Rowan Jin

Rowan Jin

בת 18 משום מקום

התאומה של אנג'D:

ו..
דיירקשנית, אבל לא מהסוג המפגר:)

ידועה גם כ'זאתי שאיבדה את הראש באחד מהסיפורים הצולעים והשחורים שלה, ושלא טורחת להחזיר אותו כי הוא במילא מקולקל'
♥♥♥
באה, באה.
באה מילה, באה,
באה מבעד ללילה,
רצתה להאיר, רצתה להאיר.

-פאול צלאן, אנגפירונג.


"למרות זאת, ידע בסטיאן, שבלי הספר לא יצא משם. עכשיו היה לו ברור, שרק בגללו בא לכאן. הספר קרא לו בצורה מסתורית, כיוון שרצה להגיע אליו, כי בעצם היה שלו מאז ומתמיד!"

-מיכאל אנדה

קטע מסיפור שכתבתי:

הצעקות מבעד לחדרה של רואן ג'ין בת ה-4 טרדו את מנוחתה.
השעה הייתה 2 בלילה. רואן הקטנה התעוררה, וניסתה לפענח את הקולות הבוקעים מסלון ביתה.
"אתה לא יכול להעלם לי ככה לכל היום, לא לענות לשיחות שלי, להבריז מהעבודה ולחזור בשעות לפנות בוקר, שיכור מסומם כאלו כלום לא קרה-"
"שתקי כבר," קטע אותה ג'ון. "אני עושה מה שבא לי, את לא תכתיבי לי מה לעשות ומתי לעשות." אמר והשתעל. עד למיטתה החמימה יכלה רואן להריח את צחנת האלכהול מפיו.
"מה זאת אומרת, 'אני עושה מה שבא לי'?" התקוממה לנה, אמה של רואן. "אנחנו משפחה. משפחה, ג'ון." היא נשמעה מיואשת, נואשת לקצת אהבה מצד בעלה האלכהוליסט. רואן רצתה להתערב, לחבק את אמה ולומר לה שהכל יהיה בסדר, למרות שברור שלא. הן ידעו רק סבל והזנחה, כאב וזלזול מצד ג'ון. אבל אמא תכעס עליה. היא לא רצתה שרואן תראה עוד פעם את הבחורות החצי ערומות שליוו את אביה כל פעם כשחזר מסומם הביתה. הם עוררו בה דחייה לא מובנת, אף שלא ידעה מיהן.
"סתמי כבר" חזר ג'ון. הוא הדליק סיגריה ופתח עוד בקבוק של בירה. הריח שהתפשט בכל הבית גרם לרואן הקטנה להכנס ולהתכרבל בשמיכתה, לשאוף אוויר נקי לשם שינוי.
"אני לא אסתום!" הרימה את קולה לנה. קולה היה על סף דמעות. "תראה קצת מחויבות. קצת אחריות. תחזור לעבודה. תפרנס את המשפחה שלנו! יש לך מושג באיזה חובות הסתבכנו בגלל ההימורים שלך?! לך להגמל. תעשה את זה בשבילי!"
לנה חיפשה נואשות שביב של רחמנות בעיני בעלה; אבל עיניו היו מעורפלות- לא היה אפשר לנהל איתו שיחה נורמלית.
"אני לא אוהב אותך יותר." פסק.
לנה גיחכה בשקט, ספק משועשעת ספק מיואשת. "אז את מי אתה אוהב, הא? את הזונות שלך במועדון? את האלכהול שיוצא לך כבר מכל חור? את הסמים המזורגגים שלך?" צעקה ובעטה בשולחן.
הכל קרה מהר כל כך.
חבטה נשמעה- אחריה בא קול נפץ מחריש אוזניים. אגרטל נשבר. בכי וזעקות כאב מילאו את האפלה. קולו הרועם של ג'ון נשמע לרקע גניחותיה החלושות של לנה. "לעולם.אל.תדברי.אליי.בטון.כזה.אישה." הוא הבהיר בשיניים חשוקות כל הבהרה בנפרד. הוא בעט בלנה, מעשה פחדני- לבעוט באישה.
רואן המבוהלת קמה ממיטתה והשקיפה על הסלון מהחריץ בין הדלת לקיר. אמה הייתה שרועה על הרצפה בפיסוק איברים, פניה היפות, הגאות והנחושות מלאות פצעים ודמעות מהולות בדם. המראה היה קשה מנשוא לרואן הקטנה, התמימה. לרגע או שניים, ג'ון בהה בגופה הרפוי וחסר האונים של אשתו. אחר כך פתח את דלת הכניסה והתכוון לצאת. קול חלש, פגיע וחנוק עצר את האיש האכזר מלצאת-
"אמרת שאתה אף פעם לא תעזוב אותי." לחשה לנה.
"כן," אמר, בלי אפילו להסתובב כדי להביט באהבת נעוריו. "אבל ממתי אני מקיים הבטחות?" אמר וטרק את הדלת.
דממה. רואן שמעה את אמה מתייפחת, ולאחר מכן חוזרת בגרירת רגליים לחדרה. לבסוף, רואן נרדמה בידיעה שאבא לעולם לא יחזור.


***
? ממש.



» דירגה 43 ספרים
» כתבה 44 ביקורות
» יש ברשותה 39 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 5 שנים ו-11 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני שבוע וחצי
» קיבלה 437 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» מדף הספרים (4 מתוך 39)
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 44 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

If I die young, bury me in satin" Lay me down on a bed of roses Sink me in the river- at dawn "Send me away with the words of a love song כשאני חושבת על 'אשמת הכוכבים', השיר הזה שהב... המשך לקרוא
36 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים


סינמה סיטי זה מקום מדהים. לפניי שבוע הייתי שם עם שתי האחיות שלי בפעם הראשונה זה ארבע שנים בערך. אז די ברור שאני הלכתי לסניף... המשך לקרוא
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-3 חודשים


*סוף סוף ביקורת. חודשיים. חודשיים בלי ביקורות. גררררר.* אז אני חד קרן מאוד אופטימי. שמח. היפראקטיבי בצורה מדאיגה. אני לא אח... המשך לקרוא
12 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-4 חודשים


והנה אני פה, ישובה עם ברכיים שלובות על הכורסא הירוקה המאובקצת והישנה שיש לי בחדר, שכל כך נוחה לקריאה. אני בעמוד האחרון, 446, ... המשך לקרוא
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-6 חודשים


לפני שאני מתחילה בביקורת, הרשו לי לשתף אותכם בשיחה מרתקת בשיעור מתמטיקה. שיעור מתמטיקה. אאררגג. המורה שנראית כמו נשר עם ... המשך לקרוא
15 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-7 חודשים


זה אחד הספרים המרגשים שפשוט שוברים ומנפצים את הלב למיליוני רסיסים. הרשו לי להזהיר אותכם מספויילרים בביקורת. *** את הספר ... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 5 שנים ו-8 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

הנה מסקנה מיני רבות; משחקי הרעב נכתב כדי להיות סרט. אנשים באתר כבר אמרו את זה קודם, ואני אדגיש את זה מסיבה מסוימת. אתמול הל... המשך לקרוא
22 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 3 שנים ו-11 חודשים


לא צריך עיניים כדי לאהוב, אמרה אחת הדמויות בספר המופלא הזה. אולי זאת באמת הבעיה עם האנושות: אנחנו רואים. אנחנו רואים, ושופט... המשך לקרוא
57 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-5 חודשים


