוץ של סקרנות והתרגשות. כשיצרתי את הדמות שלי ונכנסתי למשחק, הנחישות שבאה עם זה. כשגיליתי שאני לא יכולה לצאת מכאן, כשעמדתי שם בכיכר והרגשתי את הדמעות זולגות מתוך עיניי. כשהוא בא וחיבק אותי, סתם ככה, שחקן זר משום מקום. וכשהוא הבטיח לי שיגן עליי, ואני התחלתי להתאהב בו.
ובבת אחת - כשעמדנו מול הצללים ההם, ואני הרגשתי בפעם הראשונה כמה שאני חסרת תועלת. האכזבה שלי מעצמי, שאני לא יכולה להגן עליו, שאני לא מקיימת את החלק שלי בהבטחה המשותפת של שנינו. ואז ההלם והצער, כשהצללים עברו דרכו כאילו היה אוויר, והוא לחש לי בנשימתו האחרונה לברוח. והכעס שלי על עצמי כי ברחתי והשארתי אותו שם לבד.
בהדרגה, ואז בבת אחת, ואז כלום.
המשכתי להתקדם, בקושי שמתי לב לאן אני הולכת. בראשי ריחפו כל הרגעים שלנו ביחד, כל הסיפור שלנו, מההתחלה ועד הסוף. הרגשתי כאילו אני זו שגוססת ולא הוא. תהיתי אם הרוח שלו תמצא דרך לחזור ולרדוף אותי איכשהו. לא הייתי מאשימה אותו, ואפילו קצת קיוויתי שיעשה את זה. עליתי במדרגות למבנה, והילכתי במסדרונות. עד ששמתי לב שאני נמצאת במבוך כבר הייתי אבודה לגמרי. הייתי מודעת במעורפל לסביבה שלי, פה ושם לגוף שקפץ עליי, ומגן קסום שחסם את דרכו. זה הרגיש כמו רפלקס בשלב הזה - הופעתו של המגן הקסום, ואז הדקירה המהירה בסכין הציידים. זה הטריק שהוא לימד אותי. הטריק היחיד שאני יודעת ללחימה בסכין.
זה הספיק לי.
עקבתי אחרי הדם, כי הרגשתי שכבר אין לי אפילו טיפה ממנו בגוף. ולא העזתי להסתכל לאחור. כשראיתי את דלת המקלט אפילו לא זכרתי יותר את שמו. ולא הקדשתי לזה מחשבה. לא היה בי עוד כוח. מכל צדדי היו יצורים, ואף כי ידעתי שהיו מתים ומרוטשים לא טרחתי להעיף מבט ולבחון את צורתם. הדלת הייתה סגורה, אם כי לא נעולה, ואני פתחתי אותה לאטי וסגרתי אותה מאחורי.
בפנים היה דם, הרבה דם. וחלקים של גופה. וצחנה. אבל זה לא היה הדם שלי. והגופה החתוכה לא הייתה הגוף שלי. והצחנה לא הייתה שלי. ואני ידעתי. אני ידעתי שזה לא יכול להיות. ואני רציתי להישאר שם ולבכות. להתפרק, לעצור ולחכות שהוא יגיע. אבל התקדמתי בכל זאת. מצאתי את היציאה בקלות - המגירה בשולחן הכתיבה הייתה פתוחה. לא עצרתי לנוח, ולא למחות את הדמעות. את החתכים שעל גופי ואת הדם השארתי כמו שהם. כי התלבטתי בעצמי לאן להתקדם מהנקודה הזאת בחיי. איך אתן לשינוי הזה להשפיע עליי.
התקדמתי במנהרה החשוכה, עד שראיתי אור. ולא חשבתי כלום. ולא הרגשתי כלום. רק המשכתי להתקדם.
ואז ראיתי אותם. את השחקנים. הם הביטו בי ואני הבטתי בהם, והם בחנו אותי מכף רגל ועד ראש ואני לא העזתי לבחון את פניהם אבל בכל זאת הישרתי להם מבט. יש להם אחד את השני. ואני איבדתי את מי שהיה שם בשבילי, בזמן לא ידוע ובמקום שלא זיהיתי עוד. והם הזכירו לי אותו. הם הזכירו לי את מה שהיה לי ואין לי עוד. ותקפה אותי חולשה ונתמכתי בקיר, שהיה יציב ממני, וחיכיתי, אבל לא הרגשתי דבר.
התחושה הזרה הזאת, כשמרגישים כל כך הרבה עד שלא מרגישים דבר.
Lich לפני 5 חודשים

"לא יכולתי לעשות דבר."
"מה?"
"אני הבטחתי לו. והוא הבטיח לי. והוא קיים, אבל אני נתתי לו למות. הם הרגו אותו."
"מי?"
"המפלצות."
"מפלצות?"
"הצללים!" היא צווחה באימה, דמעה יחידה זלגה מעיניה וחרצה שובל בפניה המטונפות. "הצללים, כן. הצללים. הם ירדו מהשמיים, תפסו בגרונו, סחטו אותו עד לטיפת הדם האחרונה. ואז הם נכנסו ויצאו ונכנסו ויצאו והם לא הפסיקו! והוא לא מת. והם המשיכו! והוא לא מת. ואז הם נכנסו שוב ויצאו שוב, והוא- הוא- נפל. הוא מת. הוא התנפץ, הוא-"
היא ניסתה להוציא מפיה קול אך דבר לא יצא מלבד ציוץ סדוק. דמעות זרמו בנהרות מעיניה, היא לחצה את זרועה אל דלת המתכת המתנדנדת וכרעה בכבדות על ברכיה. נורות הפלורוסנט הצהבהבות האירו על עלים ירוקים שעיטרו את שיערה הזהוב. בגדיה היו מטונפים מדם, ונתלו ברפיון על גופה השברירי.

אאע, לא יודעת, שמישהו ימשיך אותי ;-;

Killer לפני 5 חודשים
"מאדי, מה את עושה לעזאזל?! תעזרי לה! אל תעמדי שם סתם ותסתכלי עליה, אם את כבר שם אז תעזרי לה!" צרחתי למאדי מאחור בעוד שאני מתקדם לעברן.
"גם אצלנו מתו אנשים ע"י הצללים." אני אומר לבחורה החדשה שהגיעה הרגע. "אז אני טיפה מבין את הכאב שלך, אבל כרגע את צריכה להחליף בגדים, לשכב ולנוח. המצב שלך כרגע הוא לא מצב שאת יכולה לספר לנו על עצמך ועל הבחור שנהרג ע"י הצללים, אחרי שתנוחי, תאכלי ותחליפי בגדים, כשתהיי במצב יותר, טוב גם כשתרגישי שאת מוכנה תספרי לנו על כל מה שעברת. לבינתיים אנחנו כאן, אז קחי את הזמן שלך. ייקח לנו זמן לצאת מפה.
"יו, איקן, בוא תעזור לי להרים אותה על השולחן פה כדי שהיא תוכל לנוח. מאדי, נירה, תחליפו לה בגדים ותנקו אותה מהדם, תחבשו את הפצעים שלה ותנסו לברר כמה דברים עליה, אנחנו צריכים לדעת אם היא איתנו או שהיא ממשיכה לבדה. אם היא איתנו, אז תגידו לה ברוכה הבאה לצוות של השחקנים שמנסים גם לצאת מן המשחק הזה לחזור לחיים הנורמליים, וכמובן לשרוד. אני אלך להביא לה אוכל מן התיקים שלנו. דרך אגב, שכל אחד יתרום משהו לאכול בשבילה. שאר הגברים, החוצה. זה לא נאה שגברים יישארו פה בזמן שבחורה מחליפה בגדים, אולי אנחנו במשחק, אבל אחרי הכל אנחנו אנושיים - אז החוצה, עד שמאדי ונירה יגידו לכם שאפשר לחזור. ת'יק, בוא תעזור לי להביא לה אוכל מהתיקים שלנו."
(מאדי היא מלכה! תסגדו לה!)
בזמן שהלכנו להביא אוכל, ת'יק שאל אותי: "תגיד, דאו, נראה לך שהבחורה הזו יודעת משהו על היציאה מפה, או כל מידע שמושי?"
"המממממ, אני לא חושב ממש שהיא יודעת משהו שיעזור לנו בהמשך. אחרי הכל, היא שחקנית כמונו אז אני מנחש שהיא עברה את אותם הדברים שאנחנו עברנו. אני גם מנחש שהיא בטח מאשימה את עצמה במוות הבחור שהיה. טוב נו, זה היה טיפה צפוי שמשהו מהם ימות. שני שחקנים ברמה שלהם לא יכולים לעבור כל כך הרבה מפלצות. אם כבר, זה נס שהיא שרדה והצליחה להגיע למקום שלנו. טוב, מספיק פטפוטים, אנחנו צריכים לחזור לחדר, אני מנחש שמאדי ונירה סיימו לנקות, להחליף ולכבוש אותה. בוא נחזור ונראה אם היא מרגישה יותר טוב, או רוצה לספר לנו על עצמה."
שחזרנו הבחורה הייתה נראית יותר טוב, התקדמתי לעברה ונתתי לה את האוכל.
"איך את מרגישה?" שאלתי אותה.
"טיפה הרבה יותר טוב, תודה על העזרה שלכם."
"אין על מה, אני לא יכול להזניח בנאדם פצוע כמו שהיית. אם לא אכפת לך ואם את רוצה את יכולה לספר לנו על עצמך."
"אהה, כן, סליחה. שחכתי להציג את עצמי. שמי הוא פרנקי פראן, הגעתי למשחק הזה לפני כמה זמן."
"אוקיי, ברוכה הבאה לצוות שלנו, פראן. אם את ממשיכה איתנו כמובן עכשיו את יכולה טיפה יותר לפרט על איך הגעת לפה, או מה עשית לפני כן, וכמובן על הבחור שהיה איתך. אבל קחי את הזמן ואל תמהרי לספר לנו. שוב, זה גם תלוי בך אם את רוצה לספר לנו או לא."
"אני רוצה," היא ענתה. "אני חושבת שכדאי לספר לכם. וכן, אם תסכימו לי אז אני מעדיפה להמשיך איתכם, אם זה אפשרי."
"אז כמו שאמרתי, קודם ברוכה הבאה לצוות שלנו." חייכתי אליה.
אחרי שכל אחד הציג את עצמו פראן התחילה לספר לנו על עצמה ועל איך היא הגיעה אלינו.

(אני לא מאוהב בחדשה)
The old gods לפני 5 חודשים
עמדתי לבדי מול החיות שבכלובים, כלכך ריחמתי אבל באותו הזמן כלכך פחדתי מהם, לא ידעתי מה יכול לקרות, אחרי שקראתי שהם ניסויים בהפיכת יצורים חיים לערפדים הבנתי שאם נתקע באותו חדר עם 30 ערפדים זה לא ייגמר יפה ואולי הפעם לא נצליח לברוח בלי אבדות, אז החלטתי לנסות לעשות משהו, לחסל אותם לפני שיחסלו אותנו.
הלכתי אל הכלוב הקרוב ביותר אלי ושמתי לב שהוא מיושן ונראה כאילו הוא הולך להתפרק, מה שרק הגביר את החרדות שלי, התכופפתי וראיתי בפנים יצור שבקושי יכולתי לזהות הוא היה מעוות ונראה שהוא סובל, לקחתי סכין שמצאתי על השולחן הגדול שהיה במרכז החדר והשתמשתי בו כדי לשבור את המנעול שהיה על הכלוב, זה לא היה קשה כלכך הוא כבר היה חלוד ונראה כאילו הולך להתפורר.
הדלקתי כדור אש ושרפתי את הפנים של הכלוב. היצור מת מיד. המשכתי ככה עם כל כלוב כל יצור נראה יותר מעורר רחמים וסובל מהשני והתחלתי להרגיש שגם אני סובל איתם, בנקודה הזאת החנקתי בכי שניסה לצאת כשחשבתי ה היה קורה אם צ'יף היה במצב כזה, מה הייתי עושה?. עם כל כלוב נוסף וחיה נוספת שעברתי הרגשתי יותר ויותר רע, הייתה רק פעם אחת כששמתי לב שהיה כלוב אחד פתוח והלב שלי עצר לרגע, אבל אז ראיתי את המספר שעל הכלוב ונזכרתי בתיקייה שמצאתי שהובילה אותי לכל זה והבנתי שהשחקניות שהיו כאן לפניי כנראה פתחו את הכלוב.
אז המשכתי ככה עד לכלובים האחרונים וכבר הרגשתי על סף שבירה נפשית, כל חיה פגעה בי יותר, אחרי האמצע הפסקתי כבר להסתכל בכלובים וסוף סוף הגעתי לסוף. הרגשתי הקלה כשסוף סוף זה נגמר והדמעות התחילו לזרום במורד הלחיים שלי. קראתי לצ'יף שיבוא אלי והלכתי לקיר של החדר שם התיישבתי כשאני מלטף את צ'יף ובוכה על הפרווה שלו, נרגע לאט לאט.
אחרי כמה דקות שמעתי פתאום קול לא מוכר, הרמתי את הראש וראיתי את מאדי עומדת מעל שחקנית לא מוכרת, כשהתמקדתי בשחקנית שמתי לב שהיא מכוסה בדם ונראה שהיא הולכת להתעלף מתשישות, ראיתי שהיא אומרת כמה מילים למאדי שעמדה לידה ואז פתאום דאו הגיע צועק משהו, לא שמעתי אותו בהתחלה אבל אחרי כמה שניות התעשתי אבל עדיין הרגשתי כמו חרבה בפנים, אבל ידעתי שאור לי להיראות ככה גם מבחוץ אז מהר קמתי ניקיתי את הפנים שלי ורצתי אל הכניסה איפה שדואורדון עמד וצעק דברים שלא ממש הבנתי אבל ראיתי ששחקנים התחילו לזוז ולרוץ לכאן ולשם, אז שמעתי אותו קורא בשם שלי ואומר "בוא תעזור לי להביא לה אוכל מהתיקים שלנו" הייתי מבולבל לשנייה אבל אז אני והוא הלכנו ביחד לתיקים שלנו. בדרך שאלתי את דאורדורון אם לדעתו היא יכולה לדעת משהוא על איך לצאת מהמקום הזה אבל הוא ענה שלא, אז לקחנו קצת אוכל מהאספקה ההולכת ומידלדלת שלנו והלכנו לשחקנים החדשה, דאורדורון נתן לה את האוכל ואחרי שהיא סיימה לאכול התחלתי לנסות לרפא אותה כמה שאני יכול, אבל בגלל שאני לא מספיק חזק בקסם אז הצלחתי לרפא רק את השריטות והחתכים לא את הפצעים הרציניים יותר, אז בדקתי אם היא שברה משהו בעזרת ראיית הרנטגן שלי, אבל למזלה זה לא קרה אז נשארו רק הרבה פצעים בחוץ שניסיתי לרפא כמה שיותר אבל בהצלחה מועטה.
אחרי שסיימתי דאורדרון התקרב והתחיל לדבר עם השחקנית החדשה. הוא שאל אותה עם היא מרגישה טוב יותר והיא ענתה שכן, ואז הוא שאל מי היא והיא ענתה לנו שקוראים לה פרנקי פראן. ואז דאורדורון שאל אותה אם היא תרצה להסביר לנו על איך היא הגיעה הנה ומי היה זה שמת ע"י הצללים והיא ענתה שהיא תספר ושאם יהיה אפשרי היא תרצה להישאר אתנו ולהמשיך אתנו, דאו ענה שבשמחה ואז כל אחד מאיתנו שעמד מסביב הציג את עצמו והיא התחילה לספר את סיפורה.
The old gods לפני 4 חודשים
לא רציתי לשמוע את הסיפור של פראן, מהסיבות האנוכיות שלי, כבר הרגשתי רע ממה שעשיתי קודם ולא רציתי להתחיל לחשוב גם על סבל של אחרים אז אמרתי לקבוצה שאני מצטער אבל אני הולך "אני רוצה קצת זמן לבד".
הם בטח חשבו שאני חסר רגש ושלא אכפת לי מהשחקנית החדשה ואי הם אפילו קצת התעצבנו עלי בגלל שאני ככה נוטש אותה אבל ברגע זה לא היה אכפת לי.
הלכתי לצד השני של חדר המעבדה, ששם התחלתי לחטט בארונות, חלקית מסקרנות חלקית מזה שסתם רציתי לעשות משהו גם אם הוא חסר תועלת וכל ההתעסקות הזאת עזרה לי לשכוח. התחלתי לפתוח מגירות שם מצאתי כל מיני גופים אפורים שלכל אחד היו תכונות שונות, היה חומרים גמישים כאלה שבמשך דקה וחצי רק שיחקתי איתם וחומרים קשיחים שגם כשניסיתי לזרוק אותם על הקיר הם נשארו אותו הדבר, חומרים רכים כאלה כמו צמר גפן, הייתי חייב להודות שהיה דיי כיף לשחק עם כל מה שמצאתי, והיה מכולם דיי הרבה, מצאתי קופסאות מלאות בכל אחד מהסוגים אז לקחתי הכל.
היה גם חומר אחד שכשניסיתי לקחת אותו הוא החליק לי מבין האצבעות והוא נפל על שתי מבחנות שכשניסיתי להרם בחזרה את החומר שתי המבחנות שהוא נפל עליהם היו דבוקות ביחד ורק אחרי כמה דקות של ניסיונות החומר נפרד למרות שהמבחנות נשארו דבוקות, אז מצאתי במגירה אחרת קופסא ששם שמתי את החומר המדביק כשאת כל החומרים האחרים שמתי במלאי, באמצע השיטוט מצאתי מגירה אחת דיי גדולה שהייתה נעולה, למזלי לא בחוזקה ואחרי כמה ניסיונות המנעול נשבר והיא נפתחה.
בפנים מצאתי 5 קופסאות שעל כל אחת מהם היה רשום משהו אחר היה 'בקרה', 'תנועה', 'צבע', ו 'מעבר' ובגלל הסקרנות הבלתי נדלית שלי לקחתי כל מה שמצאתי, עמדתי לקום אבל אז פתאום שמתי לב למשהו מוזר בתחתית המגירה, נראה שהיא מכופפת טיפה, אז כמו שראיתי בסרטים נקשתי על תחתית המגירה והיא השמיעה קול חלול, העברתי את היד ובקצה המגירה הרגשתי קפיץ קטן וכשלחצתי עליו נראה שהתחתית התפרקה ויכולתי להוציא אותה.
מתחת מצאתי קופסא דיי גדולה מחומר שלא הכרתי וכשהרמתי אותה והרגשתי דברים זזים ומתגלגלים בפנים וכשפתחתי את שפת הקופסא גל חום פתאומי פגע בי וכמעט הפלתי את הקופסא ומה שיש בה, במקום זאת סגרתי מהר את המכסה ושמתי את הקופסא במלאי לשימוש עתידי.
המשכתי לחפש עוד קצת אחר כך אבל לא מצאתי משהו חדש אז הלכתי לבחון את כל מה שיש לי. פתאום גיליתי שיש לי אופציה חדשה בתפריט "מלאכה" לחצתי על הסמל וראיתי מולי רשימה של משימות, כשלמעלה כתוב את שמי ומספר לידו כאשר מסימה אחת מהרשימה שהייתה שם מחוקה, הבנתי שהמספר כנראה זה הרמה שלי באותה היכולת וכל משימה תעלה לי את הרמה.
מתחת למשפט הראשון והמחוק היה עוד משפט היה כתוב "עליך ליצור חפץ אחד מרשימת ההמצאות"
כשהסתכלתי יותר בבירור ראיתי שבצד של הצג היה כתוב 'רשימת המצאות' וכשלחצתי עליה אז ראיתי רק חפץ אחד שהיה "סיר שמחמם את עצמו" מלמלתי לעצמי " ברצינות?, סיר שמחמם את עצמו? ואין עוד אפילו המצאות אחרות שאפשר לבחור רק 'סיר שמחמם את עצמו', האנונימוס הזה די כושל, לא הייתי רוצה להיות הילד שלו עם יכולת בחירת השמות הזאת, ועוד אין לו רעיונות להמצאות אחרות, טוב נו נלך עם מה שיש".
הסתכלתי בהוראות ההכנה והבנתי שכבר מצאתי כל מה שהייתי צריך, למזלי גם את החומר שפולט חום וזה שמבודד חום. אז התחלתי לבנות, הוצאתי קודם את כל החומרים ואז התחלתי לעבוד. אחרי עשר דקות של לעקוב אחרי ההוראות ובנייה בסוף הצלחתי ומולי עמד 'סיר שמחמם את עצמו'.
אז ראיתי את המשפט הזה נמחק מהרשימה ושקיבלתי יכולת חדשה "שיפור" הנחתי שמדובר על שיפור המצאות, קיבלתי גם מחברת סרטוטים שלפני מה שקראתי במשימות הבאות היא תהיה שימושית.
גיקי לפני 4 חודשים
(המנהלות: שלחתי לכן את הרקע שלי)

‏"ק-קוראים לי פראן," קולי רעד מעט בעוד המילים יצאו מפי. ישבתי על השולחן הגדול ומבטי מעט ‏מושפל בתגובה למבטיהם החודרים של שאר השחקנים שהתאספו סביבי. על אף ששמרו על מרחק ‏מסוים הרגשתי כלואה וליבי הכבד הקשה עליי למצוא את המילים.
‏"שם המשתמש שלי הוא פראנקי פראן.. אבל אתם יכולים לקרוא לי רק פראן..".
זה לא היה מספיק טוב בשבילם וידעתי את זה, אבל הייתי חסרת אונים למול הציפיות שלהם. כי ‏הם רצו סיפור שאני לא רציתי לספר, וגם אם רציתי לא יכולתי כי כל מה שבאמת רציתי לעשות ‏באותו הרגע היה לישון.
ואולי גם הייתי מספרת להם את זה. שאני רוצה לישון, הכוונה. אולי הם היו מניחים לי להירדם ‏לכמה דקות. להירדם ואז לא להתעורר לעולם. הייתי מספרת להם שאני חושבת שזו דרך טובה ‏למות, ושאני מעדיפה את זה על פני לסבול כאבים מייסרים בזמן שצללים עוברים דרכי ואני ‏מחליטה להגן על מי שאני אוהבת גם כאשר אני יודעת שאפילו לעשות את הפעולה הפשוטה של ‏ללחוש מילה אחת קטנה יכולה להרוג אותי וכל מה שנותר לי לעשות אחר כך זה לצרוח בייסורים –
לא. לא יכולתי לספר להם את זה. רק עצם המחשבה על זה הספיקה בכדי להעביר בי רעד.
השחקן שדאג לי מקודם, דואורדון, ניגש אליי בכוונה לעטוף אותי עם ג'קט. זה היה נחמד למדי ‏מצדו, אך לרוע המזל גירה את הזיכרון שלי וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כל הפעמים שהוא ‏עשה את זה, ונרתעתי.
‏"ל-לא, אל! א-אני, כלומר, לא קר לי.." לאחר שנסוג מלמלתי תודה חפוזה.
השפלתי את מבטי בשנית וניסיתי להתנתק מהרגש, כי זו הדרך היחידה להתמודד איתו. ‏
איילת לפני 4 חודשים
הי, טוב אז בגלל שלנטע ככל הנראה ייקח מלא זמן לענות אהמ אהמ (כחכוח גרוני) ולי יש מצב רוח לכתוב משהו, אז אני פשוט אמשוך קצת זמן...

כשהייתי ילדה קטנה, היה דבר אחד שפחדתי ממנו באמת- בובות בחלון ראווה. וכשחושבים על זה- למה לא בעצם?
בינך לבינה חוצץ רק חלון הראווה השקוף. היא חיוורת כמו המוות, קירחת, כחושה כמו לא יודעת מה, ומבטה המלחיץ מופנה אל הלא נודע, ככל הנראה במטרה להיראות גם מושכת וגם עמוקה. אבל באמת, תסבירו לי מי ירצה להתחתן עם גברת מוות רק בגלל שיש לה בגדים אופנתיים?
בכל מקרה, לפעמים היה לי קשה לישון בגלל הבובות האלה. הייתי מדמיינת אותן מתגנבות לחדרי עם סכין, או גרזן, או חרב, או פופמייה אפילו. מי שזאת לא הייתה- היא תמיד הייתה מציגה את שמה קודם. כולן- גלדיס, אנט, ויקטוריה, קרולינה, ראשל, קייטי, נלי ועוד הרבה שכבר שכחתי מזמן. עיניהן היו שחורות ענקיות או אדומות כדם, כמו של חרקים. עיניים רודפות בצע- כנראה בשר אדם. הפה שלהן, המחייך תמיד בחביבות צבועה שהייתה למעשה רישעות, היה רחב, עטור שיניים ישרות ולבנות כפנינים אך קטנות חדות כתער. אינספור מחטי ייסורים. ראשן הגדול הבריק כנגד החשכה, ומצחן היה בולט כמו של גולגולת- גולגולת חיה.
יכולתי לראות את הדם ניתז מגופי אחרי שהן תקעו בי כלי נשק כזה או אחר, או אחרי שפשוט נגסו בי עם שיניהן על מנת לאכול אותי בקניבליות.
למזלי כל סיוט כזה נמשך רק כמה שניות.
לילה אחד הייתי פתאום ממש רעבה אבל לא היה לי כוח לקום מהמיטה. אז התמרמרתי על זה בשקט.
תוך כדי הסיוט שלי החל להופיע שוב. אני חושבת שזאת הפעם היחידה שאשכרה לא פחדתי מהבובת ראווה מרוב שהייתי רעבה. כשהגיע השלב שהיא רוכנת לעברי כדי להתחיל לאכול אותי, אמרתי לה:"אכפת לך אם הפעם נחליף תפקידים? אני פשוט ממש מתה מרעב".
אני חושבת שהיא לא ממש ידעה איך להגיב לזה, אז לקחתי את חוסר התגובה שלה בתור 'אוקי'.
התחלתי לאכול אותה בעזרת מזלג שהופיע משום מקום. מה שמוזר הוא, שבכל פעם שלקחתי ממנה חתיכה היא רטטה קצת והיה לה טעם של פודינג. היה טעים בקיצור.
בכל זאת דימיון הוא לא משביע בפני עצמו, אז באיזשהו שלב היא נעלמה מהראש שלי והלכתי למקרר.