רק אחרי שהתחלתי לקרוא את הספר הזה, הבנתי שהוא ישראלי. לא, אין לי שום דבר נגד ישראלים. שום דבר נגד המדינה הצעירה והחביבה שלנ... המשך לקרוא
17 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-6 חודשים


היום נשארתי לבד בבית. הרגשתי קצת לא טוב בבוקר, בלי חום אבל לא נורא. אז ביקשתי מאמא, הקראתי לה את המערכת כדי שתסתפק; והיא הרש... המשך לקרוא
30 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-9 חודשים


מלאי של אנשים מיהרו לקרוא את "מחפשים את אלסקה", מבית היוצר של "אשמת הכוכבים". גרין, הסופר שגרם לכל אדם שני שקרא את הספר לבכות... המשך לקרוא
34 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-9 חודשים


מיד כשקראתי את הפסקה הראשונה מהספר הזה ידעתי. אני עומדת להיכשל בבגרות בהיסטוריה. הספר הזה הוא מסוג הספרים שתיקח איתך לכל ... המשך לקרוא
32 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים ו-9 חודשים


Rowan Jin עוקבת אחרי
מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני 5 שנים ו-9 חודשים
» יצורים יפהפיים - יצורים יפהפיים #1 / קאמי גרסיה
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

מבוסס על השיר מכמה טוב להיות פרח קיר.

***

פעם, על נייר בריסטול ירוק שהגננת חילקה, הוא כתב שיר. הוא קרא לו מארלי, כי זה היה השם של הכלב שלו, וזה היה נושא השיר. הוא כתב על זה שאמא מתעצבנת כשמארלי הורס את הספות ושורט את הרהיטים, ועל היום שאבא שלו סוף סוף נכנע לתחנונים שלו ונסע איתו לחווה באזור הכפרי יותר, כשברדיו של הטויוטה החבוטה מתנגן שיר של הביטלס. וכשהוא הגיש לגננת את הדף, מלא באותיות עקומות ושגיאות כתיב, היא הביאה לו 100, והדביקה כוכב זהב על החולצה שלו. הוא חייך חיוך ביישן והשפיל מבט. וכשהוא חזר הבייתה, אמא נזפה בו על ידיו המוכתמות בדיו, אבל חייכה בסתר ותלתה את השיר על דלת המקרר. זאת הייתה השנה שדוד טרייסי לקח את כל הילדים לגן חיות, וקנה להם גלידה, וכולם שרו באוטובוס. באותה השנה, אחותו הקטנה נולדה, במשקל 3.5 ק"ג, עם ציפורניים זעירות ועיניים כחולות ענקיות וללא שיער, אבא ואמא התנשקו הרבה, והוא החמיץ פנים ופלט "איכס" למרות שבתוך תוכו הוא שמח. באביב, הילדה מבית השכן שהייתה איתו בגן שלחה לו כרטיס ברכה לוולנטיין, עם שורה של XXXX, וכשהוא שאל את אבא שלו מה X אומר, הוא רק צחק ואמר שלא יעשה שטויות. אבא שלו תמיד היה שם כדי לכסות אותו ולנשק אותו ללילה טוב.

פעם, על פיסת מחברת עם שורות, הוא כתב שיר. הוא קרא לו 'סתיו', כי זו היתה העונה, וזה היה נושא השיר. הוא תיאר את הצבע המשתנה של העלים ואת הרוח החמימה ועד כמה שהקמילה של הסתיו נוראית. המורה שלו נתן לו 90 וביקש ממנו לכתוב במשלב גבוה יותר בפעם הבאה, ואמא שלו לא תלתה אותו על המקרר כי כבר היה עמוס בציורים של אחותו- דפים לבנים מוכתמים בצבעי גואש ושירבוטים של שמש בפינות. ודוד טרייסי עישן הרבה סיגריות, והשאיר את הבדלים על הספסל. באותה שנה אחותו הקטנה קיבלה משקפיים, עם מסגרות שחורות ועדשות זכוכית שהגדילו את העיניים האפורות-כחולות שלה. והילד מהבית של השכן הציע לו סיגריה, שהוא לקח, כי אם דוד טרייסי יכול לעשן, למה שהוא לא? הוא שאף, וכמעט נחנק מהעשן. הוא לא נגע בסיגריות מאז.
אבא ואמא התנשקו הרבה, ואבא שלו כבר לא כיסה אותו בערב ולא נשק לו לחלומות מתוקים, וכעס כשהוא התחנן ובכה בשביל שהוא יעשה את זה.

פעם, על חתיכת נייר קרועה מספר ההכנה לבגרויות, הוא כתב שיר. הוא קרא לו "תמימות: השאלה", כי זאת היתה השאלה על נערה, וזה היה נושא השיר. הוא תיאר את הנשיקה הראשונה שלו, ועד כמה שזה הרגיש לא בסדר, והפרופסור שלו נתן לו 100 ונעץ בו מבט מהורהר. אמא שלו אף פעם לא תלתה אותו על המקרר, כי הוא לא הראה לה אותו מעולם. זאת הייתה השנה בה דוד טרייסי מת מסרטן ריאות. באותה שנה הוא תפס את אחותו מתנשקת עם בחור בגילו, במרפסת הקדמית של הבית. זו גם היתה השנה בה אבא עבר לישון בסלון ואמא הגישה לו טפסי גירושין. הם רבו על חלוקת הרכוש, ודמי מזונות. הם בקושי דיברו, וכלל לא התנשקו.
והנערה מבית השכן שמה יותר מדי איפור, אבל הוא נישק אותה בכל זאת, כי הוא היה החבר שלה וזה הרי מה שחברים אמורים לעשות. והוא הלך לישון ב-3 בלילה, והוא כיסה את עצמו לצלילי נחירותיו של אביו.


פעם, על דף מרשם, הוא ניסה לכתוב עוד שיר. הוא קרא לו "שומדבר", כי כך הרגיש, וזה בעצם היה נושא השיר. ולא נשאר לו על מה לכתוב. הוא נתן לעצמו 100, ובלע את התרופות שלו. והוא תלה את השיר על דלת השירותים, כי הפעם, הוא לא חשב שיעלה בכוחו להגיע עד למטבח.
נכתב לפני 4 שנים ו-5 חודשים
אוקיי. אז שירים זה לא ממש הסגנון שלי, בכלל לא. אבל בכל זאת ניסיתי, ותמיד יש פעם ראשונה, לא?
אשמח להערות והארות (:

***
השעון מתקתק,
דוחק, מפציר.
הזמן אוזל,
האמת תתגלה, תסכל.

נשימות מהירות,
שאיפה, נשיפה,
תפילות מהדהדות,
עוד אנחה חלושה.

האיום והנורא-
מעורר הייראה,
ניצב במלוא כוחו,
כאן, מולך.