אני חושבת שמהזיכרון הזה התת מודע הביא אותי לפיתרון ג'לטיני.
Lich לפני 3 חודשים

פראנקי פראן נאנחה בקול כשהחדר התרוקן. היא הייתה עטופה כולה בסחבות, שיערה יבש ומקורזל, השפה התחתונה שלה התנפחה והכחילה. היא החזיקה חתיכה בלויה של בד תחת אפה המדמם וביד השנייה אחזה בבקבוק מים ריק למחצה. זוג עיניה הכחולות נראו כמו שני קרחונים סדוקים, והדמעות הרוטטות בתוך עיניה העידו שעשתה ככל שביכולתה כדי לא לפרוץ בבכי.
הבטתי בה כשהצטנפה לתוך הקיר, מהדקת את הסחבות סביב כתפיה. לפתע הרגשתי הרבה יותר חזקה ממה שזכרתי שהייתי. חשבתי על כל הקרבות בהם השתתפתי, על הדם ששפכתי. מאות פרצופים מבועתים, זעקות כאב, עיניים אדומות, בוהקות, חסרות רגש. חרבות מצליפות, ארגמן מכתים את פניי. אש, דם, הרס, מוות. הכל התערבל במוחי. תמונות מטושטשות רצות כמו סרט נע, ממלאות את ראשי בצרחות, בפאניקה, בכאב.
ואז קול של זכוכית מתנפצת. ועוד אחת.
מצמצתי בהפתעה ומצאתי את עצמי שוב בתוך החדר, לצד השחקנים. אורות הפלורוסנט ריצדו מעליי בזמזום קטוע. הסתכלתי על הרצפה וראיתי מבחנות מנופצות.
"מה לעזאזל אתה עושה?" תפסתי את הזרוע של דואורדון לפני שהספיק להעיף עוד מבחנות מהשולחן.
פתאום עלו מהחדר רחש תסיסה קולני והבזק אור בוהק, וכולם הפנו את מבטם לעברם. הנוזל הירוק שנשפך מאחת המבחנות טפטף מקצה השולחן והתערבב עם נוזל כחול שנשפך מאחת המבחנות המנופצות. המים המבעבעים והזוהרים התפשטו במהירות לשלולית רחבה והתמזגו עם נוזלים נוספים שנשפכו מהמבחנות השבורות. בין רגע הנוזלים השתגעו. הם תססו ובעבעו, והפיצו אור עז ומסנוור.
כולם לקחו צעד אחורה.
"אני חושב שזה הזמן שלנו לזוז מפה, גם ככה לא מצאנו כלום." אמר ת'יק ואסף מיד את החפצים שלו לתוך התרמיל.
קולות הסכמה חרישיים נשמעו בחלל החדר.
ואז הכל התפוצץ.
The old gods לפני 3 חודשים
התחלתי ליהנות מכל העבודה הזאת ודחקתי את מה שקרה למאחורי הראש, בדקתי את רשימת המשימות שעליי לעשות וראיתי שהמשימה הבאה היא לשפר המצאה מרשימת ההמצאות, אז ישבתי וחשבתי במשך כמה עד שסוף סוף חשבתי על משהו לשיפור ליצור 'סיר שמחמם ומערבב מה שבתוכו' אז התחלתי לחשוב איך ניתן לעשות את זה ובמהרה הגעתי לפתרון הלא כלכך מסובך לקחתי חומר קשיח אחד מהמלאי שלי והוספתי לו חומר תנועה אז הדבקתי אותו לתחתית הסיר ובזכות חומר התנועה הוא יזוז שם כל פעם שאומר לו לעשות את זה (אני משתמש ב 1 חומר קשיח, 1 חומר תנועה ו 1 חומר מדביק), אחרי שהרכבתי את זה לסיר הסתכלתי ברשימת המשימות שלי וראיתי את משימה מס' 3 מחוקה "יששש" וראיתי שיש לי יכולת חדשה "שרטוט" וגם שקיבלתי 'מחברת המצאות' שניחשתי ששם אני אשתמש ביכולות השרטוט החדשות שלי ואצייר את ההמצאות שלי בנייר.
המשימה הבאה שלי הייתה לשרטט המצאה במחברת ההמצאות אז התחלתי לחשוב אל מה יכול להיות מועיל כרגע, "אהא, מלכודת דובים ככה שכאשר מפלצת כלשהיא תדרך עליו היא תיתקע ולא תוכל להשתחרר, התחלתי לצייר אותה ואחרי בערך עשר דקות סיימתי וכשהסתכלתי על התוצאה הסופית היא לא נראתה רע כלכך https://thumbs.dreamstime.com/x/bear-trap-vector-doodle-style-50738220.jpg .אז בדקתי שוב את עמודת המשימות שלי וראיתי שהמשימה הרביעית נמחקה משם, ושקיבלתי את היכולת 'יצירה מלאה'. המשימה הבאה שלי הייתה ליצור המצאה מ 5 חומרים שונים.
אז החלטתי לנסות לבנות את מה ששרטתי, התחלתי עם ליצור את המלתעות בעזרת החומר הקשיח אז יצרתי קפיץ שכאשר הוא יילחץ אז המלתעות ייסגרו ובעזרת החומר המדביק חיברתי את שני החלקים אז הוספתי תנועה למתלעות כדי שיוכלו לזוז כאשר הקפיץ יילחץ, והשתמשתי בחומר הבקרה כדי שהוא יעבוד ככה שכאשר הקפיץ יילחץ אז המלתעות ייסגרו (2 חומר קשיח, גמיש, מדביק, תנועה ובקרה) אחרי כ 20 דקות של עבודה סיימתי את ההמצאה שלי ואחרי שבדקתי אותה כמה פעמים ראיתי שהיא עובדת ברובם כי אני עדיין לא מספיק מיומן מספיק במלאכה אז היא לא תמיד תעבוד. (אני רוצה את המפיץ אור) אחרי שראיתי שההמצאה עובדת המשכתי לבאה.
המשימה הבאה הייתה לחשוב על שלושה המצאות (אין לי כוח לרשום סיפור רקע לזה)
אוהל שמקים את עצמו חומרים 6X בד 4X חומר קשיח 2X חומר תנועה

מקפיא 2x חומר מפיץ קור 4x חומר מס' 26 2x חומר מבודד 1x חומר בקרה 4x חומר קשיח

כבר הסתכלתי על רשימת המשימות שלי והמשכתי למשימה הבאה שהייתה "עליך ליצור או להמציא כלי נשק"
אוקיי זה לא קשה במיוחד התחלתי לחשוב על מה יהיה שימושי בשבילי כי בתור מכשף המתקות שלי לא ממש עובדות בקרבות בטווח קרוב.
(תהליך המחשבות שלי) מה יהיה שימושי? חשבתי בהתחלה על סכינים, חרבות דברים ונילה כאלה הבעיה הייתה שהייתי חייב להיות מיומן בהם כדי להשתמש בהם באפקטיביות, אבל לא היה לי זמן לזה באמצע הקומה אז המשכתי לחשוב מעברתי ללחשוב על נינג'ות ועל כוכבי הזריקה שלהם, אבל הבעיה הייתה כמו עם כלי נשק אחרים וגם אז לא יעבוד להשתמש בהן באפקטיביות כי הן לא יהיו שימושיות במיוחד כי גם בחיים כוכבי הנינג'ה לא נועדו לחסל אלא רק להסיח את הדעת, אז עברתי לתסכול קל אבל אז פתאום חשבתי על וולורין והבנה פתאומית נפלה עלי "מה התקפי ולא צריך יותר מדי מיומנות? הטפרים של וולורין, הם יספיקו לי, אז התחלתי לשרטט כיצד זה ייראה אחרי כעשרים דקות של עבודה זה נראה כך http://images.yuku.com.s3.amazonaws.com/image/pjpeg/d2626a43be686af20eb8e5fc7eccf11d6cb4cd46.pjpg
אז אחרי שסיימתי לשרטט התחתי לעבוד, בהתחלה יצרתי רק את התפס ליד מ X2 חומרים קשיחים יצרתי אותו מעוצב בהתאם ליד שלי עם רצועות מ 2X חומר גמיש ו 2X חומר רך אז יצרתי את אז עברתי לחלק השני שהוא היה הטפרים הכנתי את שלושתם מ 2X חומר קשיח ואז השתמשתי בחומר תנועה ושני חומר בקרה כדי שאוכל לשלוף ולהכניס אותם כל פעם שאצטרך לדקור משהוא. עכשיו אחרי שסיימתי את זה עשיתי את אותו הדבר בשביל היד השנייה.
אחרי שבדקתי את הטפרים כמה פעמים פתאום שמעתי קולות התנפצות חזקים ורחש תסיסה קולני פתאום היה אור בוהק שדעך במהירות אז הסתכלתי מה קרה וראיתי הרבה בקבוקי כימיקלים שבורים ומפוזרים על הרצפה ונראה שהם מתחילים להתחבר ויוצרים אור בהיר אז הם התחילו לבעבע ולתסוס, צעקתי לכולם "אני חושב שזה הזמן שלנו לזוז מפה, גם ככה לא מצאנו כלום" התכוונתי לסיים את המשפט במילה 'שימושי' אבל פתאום הנוזל התחיל לבעבע באלימות ולא הספקתי לסיים את המשפט אז במהירות זרקתי הכל לתיק שלי התחלנו לרוץ.
ואז הנוזל התפוצץ מאחורינו, למזלי הייתי די רחוק אז רק נזרקתי מטר או שניים קדימה מגל ההדף אבל כל השאר כנראה נפגעו יותר קשה.
גיקי לפני חודשיים

הבזק של אור ליווה את הפיצוץ וסנוור אותי לרגע. הצלחתי איכשהו לשמור על שיווי משקלי, על אף שהחדר כולו התנודד בעקבות סדרת הפיצוצים הבלתי פוסקת.
רוב המדפים התמוטטו, וחפצים הושלכו בעוצמה ברחבי החדר. המנורות נדלקו ונכבו לפי חשקן, בבלגן ובאופן שלא היה יותר ממקרי. הן הבהבו, ואז נכבו, ואז הבהבו שוב, וחלקן שתנפצו מעצמן התיכו על ראשנו מטר של רסיסי זכוכית.
עוד פיצוץ טלטל את הרצפה תחת רגלינו וכשלתי קדימה, הפלתי את הבקבוקון המרפא ונחבטתי בגבו של ת'יק. האדמה המשיכה לרעוד, והיטלטלה עם כל פיצוץ קרוב. מעדתי על ימין ועל שמאל, נפלתי, קמתי, לא עצרתי. המשכתי לרוץ. לא היה זמן לבזבז.
צליל פיצוח נוסף נשמע מלמעלה; הרמתי בזהירות את מבטי וראיתי פיסת תקרה נופלת ארצה. היא התרסקה כשפגעה בארון מדפים שבור, למרבה המזל בלי לקבור אף אחד מתחתיה.
"מהר!" קראה מאדי מעבר לכתפה. היא הגיחה החוצה מהפתח, ואז התעכבה כדי לעזור ולהעביר דרכו את האחרים.
חלפו עוד כמה שניות, ולמרבה התדהמה לא נהרגנו. כל הגוף שלי רעד כשפרצתי בריצה מתוך החדר. פנינו בפנייה האחרונה, אל המסדרון הרחב שהוביל לכניסה הראשית של המנהרה. למרבה הפלא נשארנו בחיים. היינו חבולים אבל בהכרה, ושום איבר לא נתלש מגופנו. כשהגענו למסדרון נחתנו על הרצפה. כל גופי זעק מכאבים, הידיים המשופשפות, הברכיים החבולות והכתף הדואבת שלדעתי פרקתי.
נירה גנחה בכאב כשנשכבה על הקיר. היא הצמידה את התרמיל אל הקיר והשעינה עליו את ראשה. "תנסו לישון. אני אשמור ראשונה."
מאדי התנדבה לשמור אחריה ואז מלמלה בשקט שהיא גם ככה לא תצליח להירדם.
הרעש מאחורינו החל לגווע, והסתכלתי על כולם כשהשתעלנו וירקנו ושפשפנו את העיניים. זה לא הצליח לעצור אותי מלחייך, חיוך קטן, כזה שרק אתה יכול להרגיש אבל אף אחד אחר לא יכול לראות.
אבל לא הצלחתי להבין מה המשמעות שלו.
Lich לפני חודשיים


מאדי

אחרי פרק זמן שנדמה לי כשעות עדיין הייתי עייפה. חשתי שראשי מתרומם ויורד ברכות, כאילו אני שרועה על בטני בתוך רפסודה גבשושית. מתחת ללחיי הימנית הייתה חולצת טריקו חמימה. כעבור כמה רגעים קלטתי שיש מישהו בתוך החולצה. שאני שוכבת על בן אדם. הגבשושיות שמתחת לראשי הייתה חזהו, והתנועה העולה ויורדת היא נשימתו. פקחתי את העפעפיים לחרך צר, האור החלוש והמיוזע של נורות הפלורוסנט השתבר על תווי פניו של איקן. שיערו הבהיר היה סתור בבלגן על פניו, עיניו היו עדיין עצומות, כל התרוממות וצניחה של חזהו הייתה ארוכה ומאומצת, פיו נפער והוא נחר ברוך. רציתי להחליק יד מתחת לחולצה הבלויה שלבש, להעביר את אצבעותיי בין השרירים הדרוכים של שכמותיו ולאורך שקע עמוד השדרה שלו. זו הייתה שינה חסרת מנוחה, מלאה בהתהפכויות והסתובבויות בניסיון למצוא תנוחה נוחה על רצפת האבן. התעוררתי כמה פעמים במהלך הלילה, מבועתת מסיוטים. איקן ישן על הרצפה לידי, על ערמה של סחבות מטונפות, ובכל פעם שנבהלתי הוא היה שם, עד שלבסוף נשכבתי על הרצפה לצידו, שקועה בשינה על חזהו.
איקן זע ונמתח מתוך חלומותיו, ואני הסטתי את מבטי. בקבוק המים שעל התרמיל שלי היה ריק ובמעמקי הפה שלי היה טעם חמוץ וגירי, כאילו לעסתי אספירין ולא שטפתי את הפה במים. עיני צרבו והתנפחו ועור פני היה חם ודביק. התרוממתי באיטיות רבה על ידי וברכי וגיששתי סביב עד שאיתרתי את קיר המנהרה. הייתי בעיצומו של פיהוק ארוך כששמתי לב שאני מתקשה למצוא את נירה תחת אורן האפלולי של נורות הפלורוסנט. היא הייתה אמורה לשמור. העפתי מבט מסביב וראיתי שכל השחקנים האחרים עדיין ישנים. ראשי הסתובב, לא הייתי משוכנעת אפילו איפה נירה ישבה בזמן ששמרה. מעמקי המסדרון היו חשוכים לחלוטין, והייתי בספק אם הפנס הקטן שלי היה עוזר. ידעתי שזה יהיה טיפשי מצידי ללכת לחפש אותה, אני עלולה לא רק ללכת לאיבוד אלא גם למצוא את עצמי רצה הישר אל עוד מסדרון שורץ ערפדים במקום לברוח מהם.
לבסוף החלטתי לחכות לה. בינתיים ישבתי בחשכה, ודממה מוחלטת אפפה אותי. לא הייתה לי דרך למדוד את חלוף הזמן. פה ושם התנמנמתי, וכשהתעוררתי נותרו החשכה והדממה כמקודם. הבטתי שוב אל תוך מעמקי המסדרון החשוכים, מצפה לראות את הצללית של נירה מגיחה מתוך החשכה, אבל הצללים עמדו, ורק רחש זרזיפי המים שזלגו פה ושם הפליגו אל אוזניי. ולבסוף, כשהיה נדמה לי שהמתנתי ימים על גבי ימים והאוויר הפך כבר למחניק, הערתי את כולם. כמה מהם התחילו לנוע ולהתעורר, ובזמן הזה שלחתי הודעה לנירה.
כעבור כמה דקות גם דואורדון התעורר. הוא השמיע צליל של גניחה ארוכה ומתמשכת ומתח את רגליו וזרועותיו במקום, עיניו רפרפו ונפקחו, ואז התכווצו כשנתקל בקרן האור המסנוורת של המסך הווירטואלי. הוא הסיט את ראשו במהירות. "אוה, מאדי. אני אעיף לך כאפה. תסגרי את זה."
אבל אני הפניתי לו את הגב והתמקדתי במסך.

נירה, איפה את? הקלדתי. אנחנו חייבים להמשיך, לאן נעלמת? תחזירי תשובה בהקדם.

המתנתי. שום תשובה לא הגיעה. התחלתי לדפדף בהודעות האחרות ששלחתי לה, היא לא צפתה באף אחת מהן. ברוב ייאושי שלחתי לה עוד כמה הודעות. אחר כך נעצתי בצג אחרי כל הודעה והמתנתי לתשובה, אבל שום תגובה לא הגיעה. אחרי מספר רגעים של דממת אלחוט התיישבתי על הרצפה הצוננת, מותשת לחלוטין. כל הגוף שלי היה חם ורעדתי.
כעבור דקה הקלדתי במהירות הודעה נוספת, זועמת יותר. חיכיתי מספר שניות ואז החלון נסגר בפתאומיות, צלמית הופיעה בתצוגה שלי ואותתה על הודעה חדשה.

השחקן אינו מחובר. אין באפשרותך לשלוח הודעה.

מתחת להודעה המהבהבת, הופיעו פניה של נירה בתוך מסגרת שחורה ומרובעת. לא חשבתי שיכול להיות לי קר יותר, אבל כשראיתי את פניה הממוסגרות של נירה מאחורי מסך שנצבע בשחור לבן, הייתי מוכנה להישבע שטמפרטורת הגוף שלי ירדה. נסוגתי לאחור מהחלון הווירטואלי בגרון חנוק, ומרוב תדהמה מעדו רגלי על הקרקע הגבשושית. איקן ניסה לאחוז בי אבל הדפתי את ידיו בעיוורון. הגרון שלי הפך לפצצת זמן מתקתקת. עוד קצת והוא באמת היה מתפוצץ. ניסיתי להירגע ולבלוע את כמויות הרוק שהצטברו בגרוני.
נירה מתה. המחשבה ריחפה בראשי וכמעט הפילה אותי. דמעה זלגה לאורך הלחי שלי, ניתקה ממנה והתנפצה בדממה על הקרקע החשוכה. דמעה אחרת מצאה את דרכה אל שפתיי ויכולתי לחוש במליחות שלה מתפשטת ונספגת בנקבוביות שבלשוני.
לא הייתי מסוגלת להתמודד עם המחשבה שאיבדנו עוד שחקן. עוד שחקן חזק. פרצופים הבזיקו לנגד עיני. עשרות שחקנים שהכרתי וראיתי היו עכשיו בתוך מסגרת אפורה, חסרת חיים. ועכשיו גם נירה הייתה חלק מהם.
וזה כל מה שנשאר ממנה.

התגובה יצאה קצת מחורבשת, סליחה XD נירה מתה קיצר.
יאיר לפני חודשיים
(מקווה שאת גאה בי נטע)

המסגרת השחורה אמרה הכל, בלי להגיד מילה אחת. הפנים המוכרות של נירה, אלה שהיו צבעוניות, נשטפו בצבע אפור ושחור חסר חיים. רוח הלחימה שפעם אפפה את נירה, כעת הפכה לתופת מהדהדת וצורמת. החיים נקטפו מנירה, היא איננה. שחקנים מתים ומוחלפים, זה המשחק. אין טעם להתאבל. ניסיתי לשכנע את עצמי, אך ידעתי שזהו שקר. כל מוות של שחקן מותיר חלל ריק, בקבוצה ובלב. עוד רוח חיים ונשמה שהוסרה מהמשחק הזה, לפעמים בקלות מדי. עוד קול שלא אשמע במהלך התקלות סוערת. נירה נעלמה מהמישור המשחקי, ואי אפשר שלא לתהות למה.

איך?
איך זה ייתכן שהיא נעלמה, סתם ככה? התפוגגה לתוך הצל ולא שבה. בלי להגיד להתראות, בלי לשמוע את צליל החרבות המתקוטטות בקרב.

אך למוות שלה יש משמעויות נוספות. המסתורין שאפף את מותה של נירה היה תזכורת צורמת שכל אחד מאיתנו, בכל רגע נתון, עלול למצוא את עצמו חסר חיים באיזו פינה נידחת. כל אחד מאיתנו היה יכול להיות במקומה של נירה, מת בלי גופה, בלי סיבה. רק המסגרת חסר הצבע במשחק אכזרי משמשת כמצבה, כמקום אבל, כזיכרון. נירה לא זכתה למוות ראוי, נירה לא מתה מוות גיבורים ולוחמים. היא מתה לבד, האל יודע איך. ואנחנו כאן, לבד.
בכל מוות של שחקן הרגשות צפים, ואיתם כל החרא של המשחק. חלק מרגישים שבירים, מפוחדים, לחלק בוודאי לא אכפת. ואני בספק אם חצי מהאנשים בכלל הכירו את נירה מעבר לשם שלה. אבל לאלה שכן הכירו אותה, דיברו איתה, נלחמו לצידה בקרב. היא לא הייתה סתם שם, סתם דמות. היא לא הייתה סתם.

ועכשיו היא מתה, כמו כל השאר. אלה שהשאירו אותנו לבד באנוכיותם, להירקב פה. למות זה הפתרון הקל, כל אחד יכול למות. אבל אני מסרב להאמין שנירה בחרה את זה, שהמוות שלה היה פחות מקרב גורלי ומכריע על חייה, ולנו, אין מושג. כל המחשבות ותהיות הרעילות על מותה של נירה. אנחנו פשוט צריכים לדבוק כקבוצה ולעבור הלאה, אם זה אפשרי בכלל.
סובבתי את הצוואר בכעס ועצמתי עיניים חזק, מצבים כאלה הם רגישים במיוחד. לקבוצה, אי אפשר לדעת כיצד כל אחד יגיב. אבל ידעתי איך היא כן.

מאדי הייתה שבורה, מנטלית. במוחה עברו אלף מחשבות, תהיות וחרטות. אבל כולן הובילו למותה של נירה. היה אפשר לחשוב שכל מוות של שחקן מחשל אותה, מלמד אותה להמשיך הלאה. לא, כל מוות לוקח ממנה חתיכה קטנה שלא חוזרת, עוד מעמסה, עוד חרטה. מאדי הייתה מעבר להרוסה, ראיתי את זה בעיניים שלה, בתזוזות שלה. היא עמדה בפה פעור מול המסך, לא מסוגלת להפנים את המראה. את המסגרת הארורה. היא נסוגה בפזיזות לאחור ומעדה על הקרקע המרושעת. הפסקתי לחשוב על נירה, הגיע הזמן להשקיע את הזמן באיחוי וריפוי. עכשיו זה תורה של מאדי. עטתי לעברה במטרה לאחוז את ידה, אך היא התנגדה והעיפה אותה הצידה. תגובה נורמלית, מאדי כרגע חווה התמוטטות. היא קרסה אל הרצפה עם ארשת פנים רטובה וייבבה אל החלל. אני רק יכול לדמיין מה היא מרגישה כרגע, ואם אני צודק אפילו בעשירית, זה כאב עצום. גל של אבל שחלף בגופה וסירב לעזוב. היא בכתה.

ניגשתי אליה, ועשיתי דבר ששום מילים לא תחקנה, חיבקתי אותה. חיבוק כנה, חיבוק אמפתי. ניסיתי להרחיק אותה מהמסגרת, לקחת אותה לפינה. אך היא סירבה, המסגרת באופן מסוים הייתה הנחמה שלה. הפיסה היחידה שנותרה לה מנירה, הזיכרון ששרד. זה די עצוב כחושבים על זה ככה.

עברו שלושים דקות מאז גילוי מותה של נירה, ונראה שמצבה של מאדי משתפר, אך עדיין מעורער. היא המשיכה לשבת מול המסגרת, מדי פעם אפשרי היה לשמוע אותה ממלמלת מילים כמו "נירה" או "למה". אך זה היה תהליך טבעי, מאדי הקשוחה והחזקה הייתה (למרבה ההפתעה) מאוד רגישה ברגעים כאלה, סוג של עילוי נפשי. אני מעריך את התכונה הזאת מאוד.

עברה שעה מאז גילוי מותה של נירה. הדמעות כבר הספיקו להתייבש מלחייה ושפתה של מאדי. כעת היא פשוט הביטה בחלל, ללא שום כיוון מסוים. ראשה רטט ממחשבות וידיה דבוקות לצדדים, כף ידה שלובה בין כף ידי. שאריות הרוק כבר הספיקו להיעלם, ונראה שפייה יבש לחלוטין. היא חוזרת לעצמה חשבתי לעצמי. אך רק מפני שמישהו מתפקד, לא אומר שהוא יציב ופעיל. הזיכרון של נירה והמוות שלה ילוו את מאדי לעוד זמן רב, ייתכן שאפילו לשארית חייה במשחק. ואני? אני לא יכול להרשות לעצמי לבכות, מישהו צריך להיות שם כדי לתמוך במאדי, בקבוצה, להיות הגב השומר. זה שאף פעם לא מרגיש, זה שחושב הכל ולא בוכה. אז פשוט ישבתי לצידה של מאדי, ראשה על כתפי. הרהרתי במותה של נירה מאות פעמים מאז גילוי המוות, לא הצלחתי להבין איך היא מתה, או אם רציתי לדעתי.

לאחר שעה וחצי מאז גילוי מותה של נירה, מאדי נעמדה לפתע. היא מחתה את שאריות הנוזלים מפניה והתיישרה לגמרי. "קדימה אנשים, ממשיכים". היא אמרה ופנתה הצידה.
מנהלות מימד 72 לפני חודש
(אני גאה בך מאוד איקן!)
אוקי, אז ההמשכים עומדים לצאת טיפה לא מושקעים, אל תדאגו אבל בקשר לזה כי עוד מעט אני עומדת להעלות את התגובה של דומינו והכל יהיה טובבב!

נירה מתה. אתם לא יודעים מתי, איך או איפה בדיוק היא מתה. אתם אפילו לא יודעים אם היא בכלל שמרה. אבל השאלה איך, או יותר נכון למה, היא שמטרידה אתכם יותר מכל. אולי הורידו לה את המשקפיים מחוץ למשחק? אולי מפלצת באה ותקפה אותה? אולי.. היא בחרה למות?חוסר הידיעה מחלחל פנימה ומערער אתכם. עכשיו זה הזמן להישאר ביחד ולתמוך אחד בשני.
אז כמה כיף שאני פה כדי להרוס לכם את התוכניות :)
ברגע שתתקדמו במנהרה אתם תראו התפצלות, אחת מני רבות. כמובן, יש מבוך. אבל, מפני שלא היה לי כוח לחשוב על חידה נוספת ופשוט באלי כבר להתקדם הלאה, בכל התפצלות שתתקלו בה יהיה מסומן על הקיר ציור בקווי מתאר של דומינו (המשחק, לא השחקנית) בצבע ירוק שזוהר בחושך. כן, היא השאירה לכם רמזים אחריה. אין בעד מה.
אחרי כמה זמן אתם נתקלים בפתח ברצפה, שעליו לא מסומן דבר. אתם מסתכלים טיפה הלאה, הולכים עד להתפצלות הבאה, ולא רואים עוד את הציורים. אתם משערים שמי שהשאיר את הסימנים הללו ירק בפתח המנהרה ולא יכל לחזור מאיזושהי סיבה.
בפניכם עומדת בחירה - לרדת בפתח או להמשיך הלאה - אלא שאז אתם שומעים נהמה מהפתח ברצפה, וקולות לחימה. לכולם ברור שהגעתם לחדר הבוס, אז אתם בוחרים לרדת למטה.