תפילות סרק,
שקר חלקלק,
איך תתמודד איתו?
כי השעון מתקתק,
דוחק, מפציר.
הזמן אוזל,
עובר, מהיר.
נכתב לפני 5 שנים ו-5 חודשים
המאה ה-21, ועדיין, אותו עולם מזורגג שהיה לפני 100 שנה, או 200, או 500.
אז כן, העולם התפתח טכנולוגית ובלה- בלה- בלה, תגידו מה שאתם רוצים- אנחנו עדיין אותם אנשים אם אותן רגשות.
הכירו את אוור. היא הבחורה המושלמת, בת 17 עם עור נקי ומושלם בצבע שנהב שזיכה אותה בתואר 'שלגייה של המאה ה-21' ושיער שחור מבריק וגלי שגולש לה על הכתפיים, עיניים כחולות עזות שחודרות לנותנות את ההרגשה ההיא של 'שיט, היא יודעת מה אכלתי אתמול לארוחת ערב'. יש לה את הכל. יש לה הורים עשירים עד מוות, אבא שעובד כבכיר בבורסה ואמא מנתחת מפורסמת, שיעניקו לה כלייה אם תצטרך, ירצחו מישהו בשבילה. יש לה את האחוזה הכי שווה בעיר, שפונה אל הים. והדובדבן שבקצפת- יש לה את ברנדון, הבלונדיני החתיך והשזוף שבמקרה גם הבחור השווה ביותר בכל העיר. במקרה. צרוף מקרים מוזר, הא?
אבל גם לאוור המושלמת יש סוד, הרי למי אין?
היא יכולה למות בכל שנייה, עכשיו, מחר, ובעוד 13 דקות.
אתם מבינים, לפניי 18 שנה, כשאמא של אוור, קלייר, עבדה בבית החולים בניו יורק, אינדיריה חוואריוס באה למשרדה של קלייר. אינדיריה הייתה אישה נמוכה בשנות ה-80 המאוחרות לחייה, מהגרת מאפריקה בעלת עור כהה ובעל קימורים רבים. עיניה נראו צהבהבות ובורקות למרות גילה. שפתיה קפוצות והבעה נחושה על פניה. היא נכנסה למשרד בלי לדפוק על הדלת, כמקובל. קלייר הרימה את ראשה מן ספרי הרפואה והמגזינים שמילאו את שולחנה, ופניה החווריו למראה אינדיריה.
"אמרת שתטפלי בו.” היא אמרה בשיניים חשוקות. “את אמרת שאת תשמרי עליו.”
“אני ניסיתי.”
“לא מספיק.”
שתיקה.
"אני אראה לך את המצב מנקודת המבט שלי, קלייר," אינדיריה המשיכה כשהבינה שלקלייר אין מה להגיד לזכותה. “הנכד שלי, שאין לו אף אחד מלבדי, מת.” היא מילמלה כמה קללות בשפה זרה, “בגללך,” היא הצביעה על קלייר. “אני באתי אלייך כאישה שחורה גאה שאין לה כלום חוץ מנכדה היתום והחולה. את אמרת שתטפלי בו, שלא תתני לו למות. אבל את הרגת אותו.”
“אני אמרתי שאני לא אתן לו לסבול. אם הייתי ממשיכה בניתוחים המסובכים ובטיפולים, הוא היה סובל. עשיתי מה שהייתי חייבת לעשות.”
"מה?”
"לגאול אותו מייסוריו.”
"לנתק את מכונת ההנשמה לא הייתה הפתרון.”
“במקרה של בנך, זה היה הפתרון היחידי.” קלייר היססה, ואמרה, “הוא מצא את אלוהים עכשיו. הוא במקום טוב יותר.”
“באיזה חודש את?”
קלייר התבלבלה משינוי הנושא הפתאומי, אך ענתה לה. “חמישי,”
חיוך ערמומי הופיע על פניה הזקנות והכהות של אינדיריה. היא פנתה לאחור והפנתה את גבה אל קלייר, החלה לצעוד בצעדים כבדים לעבר היציאה. כשידה התהדקה על ידית הדלת, היא הביטה בקלייר ואמרה דבר אחרון. “את יודעת, עם השנים מבינים שמעטים הדברים שיכולים לפגוע בנו, הנפש עברה הכל. לראות סבל של מישהו קרוב אלינו, זה הכאב האמיתי.” היא ציקצקה בלשונה ואמרה בקול קר, “נכדי יכול היה לחיות, חייו היו נתונים בידייך. עוד 3 חודשים שיעברו בהרף עין, ב- 28 לאוקטובר, היא תוולד,” היא נעצה מבט רושף בבטן ההריונית של קלייר, בעוד זו הייתה מבועתת מהעובדה שאינדיריה ידעה בדיוק מתי אוור אמורה להיוולד. “וחייה יהיו בידיי.” אמרה ולא הוסיפה דבר, והלכה.
נכתב לפני 5 שנים ו-6 חודשים
אני בטוחה שאסור לי לעשות את זה. אליס תכעס עליי. אבל... לא משנה. רק תקראו, לפני שאני אתחרט על זה.

***

מוות. מוות, מוות ומוות. מילה אחת שיכולה ליצור צמרמורת של ממש אצל רוב האנשים. אני לא חושבת שאני מטורפת (לפחות לא מהבחינה הזו), אבל אני לא מפחדת מהמוות.
שייקספיר אמר פעם וכתב באחד מהמחזות שלו שהמוות הוא מדינה שאף תייר לא חזר ממנה. זה החלק שאני לא מבינה; יש חיים בכלל אחריי המוות? בדתות יש גיהנום וגן עדן. אבל אני לא מאמינה בזה. אז אני אנסה לחשוב על השאלה לפי ההשקפות שלי. אז אנחנו מתים. הגוף קרס. מה עם הנשמה? הרי הנשמה לא תלויה בגוף, להבדיל מהורקרוקסים (אהמ- וולדי- אהמ). השאלה שמשגעת אותי היא לאן לכל הרוחות נעלמת הנשמה. לא, היא לא נעלמת, בזה אני בטוחה ב- 100%. אולי הנשמות לא עוזבות את העולם הארור הזה, אולי הם פה, איתנו. אולי איזשהיא רוח או ישות שאני לא רואה צופה בי כשאני כותבת עכשיו את המילים האלה. אולי היא צופה בך, מי שלא קורא את זה עכשיו, בעודך מנסה לפצח את המחשבות והסודות הטמונים ביומן הזה. יש אמירה כזו, שהעין רואה הכל אבל המוח שלנו מראה לנו רק את מה שאנחנו רוצים לראות. אולי אני לא רוצה לראות רוחות או משהוץ אולי זה אינסטינקט מולד שמונע ממני לראות דברים מזעזעים יותר ממה שאני כבר רואה.
אני אחזור לאחור. כן, אני לא מפחדת מהמוות. כי הוא לא משהו רע, בסך הכל. זה תלוי מאיזה מצב הוא בא לחלץ אותך. כאן הוא מקבל את התפנית ואת הצבע שמתאים לו. אולי זה בגלל שאני קראתי מלא הארי פוטר, ודמבלדור הרי לימד אותי שהמוות לא רע, ושהוא נתפש כהרפתקה נוספת לאנשים עם מוח מאורגן. הוא לימד אותי שפחדן האיש שמנסה להתחמק ממנו (אהמ- וולדי- אהמ!) ושלעולם תהיה יד המוות על העליונה.
אני מקווה, אני מניחה, שאני אבוא אל המוות כידידה וותיקה, במוות חסר כאבים ומהיר. השאלה מה יקרה אחרי המוות מעסיקה אותי הרבה יותר, כאמור.
ומכאן שינוי נושא ל- ,תופים, רצח והרג.
אני לא חושבת שרצח זה מעשה בלתי נתפש. אכזרי, כן. אבל נתפש. לפחות בחלק של הרצח מנקמה. אפשר, בדרך מעוותת להבין אנשים שרצחו אנשים ששכבו עם הנשים שלהם או משהו. תגובה קיצונית- רצח. אולי אנשים באמת מרגישים את ההזדהות או את ההבנה הזו, אך מדחיקים מרוב פחד וחרדה להבין ולהדמות ברגשות רוצח. ויש, כמובן, אין להתכחש לזה, בעיות פסיכיאטריות. את זה אני לא מבינה, וכנראה לעולם לא אבין.
כשאח שלי גילה שאני חותכת, הוא כעס ואמר שפגיעה עצמית היא מעשה פחדני. אני לגמרי לא מסכימה איתו. אני אהבתי את התחושה של הלהב של הסכין החדה חוצה את עורי הלבן ומשאירה קו אדום על רקע עור צחור. אהבתי את הדם שזלג מהשריטה היפהפה. פסיכי, אני יודעת. אבל אהבתי את התחושה של השליטה המוחלטת על הגוף שלי, כל שריטה וחתך וחריטה נדמו לי כיפהפיים, מאחורי כל אחד עמד סיפור שלם על סבל וכאב נפשי אחר. בגלל זה אני מבינה אנשים, ממש מבינה אותם. למה אני לא התאבדתי? כי אני חזקה, ואני לא אתן את הסיפוק הזה במותי לאויבים שלי. אני אקום כל בוקר ואחיה עם הסבל, אבל אני לא אשבר, אני לא אתייאש.
עד כאן להיום, לילה.