(תגובה של דומינו בחצי שעה / שעה הקרובה!)
נטוטו לפני חודש
(עומדת להתרחש כאן קפיצה בזמן. לא מעניין אותי שום דבר. תהיה כאן קפיצה בזמן וזהו. שום דבר לא יתקדם כאן עד שנגיע לחלק הזה, אז אני עושה קפיצה בזמן. ושאף אחד לא יעז להגיד לי על זה משהו. אני עושה קפיצה בזמן וזהו!
עמכם הסליחה.)

-------------
אדם מחוסר הכרה לא יכול לשמוע את המתרחש סביבו, כך שאני בטוחה שריזו וארטמיס ריכלו עליי בזמן שהייתי מעולפת. זה בסדר, אני לא מאשימה. סביר להניח שהייתי עושה את אותו הדבר בדיוק במצב כזה. הבעיה היא שאי אפשר לדעת בדיוק מתי אותו אדם חוזר להכרה, ויש אנשים שלא לוקחים את זה בחשבון. שוב, זה מובן לגמרי. גם אני לא חשבתי על זה ככה לפני שחוויתי את זה בעצמי. לכן, לטובת כל אלה שאולי יקלעו למצב דומה (בואו נודה באמת, במשחק הזה זה יכול לקרות לכל אחד) ולא רוצים להסתבך עם אף אחד (טוב, אולי אני קצת מאשימה, אבל רק קצת), אני אתאר את החזרה שלי להכרה.
זה התחיל כשנהייתי מודעת לעצם היותי קיימת, בצורה הבסיסית ביותר שאפשר לדמיין. לא הייתי דומינו דול, לא הייתי שחקנית, לא בת אדם, ולא כל יצור או עצם אחר. בכלל לא ידעתי על קיומם של דברים כאלה. אפילו לא ידעתי שהחושך סביבי היה חושך. פשוט ידעתי שאני נמצאת, וזהו.
אני לא זוכרת מתי זה התחיל או כמה זמן זה נמשך, דיי מיותר לציין שתחושת זמן לא בדיוק עובדת במצבים כאלה. לאט לאט כל מני הגדרות חזרו אליי. איך להסביר.. לא עפו לי בראש תמונות של שולחן וכיסא או משהו, אלא רק ידעתי במעורפל שיש עולם עם יצורים ועצמים בתוכו.
אתם בטח תוהים למה אני מפרטת על כל זה. ובכן, כאן מגיע השלב שבו אני מתחילה לשנוא את הסקרנות שלי. כן, גם היא חזרה ביחד עם כל הבולשיט על ההגדרות של העולם. הסקרנות הזאת היא בעצם מה שדחף אותי לדחוק בגוף שלי להתאושש מהר יותר, וזה כנראה הדבר הכי נורא שמשהו אי פעם יכל לעשות. בקרוב אתם תבינו למה.
אז אחרי שהתאכזבתי לגלות שהעולם קיים התחלתי לשמוע צפצופים. כן כן, חוש השמיעה חזר אליי, יאיי וכו. לא באמת עזר לי, כי לא הבנתי שום דבר ממה ששמעתי. הצפצופים היו קצובים ומהירים, ולוו בצלילים שאותם פירשתי מאוחר יותר כצעקות. הם נשמעו כאילו מקורם ממרחק עצום. אימצתי את עצמי להקשיב יותר טוב, ולמרות זאת לא הבנתי מילה. זה נמשך ונמשך.. ואז נרגע, והצפצופים האטו, והכל נעלם.. אבל רק לשנייה או שתיים, כי מיד באו צלילים נוספים, פחות צורמים מהקודמים. זו הייתה סדרה של צפצופים באוקטבות שונות שיצרו ביחד מנגינה מוכרת, וכשהצלילים האלה נעלמו נשמעו עוד קולות.
זה מבלבל, אני יודעת. נותן לכם מושג קצת על איך שהרגשתי באותו רגע. לא היה לי מושג מה קורה. הקשבתי שוב, ועל אף ששמעתי חילופי מילים בקרבת מקום, לא הצלחתי להבין את המשמעות שלהן.
אני זוכרת את החלק הזה במיוחד, כי בשלב הזה הייתי כל כך נחושה לגלות מה קורה עד שהצלחתי להתעורר באופן סופי.
"אאוץ'..."
לעזאזל עם הסקרנות שלי! הייתי צריכה לדעת מה טוב בשבילי ולהישאר במצב של חוסר הכרה. אולי הייתי משכנעת את הערפול להישאר איכשהו. הייתי צריכה לשחד אותו בעוגיות או פיצה או משהו, כי בשנייה שהוא עזב המציאות הכתה בי. זכרתי הכל, וכן, גם הרגשתי הכל. אוף, איזו מציאות אכזרית.

"התעוררת," שמעתי קול משמאלי. פקחתי עיניים לכדי חריץ, מסנוורת מהאור. ניסיתי להתרומם לישיבה ללא הצלחה, ובסופו של דבר נאלצתי להיעזר בארטמיס.
"כמה זמן הייתי מעולפת?"
ריזו הופיעה מולי כמו משום מקום. "יותר מדי זמן," היא אמרה, "כמה שעות לפחות. יש לך מזל שאת עדיין בחיים, אחרי פגיעה כזאת.."
ניסיתי להיזכר במה שקרה. "נפלנו מהתקרה לתוך החדר של הבוס, אבל לא ראינו אותו בשום מקום." הרמתי אליהן את עיני כדי שיאשרו.
"הוא תקף בהפתעה, העיף אותך על הקיר." ארטמיס השלימה את הסיפור.
הבטתי סביב. היינו במעין מערה קטנה, גומחה זעירה במערת הנטיפים הענקית שהייתה חדר הבוס. פתח המערה היה מלא בשברי סלעים. "את רוצה להגיד לי שהוא העיף אותי כל כך חזק שעשיתי חור בקיר למערה הזאת?"
שתיקה. השתיקה הזאת הפחידה אותי. השתעלתי בכבדות ומעט דם יצא מפי. מיד הסתכלתי במד החיים. הוא ירד מעט והגיע ל-10%, ואז עלה ל-13%. מזל.. זה לא מה שהשאיר אותי בחיים.
'ומה יקרה כשלא תצטרך אותי יותר?' שאלתי את אנונימוס בראשי.
'יש לי תוכניות בשבילך, יותר גדולות ממה שנדמה לך' הייתה תשובתו.
'ואני מניחה שאין לי אפשרו בחירה כאן?'.
ריזו שברה את השתיקה. "החדשות הטובות הן שהוא מחלים נורא לאט," היא אמרה "בערך אחוז או שניים כל חצי שעה, משהו כזה".
ארטמיס קמה והתקדמה לפתח המערה כדי לתצפת על הבוס, וריזו עשתה כמוה. ניסיתי לקום ולתצפת איתן אבל ארטמיס עצרה אותי במבטה. "את עדיין חלשה מכדי להילחם. תישארי כאן ותתאוששי, אנחנו ניכנס בלעדייך".
שנאתי את זה, אבל היא צדקה. לא הייתי במצב להילחם. ולמרות זאת, לא אהבתי את טון הדיבור המתנשא שלה. היא התנהגה כאילו היא תפסה פיקוד באופן מלא. תהיתי איך ריזו משתפת פעולה עם זה. אם יש דבר אחד שלמדתי על ריזו מאז שהכרתי אותה, זה שהיא לא סובלת שאומרים לה מה לעשות. הייתה לי הרגשה רעה בקשר לזה.
"ניכנס לשם רק שתינו, נתקוף משמאל ומימין בבת אחת..." ארטמיס התחילה להסביר לריזו על התוכנית שלה, וזו הקשיבה במבט בלתי קריא. "... וברגע שנתחיל להתעייף נחזור לכאן ונראה מה קורה עם דומינו דול." היא סיימה את דבריה במבט חד לעברי "הבנת?".
ריזו הסתכלה עליי גם היא. היה לי ברור שהיא פשוט לא רוצה לבזבז זמן על ויכוחים. הן ייצאו לשם, והיא פשוט תעשה מה שהיא תראה לנכון באותו הרגע. ארטמיס לא שמה לב לזה. באמצע הקרב זה יפתיע אותה ויסיח את דעתה. זה מתכון לאסון...
"דומינו, פשוט תוותרי. את יודעת שהיא צודקת. וזאת תוכנית טובה". שוב פעם. חתיכת עקשנית, את בחיים לא תגידי דבר כזה. את יודעת, נכון ריזו? את לפחות חודשת שעליתי עלייך. אני מוכנה להתערב שאפילו גיבשת לעצמך כבר תוכנית משלך.
ארטמיס גלגלה עיניים ויצאה מפתח המערה בחוסר סבלנות. ריזו נשארה לעוד קצת והביטה בי.
"בשנייה שאתן מאבדות שליטה אתן חוזרות לכאן, אוקי?" ביקשתי ממנה להבטיח, אבל היא בתגובה רק אמרה "תהיי מוכנה עם הקרוסבואו".

---

צפיתי בהתרחשות בחוסר אונים. ריזו נצמדה לתוכנית בינתיים, וזה רק גרם לי להיות יותר במתח. הקרוסבואו שלי הייתה לידי, אבל הראייה שלי לא הייתה חדה מספיק. מד החיים שלי בקושי עלה בשני אחוזים. זה כאילו שאנונימוס עשה את זה בכוונה כדי שאני לא אתערב. אבל כן יכולתי לראות טוב מספיק כדי לדעת שהן לא זזות מספיק מהר. הן עייפות. הן צריכות לחזור.
הייתי צריכה לרפא את הפצעים שלי ומהר. קסם לא בא בחשבון, הפציעה שלי הייתה רחוקה מלהיחשב כשטחית. התחלתי לחפש בתיקים כל מני חומרים לשיקוי מרפא, אבל לא היה לי מושג אילו חומרים לחפש. עם כל רגע שעבר וכל הצצה לעבר הקרב התסכול והלחץ שלי גברו.
"אפשר רמז? בבקשה?"
'את צריכה להתאושש.'
"הן בסכנה" התחננתי.
'זה בסדר.'
"זה לא!"
'החיים שלהן שווים פחות'
"צורת החשיבה שלך ממש מעוותת אנונימוס!"
הוא שתק. אולי עדיף ככה.
מרפא.. מרפא.. מה יכול לרפא?! יש לי.. מלח, תירס, בשר... אבל קופסאות שימורים לא יעזרו כאן. העפתי מבט נוסף לעבר הקרב. ארטמיס נפגעה. זה לא נראה טוב...
"אני מעלה את מד החיים שלי!" הודעתי.
'חכי!'
"לחכות למה? שהן ימותו?!"
פתאום שמעתי צרחות, אבל אלה לא היו ריזו וארטמיס. לזה הוא חיכה? הוא מצפה שהן יקריבו את החיים שלהן?
הם נפלו מלמעלה, מהכניסה היחידה לחדר הבוס. הם לא הספיקו להגיב, זאת מלכודת מוות. הם נחתו על הקרקע, הבוס - 30% במד החיים. הראייה שלי התחדדה. זה לא מספיק. הבוס הסתער על השחקנים. ארטמיס ניצלה את ההזדמנות למתקפה המשותפת שהיא תכננה מקודם. היא סימנה בראשה לריזו, אבל ריזו הסתכלה לכיוון אחר. גם היא...?
הוא צפה את זה. הוא ידע שזה מה שיקרה.
נו, שילכו לעזאזל!
הופעתי בין הבוס לשחקנים שנייה אחת לפני שכבר היה מאוחר מדי וחסמתי את המתקפה עם המגן שלי, שאותו הגדלתי הרבה יותר מכפי שהיה אמור להיות. הצלחתי להדוף אותו לאחור, אבל מרוב מאמץ כמה מפצעיי נפתחו וחזרו לדמם. ראייתי היטשטשה, ולא הצלחתי להעלות את מד החיים שלי.
אנונימוס!
ראיתי כתם ענקי מתקרב אליי כאשר הבוס עמד להנחית עליי מכה ישירה בזרועו, ובדיוק אז דמות מטושטשת נוספת הגיחה מאחוריי וספגה את המכה בעצמה. היא התמוטטה. ובן רגע ראייתי השתפרה. הספקתי להעיף בפאן מבט אחרון לפני שדמותה התנפצה.
קשה לי להסביר מה עבר עליי באותו הרגע. מרוב הלם פעלתי בלי לחשוב, והזעם שמילא אותי.. הרגשתי בנוכחות הנוספת בחדר, באנונימוס שהחליט לגבש צורה ממשית כדי לעצור אותי. לא התכוונתי לתת לו לעשות את זה. התרוממתי על רגליי והתייצבתי זקופה מול הבוס. הבטתי בו, ומחקתי אותו בלי מאמץ. מיד לאחר מכן יריתי את מבטי לתקרה, למקום שידעתי שבו אנונימוס נמצא. הסתכלתי היישר לעברו במבט רותח, שרק יעז להגיד לי על זה משהו.
אז הוא נעלם.
Lich לפני חודש


(אני פותחת את התגובה לאחר המוות של פאן. שדרך אגב, מי שתהה, זו לא פראנקי פראן.)

מאדי.
דומה שהכל התרחש בהילוך איטי. כשרסיסי המוות האחרונים נעלמו עם הרוח, המערה כולה צללה לחשכה. האפלה בלעה הכל. הלפידים שבערו בעמדותיהן היו חיוורים וחלשים לנוכח צלו הכביר של הבוס שנפרש מלפנינו ועטף את מערת הנטיפים הרחבה בחושך אפלולי. הגוף שלו היה גבשושי וקשיח, כאילו נחצב באדמה, וגדול כל כך עד שראשו כמעט וגירד את תקרת הנטיפים. מתוך שכמותיו הזדקרו בליטות משוננות בצבע חום־ירקרק. חזהו היה מפותח ובולט, ומתחתיו שרירי בטן חטובים. דוקרנים חדים וירוקים בצבצו ונבלעו לסירוגין בבשרו התפוח, ומלבד עיניו העגולות והאדומות, לא היה כל מאפיין לפניו, לא אף ולא פה, רק זוג עיניים קטנות שבלטו על רקע עור לטאה ירקרק. ואז החל הבוס לנוע, וכל המערה רעדה.
מאחורי נשמע רחש תנועה, וחריקות מתכת כנגד מתכת עלו לאוויר במקהלה מחרישת אוזניים בעוד השחקנים שלפו את נשקיהם.
עברה בערך מאית שנייה בין הרגע הזה לרגע שאחריו, שבו התרוממה דמות שחורה מתוך הצללים, כאילו עלתה מעל פני האדמה והתגבשה לצורת אנוש. היא ענדה לגופה סחבות. ברדס שחור השתחל על עורפה מראשה. היא זקפה את גבה, נחושה ובטוחה, הרימה זרוע אחת באוויר ובהינף מהיר של ידה הבוס האדיר נמחה מעל פני הקרקע, והמערה נפלה לדממה.
במשך כדקה אף אחד לא העז להשמיע צליל. השחקנים ההמומים הביטו מאחוריה על האוויר הריק כעת, ולאחר מכן הנמיכו את נשקיהם, הבעות של בלבול ניבטו בפניהם.
ואז הסחבות צנחו אל הקרקע בחבטה עמומה. עיניה היו חשופות כעת, גדולות ונוצצות במערה האפלולית, כמו שתי בריכות של מים עמוקים, בתוכן נצץ וריצד אור הלפידים. שיער ורוד נשפך על כתפיה הצנומות כמפל זורם, והקצוות השוררות ליטפו את פניה של דומינו דול.
יאיר לפני חודש
עוד דמות שנמחקה, סתם ככה. מותה העצוב והמעורפל של נירה השאיר חותם גלוי על חבורת השחקנים, אבל זה? התגרות בגורל. גופה המתוח של פאן התנפץ לרסיסים לפי שאיש מאיתנו הגיב, ונעלם מבלי לברך אותנו לשלום. אי אפשר להמשיך את מסלול האבל הזה. שחקנים מתים, זה מה שיש. המשחק לא נועד לשרת כאמצעי בידור, זה קרב מתמשך על חיים. כל פעם שמישהו מת, אתה צריך להיות אסיר תודה שראית את המוות מאשר חווית אותו.

לאחר מותה של פאן החבורה התגבשה בתדהמה לנוכח הדמות אפלולית שעלתה מן האדמה ועמדה מנגד לקבוצה, יוצרת מעין שתי שורות מקבילות שלעולם לא ייפגשו. לגופה סחבות שהיו פעם לבנות, אך הוכתמו מהקרקע והלכלוך בכוכים. על ראשה חבוש ברדס שהסתיר את קווי הפנים הדומיננטיים של הדמות, כך שהיה אפשר לטעון כי היא לא אנושית בכלל. לחישות מהירות התפשטו במרוצת השנייה, מספר טענו שהקבוצה חייבת לברוח מהדמות המעורפלת, כמה התחילו להיתקף בפאניקה אילמת. אך רובנו עמדנו בתדהמה בעת שהדמות הרימה את ידה לשמיים, כמנסה להגיע לאלים והבוס שהיה פעם מאיים ומפחיד כל כך, נעלם כלא היה.
בזמן הזה שררה שתיקה צורמת במערה, נדמה כמעט שהיה וויכוח אילם לגבי רצונה הטוב של הדמות, אך לבסוף האנשים האחרונים והמבולבלים הפילו נשקיהם אל האדמה כמחוות כבוד.

הסחבות ירדו מגופה, במעין התנתקות ונגעו כעת בקרקע. ברדסה נפל מראשה וחשף אוסף שיער ורוד מרשים למדי שליחך את פני הדמות. עיניי הדמות זרחו למראה החבורה, ונצצו כמו שמי הכוכבים. דומינו דול שבה אלינו.
אראגון לפני חודש
ארטמיס

לא מבינה את רוזי הזאת, יכולתי למות בגללה!

תקפנו את המפלצת משני כיוונים, בהתחלה זה הלך כמתוכנן אבל ההתקפה שלנו לא השפיעה עליה יותר מידי, אבל הרעש של הדמויות שנפלו פתאם מלמעלה הפתיע את המפלצת, ואם ריזו הייתה עושה כמתוכנן אז היינו מצליחות לחסל אותו, אבל במקום להתקדם איתי היא התעסקה בשטויות שלה, ואלמלא הדמות שספגה את המכה סביר להניח שהדומינו הייתה מתה וסביר להניח שגם אני, מטומטמת!

ראיתי את הדמויות החדשות אבל לא בטחתי בהם, לא ידעתי אם זה אויבים או לא אבל ראיתי שדומינו לא ניסתה לתקוף אז רק עמדתי בהיכון אם שני סכיני הטלה

ראיתי איך הם מסתכלים למקום שבו עמדה הדמות שהתנפצה, איך היה נראה שכואב להם, איך הם המומים ושבורים מעוד חבר שנעלם, אני לא הרגשתי את זה, אפילו אם הייתי מכירה את הדמות הזאת קשה לי להאמין שהייתי מצטערת, איבדתי את הרגש הזה מזמן, זה מה שקורה כשאתה נאלץ להרוג חפים מפשע וכאלה שהם לא אבל החשבת אותם לחבריך, כשאתה נאלץ להרוג דמויות אמיתיות וכשאתה מאבד את אלה שהם באמת חבריך אבל נאלץ להמשיך כדי שלא יקרה לך אותו דבר:

בעבר:

״ארטמיס, המאסטר קורא לך״
זה היה אחד הלקקנים של המאסטר, עוד אחד שחושב שאם הוא ילקק אולי הוא יתקדם איכשהו, הלכתי איתו, הוא לקח אותי עד המאסטר אבל לא נכנס לחדר, ״המאסטר רוצה שתיכנסי אליו לבד״ אמר והלך

נכנסתי אל החדר, ״תראו תראו״ אמרה שם דמות נוספת ״ארטמיס, מתברר שאולי את בכל זאת מועילה, אולי טוב שעדיין לא הרגתי אותך״

זאת הייתה סרינה, חברתו שחורת השיער והקרובה ביותר של המאסטר אבל אכזרית יותר ממנו, הרבה יותר ממנו, לא היה אפשרי כמעט למצוא את המאסטר כשהיא לא נמצאת איתו, ״טוב לראות גם אותך, ביץ׳״ אמרתי

סרינה שלפה סכין הטלה אבל המאסטר תפס לה ביד ״תירגעי סרינה״ אמר ״היא לא עשתה כלום, את התחלת בזה״, היא נעצה בו מבט זועם והלכה הצידה

״ובכן ארטמיס, השגת לי את הספר, שמעתי איך נכנסתן לשם את וקייטלין, מרשים מאוד״
״תודה״ אמרתי
״אבל ג׳ארד סיפר לי משהו שלא הבנתי, אולי את תוכלי להסביר לי את זה״ אמר ״הוא סיפר שאת כעסת עליו בגלל שהוא הרג את אחד האויבים שלנו, ולא הבנתי את זה, האם את לא מסוגלת להרוג את האויבים שלנו? את הקבוצה שמנסה להשמיד אותנו? או שאולי את עובדת בשבילם? אני חייב להגיד שלא האמנתי לו בהתחלה אבל הוא התעקש אז זימנתי אותך לשמוע ממך מה היה״, נימת הקול שלו רמזה שכדאי מאוד שאני אזהר עם התשובה שלי
״מאסטר די״ אמרתי ״אתה יודע שאני אהרוג כל אחד שנילחם בנו ויסכן אותנו ואת התוכניות שלך, אבל התעצבנתי עליו כי הוא הרג אויב שלא יכל להזיק ויכל להועיל לנו ולגלות לנו מידע, אז התעצבנתי שבמקום פשוט להכות ולעלף אותו הוא ישר הוציא את בחרה ושיסף לו את הגרון, בלי לחשוב״
״נשמע מעניין, ג׳ארד, אתה מכחיש את זה?״

הוא יצא מחדר פנימי, מתברר שהוא היה פה כל הזמן, כדי שיהיה אפשר לאמת אותו עם הטענות שלי ״היא משקרת, מאסטר, היא לא הייתה מסוגלת לראות אותי הורג אותו בדם קר״
״לא ענית לשאלתי, ג׳ארד, האם אתה מכחיש שהרגת אותו כשבעצם לא הייתה לך סיבה ממשית לעשות את זה?״
״לא מאסטר, אבל אמרתי לך שעשיתי את זה כי הוא ניסה למנוע מאיתנו להשיג את הספר״ הוא נשמע לחוץ
״אני לא חושב שהיה לו דרך לעשות את זה, אתה צריך להיזהר במעשיך להבא, ג׳ארד״
״כן מאסטר״
״אתה משוחרר״
ג׳ארד נראה מופתע לרגע שיצא בלי נזק אבל הוא מיהר להסתובב וללכת.

טעות. המאסטר הרים את ידו, וכעבור מאית השניה אחר כך הייתה נעוצה סכין בגבו של ג׳ארד והיד של סרינה הייתה מונפת קדימה, ״אתה שוב לא חושב ג׳ארד״ המאסטר קם מהכיסא והתקרב אל ג׳ארד שהיה שרוע על הרצפה ״הייית צריך להיזהר ולשים לב למה שקורה מאחוריך, באמת חשבת שאתן לך לצאת בלי עונש?״
״אבל מאס...״ ג׳ארד התחיל לחרחר
״שקט, לא נתתי לך את רשותי לדבר, אתה מבין, אני זקוק לאנשים שחושבים, מי שלא חושב, אין לי יותר צורך בו״ ובמילים אלו הוא תקע חרב בגרונו של ג׳ארד שהתפוגג

כנראה הייתי מבועתת, משום שהמאסטר אמר ״אל תדאגי ארטמיס, את בהחלט אחת שחושבת, אני זקוק לך ולא כמו האדיוט הזה שהיה כאן, אבל תמתיני רגע, אני צריך שתעשי בשבילי עוד משהו״
סרינה יצאה מהחדר וחזרה אחרי דקה עם האסיר ששבינו ״אני רוצה שתוכיחי לי שאת מסוגלת להרוג את אויבינו כשאנחנו לא זקוקים להם, הרגי אותו״
הבטתי עליו ״אבל למה? הוא מסר לנו מידע בנוגע למקומו של הספר ואני מניחה שהוא יסכים להצטרף אלינו״ האסיר הנהן בראשו
״את לא מבינה ארטמיס? יש לי צורך רק באלה שמועילים לנו, והוא כבר לא מועיל לנו, ולפי המהירות שהוא נכנע לך, לא נראה לי שיש לו בעיה גדולה להחליף נאמנויות כל הזמן, ועכשיו, הרגי אותו בלי שום מילה נוספת״

ראיתי את סרינה מכינה סכין הטלה נוסף, התקדמתי לעברו של האסיר שאפילו לא היה לי מושג מה שמו, הרמתי את חרבי, נעצתי את עיני בעיניו, ראיתי איך הוא משפיל את מבטו, והרפתי את ראשו, ״יפה מאוד, ארטמיס״ אמר המאסטר ״כבר פחדתי שאיאלץ לאבד גם אותך״ סרינה החזירה את הסכין למקום בעוד גופו של האסיר מתפוגג

זה היה החף מפשע הראשון שהרגתי, אבל בהחלט לא האחרון

בחזרה להווה:

״תפסתי את ריזו בכתפה: ״יצאת מדעתך?״ צעקתי עליה
היא הסתובבה אלי ״תורידי ממני את היד״ סיננה אלי
״הייתי יכולה להיהרג בגללך, אבל זאת אשמתי, שכחתי מכלל מספר אחת״
״ומהו?״ שאלה מישהי עם שיער כחול
״שחבריך תמיד תוקעים לך סכין בגב״ עניתי


Lich לפני חודש


"מאדי."
הדפיקות בלב פשוט היכו פעם, ועוד אחת, ועוד אחת, במין קצב מטורף ששאר מערכות הגוף התקשו לעמוד בו.
הקול שלה הרעיד אותי. אבל גם הרגיע אותי בדרך כלשהי. הרמתי את המבט. הנה דומינו דול. עיני האגוז הגדולות שלה, התחומות בריסים ארוכים, השפילו אלי מבט שנשא עייפות עמוקה, כאילו זה עתה החזיקה את העולם על כתפיה וגבה החל להיסדק. הזוהר בהן נמחק, ואפילו ניצוץ הלפידים שהשתקף באישוניה כבה. עיניה כבר לא היו אגמים עמוקים של סגול כחלחל, הן היו חסרות צבע וברק; עיניים חלולות ורדופות. מבטה נראה כמעט נטול צבע וחיים. השפתיים הדקות שלה עטו גוון חיוור במקום האדום דובדבן הרגיל, ונותרו יבשות וסדוקות, כמעט כמו עלה שלכת צהבהב שנסדק תחת סוליית נעל.
הסתכלתי עליה ומשהו בי התפרץ, אותו כעס שלא למדתי במשך שנים רבות כל כך להדחיק. כי היא התנהגה בדיוק כמו האבא הביולוגי והמזדיין שלי. כי יום בהיר אחד היא החליטה לעזוב אותי, בדיוק כמו שהוא עשה. והיא הבטיחה לי שהיא לא תהיה כמוהו. שלא יהיה אף אחד כמוהו יותר בחיים שלי.
אבל היא רק הבטיחה. והבטחה זו רק מילה שאדם נותן לך ואחר כך יכול להעיף אותה לכל הרוחות.
דומינו דול התקרבה אלי עד שחמישה סנטימטרים בודדים הפרידו בינינו וכמעט יכולתי להרגיש איך היא נושמת, איך החזה שלה עולה ויורד. קמטי צחוק זעירים ניבטו בתחתית עיניה. היא הסתכלה לי בעיניים כאילו היא לא מפחדת מכלום, כי דומינו דול כמעט ולא פחדה מכלום, ואז היא פלטה יבבת צחוק חנוקה וחיבקה אותי, כאילו הגרוע מכל חלף. הגוף שלי התקשח בין זרועותיה וידיי נשארו רפויות לצידי הגוף. לא הייתי מסוגלת לחבק אותה.
"אני כל כך מצטערת." אמרה חלושות והשקע בצווארי עמעם את קולה.
שמעתי את הדם פועם באוזניי והעולם סביבי טבע בדמעות מלוחות שצרבו בזוויות הפנימיות של עיני. חשתי בכעס עולה מתוכי, קורע את גופי מבפנים, נואש ומתחנן לצאת החוצה. נשכתי את פנים הלחי שלי כשדמעה ראשונה חמקה תחת ריסיי, ניתקה מהסנטר שלי והתנפצה בדממה על הקרקע. כל אותו הזמן הפנים שלי עקצצו, ממש כאילו אני אלרגית לדמעות הארורות האלה. לא משנה כמה התאמצתי למנוע מהן לרדת, זה היה לשווא. אבל כעסתי. ואלה היו דמעות של כעס. ואת הכעס שלי מעולם לא הצלחתי לרסן.
"את חתיכת שקרנית מזדיינת," שמעתי את עצמי אומרת. והמילים נורו לחלל האוויר הדחוס כמו כדורים מאקדח טעון, חדות, ממוקדות ושורפות.
מחיתי בחופזה דמעה נוספת שחצתה שובל בפני המטונפות. "את בת זונה חסרת רגשות. זה כל מה שאת."
דומינו דול התרחקה לאחור, עדיין אוחזת בשתי כתפיי. היא הביטה בי בעיניים מופתעות, כמעט מבוהלות. הפה שלה היה קצת פעור והגבות שלה התקמטו בדאגה. היא השתהתה לרגע ואז שחררה את אחיזתה מהכתפיים שלי ושמטה את זרועותיה לצידי גופה.