***
אחריי 20 דקות בערך, אני מוסיפה עוד אפשרות.
אולי אחרי המוות יש רק חשכה, עלטה מוחלטת. אולי אנחנו סתם משלים את עצמנו כשאנחנו מאמינים שיש לנו לאן ללכת או איפה להיות אחריי שמתים. אולי אנשים חוששים כל כך מפניי המוות עד שהם מנחמים את עצמם במחשבה שיש עולם אחר.
אחריי הכל, יש חיים, ויש מוות. חיים זה זמן מוגבל בו את מנסה לפחות להגשים את חלומותיך ולהגיע לדרגות שאתה בעצמך הצבת. אתה זוכה לטעום טעם של ילדות, אתה זוכה להנות מהבגרות ולהריח ריח מעופש של זקנה. אם בכלל תגיע אליה.
ואז בא המוות, אותו אני מדמיינת כאיש בעל אדרת שחורה שמסתירה את הפנים שאין לו. משהו כמו סוהרסן. כולו שחור כעורב ומעלה עשן, מוכן לקצור נשמות. הוא בא, ואז השאלה שנותרת באוויר בה אני מהרהרת וכנראה אף אחד לא יכול לענות עליה, מה קורה אחר כך.
נכתב לפני 5 שנים ו-6 חודשים
אי פעם דמיינתם,
מה היה קורה אם כדור הארץ היה פשוט מפסיק להסתובב סביב צירו
אם השמש לא הייתה שוקעת, או ההפך, לא הייתה זורחת? היינו נופלים, ונופלים, ונופלים בחלל האינסופי, לא מודעים לכלום. היינו מייחלים לחשכה ומקללים את האור, או שהיינו הופכים לקורבן של האפלה ומתפללים לאור שיאיר את חיינו ויתן לנו כיוון.
אי פעם דמיינתם,
מה היה קורה אם האדם לעולם לא היה מוצא את מנוחתו,
אם לנצח יישאר במשחק הערמומי של החיים? היינו הופכים להיות למיואשים. היינו עדים לאסונות קרבים, להתפתחות של העולם למשהו אכזר. היינו מייחלים למוות, ללכת איתו כשווים, מרצוננו. המוות היה משנה את צבעו לנו, למשהו ירוק, חי יותר והגיוני יותר מאשר החיים עצמם.
אי פעם דמיינתם,
מה היה קורה אם הורד לא היה נובל בחורף,
אם יהיה בצבעו האדום והעז בשלג הצחור והנקי? ריחו הערב היה הופך לריח נתעב, הסמליות שלו תהיה למשהו נצחי, במובן השלילי ביותר. הורד יסמל את האלמוות שאתם כל כך שונאים.
ואם רק תפתחו את עיניכם לעבר הלא אפשרי, אתם- רק אתם יכולים לענות על זה.
נכתב לפני 5 שנים ו-6 חודשים
אתה בטלפון עם החברה שלך, האור דולק בחדרך, אתה מנסה להרגיע אותה. אמרת משהו לא במקום, ועכשיו היא מבואסת. היא לא מבינה את ההומור שלך, כמו שאני מבינה.
ואני בחדר שלי, מזילה ריר על פוסטר של רוברט שיהאן, שומעת שירים שחברה שלך הייתה מחשיבה לזבל, ערב יום שלישי טיפוסי ביותר. היא לא מבינה את הסיפור שלך, כמו שאני מבינה. אני חושבת קצת, מנזה להבין איך אתה יכול להיות עם בחורה כזאת. היא לובשת חולצות של זנזנות, ואני לובשת חולצות טישרט שציירתי עליהן סמיילים וכל מיני סיסמאות של היפיסטרים. היא נועלת עקבים ואני נועלת סניקרס ואולסטארס. היא בראש קבוצת המעודדות ואני שוכבת על ספסלי הקולג', חולמת על היום שתתעורר ותגלה שמה שאתה מחפש- היה כאן כל הזמן.
אתה נוקש על החלון, ואני פנה אל חלוני, מול חלונך. אני כותבת את המילים בארטליין שחור 'אתה בסדר?' על בלוק הציור שלי, ואתה כותב על בלוק הציור שלך 'עייף מדרמות' בארטליין כחול. אני מבליעה חיוך ומיישרת את משקפי ההיפסטרים שלי, ולוקחת עוד דף וכותבת 'אני מצטערת', חייכתי חיוך עקום והוספתי סמיילי עצוב. אתה משכת בכתפך החסונות, וגרדת את עורפך. אני הססתי קצת, וכתבתי את המילים 'אני אוהבת אותך', ועד שאזרתי אומץ להראות לך את הדף הזה, אתה כבר הסטת את הוילון הכחול והלכת. השפלתי מבט לעבר הדף עם המילים באדום בוהק שנכתבו עליו, ושמתי אותו במגירה.
אתה רואה אותי כידידה, לא כחברה. אנחנו עושים פגישות לימוד, מסתובבים ברחוב עם הג'ינס הקרוע שלך ואוכלים אוכל סיני ופיצות בחצות. אני עוד זוכרת את הפעם ההיא שעשינו מקדש בחדר שלך למפלצת הספגטי המעופפת.אני לא שוכחת את החיוך שלך, שיכול להעיר עיר שלמה, חיוך כל כך יפה ומאושר. אתה אמרת שאני הבלונדינית הכי חכמה שאי פעם הכרת, ואני אמרתי שיחסית לשחקן פוטבול חתיך גם אתה חכם מאוד. אתה הסמקת, ואני הוצאתי לך לשון.
והנה אני יושבת מול השולחן, לוטשת מבט בווילון הסגור. ומגלה שנמאס לי. אני אוהבת אותך. אתה שייך לי ורק לי.אני האחת שגורמת לך לצחוק כשאתה יודע שאתה עומד לבכות.
ואני מכירה את השירים המועדפים עליך, ואתה מספר לי את סודות לבך, את החלומות שלך, ואני מקשיבה לך. אני מוציאה את הדף המקומט בן כתבתי 'אני אוהבת אותך'. כבר לא אכפת לי שאני אביך את עצמי, אני רק רוצה שתדע, שאני אוהבת אותך. אולי אתה גם אוהב אותי, רק לא יודע. אני יוצאת ממגורי הבנות, לבושה במכנסי ג'ינס וטישרט של 'I am a Harry Potter Geek', וצועדת עם נעלי בית של שפנפים לעבר מגורי הבנים. לא אכפת לי שכל הבחורים מסתכלים עליי (או יותר נכון, על החזה שאין לי). אני מגיעה לדלת מספר 853 ולא דופקת על הדלת, אלא ישר פותחת אותה. והנה אתה, עם מכנסי פיג'מה, שערך השטני המושלם סתור, ואתה לובש חולצה כמו שלי, הרי קנינו אותן ביחד. ספרי לימוד על ברכך, כאלו שאתה באמת לומד. אני נושמת נשימה ארוכה ומיישרת את הדף, ומראה לך אותו, כמו ילדה קטנה. העיניים החומות שלך נפערות, וכמו רובוט אתה הולך לעבר המגירה שלך, ומוציא בריסטול קטן מבלוק הציור שלך, בריסטול שנושא את המילים 'אני אוהב אותך', ולב קטן למטה. חפנת את פניי בידייך, ונישקת אותי.
"את שייכת לי,” לחשת.
"ואתה שייך לי,” לחשתי בחזרה, ונישקתי אותך.

***
כי השיר והקליפ של you belong with me של טיילור כל כך יפה.
נכתב לפני 5 שנים ו-7 חודשים

"אז, נעבור לסלבריטאית הבאה שלנו, טיילור מקגינטי," ונסה כחכחה בגרונה והמשיכה, "היא נולדה בבאלישאנון ועברה לגדול בפורטלויס, היא באה את כל הדרך מאירלנד לארצות הברית, ופשוט פרצה דרך פה, היא לא נחה לרגע. היום, סוף סוף, הודלף שם הסרט לו לוהקה טיילור. אז מי מביא את הפופקורן, בגלל שיש סרט חדש בדרך מבית היוצר של ג'וני לארסון. רוצים עובדה עליו? הוא ממש מוצלח, גאון קטן בן 12.אז, כן, חברים, השמועות נכונות. ברגעים אלו מפיקים סרט לרב- המכר 'גנבת הספרים.'"

***

אשלי

אני צופה בה. המחשבה הראשונה היא, 'אלוהים, היא כל כך סקסית ויפה'. המחשבה השניה היא, 'אלוהים, אני כזאת סטוקרית. מה אני עושה?'. המחשבה השלישית היא, 'תפסיקי לחשוב! רק תסתכלי, החוקים לא תקפים כשטיילר מולך'. ואחר כך אני פשוט ממשיכה להזיל ריר. ולבהות בה. אני מתבוננת בה מורידה את החולצה, פותחת את הקרסים של החזייה האדומה מבית ויקטוריה סיקרטס. אני מעבירה את עיניי משדיה, מידה בי קאפ מושלמת, לזרועות ולרגליים. היא פותחת את הרוכסן ומורידה את מכנסיה. ואני צופה בה. כל הזמן. אני יודעת שזה שגוי, שזה לא נכון ולגמרי סוטה. אבל אני לא שולטת בזה.
טיילור הייתה מיוחדת במינה. השיער שלה היה בצבע לא מוגדר, שילוב של אדום ובלונד וקצת חום. הגוף שלה היה כגוף של בת 14. היא מברישה עכשיו את השיער שלה, מתכוננת ללכת לישון. אז ההופעה נגמרה, היא הלכה לישון, וכך גם אני.
למחרת, צפיתי בה שוב מתלבשת, מברישה את שערה, הטקס הרגיל. היא לקחה את התיק החום שלה, ויצאה מחדר השינה. אני משתנקת קלות, וממהרת לעשות אותו דבר, כדי לתפוס אותה לפניי שתצא.
"ה-היי, טיילור,” קצת גימגמתי. “אממ, בוקר טוב,”
“בוקר טוב, אשלי,” היא אמרה במבטא האירי שכל כך אהבתי, אבל לא מסירה את העיניים החומות שלה מהסמארטפון שלה, עדיין מחזיקה כוס קלקר שמכילה קפה.
"ל-לאן את הולכת?”
"בית קפה, עם חברה,” היא ענתה לי בהיסח דעת גמור.
חברה. בית קפה. אני מתמלאת בקנאה, איזושהי בחורה אחרת, ברת מזל, תזכה לזמן עם טיילור. ואני? צריכה להסתפק בהצצה מטרידה.
"המממ, איזה חברה?” רציתי לדלות קצת מידע.
טיילור מביטה בי במבט משונה, “את בטח לא מכירה אותה. האני. האני נורמנדי."
“נשמע מוכר,” ממש לא. מי זאת?
“אה-הא,” טיילור נעה באי נוחות מסיומת. אחרי הכל, די עקבתי אותה. “תקשיבי, יש משהו דחוף? אני פשוט ממש צריכה לצאת כבר,”
"אוה, לא, לא משהו חשוב, אני מניחה. ת- תיהני," אני אומרת. היא חייכה חיוך מאולץ ונבוך ונכנסה למעלית. היא נופפה לי, חייכתי אליה, ודלתות המעלית נסגרו.
אני נכנסת בחזרה לדירה, טורקת את הדלת. אני זורקת את עצמי על הספה המטופשת מעור ומדליקה את האל- סי- די של 50 אינץ' שלי. כאילו שאני צריכה את כל הדירה המזורגגת הזאת, את ספת העור שעלתה הון לא קטן, את הסלון הענק הזה. טיילור הייתה הסיבה היחידה, האחת והיחידה. אני מדפדפת בערוצים, וכרגיל, מגיעה לערוץ פלייבוי המוכר והאהוב. 'אקסטרים בערום'. אחת התוכניות החדשות בערוץ. דוגמניות שוות ולוהטות במיוחד מגיעות לתוכנית כדי לעשות את הדברים הכי מפגרים שיש, קפיצות בנג'י למיניהן וכל מיני פעולות אקסטרים אחרות, בערום (איך ידעתם?). אישית, אני לא כל כך אוהבת את התוכנית הזאת, אין מספיק ערום. כאילו, מה הטעם, כשהחגורות בטיחות מסתירות את כל החלקים המעניינים יותר? ומה הפעם? נסיעה במין רכב שטח או משהו. אני רואה שתי דוגמניות שאני זוכרת שראיתי במגזין ווג של החודש, צורחות ומתנשקות זו עם זו כאילו סוף העולם בא, והן נידונו למוות. אני מנסה לדמיין אותי ואת טיילור שם, ערומות, ברכב מסוכן, עושות את המעשה המפגר ביותר שעולה לנו בראש, מתנשקות. כמה רומנטי. אני נאנחת ומכבה את הטלוויזיה, אין לי מצב רוח לזה. בדרך כלל יש לי. אבל יש לי מצב רוח לשוקו חם. תמיד יש לי. אני גוררת את עצמי למטבח הענקי