(חח לאב יו צ'פ >~< תמשיכי מפה.)


איילת לפני חודש
הי לכם, אני ממש מתרגשת שסוף סוף אנחנו פוגשות את כל הדמויות!
קוויתי שזה יקרה שנתיים יותר מוקדם, אבל לפחות זה לא קרה במימד ה72...
קראתי עכשיו את כל התגובות בדיון הזה וחייבת להגיד שקצת הלכתי לאיבוד בתוך פרטים, אז אשתדל להיצמד לעלילה, מקווה שלא אכתוב בטעות משהו לא הגיוני
אומייגאד! אני לא מאמינה שזה קורה! אני מאושרת כל כך!
אראגון, בכנות ממש לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה במערה עם הבוס כששתי הדמויות שלנו היו שם, אז אני מאלתרת קצת:

"תכנית את אומרת הא? כלומר תזוזות פה ממושכות בתוספת קול שאמרת לעצמך בקול רם.אם רק הייתה בהן איזשהי תועלת...
למעשה הן פשוט היו כל כך גרועות שבשלב מסוים הנחתי שהן לא ישאירו אותנו בחיים, אז השתדלתי לעשות כמיטב יכולתי כדי לתקן את המצב."
"לגבי עניין הסכין בגב... נו טוב, את צודקת. אבל באופן חלקי למדי. אני תמיד יכולה לתקוע סכין בגב. אני תמיד מסוגלת לעשות את זה לאנוכיים חסרי תועלת כמו שאת היית עכשיו. שיגידו שזה עושה אותי בעצמי אנוכית, או שזה לא חכם מבחינה אסטרטגית, אבל לפחות זה מעיף את כל הטיפוסים הבלתי נסבלים האלה מהחיים שלי. למעשה, את יכולה לתקוע לי סכין בגב ממש עכשיו, ואני לא מתכוונת במובן המטאפורי של המילה, לפחות ככה אני אוכל להיפטר אישהו מהעולם הבלתי נסבל הזה. אבל לא הייתי ממליצה לך , לפחות כל עוד המוטיבציה שלך להמשיך במשחק גבוהה מספיק."
יש מצב שהגזמתי קצת, אבל בשביל מה לחיות אם אי אפשר קצת לעשות דרמות מדי פעם?


קבוצת האנשים שמולנו נראתה אומללה למדי, אבל גם חזקה ומגובשת. בטח לדומינו דול היה קשה להיות בלעדיהם במשך זמן כה רב..
הנערה שדיברה איתה כנראה קשורה אליה במיוחד. למה היא כל כך כועסת? אך בו בזמן גם כל כך שבורה למיליון חתיכות?
מה שלא יהיה, אמרתי לנערה-ספק זכוכית שבורה-ספק לבה רותחת:
"אני מבינה שמדובר ברגע דרמטי ומרגש שלכן, ואין לי מושג מה קורה פה. אך בכל זאת אני חייבת לציין שדומינו דול, על סמך היכירותי הקצרה אך הארוכה מדי איתה, הינה ללא ספק טיפוס בלתי נסבל למדי. אז אני יכולה להבין אותך."
נטוטו לפני חודש
הברדס שלבשתי צנח על הרצפה, ואיתו חלק גדול מהאנרגיה שמילאה אותי עד אותו רגע. הסתובבתי בחשש להביט אל השחקנים. כל כך הרבה דברים קרו בחודש האחרון, כל כך הרבה דברים שאני לא יכולה לספר, כל כך הרבה דברים שאני חייבת להוציא החוצה. הם נראים שונים מאותה קבוצה חסרת ניסיון של השחקנים שעזבתי. הם היו יותר בטוחים בעצמם, והרבה יותר מגובשים. דקירת קנאה מילאה אותי, כי ידעתי שאני כבר לא באמת חלק מהם, וסביר להניח שלעולם לא אהיה. מרחוק שמעתי את ריזו וארטמיס מתווכחות ביניהן, כצפוי, אבל אותי עניין רק דבר אחד.
"מאדי - " ניסיתי להגיד ללא הצלחה. מה שהיה אמור להיות שמה עוות והפך ליבבה חנוקה ופתטית. היא הייתה בהלם. ניסיתי לדמיין את הרגע הזה כל כך הרבה פעמים. תמיד חשבתי שכשהיא תראה אותי היא תרביץ לי, או תצרח עליי. אני מניחה שזה לא מאוד רחוק מהמציאות. רוב תחושות ההלם אצל מאדי הופכות לכעס. למעשה, רוב הרגשות הופכים לכעס כשמדובר במאדי.
אבל יודעים מה? נמלאתי בכזו הקלה כשראיתי אותה, שהרשיתי לעצמי לפעול קצת באנוכיות לרגע. חיבקתי אותה חזק, בעיקר כדי לשכנע את עצמי שהגרוע מכל מאחורי. אני לא לבד יותר. אני לא צריכה לדלות פרטים מאנונימוס על בית המשימות. הם כולם כאן לידי, במקום שבו אני יכולה להשגיח עליהם ולהגן עליהם בעצמי. לא סמכתי על אנונימוס שיעשה את זה.
מאדי לא החזירה לי חיבוק. הרי ידעתי שזה מה שיקרה. הכנתי את עצמי נפשית להתפרצות הכעס, לתחושת הבגידה ולמבטים השבורים. "אני כל כך מצטערת," לחשתי. רק עוד קצת..
"את חתיכת שקרנית מזדיינת," היא אמרה, "את בת זונה חסרת רגשות. זה כל מה שאת." קולה הקר הפתיע אותי. מאדי מעולם לא ניסתה לשלוט בכעס שלה, אבל כנראה שהחיים בבית המשימות טיפה ריסנו אותה. או שזו הייתה התשישות. או האובדן. אולי זו הייתה תערובת של הכל. על כל פנים, אף כדור אש לא המיס את הפנים שלי.
התרחקתי ממנה, הפתעה קלה בפניי. ניסיתי לקרוא את ההבעה שלה, מעבר לכל הכעס והעלבון. מה עבר עליה כשלא הייתי?
'הבריאות הנפשית שלה חשובה לא פחות מהפיזית, אתה יודע. תראה אותה, היא שבורה לגמרי. היית אמור לדאוג לה!' קראתי לאנונימוס במחשבתי, ובראשי ריחפו כל החוויות הנוראיות שעברתי בעצמי מאז שעזבתי, אותן חוויות שגרמו לחלק ממני לרצות להישאר בבר של מרטין לנצח ולא לחזור שוב החוצה לעולם. אני לא חושבת שאנונימוס מבין עד הסוף כמה נורא העולם שהוא יצר.
בדיוק אז ריזו וארטמיס הופיעו לידנו.
"אני מבינה שמדובר ברגע דרמטי ומרגש שלכן, ואין לי מושג מה קורה פה. אך בכל זאת אני חייבת לציין שדומינו דול, על סמך היכירותי הקצרה אך הארוכה מדי איתה, הינה ללא ספק טיפוס בלתי נסבל למדי. אז אני יכולה להבין אותך." אמרה ריזו.
'וכמה פעמים הצלתי לך את התחת בזמן ההיכרות הקצרה אך הארוכה מדי שלנו?' חשבתי לעצמי, אבל לא אמרתי את זה בקול רם. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק כדי להירגע. "זאת ריזו, וזו ששם היא ארטמיס. הן.. אה.. נפגשנו בדרך והחלטנו להמשיך לעלות קומות ביחד בינתיים.. אתם יודעים, כי לבד זה.. לא נגמר טוב.." עשיתי פרצוף למשמע דבריי שלי. היה מוזר להציג אותן לשאר השחקנים, במיוחד כי לא היה לי מושג איך להציג אותן. ריזו הרימה גבה בשעשוע והנהנה לעבר החבורה, מבטה מעט מתנשא, כסימן לכך שהיא מכירה בקיומם. ארטמיס, לעומתה, לא הייתה כל כך ידידותית, ופשוט עמדה בשילוב ידיים ונעצה מבט חסר רגש בשחקנים.
"אוקי." אמרתי באי נוחות, והחזרתי את מבטי אל מאדי. "כשנחזור אני אספר לך את מה שקרה, אני מבטיחה, ואז את תביני בדיוק למה הייתי צריכה לעזוב. בבקשה, תנסי לא לשפוט אותי יותר מדי לפני שתשמעי את הכל." אמרתי לה בשקט, בתקווה שזה יעזור במשהו. היא פשוט שתקה ולא אמרה כלום. איקן, כמובן, מיהר להתייצב לידה. יכולתי לראות שהוא מת לחבק אותה, או אפילו לשים לה יד על הכתף לתמיכה, אך לא מעז. מצד שני, נראה שלמאדי הוקל רק מעצם העובדה שהוא עומד קרוב. לפחות הדינמיקה ביניהם לא השתנתה.
העברתי את מבטי בין שאר השחקנים. חיפשתי פנים מוכרות, ואולי יותר ידידותיות, ואז זה הכה בי. הם.. לא כולם פה.
לא לבכות.
איקן הבין את מי אני מחפשת. "הוא מת," הוא אמר. "תום, הכוונה. וגם נירה, דריה, ניקי, שישי, בראנדיל.." הוא התחיל למנות שמות סתם ככה, בלי רגש. את חלקם זיהיתי, וחלקם היו זרים לי. מבחינתו גם אני כבר זרה, אני מניחה. לא שאני מאשימה אותו, אף פעם לא ממש דיברנו. תפסתי ממנו מרחק בשנייה שהתחיל לקרות משהו בינו לבין מאדי, וזה היה.. כמה, יומיים אחרי שנכנסנו למשחק? תמיד השתדלתי לתפוס מרחק מהאנשים שמאדי הסתובבה איתם. זה פשוט היה מוזר מדי בשבילי, וזה סתם עצבן את מאדי. השפלתי את מבטי לרצפה.
אמרתי לך לא לבכות.
גם פאן וגם תום ביום אחד.. שני החברים הכי טובים שלי בבית המשימות הזה.. והרשימה נמשכה, אבל אני הרמתי את מבטי בחזרה ונעצתי אותו באיקן עם כל הכובד שהיה על הלב שלי. הוא בוחן אותי איכשהו? הוא מאשים אותי במשהו?


לא בכיתי.
אראגון לפני חודש
נראה לי שריזו הייתה קצת מופתעת מהתגובה שלי, היא הסתכלה עלי לרגע במין מבט מוזר אבל זה נעלם לאחר רגע כך שבהחלט יכול להיות שדמיינתי את זה
היא אמרה לי: "תכנית את אומרת הא? כלומר תזוזות פה ממושכות בתוספת קול שאמרת לעצמך בקול רם.אם רק הייתה בהן איזשהי תועלת...
למעשה הן פשוט היו כל כך גרועות שבשלב מסוים הנחתי שהן לא ישאירו אותנו בחיים, אז השתדלתי לעשות כמיטב יכולתי כדי לתקן את המצב."
"לגבי עניין הסכין בגב... נו טוב, את צודקת. אבל באופן חלקי למדי. אני תמיד יכולה לתקוע סכין בגב. אני תמיד מסוגלת לעשות את זה לאנוכיים חסרי תועלת כמו שאת היית עכשיו. שיגידו שזה עושה אותי בעצמי אנוכית, או שזה לא חכם מבחינה אסטרטגית, אבל לפחות זה מעיף את כל הטיפוסים הבלתי נסבלים האלה מהחיים שלי. למעשה, את יכולה לתקוע לי סכין בגב ממש עכשיו, ואני לא מתכוונת במובן המטאפורי של המילה, לפחות ככה אני אוכל להיפטר אישהו מהעולם הבלתי נסבל הזה. אבל לא הייתי ממליצה לך , לפחות כל עוד המוטיבציה שלך להמשיך במשחק גבוהה מספיק."

למען האמת, כמעט שעשיתי את זה, אבל עצרתי בעצמי וסיננתי לה ״כדאי לך להיזהר ממני, אבל בשונה ממך אני לא תוקעת לאנשים סכינים בגב, אני מסתכלת להם טוב טוב בעיניים לפני שאני תוקעת את הסכין, ואז או שהסכין מגיעה ללב או שהיא מגיעה לגרון, אבל במקרה שלך זה לא ממש ישנה, ואני יודעת את זה כי כבר עשיתי את זה בעבר״ ובמילים אלה פניתי משם לכיוון הדרמה הקטנה שהתרחשה עם דומינו והבחורה השניה עם השיער בצבע המוזר, נראה לי שדומינו כינתה אותה מאדי

שמעתי שהמאדי הזאת אמרה לה ״את חתיכת שקרנית מזדיינת, את בת זונה חסרת רגשות, זה כל מה שאת״ ושמעתי את ריזו אומרת על דומינו שהיא טיפוס בלתי נסבל, היא באמת אמרה את זה? מי היא בכלל שתדבר?

אחר כך שמעתי איזה בחור שאומר לדומינו כל מיני שמות של דמויות שמתו ונראה שהיא לקחה את זה ממש קשה, נראה גם שיש כמה ואולי הוא ביניהם שמסתכלים עליה במבט מאשים משהו, כאילו שהיא אשמה בזה שהם מתו, כאילו שהיא יכלה למנוע את המוות שלהם, לא יכולתי לשאת את ההתעללות הזאת, כלומר, אני בקושי מכירה אותה ולא ממש חברה שלה או משהו כזה, אבל לא נראה לי שמגיע לה לסבול את כל זה, במיוחד כשהיא לא נחה כל הזמן הזה על זרי דפנה בלשון המעטה, הרגשתי כאילו רוצחים אותה פיזית, אז לא יכולתי להתאפק ואמרתי להם: ״ממש חברות מופלאה יש פה, היא מחפשת אחריכם כבר המון זמן, חצי שבורה, וככה אתם מתנהגים אליה, כאילו שהיא אשמה במשהו? כאילו שהיא רצחה את החברים שלכם? וזה בית המשימות שאליו הגעתי? לעזאזל עם אנונימוס הזה, בהתחלה הדארקסייד ועכשיו זה, תלכו להזדיין כולכם, ובמיוחד את ריזו, תקעת סכין בגב שלי ועכשיו את מחפשת את הקרבן הבא? הסכין שלי ככה קרובה להינעץ בלב שלך, תיזהרי״

הם תקעו בי מבטים אבל זה לא היה אכפת לי, ניגשתי אל דומינו בזמן שנעצתי במט בזאת עם השיער המוזר (מאדי), יש לי איזה דיבור או שניים איתה, ובגלל שיש לי הרגשה שזה יתפתח לכיוונים לא צפויים אז אני אשמור את זה לבית המשימות, היה לנו די והותר אלימות להיום, במקום זה פשוט ניגשתי לדומינו וחיבקתי אותה ביד אחת
לעזאזל עם זה, זה שוב קורה? אני לא יכולה להתחבר לעוד מישהי, אני לא יכולה לקבל עוד סכין בגב, או יותר גרוע, אני לא יכולה שתהיה לי עוד חברה שתמות, לא אחרי קייטלין

אבל נראה שזה חזק ממני, אז פשוט המשכתי לאחוז בה
זאבה~ לפני 8 חודשים
אנחנו מתים?
-הדיון יימחק-
מנהלות מימד 72 לפני 8 חודשים
מתים? חע! לעולם לא.
תקופת מבחנים פשוט... יעבור. המשכים בקרוב!
מנהלות מימד 72 לפני 5 חודשים
בקרובבבבבבבב!!!
(אולילאמבטיחותכלוםזתכנראהתקוותשוואאבלאנחנונאחזבהבכלזאתיהיהבסדר)
אהמ -- אממ.. כן, אין לי מה להגיד יותר מזה, פשוט רציתי להעלות את הקבוצה למעלה XD
מנהלות מימד 72 לפני 10 חודשים
אני חושבת שמגיע לכם הסבר כלשהו על העיכוב. מי שבכיתה יא או עבר אותה פעם בטח יבין למה אני מתכוונת כשאני אומרת שאין לי זמן לנשום. לא מנסה להתגונן, ואלה לא תירוצים, אני מודעת לכך שזאת אשמתי ואשמתי בלבד, בעיקר כי אני ממש גרועה בלסדר לעצמי את לוחות הזמנים ואפילו יותר גרועה בלעמוד בהם.
אבל
בגלל העיכוב הגדול, אני נאלצת לוותר על כמה דברים שתכננתי. אני מקווה שאני אצליח לפצות עליהם בהמשך, בפלאשבקים ובדברים אקראיים שדומינו תגיד או תעשה (וגם ריזו, אגב, לכל מי שחושב שהוא יכול להסתדר עם המימד הזה בלי לקרוא את התגובות שלי ושל איילת - קחו בחשבון שרוב הרמזים ורוב התיאורים של המקומות נמצאים בתגובות שלנו, אז אם לא תקראו אותן אתם תישארו מאחור, וכולנו יודעים מה קורה למי שנשאר מאחור..). ומה זה אומר? זה אומר שההמשכים האלה יהיו קצת פחות מושקעים מהקודמים.
אני באמת באמת מצטערת על זה.. אבל היי, זה לא אומר שזה לא יהיה טוב, כן? שלא יהיו אי-הבנות.
ואחרי כל החפירה הזאת...

ה ה מ ש כ י ם

אז איפה עצרנו? אתם עקבתם אחרי טיפות הדם, פה ושם נלחמים באיזה ערפד או שניים שחשבו בתמימותם שהגיע הזמן לארוחת הצהריים. אבל לפתע דבר מוזר קרה. באמצע הלחימה עם שלושה ערפדים, הם עצרו זקפו את ראשיהם, ריחרחו את האוויר ו.. ברחו.
כמובן, לא הבנתם מה קורה, הייתם מבולבלים וכו וכו, אבל לא הייתה לכם ברירה אלא להמשיך הלאה כי.. טוב, בעיקר כי לא ידעתם מה עוד אתם יכולים לעשות. פשוט המשכתם לעקוב אחרי הדם.
הלכתם כמה שעות במבוך ללא הפסקה, על אף שהייתם מותשים מאובדן הדם הבלתי-פוסק. פתאום ראיתם אותם - חבורה גדולה למדיי של ערפדים בהמשך המסדרון, מתאספים מול הקיר ומנסים להגיע אל משהו שתלוי עליו. הבטתם בהמשכי המסדרון של פניות שונות - וברובן היו חבורות דומות. אבל לא משנה כמה חזק ניסיתם להסתכל - ממרחק בטוח לא יכולתם לזהות מה תלוי על הקיר.
פתאום שמעתם קריאה מעומעמת.
"ריזו! דומינו! זאת אני, תפתחו!" אמרה.
הבטתם יש לכיוון הקריאה, לא בטוחים שמעתם נכון. היא באה בדיוק מהמקום שאליו הדם הוביל. זו הייתה דלת כבדה, כמו דלת של מקלט, ומעברה השני נשמע קול מוכר שאמר "ארטמיס? חכי רגע.."
לא משנה כמה חלש הוא היה, חלקכם היו מזהים את הקול הזה בכל מקום.
הדלת נפתחה לכדי חריץ, ואמנם הפנים היו מטושטשות בגלל המרחק והאור, שיערה היה ורוד וזוהר כתמיד.
בינתיים חלק מהערפדים התחילו לשים לב לטרף שנמצא במרחק כמה מטרים מהם. הנערה העונה לשם ארטמיס נכנסה מבעד לדלת במהירות וסגרה את הדלת אחריה, ובדיוק אז הערפדים התחילו להתעורר באמת.
- - קרב - -
לקח לכם דיי הרבה זמן לחסל את כל הערפדים האלה, וגם אז, ממש לא הצלחתם לצאת מזה לא פגע. כך גם קווין, שעכשיו גסס (מצטערת על החוסר המובהק בדרמטיות ובמתח, אני נורא ממהרת עכשיו ואני כבר חייבת להעלות את זה XD ...משאירה לכם את התיאורים). התקדמתם במהירות אל הדלת, אבל היא הייתה נעולה. אחרי כמה ניסיונות מצאתם מפתח שהציץ מהרווח שבין הדלת הכבדה לרצפה. הוא היה מחובר לפתק שעליו נכתב "מקווה שאתם תהיו אלה שתמצאו את המפתח. ניפגש בקרוב."
פתחתם את הדלת וירדתם במדרגות...
אבל כבר היה מאוחר מדיי. למטה נגלו לכם שני חדרי מקלט, מחוברים דרך פתח בקיר החוצץ ביניהם, כדרך מקלטים בית-ספריים. אבל דומינו דול לא נמצאה בשום מקום.
-------------------------------

אני יודעת, הכתיבה נוראית ולא סוחפת בכלל, חסר דרמה, חסר מתח, וכולי וכולי. לא נורא, העיקר שיש משהו, לא?
את תיאור החדרים אתם יכולים למצוא בתגובות שלי ושל איילת, וגם כמה רמזים לפתרון. אתם יכולים לנסות לחטט קצת בארגזים וכאלה בינתיים, לכתוב תגובות מהקרב, לכתוב על ההליכה, לכתוב על שיחות ביניכם כשאתם מנסים להבין מה עובר, לכתוב על ההתחרפנות על זה שדומינו דול הייתה ממש פה (היי ליצ'ה ^^) או בכללי, לכתוב על מה שבאלכם.

אגב, ליץ' וטוג'י, הנה הפרס שלכם: במהלך הלחימה בערפדים מצאתם שתי שרשראות עם קמעות תלויים על חצים שנעוצים בקירות. אין לכם מושג מה הם עושים. במילים אחרות, הפרס שלכם הוא עלילת משנה קטנה שתעזור לכם לגלות מה הקמעות האלה עושים :)

בהצלחה לכולםםם!
נטוטו לפני 10 חודשים
(טוג'י, אני עומדת להרוס לך לגמרי עם מה שאני עומדת לכתוב. המנהל כבר לא תלוי...... זה בגלל האיחור עם התגובה, אני מצטערת! ><)

התחלנו לסחוב את הגופה המרקיבה במעלה המדרגות. הריח היה נוראי, אבל אני חושבת שהוא הפריע לריזו יותר מאשר לי. זיעה נטפה ממצחה, והיה ברור שזה לא ממאמץ. פניה הפכו ירקרקות עוד בשנייה שהיא נגעה בגופה, ועם כל רגע שעבר היא נראתה יותר ויותר כאילו שהיא עומדת להקיא. קצת ריחמתי עליה, אבל שנים עם מאדי לימדו אותי לא להביע את הרחמים שלי בקול. או להביע אותם בכלל, אם כבר. וחוץ מזה, ריזו היא שחקנית חזקה. היא תסתדר.
משהגענו למעלה הנחנו את הגופה על הרצפה וניסינו להבין איך אנחנו אמורות להוציא את התכנית המעורפלת של ריזו לפועל.
"אם סתם נפתח את הדלת הם עלולים להיכנס," ריזו אמרה. היא צודקת, חשבתי. אנחנו צריכות לעשות משהו כדי להרחיק אותם מאיתנו.
הרהרתי בזה לרגע ואז ביקשתי מריזו להביא לי את הסכין שלה. היא נראתה מבולבלת, אבל שלפה אותה במהירות והביאה לי. רכנתי אל הגופה והתחלתי לחשב. איזה חלק יהיה קטן מספיק כדי לנעוץ אותו על חץ מבלי לפגוע ב... תעופה שלו? לא יודעת איך לקרוא לזה. לא נורא.
בסוך החלטתי לחתוך לו את האצבע. הוצאתי ממנה את העצם ונעצתי את הבשר בקצה החץ. כל הזמן הזה ריזו לא העזה להסתכל מרוב גועל, ואילו לי הדבר לא הזיז כלל. אני מניחה שה..תקרית מהמימד השני חיסנה אותי לגמרי לדברים כאלה. לאחר שסיימתי במלאכתי התרוממתי על רגליי וניגשתי אל הדלת, העפתי מבט מהיר אל ריזו שכבר הבינה מה אני מנסה לעשות. "אני מקווה שאת צודקת בקשר לזה..".
היא גיחכה קלות בתגובה ובאה לפתוח את הדלת בזמן שאני מכינה את הקרוסבואו. בשנייה שהדלת נפתחה יריתי את החץ לכיוון הקיר הכי רחוק שראיתי.


(למי שלא הבין, הרגע שבו החץ ננעץ בקיר היה הרגע שבו שלושת הערפדים שנלחמו איתכם הרימו את ראשיהם, רחרחו את האוויר וברחו. עכשיו אתם גם יודעים למה.
מכאן אני עושה דילוג בזמן. מצטערת - שוב - חלק מכל הקטע של העיכוב אומר שאני צריכה עכשיו לוותר על כמה דברים..).



"איך אמרת שקוראים לך, שוב?"
"ארטמיס."
"אה, אוקי"
"את דומינו דול, נכון?"
"לא, אני ריזו. דומינו דול זאת השנייה."
"זאת עם השיער המוזר?"
"כן."