שלי, ומוציאה את כל המצרכים שאני צריכה בשביל השוקו, הדבר היחידי שיכול לנחם אותי חוץ מאוויטה ומטיילור, כמובן. בטרם הוספת האבקה אני מטפטפת טיפה של מנטה כדי להוסיף רעננות, משהו שאני משוגעת עליו. באפיסת כוחות פיזית ורגשית אני מגיעה לחדר השינה שלי, מניחה את הספל המהביל על השידה ופשוט קופצת אל הכריות בצבעים החמים והמנחמים, שם חיכתה לי אוויטה, האמריקן אקיטה בת השלוש שלי. אוויטה הבחינה כנראה בייאוש שלי, ובאה כדי ללקק אותי. אני מצחקקת בעצבות מסוימת, וחושבת עד כמה הפרווה של אוויטה דומה לשיער של טיילור. מבחינת שילוב הצבעים הייחודי, אני מתכוונת. הפרווה של אוויטה הייתה כל כך גסה לעומת השיער המשיי של טיילור. אני חושבת על המיטה הענקית שאני שוכבת בה, מיטה שבחלומות שלי חלקתי עם טיילור. בחלומות. רק בחלומות. במימד האינסופי של הדמיון שלי טיילור שלי, ואני שלה. אולי מתישהו החלומות יהפכו למציאות.
אולי.
אני שותה לגימה מהשוקו ונאנחת, בעוד אוויטה מגרגרת בקול פינוק כתגובה לליטופים שלי. יש הרבה דברים לחשוב עליהם, כשיש זמן. אני חושבת על הפעם הראשונה שראיתי את טיילור, מופיעה בוויקד. ואז חשבתי על הפעם הראשונה שראיתי אותה, פנים אל פנים. זה היה לפניי 3 חודשים בערך. ראיתי אותה בהשקה של הקולקציה החדשה של שמלות הערב של אלינור הייל, ההשקה הראשונה מתוך שלוש שצריכות לצאת. היא באה בגלל היותה סלבריטאית, ואני כי אבא'לה משך קצת בחוטים. היא לבשה שמלה ארוכה בצבע בז' שהתאים לשער שלה, והתאים לנעליים הגבוהות שנעלה. היא הייתה... זוהרת. ולא רק בגלל האיפור. הינומה עטפה אותה, גרמה למראה הפשוט והיפהפה להראות יותר, יותר הכל. האור שהפיצו הנברשות הענקיות גרמו ליהלומים שעטפו את צווארה של טיילור לקרון עוד יותר ולהחזיר קשת צבעונית קטנה. ואני הסתכלתי בה, ואני ידעתי, שהיא שלי. מצחיק, עוד לא ידעתי על הנטייה המינית שלי אז. אני עדיין לא בטוחה. אני יודעת שאני מאוהבת בטיילור, אבל התאהבתי בבחורים אחרים בעבר, ואני אהבתי אותם. אז מה זה אומר עליי? הקראש שיש לי על טיילור הוא מקרה אחד, או שאני תמיד נמשכתי לבחורות בדרך כזו או אחרת? אני לסבית? בי? מה אני, לעזאזל?
אני מלטפת את אוויטה מאחורי האוזן שלה, כמו שהיא תמיד אוהבת. אני מריצה בראשי זכרונות ורגעים שהייתי בהן עם טיילור. הייתה הפעם ההיא, שקראתי במדור הרכילויות שטיילור עוברת לגור בבניין המפואר והענקי הזה, איך התווכחתי ונלחמתי עם הסוכנת נדל"ן ההיא שלא רצתה להעביר את הדירה לרשות מישהי שאין לה שם. אבל שוב, עם קצת עזרה מאבא הכל אפשרי.
אני זוכרת שעזרתי לטיילור להעביר את הארגזים, כמה זמן בהיתי בה, בולעת כל מילה שהיא אמרה במבטא האירי שלה שהשתלב בשפה האנגלית. אני שאלתי אותה למה היא לא שוכרת אחרים כדי לעשות את העבודה. היא אמרה, “אני לא צריכה עזרה בהכל, את יודעת,” היא מתחה את ידיה והמשיכה, “קצת פעילות לא תזיק.”
כן, אני זוכרת את המילים המדויקות שלה.
אחד מהזיכרונות הכואבים שלי שכללו את טיילור הוא התקופה שהיא יצאה עם כוכב הבייסבול הידוע לשמצה ג'ייסון 'גוץ'' גוצ'מן. הם התמזמזו ואני צפיתי בה, ירוקה מקנאה. הוא היה סתם רודף שמלות שוביניסטי מגעיל. מתלהב בקעקועים המכוערים שלו שכיסו לו את כל החזה. כן אנשים, ראיתי את זה. אבל ברצינות, מה הבעיה עם הגוף האנושי כמו שהוא? למה צריך לכסות הכל בקעקועים ופירסינג וסיליקון וכל החרא הזה? לטיילור לא היה כלום על עורה, אני יודעת. רק 2 חורים באוזניים, וזהו. יפהפייה כמו שהיא. הייתי שמה על פול ווליום הקלטה של משחק אחד שהוא הפסיד בו (והחבטה באה, ו- וואו! גוץ' מפספס אותה בין הרגליים!! זאת פאדיחה שנזכור לנצח, הא?) וזה היה גורם לו מבוכה ענקית. אני יודעת שזה מרושע, אבל הוא היה זורק אותה אחר כך לטובת זנזונת עם גוף של ניקי מינאז'.
אפילו שאני כנראה לסבית/ בי, אני לא חושבת שזאת מחמאה.
שוב, מי צריך סיליקון בתוך הציצים או השפתיים או הטוסיק שלו? לא אני!

אני נזכרת בפעם ההיא שהיא באה אליי עם דמעות מהולות באיילינר ומסקרה, ואני פתחתי את הדלת, מבוהלת ומופתעת. היא נכנסה והתייפחה, וממש התנחלה לי על הדירה. לא שהיה לי אכפת, אני מאוהבת בה, דדאאא. היא פתחה את המקרר והוציאה את הצ'ופ סוי עוף. היא חטפה את הנודלס התמימים מצ'יינה טאון וקפצה על הספה שלי. היא ניסתה לאכול, ואני הסתכלתי עליה, עצובה בגלל שהיא בוכה ושמחה בגלל שהיא פה, בדירה שלי, איתי, ברביעי בערב. ניגשתי אליה, ושאלתי אותה מה קרה. היא שמטה את המקלות הסינים והסתכלה עליי. העיניים שלה היו מלאות דמעות, השיער הבלונדיני- חום- אדמדם שלה היה דבוק למצחה שטוף הזיעה. שבילים של איליינר זלגו על לחייה הסמוקות, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי את היופי שבאין-יופי.
"אוולין,” היא משכה באפה והתייפחה, שוב, מנגבת את אפה עם סוודר הקשמיר שלה. “לפעמים היא פשוט מגעילה אותי.”
אז הנה הסיפור. אוולין וטיילור יצאו לבית קפה, בפעם המיליון ואחת. בדרך הן עברו בפארק ההוא ליד קפה 'פלט וויט' (רק שם המלצרית תמיד שמה את האדינבורו רוק בצלחת חרסינה ליד ספל התה של טיילור) , לשם הן הלכו, והן ראו זוג גאה. שני ההומואים נראו בערך בני 23, והם התנשקו. בעוד טיילור חשבה שזה לגמרי חמוד ומתוק ושהיא כל כך שמחה שהם לא בארון ולא מתביישים בנטייה שלהם, אוולין חשבה בדיוק ההפך. היא חשבה שהומוסקסואליות זאת מחלת נפש, פיגור וחלאת האדם. השתיים נקלעו לריב ענק, ואוולין נסעה במונית לפה. כשטיילור סיימה לספר את המאורעות שעברו עליה, היא הביטה בי בעיניים ענקיות ומחתה את דמעותיה, סוודר הקשמיר שלה כבר מלוכלך מאיילינר ומסקרה שנמרחו עליו. חבל, הוא מהיקרים. ואז היא רצה, שוב, לעבר המטבח. היא פתחה את הארון הקטן שלי, שהכיל את כל הממתקים שלי. כן, אני אוהבת ממתקים. הוא העמיסה על הידיים שלה טווינקי, אדינבורו רוק ופליינג סוסר (שאין בארצות הברית, אני קונה את זה באינטרנט. כי ככה), והרבה, הרבה, ליקריץ. 'וואו,' חשבתי אז. 'אני לא היחידה שמטורפת על זה'. היא הפילה את כל המתוקים שלי על שולחן הקפה שבסלון, והתחילה עם האדינבורו רוק. לקחתי קצת ליקריץ, וניחמתי אותה קצת.
"אני פשוט לא יודעת, אני לא יודעת,” היא לחשה.
"לא יודעת מה?” לחשתי בחזרה, מתקרבת אליה קצת כדי גם לקחת מהמרשמלו הטעימים.
"למה באתי אלייך.”
והיא נישקה אותי. ואני נישקתי בחזרה. שפתיה נפשקו, וטעמתי את הנשיקה הזאת. היא הייתה כל כך עדינה, הססנית, לא עונה על כלום, לא מחייבת. הנשיקה הלסבית הראשונה שלי. ידיי נכרכו סביב צווארה, וידיה הסתבכו בשערי. לאחר זמן שנדמה כמו כמה ימים שטופי שמשף או אולי אפילו כמה שנים, הרפינו זו מזו, הלבבות שלנו באותו קצב, אפה מול אפי, ואני מרגישה את הנשימות הקצובות שלה.
וזה הזכרון הכי מתוק שיש לי ממנה, יותר מתוק מסוכריית גומי (כן, זה אפשרי!), יותר מחזק
מהכל. ועם הזכרון הזה נרדמתי.

***

כתבתי עם בת דודה של מגנוס, הופ לשעבר.
נכתב לפני 5 שנים ו-7 חודשים
כן, אני מושפעת מ-'המפתח של שרה'. רק שיניתי כמה דברים. מקווה שתאהבו.

***

הוא ראה אותם, תמיד, בכל מקום.

***

החייל הנאצי ז'אן קפריו בן ה-25 לגם מספל הקפה שלו. הטעם החזק של הקפה השחור שייבאו במיוחד לחיילים הפיק ארומה בפיו, חימם את גופו מבפנים. צווחות הילדים היהודים הפריעו למנוחה הקטנה שיש לו לפניי שיתחיל את משמרתו. הוא עצם את עיניו וכחכח בגרונו, נעל את נעליו, טען את רובו ויצא ממגורי החיילים, לעבר הקרה שבחוץ.
"לעזאזל.”
הנשים שהיו במחנה שממול, זרקו פרות, ירקות, לחם ואת כל המזון המעט שהוקצה להן לעבר הילדים שהתאספו ליד גדר התיל. קפריו תהה אם להפסיק את המהומה. הילדים גם ככה ימותו, כשסוף סוף ד"ר אליברט ישלח להם את אספקת גז הציקלון האיכותי שהיו צריכים למקלחות הגזים. יש מחסור גדול בגז. בטרבלינקה ובסוביביור האספקה הייתה מועטה, ובגלל היותם מחנות גדולים וחשובים יותר מהמחנה הקטן הזה, אי אפשר לבקש מהם לשלוח את הגז. קפריו חשב קצת, והחליט לפעול בדרך האלימה יותר.
הוא נאצי, אל תקוו לרחמים ממנו.
הוא דחף ילדים, אבל הם והרגליים הזריזות שלהם, ברחו, כשידיהם אדומות מרוב מאמץ להמשיך לאחוז את האוכל היקר שקיבלו על חשבון הישרדות האמהות שלהם. לקפריו לא היה כל כך אכפת, שוב, הם ימותו בסוף. הנשים המבוהלות והמבועתות למראה החיייל צרחו והמשיכו לזרוק את המזון, בתנועות מגושמות עם ידיים רועדות, במהירות ובפחד גדול יותר.
"שרה! תפסי!" צרחה אישה יהודיה צעירה, עם תווי פנים יפות שהתכערו מאבק ומלכלוך. ז'אן עקב אחר התפוח האדום במעופו בשמיים האפורים, וכשנפל, לחץ עליו עם מגפיו הכבדות. לא לחץ עליו, רק תפס ועצר אותו מלהתגלגל. הוא שמע גניחה קטנה, השפיל את מבטו וראה ילדה קטנה, בת 6 אולי, שדמתה כל כך לאישה הנאה שזרקה את התפוח. היא הגתה בשפתה את המילה 'בבקשה' בצרפתית, לא במילים, יותר כמו לחישה חסרת אונים. נכמרו רחמיו של החייל, והוא הרחיב את נחיריו בתנועה מאיימת, אך הילדה לא נרתעה. ההפך, היא חייכה חיוך שנראה כל כך לא קשור למחנה הזה. היא נעמדה, לקחה את התפוח מהאדמה, הברישה את התלאי הצהוב שהגדיר את זהותה כיהודיה מלוכלכת, ורצה לעבר הביתן שלה.

***

מפגשו השני עם הילדה היהודיה שכנראה הייתה שרה, היה כשהיא וחברתה ניסו לברוח.
הוא קצת הופתע כשהיא החזיקה ראשונה את גדר התיל הדוקרנית, כדי שחברתה תברח ראשונה. ספק שכן בליבו. הילדה אמיצה. אבל יהודים... הם הרי פחדניים נצלנים ושקרניים, מעשי השטן, לא? הוא מייד זעם על עצם העובדה שיכל לפקפק בטענה המקובלת הזו. הוא לא ניסה אפילו להחריש את צעדיו. הנאצי התקרב לגדר ומשך את חברתה של אמילי בתנועה גסה, כך שהתיל קרע את חולצתה הדקה שלה. אמילי התנשפה, והביטה בו, פחד של איילה בעיניה.
אבל היא לא צרחה.
“ז'אן.” היא הגתה בקול רועד, אבל מלא בטחון. יש שילוב כזה בכלל? אצל שרה יש. אבל החייך התמקד בפרט אחר, היא ידעה את שמו. “אני לא אשכח את החייל שהביא לי תפוח,” היא אמרה, כאילו קראה את מחשבותיו. “בבקשה, תן לנו ללכת.” היא לחשה. “בבקשה.”
הוא פלט קללה בגרמנית, תפס את התיל הדוקרני שחפר פצעים בידו החסונה. שרה עמדה מולו, מחייכת חיוך אסיר תודה. היא חיבקה את הנאצי, והוא חיבק אותה בחזרה. חיבוק בין יהודיה לנאצי. חיבוק שז'אן לא ישכח, אף פעם.הוא יכול להתכחש לזה, אבל הוא חיבב את שרה. בידו השנייה הוא דחף את גופה הכחוש של שרה החוצה, לאחר שחיבקה אותו, אל החופש, ורק אחר כך את גופה הכחוש של חברתה.