"שמעתי את זה!" קראתי מהחדר השני של המקלט והצצתי אליהן מהפתח שבין החדרים. הן היו קצת מתוחות, כמו שתי זרות שנאלצו לשתף פעולה לתקופה ממושכת ועדיין לא הבינו שסמול טוק לא יקדם אותן לשום מקום. זה, פחות או יותר, מה שהן היו, ועדיין. אנחנו חייבות לנסות להתקדם.
"אולי תנהלו את השיחה הקטנה והמביכה שלכן יותר מאוחר ותבואו לעזור לי להבין מה קורה פה?"
או-או. אני חושבת שהצלחתי לעצבן את החדשה שוב, כי היא נתנה בי מבט מסוכן ואמרה "אל תתני לי פקודות."
לרגע התנהל בינינו קרב מבטים, אבל אני איבדתי את הריכוז שלי מהר מאוד. בהתחלה חשבתי שהסיטואציה הזאת מוכרת לי. אחר כך חשבתי שהיא מזכירה לי מישהי. אז הבנתי שהמישהי הזו זאת מאדי, ואז התעצבנתי על עצמי לגמרי בגלל שכל דב קטן מזכיר לי אותה. עצוב להגיד, אבל הייתה לי תחושה שהתחלתי להתגעגע לפקעת העצבים הזאת.
אז בסופו של דבר ויתרתי לה, ואחרי אנחה אמרתי "טוב, אם את מעדיפה לעמוד כאן ולא לעשות כלום את מוזמנת, אבל אני מתכוונת לצאת מכאן." וחזרתי לענייני.
בעודי מחטטת בארגזים חשבתי לעצמי שלצרף אלינו עוד מישהו זו טעות. ברור, אולי אנחנו נצליח להסתדר בסוף, וניתן להגיד ששלוש יותר טובות משתיים, אבל כמו שזה נראה עכשיו אנחנו נהרוג אחת את השנייה הרבה לפני שתהיה לנו הזדמנות לשמור אחת לשנייה על הגב. כמובן, מדובר בארטמיס הזאת. בריזו אני כבר פחות או יותר בוטחת.
הופה... תראו מה יש לנו כאן.
מאחורי אחד הארגזים היה זרוק דף מקומט לכדי כדור. הרמתי אותו ויישרתי אותו. זה היה דף שנקרע מתוך ספר או חוברת, עם טקסט על יצורים ששמם "קיפרים" ועל הטיפול בהם. פה ושם היו הערות בכתב יד מחורבש, אותו זיהיתי ככתב היד של המנהל. אבל מה שהוא כתב שם פחות עניין אותי מהספר שממנו הוא נתלש. "בני לוויה 14 - חיות שמירה וכיצד לאלף אותן".
מהר מאוד קמתי על רגליי, ניערתי את האבק מברכיי, ופחות או יותר זינקתי אל הספרייה. איתרתי את הספר ושלפתי אותו, פתחתי אותו, וניסיתי בכל כוחי שלא לקרוא באושר. פנים הספר היה חלול בחלקו, כמו קופסה, ובפנים היה מפתח. הוצאתי אותו במהירות והחזרתי את הספר למקומו.
מהר מאוד מצאתי את עצמי מתהלכת בחדר, מחפשת בעיניי אחר המנעול. עברתי כל סנטימטר בחדר, שוב ושוב ושוב, ולא מצאתי. התעכבתי שם לפחות רבע שעה ככה עד שמצאתי את המנעול המיוחל, ואז הרגשתי כמו התגלמות הטמטום. המנעול היה באחת המגירות של שולחן העבודה.
אבל לא היה לי שום רצון לצחוק על עצמי, הייתי יותר מדי סקרנית לדעת לאן יוביל אותי הרמז הזה. פתחתי את המגירה, ופתאום שמעתי מאחוריי קול שהקפיץ אותי.
"מה את עושה?"
"אה!" קפצתי במקומי וקריאת בהלה קטנה ברחה מפי. הסתכלתי לאחור והנחתי יד על לבי.
"ריזו!" התלוננתי.
היא גיחכה, "סליחה. מה מצאת?"
החזרתי את מבטי אל המגירה באכזבה ומלמלתי "חשבתי שעליתי על משהו, אבל זה.. אה.." לקחתי חופן ממה שהיה בתוך המגירה כדי להראות לריזו, ובאותה השנייה בדיוק קרה דבר נוסף שהבהיל אותי. מתוך הספרייה, או ליתר דיוק, מתוך פתח בדופן האחורית של הספרייה, פרצו יצורים כדוריים ופרוותיים עם שיניים חדות. הם היו קשורים בשלשלאות אל מאחורי הספרייה, אז בשנייה שהם מתחו את השלשלאות עד הסוף הספרייה פשוט נפתחה כמו דלת. מאחוריה נתגלתה מנהרה.
הסתכלתי על ריזו בהפתעה, "ק-קיפרים?" והשלכתי את החופן עליהם.
במשך כמה רגעים אני, ריזו, וארטמיס (ששמעה את הרעש ובאה לבדוק מה קרה) פשוט עמדנו שם וצפינו בהם אוכלים.
"הם נראים כמו חיות מחמד מקלאב פינגווין." ארטמיס העירה.
"כן, הא.." השבתי, משועשעת.
"וזה נראה כמו אוכל לחתולים." אמרה ריזו.
"אה-הא.." עניתי.
לאחר שתיקה נוספת ריזו שאלה "אז.. שנלך?"
"כדאי," אמרה ארטמיס.
לקחנו את התיקים שלנו ועברנו בדלת. על הקיר השמאלי הייתה תלויה משרוקית צהובה. לא היה צריך להיות גאון כדי להבין מה היא עושה. ארטמיס ניגשה אליה ועמדה לשרוק.
"חכי," אמרתי. היא הסתכלה עליי, מחכה שאסביר את עצמי, אבל לא יכולתי. קיוויתי לעשות לבית המשימות שלי חיים קצת יותר קלים ולהשאיר כמה דברים פתורים, אבל ידעתי שאני לא יכולה לעשות את זה באמת. בכלל לא ידעתי אם הם התחילו את המימד השלישי, שלא לדבר על הקומה השנייה. כלומר, הייתם מצפים שאני אשים לב אם היינו נמצאים באותו בניין, לא?
וחוץ מזה, אין לדעת מי הבא שיבקש לעבור בדלת הזאת. עדיף לנעול אותה. נשמתי עמוק. "לא משנה."
ארטמיס שרקה במשרוקית, והקיפרים חזרו בריצה לצד הזה של הדלת, תוך כדי שהיא נטרקת ברעש גדול.
The old gods לפני 10 חודשים
המשכנו לרוץ בעקבות הדם ומדי פעם ראינו ערפד או שניים אבל חיסלנו אותם בזריזות כל פעם ולא היו פציעות חמורות, חוץ ממקרה מוזר אחד שקבוצה של שלושה ערפדים באמצע הלחימה הרימו את הראש והתחילו לרחרח וברחו לא רצינו לבזבז זמן ברדיפה וחיסול שלהם אז פשוט המשכנו לרוץ בעקבות הדם.
עד שהגענו לסוף הדרך ובגלל שהייתי בקדמת הקבוצה הייתי הראשון שראה את זה, קבוצה ענקית של ערפדים פי כמה וכמה ממה שנלחמנו עד כה, עצרתי בפתאומיות וצרחתי כדי שגם אלה שמאחורה יידעו "כולם לעצור".
מה שעמד לטובתנו זה שכבר נלחמנו בהם הרבה פעמים ולמדנו איך להתמודד אתם, וגם כי פתאום הגיעו עוד שחקנים ממסדרונות אחרים של בית הספר והקרב שנראה אבוד, הקבוצה הקטנה שלנו נגד כל הערפדים גדלו הסיכויים לנצח.
אז זזתי אחורה ונתתי למאדי את הפיקוד על הקרב חזרתי לפאתי הקבוצה, הכוחות שלי לא יעילים כלכך ואפילו מסוכנים בסביבה כלכך צפופה ולא רציתי שכדור אש תועה שלי יפגע באיזה שחקן, אז מה שעשיתי היה שנתתי כמה שיותר כשפי מהירות לכמה שיותר שחקנים וגם אם היה שחקן מזדמן לידי הייתי מנסה לפחות לרפא את הפציעות הקלות שלו, אם היו לו כאלו.
כלומר אפשר לומר שלא עשיתי כמעט כלום כל הקרב, רק ניסיתי להגן על קווין שעמד לידי וגם בזה לא הצלחתי.
מה שקרה זה שכמה ערפדים הצליחו לעבור דרך שורת השחקנים שלנו והם התקדמו לעברי ולעבר קווין, אז מיידית התחלתי לחזק כדור אש מאחורי הגב ובמשך כמה השניות שהם התקרבו עשיתי את זה, ואז במהירות זרקתי על הקרוב ביותר מביניהם בתקווה שזה יחסל אותו וירתיע את השאר.
הצלחתי רק בדבר אחד כי אחרי שהערפד המופתע קיבל חור בחזה והתמוטט לא נראה שהערפדים האחרים אפילו שמו לב לזה, הם כולם הסתכלו על קווין.
אז עשיתי את הדבר היחיד שעלה לי בראש כרגע לא לברוח, לא אלא השקעתי בזה את כולי והטלתי על עצמי מהירות, והרגשתי את האנרגיה זורמת מהר יותר מאי פעם, הרגשתי כמו הרוח.
הסתערתי עליהם עם המגן וצעקתי מעט בשעשוע לשאר "חברה, מישהו עזרה מאחורה,קווין די בצרות" לא ידעתי אם שמעו אותי בכלל כי היה רעש מכל הלחימה והמהומה ואם בכלל יבואו לעזרתנו אבל קיוויתי שכן.
אז רצתי עליהם והצלחתי להפיל שניים מהם ולהעסיק אותם בכך שחבטתי בהתחלה עם המגן ביד אחת ואז עם יד שנייה חשופה, כנראה המהירות הצילה אותי כי הם לא הצליחו לברוח או להגן על עצמם יותר מדי וספגו את המכות השלי, כנראה זה שיפר גם את הרפלקסים וגם את המהירות בהרבה.
פתאום שמעתי צרחה חדה מאחורי,כנראה בלהט הקרב שכחתי את קווין והערפד השלישי ועכשיו פתאום שמתי לב לסביבה, סובבתי את הראש וראיתי את קווין מותקף, הוא כבר קיבל כמה חתכים שנראו רציניים, אז חזרתי לקרב נגד הערפדים שלי.
חבטתי בכל הכוח עם המגן בצד הגולגולת של אחד הערפדים ושמעתי צליל שבירה אז נתתי לשני מכה באף עם האגרוף ושמעתי את העצמות נשברות וכשהוא החזיק את האף השבור בידיים וצווח מכאב תקפתי יותר חלש אבל כמו הקודם בצד הראש מעל האוזן ושמעתי את צליל השבירה המוכר, אז עוד לפני שהוא הספיק ליפול כשהוא ממשיך לצרוח מכאבים דחפתי לו את הראש לקיר בכל העצמה שנותרה לי ועוד פעם שמעתי את צליל השבירה הזה.
אז הסתובבתי לקווין ולערפד שמולו, אבל אז שמתי לב שכבר אין שם ערפד וגם שקווין הפסיק לצרוח הוא רק שכב שם כולו מדמם כשמעליו עומד מישהו, בהתחלה לא זיהיתי מי זה אבל ראיתי שזה אחד מהשחקנים מבית המשימות שלי.
הסתכלתי מסביב וראיתי שעדיין יש קבוצות ערפדים קטנות שנלחמות בשחקנים למרות שנראה שאנחנו עומדים לנצח, רציתי לעזור אבל פשוט הייתי מותש גם פיזית וגם נפשית.
זחלתי לפינה רחוקה מהקרב, קראתי לצ'יף לבוא אלי ופשוט ישבתי שם בוהה בקיר שמולי ומלטף את צ'יף בהיסח הדעת.
Lich לפני 10 חודשים
לא חיכיתי שהוא יעשה חצי צעד לעברי והסתערתי הלאה, שתי החרבות מצליפות בחוסר התאמה ודיוק לגבוה הכתף והמותניים ואז ממשיכות קדימה, משספות כל אחת מצד אחר בתנועות מפותלות וסבוכות ששיסעו את האוויר הריק בצליל אוושה חדה, ולבסוף חתכו את הערפד לשניים. דם סמיך וכהה, בגוון ארגמן גושי ניתז על הרצפה ועל הקיר הסמוך, והכתים בטיפות כהות ודקות את הלחי השמאלית שלי.
הטלתי כתפיים בנשיפה רוטטת ובמבט מהיר, חסר עניין, הספקתי לראות אצבעות של אור מתחילות לנקב את המסדרון, מפציעות מתוך חריץ של דלת אקוסטית מתכתית וחבוטה בגובה שני מטרים וחצי וברוחב של מטר, שהתחילה להיפתח. הדלת הייתה מעט רחוקה, משהו כמו תריסר מטרים ממני. אבל האור שבקע מבחוץ היה כל כך חזק ומסנוור. הרמתי זרוע אחת מול עיני. אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה מאז לפני יומיים שראיתי אור. אבל אור אמיתי. כזה שמסנוור את העיניים וגורם לך למצמץ באופן בלתי נסבל או משאיר נקודות אור מרצדות בצבעים מעומעמים למשך כמה שניות של הסתגלות מחודשת לאזור פחות מואר.
"מי זה?" איקן עקף אותי משמאל ונעמד חמישה סנטימטרים מלפניי. הוא קימט את המצח, ממצמץ בעיניו.
כיווצתי עיניים והיד שלי גיששה אחר קנה האקדח שהיה תקוע ברפיון בתוך המכנס שלי.
הדלת נדחפה מבחוץ, בקול חריקה רועם ושתי דמויות מטושטשות, שטופות באור לבן זוהר, שרבבו את פלג גופן העליון דרך הדלת הפתוחה למחצה, דוחפות במאמץ את זרועותיהן על דופנה המתכתית. האחת תקעה קצה שחור של מגף בין רווח הדלת הכבדה למשקוף והשנייה החזיקה את הדלת בשתי זרועותיה, דואגת להשאיר מרווח שמספיק לאדם אחד.
הדמויות השמיעו קולות מעומעמים. הן נעו, טלטלו בראשם. ואז הבחנתי בתזוזה חמקמקה בין הצללים, דמות נוספת הופיעה פתאום וחמקה במהירות דרך המרווח.
קולות. דיבורים. הדמויות המטושטשות חגו בתנועות חפוזות. אחת מהן העבירה את שיערותיה על גב כף היד, משליכה אותן בתנועה מרושלת על אחורי כתפה. כל שיערה ישירה ודקיקה שריחפה באוויר ברקה בצבע ורוד, מסתלסלת באיטיות על דרכה של הרוח ונוחתת חזרה על כתפה. והשם. השם מעל ראשה. שני מילים, עם רווח. האחת ארוכה מהשנייה.
משהו התפקע בתוכי. והראש שלי הסתחרר. אבל התחלתי לרוץ. ריצה מהססת, מהירה. לא הייתי בטוחה מה אני עושה. ואז הדלת החלה להיסגר, עד לכדי חריץ קטן שמאחוריו זיהיתי מילה אחת, בעלת שלוש אותיות בלבד, צבועה בגוון ורוד-סגלגל.
דול.
השלכתי את הזרועות על הדלת, הכיתי עליה באגרופים קמוצים, בעטתי בה, השלכתי עליה את גופי. בעטתי שוב. טלטלתי את הידית, דפקתי על חתיכת המתכת המחורבנת הזאת כל כך חזק עד שיכולתי לדמיין את מפרקי אצבעותיי מתפצחים. אבל לא משנה כמה ניסיתי, כמה התאמצתי, הדלת לא נפתחה.
אז גלשתי על ברכיי בייאוש. הרגשתי את כף היד שלי נקמצת לאגרוף. ולחצתי. לחצתי חזק. כל כך חזק עד שיכולתי להרגיש את הדם פועם באצבעותיי. ואז הרמתי את שני האגרופים והלמתי בדלת שוב. בהתחלה מהר, בפראות, בכעס. ואז לאט, בשקט, עד שנכנעתי והטלתי אותן לצדי גופי. שתיקה השתררה. חיכיתי שמישהו יפצח את פיו, אבל זה היה כמו לחכות לסרטון שנטען במחשב.
וכשהדממה העיקה עליי יותר מידי, צרחתי. צרחתי את שמה. הכי חזק שיכולתי. כי קיוויתי שאיפה שדומינו דול לא תהיה, היא תשמע את הקול שלי. היא תשמע ותחזור אליי. אז התזתי את הייאוש שלי לכל עבר, הטחתי אותו בקירות, הנחתי לו להדהד בין המסדרונות. צרחתי עד שהחזה שלי נמעך, עד שדמעות חמימות זרמו במורד לחיי ובכיתי את חיי כאילו משום מקום, ללא סיבה. צרחתי עד שהקול שלי נשבר, נסדק כמו זגוגית שבירה. הרמתי את הידיים מול הפנים וניגבתי את הדמעות בשרוולי כמו ילדה קטנה.
הגרון שלי הלם. וכאב. כאב מאוד. נשארתי יושבת על ברכיי, עם הזרועות נתמכות בקרקע ועם הציפורניים חורכות את חריצי הבלטות. הטלתי את הראש בין זרועותיי ובהיתי ברצפה. פשוט ככה. למשך כדקה שלמה. לא רציתי להישאר פה. רציתי ללכת. לברוח. להימלט על נפשי.
הרגשתי חום לא נעים מטפס במעלה לחיי, צורב אותן. ויכולתי לחוש בעיני השחקנים קופחים על העורף שלי וצורבים על עורי כמו חומצה שלאט לאט מכרסמת לי כל איבר בגוף.
חשקתי שיניים. חתיכת טיפשה. את מטומטמת. החדרתי את הציפורניים עמוק יותר בין חריצי הלוחות, נשכתי את השפה התחתונה ומצמצתי דמעה קטנה שזלגה מעיני. מפגרת. תינוק בכיינית. חסרת טקט ואידיוטית שכמותך, נזפתי בעצמי. טיפשה. טיפשה. טיפשה. שרטתי את הרצפה בצליל חלוש וצורמני עד שאיבדתי תחושה באצבעות. מחיתי בחופזה דמעה נוספת שטשטשה את ראייתי.
והשקט, השקט לא חדל להתנגן באוזניי. רק שאז, כמו מנגינה סוחפת של כינור וטעות אחת קטנה שמעוותת אותה, השתק נקטע.
והערפדים זקפו את ראשם.
איילת לפני 10 חודשים
מנהרה. כמה דברים אפשר להגיד על להיות בתוך מנהרה!
החושך הזה שעוטף אותך מכל הכיוונים, זה כל כך... כהה ו... אפלולי כזה.
אתה מרגיש כאילו הגעת לעולם אחר, יקום מקביל ממש. אחרי מיליוני שנות טיסה בתא ההקפאה שבנית לעצמך בספינת החלל שלך.
המקום שלו ייחלת להגיע יותר מכל, מקום שכולו....
מנהרה.
הקירות הסלעיים כל כך קשים כמו אבן, או סלע... או.... רגע שנייה ברח לי השם של זה...
חומוס לא מבושל! נו זה מאכל כזה שכולם מכירים את המרקם שלו בפה. כזה ש... אף אחד לא אוכל...
בגלל שהוא קשה!

כבר הזכרתי שהיה חשוך?

טוב התייאשתי! כנראה שתיאורים ושעמום לא הולכים ביחד.
המפ...
מעניין אם יש אנשים שאשכרה חושבים על תיאורים כאלה בזמנם הפנוי..
נטוטו לפני 10 חודשים
(אוי, מה אני עושה במקום להתכונן לבגרות מחר.. למרות שאני לא מצטערת בכלל. יש גדול לכמה שאפשר ללמוד..
אעאא לא באלייייי!)

היה לנו דיי והותר זמן הליכה כדי ללכת לאיבוד במחשבות. כלומר, אני מניחה שגם ריזו וארטמיס חשבו על כל מני דברים, כי הייתה שתיקה למשך כל ההליכה. למרות ש.. מי יודע, אולי הן מצאו דרך לתקשר בטלפטיה. אני מקווה שלא. אני לא יודעת כמה שתיקות כאלה אני אצליח לשרוד. הייתה לי תחושה שלא הרבה.
ניסיתי להגיע לאנשהו במבוך המחשבות שלי. לפתרון, להבנה ברמה הבסיסית ביותר (בתור התחלה לפחות) של הסיפור של המימד הזה. חשבתי על הילד ההוא מהגינה, קווין. הוא אמר משהו על זה שכל מה שקורה כאן זה הסיוט שלו. יכול להיות שזה מסביר את ההיעלמות שלו. אולי בגלל שהכל בתת-המודע שלו הוא לא באמת צריך צורה ממשית כדי להיות חלק מהחלום הזה. אולי הוא כאן ממש ברגע זה, כצופה מהצד. יש חלומות כאלה, לא?
זו נראתה כמו אפשרות טובה יותר מלהניח שהוא מת או גוסס איפשהו בחוץ. אני מקווה שזה לא המצב. שמעתי שאם מתים בחלום אפשר למות גם במציאות. אני חושבת שבדקו את זה במעבדת שינה כלשהי, עם כל המכונות האלה שמראות על מה האדם חולם. (הערה: אין לי מושג אם זה אמיתי או לא, הרגע המצאתי את זה). האפשרות הזאת הדאיגה אותי, כי אם קווין ימות – מה יקרה לנו? כל הסביבה הזאת היא החלום שלו, בכל זאת.
כלומר, אני יודעת שאני לא אמות. אנונימוס צריך אותי, והוא הבהיר לי את זה טוב מאוד. אבל מה עם ריזו וארטמיס?
'הייתי מצפה שתתחילי לקרוא לי בשמי בשלב הזה'.
'אתה שוב מקשיב למחשבות שלי?'
'צורת החשיבה שלך מרתקת.'
'אני שונאת כשאתה עושה את זה.'
'לא נורא. נו, אז כבר יש לך את התשובה?'
'לא. נראה לך שיש לי מספיק פרטים בשביל לדעת את התשובה?'
'לא.'
'אז מה אתה שואל?'
'אסור לשאול?'
'אומייגאד! אין לך דברים יותר חשובים לעשות עכשיו מלהציק לי?'
'למען האמת, אין לי.'
'אנונימוס!'
"הכל בסדר?" קולה של ריזו הנשמע לפתע מאחורי החזיר אותי למציאות. הסתובבתי אליה ואל ארטמיס ופגשתי בהבעותיהן המבולבלות. לקח לי רגע להבין, אבל בסופו של דבר שמתי לב שהתחלתי ללכת ממש מהר, ושהבעת הפנים שלי הפכה לזעפנית.
'תודה רבה, ממש עזרת לי לצאת שפויה פה. בפעם הבאה שאתה רוצה להתחיל בשיחה, אני אודה לך מאוד אם תבחר זמן קצת יותר מתאים!' נזפתי בו.
"כן, הכל טוב.." מלמלתי אליה. לא היה לי כוח להמציא תירוצים.
"אני חושבת שהגענו," אמרה ארטמיס, בעודה בוהה בנקודה כלשהי מעבר לכפי.
הסתובבתי לכיוון שאליו הלכתי קודם. כמובן, מרוב שהייתי שקועה בלהתעצבן על אנונימוס בכלל לא שמתי לב לדרך. לפניי ניצבה כניסה לחדר תת-קרקעי עגול וגדול, עם תקרה גבוהה וקירות עשויים מאדמה שאף אחד לא טרח לכסות כדי לשמור על אסתטיקה. פה ושם היו כמה ספריות מתכת עם תיקיות מלאות בדפים וספרי מידע בנושאים מדעיים כמו ביולוגיה ואלכימיה. סקירה מהירה של המקום הבהירה לי שספרים על מחשבים לא היו שם. בכללי, נראה שטכנולוגיה מתקדמת לא הייתה הצד החזק של מי שבנה את המקום.
באמצע החדר ניצב אקווריום גדול מלא בנוזל שקוף כלשהו (הייתה לי תחושה שלא מדובר במים). מאחוריו היה פתח רחב למנהרה נוספת, ולידו שורה של כלובים עם בני לוויה למיניהם בתוכם. רובם נראו נורא, גוססים אם לא מתים. חלקם נראו כאילו שיש בהם עוד כוח להילחם כדי להשתחרר. פתאום שמתי לב, בצמרמורת פתאומית, שעל יד הקיר של הפתח שממנו הגענו יש ערימת גופות של בני לוויה. פה ושם היו שלוליות של דם ופרווה.
היה בחדר גם שולחן ארוך עם כל מני חומרים וצמחים, וכלים כלשהם ובקבוקים.. כל השטויות האלה שניסיתי להתחמק מהן כל זמן כשהייתי מבריזה משיעורי ביולוגיה וכימיה (אגב, לא אומרת שאלה שטויות, זאת רק נקודת המבט של דומינו על זה כי היא ממורמרת כרגע).
בזמן שכל אחת מאתנו חקרה חלק שונה בחדר שלפתי תיקייה מאחת הספריות ופתחתי אותה במקום אקראי. היו שם תמונות של יצורים שלא זיהיתי, ופה ושם הערות בכתב יד.
"מי האגם מאיצים את השינוי."
רגע, מה - זה אותו יצור?
הבטתי שוב בתמונות. היצור המסכן.. עברתי לעמוד הראשון, ומולי נגלתה תמונה של חתול שחור, דיי חמוד, עם עיניים גדולות ועגולות, ממש גור. מתחתיו נכתב באדום "נבדק מספר 53". הם אפילו לא נתנו לו שם. העברתי לעמוד הבא. היו בו כל מני נתונים על החתול ועל הניסוי שלא אמרו לי כלום, מלווים בתמונה של הגור שותה נוזל אדום מכפית. בהתחלה חשבתי שזה יכול להיות דם, אבל לא.. זה היה בהיר מכדי להיות דם.
בהמשך היו עוד תמונות ונתונים. ראיתי אותו משנה צורה עוד ועוד, כל פעם משנים לו את המינון של הנוזל ושל מרכיביו, לפעמים אפילו מחליפים מרכיבים או מוסיפים חדשים. לאט לאט הוא נראה פחות כמו גור חתולים ויותר כמו מפלצת. יותר כמו.. ערפד.
אוי..
הלכתי אל הכלובים וחיפשתי אותו בעיניי, מנסה בכוח להדחיק את המחשבה על ערימת הגופות שבצדו השני של החדר. ובכל זאת מצאתי אותו. חלש, רעב, גוסס, סובל מכאבים. גם בצורתו המפלצתית הוא נראה כל כך עדין וחלש, כל כך חסר אונים. ידעתי שכבר אין שום דבר שאני יכולה לעשות, אז שברתי את המנעול של הכלוב עם החרב שלי וליטפתי את ראשו. הוא בקושי שם לב אליי, ואולי הוא פשוט היה כבר בחצי הדרך לצד השני.
המשכתי ללטף את ראשו עד שדמותו התנפצה לרסיסים.
אראגון לפני 10 חודשים
-ארטמיס- (דמות חדשה)

אחרי שחזרתי להתלות את התליונים על החיצים שבקיר אחת מהבנות התחילה לדבר איתי:
״איך אמרת שקוראים לך, שוב?״
״ארטמיס״ עניתי
״אה, אורי״
״את דומינו דול, נכון?״
״לא, אני איזו. דומינו דול זאת השנייה״
״זאת עם השיער המוזר?״
״כן״
ואז שמעתי את השנייה צועקת ״שמעתי את זה״, ראיתי אותה מציצה מהפתח שבין החדרים עם השיער המוזר והורוד שלה, מי לעזאזל הולך עם שיער ורוד, זה כמו ללכת עם פתק על המצח בואו תהרגו אותי, בטח כל מפלצת רואה את השיער הזה מקילומטרים, שמעתי אותה שואלת ״אולי תנהלו את השיחה הקונה והמביכה שלכן יותר מאוחר ותבואו לעזור לי להבין מה קורה פה?״
זה לא מצא חן בעיניי, אני בקושי מכירה אותה והיא כבר מתחילה לומר לי מה לעשות, זה הזכיר לי כמה אנשים שממש לא סבלתי ״אל תתני לי פקודות״ אמרתי לה ונתתי לה את המבט הכי מצמית שיכולתי.
ראיתי שהיא מחזירה לי מבטים, התחלתי לחשוד שהיא זוממת משהו, ליתר ביטחון אחזתי בסכין שהיה טמון בחולצה מאחורי גבי, לא נראה לי שהיא שמה לב לזה כי אחרי רגע הפסיקה לנעוץ בי מבט ואמרה ״טוב, אם את מעדיפה לעמוד כאן ולא לעשות כלום את מוזמנת, אבל אני מתכוונת לצאת מכאן״ והלכה.
שמעתי אותה מחטטת בארגזים, העדפתי בינתיים להמתין לראות מה היא תמצא ולא לעזור לה, אני לא סומכת עליה, לא סומכת על שתיהן, שמעתי אותה מדפדפת בספר וסוגרת אותו, התקרבתי וראיתי אותה מחפשת משהו במשך כמעט רבע שעה, מה היא מחפשת? זה תרגיל שנועד להסיח את דעתי? הידקתי את אחיזתי בסכין.
ואז ראיתי אותה נגשת לשולחן העבודה ופותחת את אחת המגירות, ברצינות, זה מה שהיא חיפשה כל הזמן? זה היה מול העיניים שלה, ידעתי שיש כאן משהו חשוד, ראיתי את זו שקראה לעמה איזו ניגשת אליה ושמעתי אותן מדברות, התקרבתי כדי לשמוע עם מדובר במשהו שקשור אלי מוכנה לזנק במקרה שהן יתקיפו אותי, שמעתי את דומינו אומרת שהיא מצאה משהו וראיתי אותה לוקחת משהו מהמגירה ואז פתאום ראיתי יצורים קטנים פורצים מתוך פתח בדופן האחורית של הספרייה , כמעט שלפתי את הסכין ואז ראיתי שהם היו כבולים בשלשלאות אל מאחורי הספרייה ובשנייה שהם פתחו את השלשלאות עד הסוף הספרייה נפתחה כמו דלת ומאחוריה היה מנהרה.
שמעתי את דומינו קוראת להם משהו כמו ״חיפרים״ או ״קיפרים״ ומשליכה להם משהו וראיתי אותם מתחילים לאכול את זה.
״הם נראים כמו חיות נקלטה פינגווין״ אמרתי.
״כן, הא...״ ענתה לי דומינו דול
״וזה נראה כמו אוכל לחתולים״ שמעתי את ריזו אומרת והייתי חייבת להסכים איתה.
אחר כך ריזו שאלה ״אז... שנלך?״
״כדאי״ עניתי לה.
עברנו בדלת וראיתי שם משרוקית צהובה, הבנתי שהיא נועדה בשביל לסגור את הדלתות, ניגשתי אליה ועמדתי לשרוק כששמעתי את דומינו דול אומרת לי ״חכי״, הסתכלתי עליה עליה וניסיתי להבין מה היא רוצה, אחר כך היא אמרה לי ״לא משנה״ אז משכתי בכתפיי ושרקתי במשרוקית, החיות חזרו בריצה והדלת נטרקה.
היה חשוך לגמרי, העדפתי לשמור על השקט למקרה שאם יהיה שם משהו או מישהו שהוא לא ישמע אותנו, לאט לאט התחלתי להתרגל לחושך ולראות את קירות המנהרה או לפחות כתמים שנראו לי כמו קירות המנהרה, פתאום דומינו דול התחילה ללכת מהר ואיזו שאלה אותה ״הכל בסדר?״.
״כן, הכל טוב״ היא ענתה, הבטתי קדימה ואמרתי ״אני חושבת שהגענו״, ראיתי חדר גדול עשוי מאדמה עם כמה ספריות מתכת מלאות בתיקיות וספרים מדעיים , אע״פ שראיתי שם ספר שנראה כמו 20,000 מעל מתחת למים״ של ז׳ול וורן וניסיתי להבין מה הקשר ואיך זה הגיע לשם, אולי מי שהיה בחדר הזה היה משועמם וחיפש משהו לקרא? אולי.
ראיתי אקווריום מלא בנוזל כלשהו שהיה מונח על שולחן גדול באמצע החדר ומאחוריו היה פתח למנהרה נוספת, לידו ראיתי שורה של כלובים כשבחלקם יש סוגים שונים של בני לויה, היה גם שלוליות של דם ופרטה על הרצפה והיה גם עוד שולחן עם כל מיני חומרים וכלים למיניהם, פניתי לכיוון אחד של החדר ודומיהן דול ואיזו פנו לכיוונים שונים, ניגשתי לשולחן עם החומרים ובדקתי אותו, לא מצאתי שם משהו מיוחד (אלא אם כן אתם קוראים לבקבוקים שמכילים כל מיני אברים של חיות בשם משהו מיוחד כי אם כן אז היה שם הרבה ״משהו מיוחד״) ובינתיים שמעתי את דומינו עוד הפעם מדפדפת בספר, מה יש לה עם ספרים?
ראיתי את דומינו דול נגשת לכלובים ומחפשת שם משהו וראיתי אותה מביטה על החתול הכי מכוער שראיתי אי פעם, בחיי, מה היא מצאה בו? מוזרה, פתאום היא שברה את המנעול ושיחררה את החתול המכוער וליטפה אותו, אמרתי לכם שהיא מוזרה.
הסתכלתי עליה בגבות מורמות ולפתע החתול התנפץ לרסיסים, היא לחצה עליו חזק מדי?
אראגון לפני 10 חודשים

*ריזו (בכל מקום שכתוב ״איזו״) *הקטנה (במקום ״הקונה״) *מייל (במקום 20,000 מעל מתחת למים)
זאבה~ לפני 10 חודשים
נירה-

לא היתה לי הרגשה טובה, היתה לי הרגשה של *אנחנו הולכים למות, יאיי*. הרגשה שלמרבה הצער, הכרתי. טוב, לא היה מה לעשות אלא לנסות לא למות.
מתחתי את הכתפיים ועשיתי קליקים בגב. לחימה לאורך זמן זה מעצבן. אני רוצה לישון ואני רוצה עוגיה, לא אחת ממוחשבת שתגרה את מרכזי המוח אלא אחת שתהיה אמיתית בידיים שלי ושתתפורר קצת כשאנער אותה בשביל להוריד את אבקת הסוכר המיותרת.
אוף, המקום הזה ממש מעצבן..
מה זה ישנה אם אמות עכשיו? הרי אני במילא מתה. אני לא חיה באמת. אני כלואה בתוך חלום.
אבל ברצינות, ממש בא לי עוגיהץ עגיות, אם כבר יש עוגיה אחת שיהיה כמה.
החזקתי ביד אחת 3 סכיני הטלה, כשהערדפים החלו לנוע זרקתי את הסכינים, הם הרגו אחד. התקדמתי הצעדים שאננים, סובבתי את המוט וננתי לערדפים להגיע אליי. בואו מטומטמים, אני לא מרגישה טוב. אז תהיו ג'לטלמנים ותגיעו אליי. הערפד הראשון הגיע, בלי לחשוב הנפתי את המוט, הוספתי כוח להנפה וניפצתי את הראש על הרצפה. המשכתי ללכת כששנים הגיעו, הסתובבתי על העקב שלי והשתמשתי בתנופה של המוט והסתובבתי במהירות, שיחררתי סכין אחת לתוך העין של הערפד והמוט פגע בשני במוטן, עוד אחד קפץ עליי מלמעלה אבל לו פיצלחה לו את הראש במלתעות שלה. לאן הסתער קדימה ושיסע את הערפדים שנתקלו בדרכו, אני ולו סיימנו את העבודה.
משום מה הרגשתי רחוקה, זה הרגיש לי משעמם..
The old gods לפני 10 חודשים
נגמר הקרב, ניצחנו אבל ספגנו פגיעה קשה, כל האזור היה מלא בדם ושמעתי הרבה שחקנים צורחים מכאב ועזרה מהפציעות בקרב היו כמה שחקנים שניסו לעזור להם אבל העזרה הייתה מוגבלת ואני לא הייתי ביניהם, אז לא היה לי אכפת, רק התקדמתי לכיוון הדלת והתכוונתי להיכנס, שכל ההתקפה הזאת לא תהיה לשווא.
ראיתי שהיו כבר כמה שחקנים שניסו לפתוח אותה אבל ללא הצלחה, במיוחד מאדי שנראה שהייתה הכי תקיפה שנראתה כאילו היא תרסק את כל הבניין הזה כדי להיכנס פנימה אם הדלת תישאר סגורה אבל נראה שהדלת עמידה בפני כל הניסיונות להרוס אותה: בחרבות, סכינים, קסם, דחיפות בעיטות וקללות כלום לא עבד;
אז התקדמתי לשם, לא חשבתי שהדלת הזו תישאר נעולה וחייב להיות איזשהו מנגנות פתיחה או מפתח איפשהו אז חיפשתי איזשהו רמז או מפתח לדלת, התחלתי להסתובב מסביב מחפש כל דבר, נראה שאין כלום כאן, אז ראיתי חץ תקוע בקיר ועליו משתלשל קמע מרצועת אור, בהתחלה חשבתי שהוא קשור לדלת ואולי היא תיפתח אם אתקרב אבל לא קרה כלום והיא נשארה סגורה;
אז הסתכלתי למטה וראיתי משהוא מבצבץ ברווח הזה שבין הדלת לרצפה, ביקשתי שיזוזו קצת מי שעמד ליד הדלת ובזהירות הוצאתי את החפץ וראיתי שזה מפתח עם פתק קטן קשור אילו "מקווה שאתם תהיו אלה שתמצאו את המפתח. ניפגש בקרוב." השחקנים העבירו את הפתק ביניהם קוראים אותו אחד אחרי השני.
פתחתי את דלת המקלט והדבר הראשון שקידם את פנינו היה ריח של גוויה, אז ירדנו במדרגות ומצאנו שני חדרים, הראשון גדול וריק וממנו הגיע עיקר הריח, מסביב היו זרוקות פחיות אוכל שכנראה היו של השחקנים שהיו כאן, השני הייתה חתיכת חבל משתלשלת מהתקרה שהייתה לה קצה שרוף.
החדר היה די קטן.
בהתחלה חשבתי שזאת מעין מיני-ספרייה, כי היו שם שני ארונות ספרים גדושים שהיו צמודים לקירות.
אבל אז הבטתי למרכז החדר. שם עמד שולחן מעץ שהיו פזורים עליו מכל עבר כלי כתיבה, מחברות, קלסרים, ניירות מקומטים, וחפצי מנהלים זעירים אז הנחתי שמדובר בחדר עבודה.
השולחן לא היה לבדו בבלגאן- גם השטיח האדום שמתחתיו היה עקום וחלקו היה מגולגל כלפי מעלה. רוב הספרים ניתקו מכריכותיהם או שנותר מהם רק חצי וחלקם שכבו על הרצפה, מאובקים ממנה. הארונות נראו כאילו הם יכולים לקרוס בכל רגע מכובד הספרים
בקיר שמאחורי השולחן היה חלון אחד, שזכוכיתו סדוקה ולבנה בדפנות, כמובן לא חושפת שום נוף.
החדר הואר בנורת פלורוסנט אחת מהבהבת, והוקף בקירות בטון אפורים.
ניקינו את החדר הראשון והבאנו פנימה את הפצועים מהקרב, רובם נראה שיהיו בסדר אחרי זמן מנוחה רק אחד היה במצב גרוע; באשמתי קווין היה פצוע קשה, הוא גסס ולא יכולנו לטפל בו, נתנו לו פינה לבד בצד החדר.
והתאספנו.
זאבה~ לפני 9 חודשים
נירה-

"אז," אמרתי. "מה עושים עכשיו?"
איילת לפני 9 חודשים
הי אראגון, שמחה שהצטרפת אלינו ותודה שהחזרת את השם של הדמות שלי למצבו המקורי
(אגב קראתי את שני הספרים הראשונים של אראגון)

"נבדק מספר 53" היה אחד הקורבנות של התופעה הידועה "המטרה מקדשת את האמצעים".
מה שאומר- עוד כאלו שלא מזיז להם.
הם הצליחו להשיג את כל מה שנבלי העל בסרטים מצוירים נדושים ייחלו לו יותר מכל: צבא שלם שעומד לרשותם וזורא פחד ואימה לאן שהוא לא הולך. הם הצליחו לטפס לראש הצוק שנקרא 'יעד'.
אבל יש קאץ', לא על חשבונם כמובן, אבל הוא קיים...
כשאתה נמצא על ראש הצוק, אתה לא יכול להרגיש כל אבן קטנה שזזה מתחת. וברור שאתה לא יכול להרגיש אותה מתנפצת.
העניין הוא שלא מדובר באחת, מדובר באינספור. אבל זו לא בעיה- הצוק משנה את צורתו מחדש ונבנה כל העת, כך שזה לא באמת משנה.
נוצר מבנה שתחתיתו קורסת את תוך עצמה, אך הוא בכל זאת נשאר יציב. עצם זה שפסגתו לא נפגמת כלל גורמת לתחתית להתחדש ומשאירה אותו יציב.
זה התירוץ של כל החארות האלה, לא מפתיע, להתחשב בעובדה שהם בנו את הצוק בעצמם.

תפסתי את עצמי שוב בזמן ההרהורים האלה. זה לא מתאים עכשיו... אם כל פעם זה יקרה אנחנו עשויות להיתקע פה לנצח.
או שדומינו וארטמיס פשוט ינטשו אותי מרוב ייאוש, מה שנראה יותר הגיוני... ואז אני אתקע פה לנצח!
מה שבעצם עדיף... והנה מעגל ההרהורים מתחיל שוב!

המזל הגדול הוא שלפעמים, לעיתים רחוקות, המוד הזה של חשיבה ממושכת מכניס אותך מהר יותר לעניינים או פשוט נותן לך תחושה של רעיון שהיה לך כבר הרבה זמן ופתאום הוא החליט להתעורר (האמת שפשוט אין לי כוח להסביר איך הגעתי לרעיון הזה...)
שתיהן לא ממש נראות בכיוון של איך לצאת מפה, אז אין הרבה מה להפסיד.
"עד כמה מפגרות אנחנו יכולת להיות? תראו, כתוב "מי האגם מאיצים את השינוי", מולנו יש אקווריום ענק עם נוזל בפנים. סביר להניח שיש קשר בין הדברים. וגם אם לא, הדבר הזה עומד באמצע החדר, אז הוא חייב להיות קשור למפעל ערפדים הזה שהולך פה.
זה מימד שמדמה סיוט על סרט אימה שאנחנו צריכות לעזור לילד הזה לצאת ממנו, אז אנחנו בעצם צריכות להילחם נגד הדברים האימתיים."
הן כבר נראו חסרות סבלנות, אז הבנתי שכדאי שאגיע לנקודה...
"מה שאני אומרת הוא שצריך לעזור ליצורים שעוד יש להפם סיכוי לשרוד, אלה שעוד לא בתהליך של להפוך לערפד, אז כדאי שנעוף מהמנהרה הזאת למנהרה השנייה וניקח אותם איתנו.
לגבי הנוזל הזה, טוב, אם הוא באמת יוצר את תהליך ההפיכה לערפד כדאי לנטרל אותו
אני חשבתי על פתרון מאוד... בואו נאמר ג'לטיני...כזה שלא יאפשר למים לזוז מעבר לגבול הרטיטה...
נטוטו לפני 9 חודשים
אח.. ריזו, ריזו.. אני מתחילה לחבב את הבחורה. לפעמים פשוט יש לה פרצי גאונות שכאלה. בשנייה שנראה שהיא מאבדת כל חוט מחשבה שהיה לה - באם! היא מפתיעה עם התשובה. אין לי מושג בכלל מאיפה היא מביאה את זה.
"את.. את מדברת על הקיפרים, נכון?" שאלתי.
"זה נשמע דיי הגיוני.." שמעתי את ארטמיס ממלמלת מהצד.
כן.. זה יכול להיות ממש הגיוני לקחת את הקיפרים איתנו. כלומר, המשרוקית הייתה שם מסיבה מסוימת. בהתחלה חשבתי שזה בשביל לסגור את הדלת, אבל עכשיו חושבת שאולי..
"ומה לגבי הרעיון שלך עם הנוזל?" שאלתי.
DARK-MANDOR לפני 9 חודשים
"אז...מה עושים עכשיו?"שאלה נירה אחרי קרב ארוך נדם ערפדים.
הסתכלתי סביב,כולם נראו מותשים פצועים ומאוד עייפים."אני אומר שנקים מחנה,נתמקם איפשהו,כולם ננוח ונישן,ורק אז נמשיך להתקדם,גם ככה כולם נראים מותשים.."הצעתי.חלק הנהנו וחלק חשבו קצת ואז אמרו שם מסכימים גם.
הלכנו קצת ואז מצאנו כיתה נתושה,מאדי הציעה שנתמקם פה וכולם הסכימו.
התישבתי בפינה אחת נתושה על התיק שלי,אוריון דארקר וזרו נשכבו ליד אחד השני,ואחרי דקה ת'יק התיישבת ליד ופלט גניחה כשהתיישב.
"אהוי"
"אה,היי,"הוא ענה בטון מעוד עייף.
"יואוו אני צריך את המנוחה הזאת.."הוא הצהיר ואז נראה שהעפעפיים שלו מצמצו במהירות ולאט לאט נסגרו;אבל אז איקן התחיל לדבר:"אוקיי,אז אני אומר שנעשה תורנויות,מישהו יתחיל לשמור ליד הדלת..ואחרי כל שעה וחצי נתחלף,אם תסתכלו מעל הלוח תראו שעון,אני אתחיל ובעוד שעה מישהו יבוא להחליף אותי,זה טוב על כולם?"
נשמעו מאוויר אוקיי,וסבבה וכ'ו.
ת'יק נרדם מהר,ואחריו נרדמתי לאחר כמה דקות.,שבהם בעיקר שיחקתי עם זרו.

כשהתעוררתי החדר היה מאוד שקט,והיה כבר מישהי שהחליפה את איקן. הסתכלתי מבעד לחלונות המלוכלכים,והיה חושף כתמיד,הסתכלתי מסביב וראיתי את הצלים למינייהם שוטתו ללא מטרה שנראה לעין.
הי שם משהו שהחסיר את פעימתי לרגע,זה היה נדנדה.אבל לא סתם נדנדה כחולה שנמצאת בפארק,הנדנדה הלכה קדימה-אחורה-קדימה-אחורה...כאילו מישהו בדיוק ירד ממנה.
טוב,אוליי זה סתם צל שעבר לידה..
הסתובבתי מהחלון ועשיתי שלום לפאן ששמרה בדלת בזמן שצעדתי לפינה שהייתי בה.
יאיר לפני 9 חודשים
(סוף סוף תגובה הא? איך הזמן רץ, הא... בבקשה אל תהרגו אותי).

האור היה גדול מנשוא, התעוורתי למספר שניות. אף פעם לא חשבתי שאני אתייחס לאור בצורה כזאת מוזרה, שאפילו לרגע לא הבנתי מהו הרצף הלבן שמסנוור לי את העיניים ומטשטש חושים. לאחר כמה שניות חזרתי להכרה, אבל נראה שמאדי לא.
התקדמתי לעברה של מאדי, הרגשתי שהיא לא מתנהגת זהירה מסיבה מסוימת, וכרגע לא היה חשוב לגלות מאיזה סיבה זו. המשכתי מספר צעדים קדימה עד שמאדי הייתה כבר מאחוריי. רעש, צעדים, מספר דמויות נעו בעלטה. אבל אלו לא היו ערפדים, או מפלצות חסרות בינה – אלו היו צעדים של דמויות חיות, בדיוק כמונו. אנשים אמיתיים, בקלות אפשר להבחין בהבדל. וגם היה מעליהן את השם המימדי שלהן, שהיה גלוי לכולם. כראשון בחבורה..ניסיתי להבחין בשם המתנוסס מעל הדמות המיסתורית, מעין גוון מסוים של פוקסיה מעורבבת עם כחול ככה. התקדמתי מעט קדימה, למזלי הייתה לי הזדמנות להציץ בשם הדמות, הזדמנות קטנה. אך גם היא הספיקה.
דול? זאת באמת היא? הסתובבתי אחורנית אל עבר מאדי, רק כדי לגלות שהיא כבר עקפה אותי. גם היא ראתה שזאת דול? אוי לא, זה רע. לפתע מאדי החלה בריצת ספרינט לעבר הדלת שנסגרה באיטיות, בטבעיות עקבתי אחריה ואחר הדלת. אחר כבר היה מאוחר מדי, בהגיענו לדת היא הייתה סגורה, וכך גם הסיכוי שלנו להגיע לדול. מאדי קרסה אל הרצפה בהתקף זעם חסר מעצורים, היא שרטה, צעקה, בכתה וקיללה, קיללה הרבה. למעשה אני מופתע שהדלת לא הוציאה רגליים וברחה מרוב העלבונות שנזרקו במהירות מרשימה למדי לעברה. אבל מאדי הייתה בשלה, ואני רציתי להזהיר אותה. להזהיר אותה שאנחנו בטרטוריה לא מוכרת, שהצרחות שלה עלולות למשוך אורחים לא רצויים. אך במקום זאת, ירדתי על ברכיי וחיבקתי אותה. אני לא חושב שהיא הייתה מודעת לחיבוק, או לעובדה שהייתי שם בכלל. למרות זאת נראה שהחיבוק השפיע, והצרחות והקללות והעזות הפכו למלמולים משוגעים ולדמעות קטנות..אך חזקות. מאדי נרגעה, בערך. לרגע התנשפתי, חשבתי שהכל נגמר.
ואז הערפדים זקפו את ראשם. (קריצה ליץ').

נראה ששאר החבורה כבר הדביקה את הפער, אבל גם הערפדים. הם ניגשו לעבודה, שניהם. להקת ערפדים איגפה אותנו במצד שמאל, והאחרת התקדמה לכיוון הדלת ולכיווני לכיוון מאדי. נירה ניגשה לעבודה, כולם פעלו בזריזות חזקה. נראה שהרצון להתמרד כנגד הערפדים המרושעים היה חזק, או שכולם פשוט רצו ללכת לישון. אבל הקבוצה שהתקדמה לעבר הדלת הייתה גדולה.
"מאדי, מאדי. את צריכה לקום, בבקשה. הערפדים." – אבל מאדי לא זזה ולא נעה, נשארה במקומה ובכתה בצורה אילמת. ליבי יצא אליה בצורה קיטשית, טוב...נראה שאני אהיה חייב לטפל בערפדים. בתקווה ששאר הקבוצה תיגש במהרה ותחזיר את הערפדים לחור שממנו יצאו.
פעלתי הכי מהר שיכולתי, ראשית הטלתי לחש על מאדי, מגן פשוט שיכול להציל הרבה. אחר כך התפניתי לערפדים. "הגיע הזמן ללעוס מסטיק או לקטול ערפדים, ונגמר לי כל המסטיק"- אמרתי להם, והם בחוסר אכפתיות וכבוד המשיכו. יצרתי מספר כדורי אש והתפניתי לעבודה, רצתי לעבר שניים ודחפתי את כדורי אש ממש בראשם המכוער, מיותר לציין שהם מתו ביגון. לאחר מכן שניים נוספים קפצו עליי בחוסר נימוס, העפתי אחד מהם הצידה, וראשו נכרת על ידי נירה שהגיבה במהרה. אבל השני לא נח בכלל. הוא הרים את ידו ושרט אותי בחוזקה ביד החזקה שלי, נפלתי על הרצפה. החטפתי לו אגרוף בידי השמאלית, אך נראה שהוא לא היה מספיק אדיב כדי להעמיד פני מת. הוא נרתע מעט ואז הרים את ידי השנייה, היא נכרתה לפתע. תגובתי האוטומטית הייתה להודות לנירה, אבל זאת בכלל מאדי שסייעה לי.
"אף אחד לא מתעסק עם האיקן שלי ונשאר בחיים, שליייי". – והיא דחפה את היד שלה עמוק לתוך הגרון של הערפד ותלשה לו את הראש, עם תנועה סיבובית קטנה של הנשק שלה.

"שמח שחזרתי מאדי" חייכתי לעברה. היא נתנה לי את ידה כדי שאוכל לקום.
"אף ערפד לא מתעסק איתי." – היא ענתה באדיבות.
נראה שבינתיים הקרב הסתיים, החבורה לא נראתה תשושה מדי, מסתבר שאלו היו ערפדים עלובים למדי. ניקינו אותם במשך מספר דקות והתפננו לדברים חשובים יותר.
"עכשיו מה?" שאל מישהו מהקהל.
שאלה טובה, חשבתי לעצמי.
Lich לפני 9 חודשים
כשהייתי בת שלוש עשרה הייתה בדיחה שליאה נהגה לספר לי. בדיחה על כלב שכל החיים שלו רדף אחרי מכוניות עד שלבסוף תפס אחת- ולא היה לו שום מושג מה לעשות איתה.
ליאה הייתה צוחקת. ואני הייתי שותקת, בוהה בה ברגע ההוא עם זוג עיניים רחבות, מצח מקומט וגבות זקופות. אחר כך, כשהיא הפסיקה לצחוק, אמרתי לה שהשיער הכחול שלה מזכיר לי את החלקים עמוקים ביותר באוקיינוס, כי זה הדבר היחיד שידעתי להגיד באותו הרגע. ולמרות שהיא נראתה מעט מבולבלת מהסטייה החדה מהנושא, היא חייכה ואמרה, "אה, כמו הסרט ההוא." ואז היא נראתה נבוכה כשאמרתי לה שאני לא יודעת על איזה סרט היא מדברת.
אבל זה לא חשוב. מה שכן, אני הייתי הכלב. או יותר נכון ככה הרגשתי באותם הרגעים שעמדתי תריסר מטרים ממנה, משהו שכל כך ייחלתי שיקרה מאז שהיא נעלמה. ואני לא עשיתי כלום. רק עמדתי והסתכלתי כמו שעושים אנשים שלא יודעים איך להגיב כשחבר שלהם יושב בצד ובוכה.
את טיפשה. פשוט טיפשה. פשוט חתיכת טיפשה. העפתי ערימה של דפים ועטים שבורים מהשולחן.
"מצאת משהו?" ת'יק נעצר לידי עם פנים דחוקות בתוך ספר עם כריכה עבה. הוא עלעל בזריזות בדפים ואז השליך את הספר על השולחן ופתח ספר נוסף.
"אה, לא. לא ממש." הפכתי באדישות עוד ערימה של ניירות וספרים מאובקים.
Killer לפני 9 חודשים
אהההה אני משועמם, בא לי כבר לצאת מהחדר הזה! אני כבר מת לכסח כמה מפלצות, להרוג אותם אחד אחרי השני, אבל במקום לכסח אני תקוע בחדר הזה ומשועמם. התחלתי להיזכר בזמן ההוא שאני והקבוצה שהייתי איתה נלחמו נגד הצללים. זה היה קרב דיי קשה, שום מתקפה לא עבדה על הצללים האלו. בעיני הם היו האויבים הכי חזקים שנתקלו בהם עד עכשיו - כולל הבוסים האחרים שהבסנו. היינו צריכים להיכנס פנימה לתוך בית ספר, אבל הצללים האלו מנעו מאיתנו את הכניסה. איבדנו שני חברי צוות בדרך לבית הספר: מוות של אחד היה ממש כואב, והמוות של השניה היה נטול כאבים אבל מחריד. בסופו של דבר הצלחנו להיכנס לבית הספר. אחרי קרב ארוך וקשה, חלק מאיתנו נפגעו והיו צריכים להתרפות. אחרי כמה זמן של מנוחה התחלנו לזוז לכיוון הקבוצה ה1 שנכנסה לפנינו. למצוא אותם היה דיי קשה. באותו זמן נזכרתי כמה אני שונא בית ספר... אחרי הליכה דיי ארוכה הגענו לקבוצה ה1 והתאחדנו. הסתכלתי על הריצפה ושמתי לב לעקבות של אנשים אחרים שהיו לפנינו ,אבל לא הדגשתי לזה תשומת לב רבה כל כך. מהמפגש והלאה לא זכרתי ממש מה היה. ניסיתי להיזכר, אבל הקולות של שאר האנשים שניסו למצוא את היציאה מן החדר הזה החזירו אותי להווה. "אההההה זה בטח יקח עוד הרבה זמן... לבינתיים אני אתפוס תנומה, שתמצאו את היציאה מן החדר הזה תעירו אותי" אמרתי להם, אבל הם היו יותר עסוקים בלמצוא את היציאה שהם לא שמעו אותי. נו טוב, מקסימום אני אשכח פה. ובנימה זאת ומחשבה זאת נרדמתי לי בשקט בחדר הרועש שאין בו יציאה.
Lich לפני 9 חודשים
הדילאיי /:
The old gods לפני 9 חודשים
אז חזרתי אל הספרייה, חיפשתי משהוא שאולי יועיל לנו בהמשך הדרך.
עברתי בין כל מני ספרים עבים שנראים כאילו יתפרקו לנו ביידים אחרי שהרגשתי כאילו כבר בדקתי עשרות ספרים הסתכלתי במדפים בתקווה למצוא משהוא שנראה שימושי באמת ולא כמו כל שאר מה שראיתי, אז שאלתי את מאדי שעמדה לידי "מצאת משהו?" והיא הנהנה שלא.
פתאום ראיתי ספר נקי מאבק ביחס לאחרים כזה שנראה שהזיזו לאחרונה, חשבתי שאולי השחקנים שהיו כאן לפנינו נגעו בו אז הוצאתי אותו מהמדף בתקווה שהשאירו לנו איזה מסר, על הכריכה היה רשום "בני לוויה 14 - חיות שמירה וכיצד לאלף אותן" ברגע שהרמתי אותו הוא הרגיש קל כאילו הוא ריק מבפנים. פתחתי את הספר וראיתי שהוא חלול ובפנים יש מפתח אבל דבר אחד שהיה מוזר בזה זה שהיה שם דף תלוש שכתוב בו משהוא על יצורים שנקראים קיפרים, קראתי ברפרוף מה שכתוב שם ורצתי אל השולחן עם המגירה הנעולה.
כי כבר כשרק נכנסנו ראינו את המגירה הנעולה הזאת אבל שום דבר שניסינו לא פתח אותה, הגעתי נרגש למגירה וקראתי למאדי שתבוא מהר, הראיתי לה את המפתח והסברתי במהירות את המצב, התכוננו לפתוח את המגירה כשמאדי עומדת לידי עם סכין מוכנה לתקוף אם יצא משהוא מפלצתי מהמגירה.
הכנסתי את המפתח פנימה בזהירות וסובבתי את המנעול, שמעתי את הנקישה שמבשרת שעכשיו המגירה פתוחה. לאט לאט פתחתי אותה כשמאדי עומדת לידי מתוחה, פתחנו את המגירה מצפים לאיזה משהוא מדהים או למלכודת אבל מה שראינו היה משהוא שנראה כמו ערימה של אוכל חתולים, לאט מאדי הורידה את הסכין ורק נראתה מבולבלת וגם אני הייתי כזה, למה לעזאזל יש ערימה של אוכל חתולים במגירה הנעולה הזאת, אז מאדי התקרבה והרימה חופן מזה ופתאום מפתח בדופן האחורית של הספרייה, פרצו יצורים כדוריים ופרוותיים עם שיניים חדות. הם היו קשורים בשלשלאות אל מאחורי הספרייה, ואז בשנייה שהם מתחו את השלשלאות עד הסוף הספרייה פשוט נפתחה כמו דלת.
שנינו הסתכלנו אחד בשני ומאדי אמרה במעט היסוס "מצאנו יציאה מכאן" אז נזכרתי שראיתי תמונה של היצורים האלה שבשלשלאות, פתחתי את הספר בני לוויה והראיתי למאדי את הדף התלוש היה כתוב שם שליצורים האלה קראו קיפרים.
קראנו לכל השחקנים, היה גם כמה שחקנים שנרדמו ולא האשמתי אותם , אחרי כל המתח קצת להירגע ולנוח לא היה דבר רע כלכך.
כולנו התאספנו מול הכניסה למנהרה החשוכה ונכנסנו.
זאבה~ לפני 9 חודשים
נירה-

מכיון שלא מצאנו משהו שיעזור לנו כבר כמה זמן, החלטתי לישון קצת.
לא ישנתי טוב כבר.. המון זמן. נשכבתי על שידה ארוכה, הזזתי את הדברים הכואבים מהגב שלי והלכתי לישון.
שמעתי משהו, דומה לרעש של רכבת שקטה. הרגשתי רעידות קטנות בעולם החלום ששהיתי בו, החלום המשיך ללא תקלות. כאילו רק אני מרגישה את הדברים הללו,רק אני רואה את ההבהובים הכמעט בילתי מורגשים של שחור ולבן שהעיבו על הרקע הצבעוני של החלום.
ת'יק הביט בי בעיניים פעורות כשפקחתי עיניים ונשמתי בחדות.
"עדיין לא הערתי אותך.." הוא מלמל
"לא, הערת אותי." אמרתי. החלום נשכח לגימרה, נעלם. זכרתי את התחושה המוזרה רגע לפני שהתעוררתי. התיישרתי באיטיות ונבלמתי כשהזרוע שלי פשוט לא התרוממה איתי. לאן הניח את ראשו עליה והביט בי בעיניים של גור.
הוצאתי מהתפריט אוכל ונתתי לו. לו גם באה אחרי שהיא הריחה אוכל(לא כאילו היא הייתה רחוקה ככ) ונתתי גם לה. הם אכלו את זה במהירות.
אחרי שינה קצרה, שמתי לב ששוב הצעדים שלהם היו קלילים יותר ולא ככ דרוכים כמו מקודם.
כשהגעתי לאיפה שכולם התכנסו הבטתי במנהרה השחורה.
"הו, ומי פתח את חור השטן הפעם?" שאלתי. כל פעם שנכנסים למנהרה חשוכה זה איכשהו מגיע לזה שאנחנו נלחמים על החיים שלנו ומישהו עושה משהו שכמעט הורג אותו אבל.. לא!
מעניין אם ככה מרגישה דמות באנימה..
"טוב," מלמלתי לעצמי. "לא הגענו עד לכאן רק בשביל להסתובב חזרה." ונכנסתי.
איילת לפני 9 חודשים
אוי איזה כיף, עכשיו השאלה של דומינו דול תיתן רושם ממש דרמטי לתשובה שלי....
איזה נחמד זה שכל המרדף הזה אחרי דרך לצאת מהחרא בתוך חרא הזה נותן לנו הזדמנות להגיד משפטים ממש דרמטים ומתנשאים כמו:
"אם נשלב כוחות, נוכל להפוך את כל הנוזל לקוביית ג'לי אחת גדולה". (חיוך סקסי ומרושע)
ממש כוח ווינקס אנחנו...
אראגון לפני 9 חודשים
-ארטמיס-

דרך החשיבה של ריזו מעניינת, בזמן שאני מנסה להבין מה הולך כאן ומה אנונימוס רוצה מאיתנו מכאן היא כבר חושבת בצורה יצירותית על דרך לצאת מכאן ואפילו שזה נשמע קצת מוזר הפתרון שלה הייתי חייבת להודות שזה נשמע די הגיוני, היא חושבת מחוץ לקופסה ובזה היא מזכירה לי את קייטלין...

עבר:

״מה את עושה, קייט?״
״מאסטר די רוצה את הספר ארטמיס, אל תשכחי, אנחנו לא יכולות לחזור בידיים ריקות, אבל אני חושבת שיש לי דרך להיכנס לבית רק תתפסי אותי אם אני אפול, אוקיי?״
קייטלין טיפסה על הקיר בזמן שהיא מחזיקה בחבל שהשליכה קודם על הקורה שמעליה כך ששני הצדים בחבל היו משני צידי הקורה, קייטלין תפסה בשני צידי החבל וטיפסה על הקיר כדי להגיע לראש הדלת, ניסיתי להבין מה היא עושה, היא זזה קצת הצידה והכניסה את הסכין שלה בין הדלת לקורה והזיזה אותו עד שהוא נתקל במשהו, אחר כך היא הוציאה את הסכין ויצרה אש על ידי קסם בכף ידה, היא הניחה את היד באותו מקום שהסכין נתקל קודם ונשארה כך במשך דקה, בינתיים ראיתי איך הקורה שמעליה מתעקמת, צעקתי לה ״קייט, תרדי, עוד רגע הקורה תישבר״, ״אני כבר מסיימת" היא ענתה לי, לפתע הקורה השמיעה קול נאקה שמעתי אותה צועקת ״הצלחתי״ ורגע אחר כך הקורה נשברה, זינקתי קדימה כדי לתפוס בה והיא נפלה עלי, היא התחילה לצחוק ואני התעצבנתי עליה.
״מה את צוחקת כך כמו מטומטמת, הישבן שלך יושב לי על הלחי אם לא שם לב״
״מצטערת ארטמיס, תודה שהצלת אותי״ אמרה והושיטה לי את היד לעזור לי לקום.
״מה עשית שם בכל מקרה? ניסית להתאבד?״ שאלתי
״טדאאאאם״ היא אמרה וסימנה בידה לכיוון הדלת, הבטתי וראיתי שהיא נפתחה קצת ״איך עשית את זה?״ שאלתי אותה.
״אה, זה לא היה בעיה, הנחתי שהמנעול יהיה עשוי עץ כי איך הם יוכלו להתקין מברזל אז טיפסתי לראש הדלת וחיפשתי את המנעול עם הסכין כשמצאתי אותו הדלקתי את האש כדי לראות אם צדקתי מבעד לחור בין הדלת לקורה וכשגליתי שכן אז הנחתי את היד עם הלהבה איפה שהמנעול והמתנתי עד שהוא נשרף, אחר כך גידלתי גבעולי דשא עד לאזור שבו צריכה להיות הידית של הדלת מבפנים ופתחתי את הדלת״
הבטתי בה המומה ״את גאונה״ אמרתי
״ברור״ היא אמרה וחייכה
הלכתי לקרא לג׳ארד ונט ששמרו מאחורה ונכנסנו לבית, בפנים הכל היה חשוך אז קייטלין ונט העלו להבה בידיהם, המשכנו ללכת קדימה וראינו גרם מדרגות צר שהוביל למעלה, שלפתי שתי חרבות ועליתי ראשונה כשקייטלין מאחורי, בסוף המדרגות הייתה דלת, פתחתי אותה וראיתי שהגענו לחדר מגורים עם שתי מיתות קומותיים ושולחן שעליו מונחים קלפים ובקבוקי בירה, הצצתי במיטות וראיתי שישנים שם שני אנשים, שחקנים אחרים, תפסתי אחד מהם והצמדתי חרב לגרונו כשג׳ארד עושה אותו דבר עם הבחור השני, ״איפה הספר?״ שאלתי אותם, הבחור שאחזתי היה כולו מבוהל אבל הבחור השני ירק ואמר ״בחיים לא תקבלו אותו״, בלי אזהרה ג׳ארד שיסף את גרונו, ״מה עשית?״ הבטתי בו מזועזעת, ״יש לנו עוד אחד״ הוא ענה בתגובה, ״אז מה, לא היית צריך להרוג אותו״ אמרתי, הוא רק הביט בי, נאנחתי ושאלתי שוב את הבחור שבידי ״איפה הספר?״, הוא הצביע על הרצפה שמתחת לשולחן, ״זה נמצא מתחת לבלטות״ אמר ברעד.

בחזרה להווה:

״ארטמיס?״
מיצמצתי ״מה קרה?״ שאלתי
״קראתי לך שלוש פעמים ולא ענית״ אמרה נטוטו
הנהנתי בראשי ושאלתי ״מצאתם משהו?״
נטוטו אמרה ״ריזו הציעה להפוך את הנוזל לג׳לי״
״ואיך נעשה את זה?״ שאלתי
The old gods לפני 9 חודשים
עשינו ספירת מלאי אחרונה של כל השחקנים השחקניות והחפצים והיו גם ארבעה שחקנים שהתנדבו לשאת את קווין הפצוע בתורות בזמן שנלך, והתכוננו להיכנס פנימה למנהרה.
עמדנו מול הכניסה והסתכלנו אל תוך החשכה, האור מהחדר בו עמדנו הספיק רק כדי להאיר כמה מטרים מהכניסה ומאחוריה היה חושך מוחלט, לא ראינו יציאה או אור בוקע מרחוק רק חשכה אינסופית, הסתכלתי על השחקנים האחרים כמה מהם נראו מתוחים ומפוחדים אבל חלקם הגדול רק נראו נחושים.
הרמתי את קולי ואמרתי "אני רוצה שנישאר צמודים, שאף אחד לא יחליט על דעת עצמו לרוץ קדימה או לעצור מאחורה זה לטובתו כולנו, אנחנו לא יודעים מה יחכה לנו בצד השני של המנהרה ואולי אפילו בתוך המנהרה עצמה כך שביחד כקבוצה נהייה הכי בטוחים" הפסקתי לדבר ואחרי כמה שניות שבהם כולם הסתכלו אחד על השני התחלנו ללכת.
נכנסנו אל המנהרה ואחרי עשר שניות האור מהחדר שמאחורינו כבר נעלם והתקדמנו בחושך מוחלט, משום מה גם כולם הלכו כמה שיותר בשקט, כאילו אם הם ירעישו יותר מדי תתעורר איזו מפלצת.
המשכנו ללכת ככה במשך אני לא יודע כמה זמן,זה היה יכול להיות רבע שעה או חמש שעות בחשכה הזאת לא יכלנו להבחין במעבר הזמן, אז אחרי מה שהרגיש כמו נצח של הליכה פתאום ראינו אור עמום מלפנינו, מיד היו כמה שחקנים שניסו לרוץ לשם אבל עצרתי אותם ואמרתי להם "חכו אולי זו מלכודת וגם אם לא וזה באמת היציאה מהמנהרה אנחנו עדיין צריכים להישאר ביחד, לכל מקרה".
המשכנו להתקדם הפעם לאט יותר ובחשש רב יותר, לאט לאט האור התחזק עד שהגענו ליציאה מהמנהרה
לפנינו ניצבה הכניסה לחדר תת-קרקעי עגול וגדול, עם תקרה גבוהה וקירות עשויים מאדמה, פה ושם היו כמה ספריות מתכת עם תיקיות מלאות בדפים וספרי מידע
באמצע החדר ניצב אקווריום גדול מלא בנוזל שקוף כלשהו ומאחוריו היה פתח רחב למנהרה נוספת, ולידו שורה של כלובים עם בני לוויה למיניהם בתוכם. רובם נראו רע, גוססים אם לא מתים. חלקם נראו כאילו שיש בהם עוד כוח להילחם, אבל התעלמתי מהם והסתכלתי הצידה וראיתי שעל יד הקיר של הפתח שממנו הגענו יש ערימת גופות של בני לוויה. פה ושם היו שלוליות של דם ופרווה. סובבתי את הראש בגועל משם והמשכתי לסקור את החדר, היה בחדר גם שולחן ארוך עם כל מני חומרים וצמחים, וכלים כלשהם ובקבוקים מסוג הדברים שנראה שיהיה במעבדה (או בחדר עינויים).
אז צעקתי לאלה שעמדו מאחורי שהחדר נקי ואין סימן מיידי למפלצות.
Lich לפני 8 חודשים
השתרכתי בכבדות בין מדפים מאובקים עשויים מתכת חבוטה, היו בהם בעיקר תיקיות מפוזרות עם דפים קרועים וספרים על מדע וביולוגיה ופה ושם גם על אלכימיה שהיו זרוקים בערימות או מאורגנים בשורות על המדפים העליונים. בתחתית המדפים היה רק אבק, אז הצטנפתי בין הצללים ושרבטתי על האבק איורים חסרי משמעות, אחר כך הנחתי מולי ערימה של ספרים פתוחים בעמוד אקראי למקרה שמישהו יעבור פה וחלילה לא יחשוב שאני רובצת על הרצפה ולא עושה את מה שצריך לעשות.
DARK-MANDOR לפני 8 חודשים
אחרי לחימה מתישה בערפדים(באמת שדיי נמאס עלי להילחם נגדם) ת'יק מצא מפתח מסתורי. הוא לא אמר מאיפה הוא מצא אותו, הוא פשוט הודיעה לנו בצעקה שהוא מצא מפתח מסתורי.
ניסינו לפתוח עם המפתח את הדלת שחסמה אותנו,והיא נפתחה! כבר תהיתי איך נפתח אותה קודם לכן.
מאחורי הדלת היית ספרייה מאובקת,והגנבתי לי שיעול כשנכנסתי, וגם הריח לא היה משהו.
בהתחלה ישבתי לי קצת למנוחה ליד שחקנית שנחה גם,ואחר כך החלטתי להסתובב בספרייה ולראות מה אני יכול למצוא.
בהתחלה עברתי ליד חמישה מדפים מקבילים שחוברו לקיר,המדפים מולאו ספרי פילוסופיה למיניהם.
לא זיהיתי את הסופרים, אבל הכותרות שלהם נראו מושכות ומעניינות..אך לא היה לי כוח לספרי פילוסופיה.
המשכתי לטייל ברחבי הספרייה, מצאתי ספר קטן בגודלו(אך היה דיי עבה) שהסביר על תרבויות עתיקות, הוא היה נראה לי דיי מעניין אז הגנבתי אותו אל התיק שלי.
לאחר זמן מה ת'יק מצא עוד מפתח, הפעם המפתח פתח את מגירה נעולה כלשהי, שכנראה היית היחידה הנעולה.
כשכולם התכנסו לראות אותו פותח את המגירה, היה קצת מאכזב לראות שיש בה גרגירים..גרגירים מוזרים כאלו,שהריחו כמו אוכל...לחתולים?
כן, אני דיי בטוח שזה של חתולים.
אבל ברגע שמדי הוציאה אותם לגמרי מהמגירה יצורים פרוותיים קטנים יצאו מאחורי המדפים, קשורים בשלשלאות שהיו מחוברות לדלת נסתרת,היה כמה שניות של אי הבנה,אז צץ לי הרעיון שהגרגירים אולי נועדו ליצורים, אבל אז הדלת פשוט נפתחה.
מאחורי הדלת התגלתה מנהרה,וכולם הסכימו שנצא לעבור אותה עכשיו.
קראתי לחיות שלי,ולאחר כמה דקות התארגנות נכנסנו למנהרה.
The old gods לפני 7 חודשים
המשכתי לבדוק את כל התיקיות והספרים שמצאתי שמצאתי בארונות המתכת וכולם דיברו על או ביולוגיה ואלכימיה אבל הייתה תיקייה אחת ששמתי לב אליה שהיא הייתה מחוץ לארון פתחתי אותה והתחלתי לקרוא על מה שעושים כאן וככל שהמשכתי לקרוא הוטרדתי יותר ויותר ממה שעושים כאן והתחלתי לחשוב שנראה שניסו ליצור כאן צבא של יצורים מוטנטים, ניסו להפוך אותם לערפדים הבנתי פתאום והם כנראה קשורים למה שקרה לתלמידים בבית הספר.
קראתי למאדי ואיקן שהיו קרובים אלי והראיתי להם את התיקייה ואחרי שקראו אתה שניהם נראו מוטרדים כמוני ממה שהיה שם וחשבנו מה אפשר לעשות, גם אמרתי להם שכל המקום הזה והניסויים האלה קשורים לערפדים שראינו בבית הספר. אז המשכנו לחשוב ודבירנו והצענו הצעות למה אפשר לעשות בנוגע לחיות האלה, כי ברצינות דיי פחדנו הערפדים כמעט הרגו אותנו כמה פעמים כשעוד היינו בבית הספר ועכשיו אנחנו במקום שמייצרים אותם אז פחדנו אחרי עוד כמה דקות של דיבור וחשיבה אחד עם השני על מה אפשר לעשות אני אמרתי שחייבים להרוס את המקום בסוף מאדי אמרה את מה שלא רציתי לומר אני, שחייבים להרוג את החיות.
הלכנו לכלובים של החיות, שמתי לב שהיה כלוב אחד פתוח הכלוב של 53, זה היה המספר של החיה שהופיעה בתיקייה שראיתי מונחת בחוץ. אז הבנתי שאלה היו כנראה השקים האלה שאנחנו רודפים אחריהם כל הזמן, אלה שגם הפיעו לכמה שניות במקלט כשנלחמנו בערפדים. הם היו אלה שאנחנו עוקבים אחרי טביעות הרגליים שלהם מאז הכניסה לבית הספר ואולי אפילו לפני, הם היו אלה שבזכותם הצלחנו בכלל להיכנס למעבדה החשאית הזאת בזכות מה שהם השאירו מאחוריהם אם במכוון או לא הם עדיין עזרו לנו להתקדם.
נזכרתי בקמע שקיבלתי והבנתי שכנראה גם הם אלו ששמו אותו שם כדי שאנחנו נמצא אותו, הרמתי את היד לצוואר ומיששתי את הקמע, עדיין לא ידעתי מה עושה אבל אז נזכרתי שגם מאדי מצאה קמע ושאלתי אותה עם היא גילתה משהו והיא ענתה שלא היא גם לא יודעת מה הקמע יכול לעשות.
Lich לפני חצי שנה
התחיל להיות כאן קר. מזג־האוויר הדחוס והמחניק שאפף את האזור עד לפני כמה דקות התפוגג בהדרגה, הזיעה הקרה התחילה לקפוא על העור שלי וכפות ידיי לא חדלו לרעוד.
החלק הרע הוא שהלחיים שלי נעשו אדומות מקור בדיוק כמו הפנים השיכורות של מרטין, וכנראה שזה שעשע את דואורדון, כי הוא לא הצליח לעצור את עצמו מזרוק לי מגוון של הערות עוקצניות, דביליות וחסרות תכלית שהעידו בבירור על רמת השעמום שהוא תקוע בה.
המשכתי לעביר דפים בספרי אלכימיה אקראיים, מידי פעם מעיינת בכותרות, מחפשת אחר מידע שיקפיץ אותי בתרועת ניצחון מהרצפה הקרה בגלל איזה רמז קטן וחבוי מאחורי אחד הדפים שאף אחד לא שם לב אליו.
"לעזאזל, איך בא לי לתקוע המבורגר עכשיו." דואורדון מלמל פתאום מאחורי ספר ביולוגיה עם כריכה מקולפת וכמה דפים קרועים שבצבצו מאחוריה.
"לא בא לך לתקוע המבורגר עכשיו?"
"אה־הה." העברתי דף נוסף בספר.
"לא, המבורגר ו-צ'יפס. צ'יפס כפרי. לא נשמע כמו חלום מגן עדן?"
"אה־הה."
"נו באמת," הוא הניח את הספר על ברכיו. "אל תגידי לי שלא היית מעדיפה עכשיו לנטוש הכל בשביל איזו שעה במקדונלדס."
"אה־הה."
"תגידי, את חושבת שאני חתיך?"
"אה־ה -" בלמתי מיד את המילים, במבט רושף והנפתי את המרפק שלי לאחור, מכניסה לו מכה מרשימה הישר לתוך הצלעות. אחרי שהוא התקפל לתוך עצמו והשמיע אנקת כאב קטועה שמיד התגלגלה לצחוק עצבני, אספתי את הרגליים שלי והלכתי משם.
Killer לפני חצי שנה
אחד באפריל
איילת לפני חצי שנה
ואוו, כבר עבר מלא זמן מאז התגובה האחרונה
האמת שכמעט שכחתי מה הייתה התכנית שלי מלכתחילה אבל זה בסדר, נזכרתי xD (סוג של סמיילי צוחק).
אז אם זה לא היה ברור, כרגע אני לא כותבת בתור ריזו, אני פשוט רוצה רק להסביר בצורה תכנית למה הייתה הכוונה של הדמות שלי.(אני, כי באיזשהו מקום זאת בכל זאת אני, אבל לא משנה).
ברשימה באתר של כל הקסמים שקיימים במשחק- קסם מספר 23:"קללת הג'לי - לכלוא אנשים ודברים בקוביות ג'לי ענקיות!!".
קיצר, חשבתי שנוכל כולנו להשתמש בקסם הזה באותו זמן...

ובחזרה לריזו:
עושה רושם שדומינו דול וארטמיס לא גילו התנגדות לתכנית. טוב, האמת שהייתה לי תחושה שהראש של ארטמיס היה במקום אחר, מה שהתברר אחר כך לנכון כשדומינו דול עדכנה אותה במה שאמרתי.
מקום אחר זה באמת אחלה של אזור בילוי לראש, מניסיון, אבל זה לא חייב להיות דווקא בזמן הנאום הדרמטי שלי...
"ואיך נעשה את זה?" ארטמיס שאלה.
"הכי טוב שנעמוד שלושתינו מסביב לאקווריום, רחוק יחסית אחת מהשניה. ככה כל אחת תתמקד בחלק אחר של הנוזל ונוכל לכסות ממנו שטח גדול יותר בג'לי תוך זמן קצר."
התמקמנו בצורה הזאת סביב האקווריום.
"מוכנות?" שאלתי. מרגישה את פעימות האנדרנלין בתוכי.
אראגון לפני 5 חודשים
מכירים את זה כששואלים אתכם אם אתם מוכנים למשהו ואתם אומרים ״לא, רגע, אני צריך פיפי״ או ״לא, רגע, צריכה להתלבש שעה שעתיים ואני באה״ או ״רגע, אני צריך לקשור נעליים״?
טוב, אז לי זה לא קרה, בין היתר בגלל שלא היה במקום המצחין הזה שירותים, לא היה פה בגדים להחלפה (אפילו שהייתי צריכה די בדחיפות) ואין לי שרוכים במגפיים, אה, וגם רציתי כבר לעוף מפה, בחיי, לא חלמתי שיש מקום שיכול להצחין כל כך
אם אנחנו מוכנות? לא, בא נשאר פה עוד קצת, נלחם בכמה ערפדים ונתפוס לנו קצת שמש, למה לא?
טוב, אז ברור שפשוט עניתי ״כן״
מנהלות מימד 72 לפני 11 חודשים
אתם ממשיכים לא להקשיב לי. היה לכם רמז. יותר מזה - יש לכם את התשובה מול העיניים.
תחשבו על זה. איך אתם עומדים לצאת מהמבוך הזה?
כנראה שאני אצטרך להדגיש את זה קצת יותר..

http://demention72.wixsite.com/demention72/-3--2

(תלחצו על התמונות ברקע כדי להמשיך לקרוא..)

אגב, זה מתחיל אחרי ששתי הקבוצות כבר נפגשו בתוך בית הספר. מצטערת, אין לנו יותר מדי זמן לעשות את מה שתכננתי לשתי הקבוצות.. אבל זה גם היה טיפה מיותר בכל מקרה, אז לא הפסדתם הרבה.
קיצור, יש המשכים.
יאי וזה.
The old gods לפני 11 חודשים
התחלנו לרוץ כולם ביחד אחרי שהנורות התחלו להתפוצץ, רצנו בלי להסתכל לאחור. בגלל שהייתי בסוף הקבוצה קודם יצא עכשיו שאני רץ ראשון.
רצנו כמה דקות אבל זה הרגיש כמו שעות אז פתאום ראיתי צללים מרחוק, אבל הם לא נראו כמו הצללים שתקפו אותנו בחוץ ואז קלטתי שאלה גם שחקנים שנכנסו לבית ספר.
צעקתי לשאר הקבוצה "אפשר להאט אני חושב, אני רואה שחקנים מלפנים" אבל אז אחרי שהתקרבנו יותר ראיתי שגם הם רצים ונראה שאפילו ביותר פניקה מאיתנו ואז ראיתי דמויות חיוורות, לבנות, גבוהות מאחרויהם וצרחתי לקבוצה שלנו בקול הכי חזק שיכולתי "אחורה פנה" ובזמן שהסתובבנו והתחלנו לרוץ שתי הקבוצות התחילו להתערבב,
אבל רק המשכנו לרוץ, חיינו היו תלויים בזה.
אחרי כמה זמן שהרגיש כמו נצח נראה שהתחמקנו מהם. נרגענו מעט והמשכנו להאט עד לקצת יותר מהליכה ובסוף עצרנו לנוח, כולנו התנשפנו חוץ מקווין הרי הוא רכב על הדרקונית. צ'יף שלי היה קצת מעוצבן אבל הרגעתי אותו מהר ונתתי לו כמה חטיפים קטנים.
נראה שהחתכים המשיכו להגיע ואני המשכתי לרפא אותם כמה שיכולתי.
אז אחרי שנחנו כמה דקות וחברי הקבוצות אמרו אחד לשני שלום ועד כמה הם שמחים שהאחרים שרדו, אז קיימנו דיון קטן על מה לעשות ובסוף החלטנו ללכת בעקבות קווין, הרי הוא אמור להיות המדריך ולא נטל מוחלט אז החלטנו לסמוך עליו ולהתעלם מהשיגעון שלו.
אז פתאום אחת השחקניות שלא הכרתי הותקפה על ידי היצורים והתמוטטה על הרצפה והדמות שלה התנפצה "מליסה מתה" אמר אחד השחקנים בקול חלש, ולא יכולנו לעשות כלום פשוט עמדנו שם ובהינו אני לא יודע למה, אולי ההלם אולי הפחד כל אחד והסיבות שלו.
נשארה רק שלולית דם איפה שקודם עמדה שחקנית, אז אחרי שחיסלו אתה היצורים הסתובבו אלינו עם חיוך וקפצו עלינו, למזלנו התעוררנו שנייה לפני והתחלנו לרוץ.
פנינו ימינה ושמאלה בלי הפסקה אולי במחשבה לבלבל או להאט את היצורים אבל הם היו מהירים מדי בשביל זה והרגיש כאילו הם תמיד במרחק נגיעה ממך אז פנינו בפנייה ונכנסנו לכיתה ריקה הראשונה שהייתה שם, קיווינו שהם יאבדו עניין אם הם יאבדו אותנו לשנייה נראה שזה עובד שמענו אותם ממשיכים לרוץ להמשך המסדרון עד שבקושי יכולנו לשמוע אותם. כולנו חשבנו שניצלנו אבל אז שמענו אותם חוזרים ומתקדים ישירות לכיתה שלנו, לא הבנתי מה קורה, איך הם ידעו?.
הם התחילו להלום על הדלת ובקושי החזקנו אותה סגורה ואז הסתכלתי לרצפה ועל השחקנים בצורה יסודית, ראיתי שכולם מלאים חתכים קטנים מכם רגל ועד ראש וצעקתי "הדם" כמה מהם נראו מבולבלים לעומת כמה שנראה שהבינו והסברתי במהירות
"הם כנראה יצורים בעלי חוש ריח טוב וממש אוהבים דם. בערך כמו כרישים שיכולים להריח דם מקילומטרים ככה הם מצאו אותנו וזה למה הם רודפים אחרינו. בגלל הדם"
הייתה לי תיאוריה קטנה שרק חשבתי עליה, שהם לא יתקפו מישהו בלי פצעים או דם. זה עלה לי אחרי שחשבתי על כרישים ועל איך שהם תוקפים רק אם הנטרף כבר פצוע ועד כמה הם והיצורים דומים. אולי הם ימשיכו לתקוף כי הם עדיין מפלצות אבל אני לא חושב שבאותה אנרגיה ופראות הם יהיו יותר הססנים לפחות לתקוף משהוא לגמרי כשיר לקרב.
The old gods לפני 11 חודשים
הצלחנו להחזיק את הדלת רק לכמה דקות, אבל זה הספיק לי למאדי ונירה לרפא כמה שיותר את השחקנים בזמן שהחזיקו את הדלת.
אז החלטנו במהירות שכל השחקנים ייסוגו מהדלת בספירה של שלוש כי בכל מקרה לא היינו מצליחים להחזיק את הדלת לעוד הרבה זמן ועדיף להילחם בערפדים לא כשהם דוחפים אותנו ואלו שהחזיקו את הדלת מותשים מלהחזיק אותה ואולי כמה מהיצורים ייפלו ויהיו מטרה נוחה יותר.
קווין התנדב לומר את הספירה לאחור אז נתנו לו.
עם הקול הצפצפני שלו הוא קרא "שלוש" "שתיים" "אחת" "לפתוח" ודואורדון וצ'סטר קפצו אחורה.
הדלת מיד נשברה ועפה מהצירים, למזלנו לאף אחד לא נתקע שבב עץ בעין והתחלנו להילחם.
היצורים לא נפלו בכניסה אבל לפחות היינו מוכנים עד כמה שאפשר לקראת הכניסה שלהם והקרב שלנו.
הטלתי לחשי מהירות על הלוחמים החזיתיים שלנו ומאדי כי הייתה לה הרמה הכי גבוהה בקסם מאיתנו הטילה קללות אטיות על הערפדים הראשונים שנכנסו והצטרפה לקרב בעצמה, ראיתי את נירה והדרקון שלה בקצה העין נלחמת עם הערפד שלה.
אני צריך להתרכז ביריב שלי.
ראיתי את החיוך המטריד על הפנים שלו כמו שראיתי על הפנים של כולם וקצת פחדתי אבל לפני הקרב החלטתי על תכנית פעולה נגד יריב שהוא מהיר יותר וחזק יותר ממני.
הפכתי ליתוש. בכוונה בחרתי ביתוש כי ציפור לא תהיה טובה בחלל סגור כלכך ויתושים הם גם הרבה יותר קטנים וקשה יותר לפגוע בהם ולפני גם השתמשתי בברכת מהירות על עצמי, כשאתה יתוש הכל נראה גדול כלכך ומוזר על זה לא חשבתי לפני אבל התרגלתי במהירות לראייה המוזרה.
אז כשהערפד לא מבין מה קורה אני עף רחוק מאחוריו הופך לאדם וזורק כדורי אש עליו וכל פעם שהוא קופץ עלי הפכתי חזרה ליתוש ועף לצד אחר וממשיך לזרוק כדורי אש, אחרי כמה סיבובים כאלה הערפד נראה שנחלש כי הוא כבר כמעט לא זז ורק נופף בזרועות שלו לכל מקום די כי את כמעט כל כדורי האש כיוונתי לכיוון הרגליים מה שגרם להם ממש להישרף והשאר כיוונתי לראש ולעיניים כדי לעוור אותו.
רק פעם אחת הוא כמעט תפס אותי לפני שהפכתי ליתוש, הרגשתי את הקור שנובע ממנו אבל שנייה לפני שהיד שלו תפסה אותי זימנתי את המגן והדפתי את היצור בעזרתו, אז אחרי כמה פעמים שחזרתי על התהליך החלטתי להפוך חזרה לאדם ולהשתמש בכדורי האש החזקים שלי ונראה שזה עובד כי כל פגיעה הייתה יותר נזק.
אז לפני שעברתי להילחם בעוד ערפד בדקתי את הקבוצה שלנו עדיין אף אחד לא מת והתקדמנו ליציאה, רוב השחקנים נלחמו בזוג נגד ערפד אבל עדיין נראה שספגו פציעות.
אני הייתי בין היחידים שנלחמו לבד גם מאדי שנראתה מצליחה יפה בקרב נגד שני ערפדים והיא די כיסחה אותם אפילו.
בזמן שראיתי את כל זה קלטתי שאנחנו מנצחים כמעט ולא נשארו ערפדים עומדים רק מאדי עדיין נלחמה עם השניים שלה אז חזרתי להיות בן אדם ועזרתי לה לחסל את שניהם זרקתי עליהם כמה כדורי אש להסיח את דעתם ואז כשניהם הסתכלו עליי מאדי דקרה אותם וחיסלה אותם אז היא אמרה לי בהבעה מוזרה "לא הייתה צריך לעזור לי הייתי יכולה לחסל אותם לבד" עניתי "ברור שכן (לקרוא בלי ציניות) רק לא רציתי שנעקב את כל השאר" אז מאדי הסתכלה סביב וכנראה שמה לב רק עכשיו שחיסלנו את כל האחרים. איכשהו הצלחנו לעשות את זה.
נראה שכולם שמים לב פתאום שהצלחנו אז צעקתי "אין זמן לבזבז אולי תבוא תגבורת שלהם צריך לרוץ העכשיו" ואז כולנו התחלנו לרוץ בעקבות הדם.
DARK-MANDOR לפני 11 חודשים
רצתי.הזזתי את הרגליים גבוה בריצה.
היצורים האלו היו מטרידים,מאוד,מספיק בשביל לגרום צמרור בכח פעם שאני נזכר במראה שלהם.
אני שונא ערפדים,תמיד הפחידו אותי כשהייתי קטן.
אני לא יודע כמה זמן רצנו,אבל לאחר זמן מה שמנו לב לאנשים מקדימה."זה הם!"קול גבוה נשמע מאחורי.
במרחק שהייתי בו היה כבר אפשר לראות את הפרצופים של השחקנים,ונראה שבדיוק הם שמו לב אלינו.
"אחורה פנה"נשמע צעקה מהכוון של השחקנים,ואז גם הם התחילו לרוץ. אט אט צמצמנו את הפער ולבסוף שתי הקבוצות התערבבו.
לאחר ריצה ארוכה הם עיבדו אותנו,ועצרנו לנוח.
"אלוהים לא רצתי כך בחיים שלי..!"פלטתי.רצתי מהר ולהרבה זמן.הרגליים שלי היו מותשות אז נשכבתי על הגב.
שתיתי הרבה שלוקים קטנים של מים,ונתתי גם לאוריון,דארקר,וזרו לא רצה.
שקעתי במחשבות ופטפטתי עם שחקנים,עד שבאיזשהו שלב פתאום שחקן,או שחקנית-התחיל לצעוק.ולאחר כמה שניות התנפץ לרסיסים.
זו היית מליסה,בחילה התעוררה בי מהזכרון הנוראי הזה.
היא זעקה לרחמים קצת לפני שמתה,שהיה לה קששה לדבר מהחנקות הדמעות והבכי שלה.
השחקנים האחרים התעוררו לפתע,ומישהו פקד-"לברוח אחרי!"וכך היה.
לבסוף גם היצורים הלבנים הצטרפו שוב למרדף,ואחרי כמה זמן של ריצה הסתתרנו בכיתה נטושה.
אבל זה לא נמשך להרבה זמן,היצורים הלבנים מצאו אותנו,והחלו לנסות לפתוח את הדלת,שלולא דואורדון וצ'סטר הם היו פותחים את הדלת.
החלטנו לפתוח את הדלת בספירה של שלוש,"שלוש...שתיים...אחת"וכשהם פתחו את הדלת היצורים הלבנים התגלו,מוכנים לקרב.
לפתע היצורים החלו להיות איטיים יותר,והרגשתי מהירות מוגברת מתחוללת בי.
למה להגביר את המהירות פי 2 אם אפשר להגביר פי 4?(מוןתר לעשות את זה נכון?^^)
התלתי עלי ועל הסובבים שלי עוד ברכת מהירות.עוצמה געשה בי.
שלפתי את הפטיש שלי וקראתי לאוריון לבוא.זינקתי לעבר יצור לבן אחד,התגלצ'תי מתחתיו במהירות וזינקתי מאחוריו.
הנפתי את הפטיש בחוזקה,אבל היצור בדיוק הסתובב והתחמק מהמכה,אז זינקתי לימין הנפתי את הפטיש עוד פעם אבל הוא התחמק גם מזה,לכן רצתי אחורה,רצתי בשיא המהירות וזינקתי אליו.המהירות נתנה לי קפיצה מדהימה,אבל בגלל שאני לא מיומן כל כך בפטיש ההנפה הרסה את הקטע והוא התחמק ברגע האחרון.אבל הוא שכח,או יותר נכון לא ידע ממשהו אחר!
אוריון זינק עליו מאחורה וריתק אותו לרצפה בזמן שהוא נושך לו את הגרון.
החזרתי את הפטיש ושלפתי את החרב.
היצור הזה אמר ביי-ביי לראש שלו.
הסתכלתי סביב, והיה נראה שכולם גם סיימו.מעולה.
Lich לפני 11 חודשים
"עצירה. צריך עצירה." דואורדון פלט בין שתי נשיפות קצובות. הוא האט את עצמו מריצה להליכה מהירה ונתן לכמה שחקנים לעקוף אותו מימין בעודו נעצר וזוקף בדריכות את הראש.
דילגתי בתשישות מעל שלושה כיסאות הפוכים שהמשענת שלהם הייתה חסרה וזרוקה בערמה ליד דלת עקורה, ונעצרתי במקום. משתופפת עם הזרועות על הברכיים ומתנשפת כמו אסטמטית בזמן שהשחקנים מקדימה האטו לעצירה והטילו את עצמם על הקיר.
העפתי מבט לשמאלי, הכיתה הסמוכה הייתה הרוסה למחצה, שולחנות הפוכים וכיסאות חסרי משענת היו מפוזרים בה ושניים מהחלונות היו אטומים בלבנים לצד מגדל של שולחנות שהיה צמוד לכל אחד מהם. לרגע אחד השתרר שקט. כולם הפסיקו להתנשם והביטו אל המסדרון החיצוני, על דלת אקוסטית מתכתית שהתמקמה בין שירותי הבנים לארון ציוד מבולגן.
היה שקט למשך שנייה, ואז דלתות ההזזה הוחלקו הצידה. רוח הלילה הקרירה שהסתננה מבעד לחלון גדול ופתוח כיבתה בקלות את הנר הקטן שאחז קווין בכף ידו והשאירה ממנו רק פתיל מעשן.
צללית שחורה השתופפה על רצפת המסדרון ליד הדלת; וזוג עיניים בוהקות דשדשו לעברנו בצליעה.
זאבה~ לפני 11 חודשים
נירה-

חצי עמדתי וחצי ישבתי על לו כאשר רצנו. רוב השחקנים היו תשושים מהריצה. קווין התנהג לא כשורה. נראה שהוא לחלוטין איבד את שפיותו.. אבל עדיין.. זה הטריד אותי שכל כך מהר סמכנו עליו ונתנו לו להוביל. אנחנו לא יודעים מה הצללים האלה עושים לנשמה שלך..
הנשקים שלי כבר היו מוכנים עליי ונשארתי ערנית. לא כל כך הבנתי מה קורה אבל קפצתי מלו והכאתי עם המוט שלי במהירות. הייתי נחושה להפוך את הנשק הזה לנשק המסטר שלי ולא למות כמובן.
כשאני חושבת על זה.. זה יהיה ממש מוזר לחזור לחיים האמיתיים. כלומר, עד שנגמור את המימדים כאן אנחנו כנראה נמות מזקנה..
אלא אם כן.. אלא אם כן מצא פרצה החוצה מהמשחק הזה. אני לא ככ מבינה בקודים והכל אבל לכל דבר יש נקודת חולשה. אם נמצא את נקודת החולשה של המשחק הזה נוכל לצאת מכאן.
זרקתי שתי סכיני הטלה על ערפד אחד, סכין אחת סרטה אותו והשנייה ננעצה לו בחזה. הוא פשוט רץ אליי, נפגע מסילון האש של לו ואחר כך מוט נתקע לו בעין. יצור ביש מזל..
לו התפרעה, היה לה שריון מקשקשים, טפרים קטלניים, שכל ופה שיכול לנשוף אש. לאן לעומת זאת, היה יותר רגוע. הוא לא יזם התקפות, הוא תקף את מי שהתקרב אליו. הוא שמר על הגב שלי ולו פשוט.. איך להגדיר את זה? הרחיקה כמה שהיא יכולה את מי שהתקרב יתר על המידה לטעמה.
ולרגע הבזיקה בי המחשבה, שאני יכולה ליצור להקה קטנה של בעלי חיים כאלה.. אבל זה הולך להיות אתגר. אבל אני חושבת שאני מוכנה אליו.
הבטתי לרגע בלו ולאן, לאן יותר התגונן אבל כאשר תקף הוא היה אכזרי ומחושב. לו הייתה יותר כמוני, מי שהתקרב היא נתנה לו את מה שהיה מוכן באותו הרגע, אם זה היה טלף עם ציפוניים חדות, חבטת זנב, נשיכה קטלנית או סילון אש.
סובבתי במהירות את המטה שלי והעפתי את היצורים האלה, הערפדים האלה ממני. הם הגעילו אותי.
The old gods לפני 11 חודשים
יצאנו מהכיתה והתחלנו לרוץ אחרי הדם, בדרך ריפאתי את אלו שנפצעו בקרב ואת החתכים היה מספיק דם שלא נצטרך לדאוג שנאבד את הדרך.
המשכנו לרוץ כמה שיותר מהר בתקווה שלא יגיעו עוד ערפדים בדרך כשרצנו ראיתי סימני הזנחה בכל מקום דלתות שבורות מחוץ למקומם חתיכות של כיסאות מפוזרים בכל מקום.
רצתי לצד דואורדון כשבפתאומיות הוא האט עצר ואמר "עצירה, צריך עצירה"
לא ידענו עם זה עוד ערפדים או משהוא אחר או שהוא רק מדמיין את הקולות אבל ליתר ביטחון כולנו עצרנו ואז שמנו לב לדלת מתכת גדולה.
היה שקט ולא זזנו אז פתאום דלת המתכת זזה ויצא מתוכה יצור, הוא הלך לעברינו באטיות עם עיניים בורקות וחיוך מזוויע.
לא כולנו התאוששנו לחלוטין ורק חלקינו היו מוכנים לקרב, השתמשתי בראיית רנטגן לראות אם יש עוד ערפדים בחדר מאיפה שהוא יצא והייתה שם כמות גדולה לפחות פי שניים מכמה שנלחמנו בקרב הקודם ושם עוד היינו רעננים יחסית.
למזלי עוד כשדואורדון אמר לעצור אז היה לי כדור אש מחוזק מוכן וזרקתי אותו ישירות ללב של היצור ושרפתי שם חור בגודל של אגרוף איפה שהיה הלב שלו, ואמרתי במהירות לקבוצה שיש בחדר לפחות 10 ערפדים ושיהיו מוכנים לקרב קודם נלחנו בזוגות אז היה יותר קל אבל הפעם אנחנו ערפד לבן אדם.
כמה שחקנים נראו נלהבים וחלקם חוששים ואז הסתערנו לקרב. התחלתי לחלק במהירות ברכות מהירות לכולם והפכתי ליתוש, החלטתי לנסות למשוך את היריב שלי אל המסדרון שם אוכל להילחם בו בלי סיכוי לפגוע בטעות באחד השחקנים האחרים ובחרתי את זה שנראה הכי מאיים עפתי אליו ומצצתי את הדם שלו כשאני חושב "האירוניה" אז כשהוא שם לב איפה אני התחלתי לעוף לכיוון היציאה כמה פעמים הוא כמעט מחץ אותי אבל הצלחתי להתחמק בשניות האחרונות.
אחרי שיצאנו מהחדר הפכתי להרפיה נול הפנים שלו ומיד אחרי השינוי עקרתי לו עין ושמעתי אותו צורח אז כשהוא ניסה לתפוס אותי עם היד השנייה כי עם הראשונה הוא ניסה לעצור את הדימום שרטתי אותו קפצתי על הראש שלו ועקרתי את העין השנייה והוא צרח שוב הפעם אפילו יותר חזק מקודם אז עכשיו לפני שיהיה לו זמן להתאושש הפכתי לקזואר
http://he.bcdn.biz/Images/2011/8/3/8a954d2c-62f5-463d-913f-da7505cfbc8d.jpg

ועם הרגליים החדשות שלי בעטתי את הערפד לפינה שם עם הקרן על הראש שלי כרתי את הראש שלו ורצתי חזרה לחדר ראיתי שכולם שקועים בקרב ורצתי לעזור לאלו שנראה שהתחילו להפסיד, זה בטח נראה להם מוזר שציפור ענקית עם צוואר כחול גוף שחור וכרבולת שנראית כמו גרזן תבוא לעזור להם. אז כל פעם רצתי לעבר ערפד ובעתתי בו עם הרגליים שלי עם הטפרים והמשכתי עד שהוא נופל או נדחק לפינה אז השתמשתי בקרן כדי לכרות להם את הראש בכוח.
Killer לפני 11 חודשים
בנאדם וואו זה היה מחזה לא הכי נעים לראות את הערפדים האלו מתנפלים על הבחורה ההיא ללא רחמים הזעקות שלה לרחמים החמירו יותר את המצב הלא נעים הזה הערפדים קרעו את גופה כאילו היא הייתה כמו איזו בובה צמר מליסה מתה אמר אחד השחקנים מאחורי המממממ אז זו הייתה מליסה כול השחקנים פשוט עמדו ובהו בשחקנית המתה או מה שנשאר ממנה חוץ משלולית של דם לא נשאר הרבה אני לא מאמין שהם אכלו גם את העצמות שלה וואו הם בהחלט יצורים מפחידים שלא כדי להתעסק איתם אחרי שהם סיימו עם מליסה הם הסתובבו לעברנו והחיוך שהיה על הפנים שלהם היה מבעית הם קפצו עלינו למזלנו שמנו לב לזה והתחמקנו מזה הייתי כבר גמור מכל הפניות האלו בסופו של דבר נכנסו לכיתה ריקה כדי להסתתר מהם בזמן שהסתתרנו עלתה לי המחשבה לראש שאני מעדיף את הצללים על פניהם ונזכרתי איך אני ג'ון, קרייטוס, מליסה, פאן, דני וצ'סטר נלחמנו בהם בחוץ לפני שנכנסו למבוך בבית הספר איך שכמה מן הצללים נכנסו במליסה ג'ון פאן וצ'סטר זכרתי איך שנלחמתי עם קרייטוס גב אל גב מול הצללים האלו למרות שהצללים בקושי הושפעו מהתקפות שלנו אבל עדיין למרות הכל אני מעדיף את הצללים על פני הערפדים האלו חבל שאלו לא היו הערפדים החמודים האלו מהסרטים היפים שנראים כמעט כמו בני אנוש הלוואי ואלו היו הם משהו קטע את רצף מחשבותי וזה היה נקישות הערפדים על הדלת של הכיתה שלנו ככל הנראה חזרתי למציאות המרה והמעצבנת אהה נו טוב צריך עכשיו להתרכז ולראות מה עושים מפה והלאה...
קישורים רלוונטים
 |  הוסף קישור הצג הכל מציג 1 קישורים רלוונטים
האתר הרשמי כל המידע על המשחק, התחרויות, הקומות, המשימות, בני הלוויה וכן הלאה - באתר הזה! (נטוטו)
סרטוני הקבוצה
 |  הוסף סרטון הצג הכל מציג 1 סרטונים

אירועים
 |  הוסף אירוע הצג הכל מציג 0 אירועים של חברי הקבוצה
ביקורות ספרים של חברי הקבוצה
הצג הכל מציג 3 מתוך 490 ביקורות ספרים
למוצא הישיר של הביקורת, הינך זכאי לאחד משלל הפרסים הבאים: א. לטייל איתי (נסיכה מהאגדות) ביערות האמזונס. ב. לאכול איתי (נסיכה מהאגדות) ארו... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
greek princess לפני חודש


תתנסו בחיים בכל דרך אפשרית – בטוב וברע, במר ובמתוק, בחשוך ובמואר, בקיץ ובחורף. אל תפחדו לחוות ולהתנסות, כי ככל שתתנסו יותר, כך תהפכו לבוגרי... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
greek princess לפני חודשיים


טוב, מצאתי את הספר הנ"ל בשבת שעשינו אצל בני דודים והוא היה שייך (למרבה הפלא) לבן דוד שלי, שכל זמן שקראתי עמד לי מעבר לכתף והלחיץ אותי לקרוא מ... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
ריצ' רצ' לפני חצי שנה



ספרים שיש לחברי הקבוצה בבית
הצג הכל מציג 8 מתוך 865 ספרים שיש לחברי הקבוצה בבית
עודכן לפני שלושה שבועות


רשימות ספרים של חברי הקבוצה
הצג הכל מציג 1 רשימות ספרים
greek princess בת 15 מנחשו לבד....

ספרים משומשים של חברי הקבוצה
הצג הכל מציג 8 מתוך 25 ספרים משומשים
עודכן לפני חודשיים




©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