***
ז'אן אף פעם לא שכח את שרה.
אבל הוא רצח יהודים, ידיו הצעירות מגואלות בדם.

*שישים שנה לאחר מכן*

זאן קפריו, החייל הנאצי בן ה-85, בבית החולים הפסיכיאטרי בברלין, גרמניה.
למה?
בגלל שהוא ראה אותם, תמיד, בכל מקום.
בפעם הראשונה הוא ראה אותה כשמלאו לו 30 שנה. הוא ראה מאות ילדים יהודיים עם תלאים צהובים, עם עיגולים שחורים במקום עיניים. בגדיהם סמרטוטים ומלוכלכים, כמו שהתרגל לראות. אבל הם לא היו שם.
אבל הוא ראה אותם.
הם לא היוי בחיים, כן, אבל הם רדפו אותו. כי הוא גדע מהם את הזכות לחיות ולהגשים את חלומם, והדביק עליהם תווית רק בגלל דתם. מאז הוא ראה אותם תמיד, בחלומות שלו, בחיים האמיתיים. הוא היה צורח ופוגע בעצמו מרוב פחד, כי הם היו צורחים עליו, וכשישן הוא חש את הנשימות המתות שלהם על עורפו. ז'אן קפריו התייאש מחייו, מהרוחות. עד הלילה בו ראה את הרוח של שרה.
שרה הייתה מבוגרת יותר, היא נראתה בת 16. השיער הבלונדיני הזך שלה היה אסוף בצמה ארוכה. עיניה הכחולות נראו עדיין חזקות ואמיצות, למרות הדמות הערפילית שלבשה. היא התיישבה לצידו, וז'אן היה מאושר. “תגיד את זה,” היא לחשה לתוך אוזנו. “אם אתה רוצה שהם ילכו.”
ופתאום, הכל היה ברור. מה היה אמור לומר. שום דבר לא יכול לכפר על הרציחות שביצע, אבל דבר אחד יכול לתת לרוחות לנוח בשלווה.
"נוחו על משכבכם בשלום.” הוא אמר, בלחישה צרודה ועייפה.
הרוחות כבר לא נראו זועמות, הן חייכו, ונעלמו.
ואז ז'אן קפריו מת.

***

שם, בשדות האינסופיים של גן העדן, שרה בת ה-16 וז'אן קפריו בן ה-25 ביחד, לנצח, אוהבים זה את זה. אתם יכולים ללכת לשם ולבדוק, אם אתם רוצים.
נכתב לפני 5 שנים ו-7 חודשים
אל תסתכל לאחור.
אל תסב את פנייך לעבר החשכה, בל תבלע אותך.
אל תיישר את עינייך היפות אל עיניהן המתות של הנשמות המעונות, שנמצאות מאחוריך, מחכות להפחיד אותך, להטיל בך אימה, לגרום לצעקה להיפלט מפיך למראה ידיהן המכוערות המושטות אלייך, שואפות לקחת אותך אליהן.
אל תסתכל לאחור, שמא אש הגיהנום תשרוף אותך, תחשוף את הרוע הטמון בך, בעוד הטוב והישר אט-אט נשרף תחת החום ומשאיר רק פתיל קטן ודק של תקווה שישרף גם הוא בבוא הזמן.
בבקשה ממך, השאר באשליה המתוקה בה אתה שרוי, אל תפקח עיניך לעולם המעוות הזה, עולם בו אנשים רוצחים ואונסים וגונבים מחבריהם, עולם בו הכאוס מתהלך, חזק כישות משל עצמה, מנצח את הסדר וההיגיון ברצף אינסופי שמכאיב כל פעם מחדש. אל תתן למבט אחד לאחור לנפץ את לבך למיליוני רסיסים, לערער את כל מה שידעת ואבחנת כמובן מאליו, לגרד בכוח אפל את שפיותך היקרה. נשמתך המתוקה כדבש והתמימה כנשמת ילד תשחט ותהפוך לקורבן לזרמים השטניים שיש פה.
אל תסתכל לאחור, רק עצום את עינייך והקשב, אתגר את אוזנייך. אתה שומע את זעקות האנשים, את ייאושם? אתה שומע את גניחות החולים ויפחות בני משפחתיהם? אתה שומע את היבבות הנמשכות ולקול החלול של הנשמות המעונות שעוד לכודות פה, תקועות במעבר בין העולם הזה למימד טוב יותר, לא יכולות להמשיך הלאה? אתה שומע את צחוקו המרושע של השטן?
אל תסתכל לאחור, רק עצום את עינייך והרח, אתגר את אפיך. אתה מריח את צחנת הזיעה? את הריח המתכתי של הדם? את הריח המשכר של העשן? אתה יכול להריח את הריקבון שיש לעולם הזה, את הריח הזוועתי של הגופות?
אל תסתכל לאחור, רק עצום את עינייך ואמור לי, בחר את המילים הנכונות, אתגר את פיך.
אתה באמת רוצה לפקוח את עינייך ולהתעורר כאסיר נצחי לעולם הזה? אתה באמת רוצה לקום בבוקר, לראות לראשונה את עננות העשן העולות אל השמיים הצהבהבים, לשמוע לראשונה את קול הסבל והרוע הצורם? אתה באמת רוצה להיות עד למה שקורה פה?
אל תסתכל לאחור, רק עצום את עינייך והרגש, אתגר את תחושותיך.
מה ההרגשה כששפתי מונחת ברכות על שפתייך? מה מגע עורי עושה לך? אם תסתכל לאחור, לעולם לא תרגיש את התחושות האלוהיות האלו שוב. תרגיש תחושות פולשניות, אינך זכאי לזכויות על גופך.
זו המציאות, תאמין או לא. תן לאמת המחרידה והקשה לחלחל אל תוך תודעתך, לטלטל את נפשייך. זה כבר לא העולם החלומי, בו משפחות חיות באושר ועושר, זה כבר לא רכושו הבלעדי של אלוהים, בו כבר אף אחד לא מאמין. כשתאמץ את אוזנייך, לא תשמע צחוק של ילדים. כשתאמץ את אפיך לא תריח ריח לבנדר נקי ונעים. כשתרצה למצוא את המילים הנכונות, לא תמצא- רק צרחה חנוקה תמלט ממך, זעקה לעזרה, לישועה.
יש רק שני סוגים של אנשים פה- אלה שגורמים לסבל, ואלה שמקבלים אותו.
אתה לא רוצה להיות אחד משני הסוגים, תאמין לי.
מה קרה, אתה שואל.
אף אחד לא יכול לענות לך על השאלה המורכבת הזאת.
שוב, אני אחזור למענך. זו המציאות. זה כבר לא העולם המוכר והמחבק שנהגת לשהות בו, לבלות את ימיי חייך המוגבלים בו. העולם הזה נמצא בשליטת השטן. כל מה שנכון לא נכון, מה שלא נכון נכון. המקובל זה הרע, החריג זה הטוב.
בבקשה, אהובי, אל תסתכל לאחור.

----------

והנה אני כאן, ניצבת מול הגופה הקרה והחיוורת שפעם נשאה את נשמתך. דם קרוש על פנייך היפות, ידיך מגואלות בדם כבר, רצחו והרגו וגדעו חיים. עיניך פתוחות, לא סגורות, עדיין מסתכלות במבט ריק על השמיים החשוכים. אני מתכופפת, יושבת על ברכיי לצד גופתך, מושיטה את ידיי וסוגרת את עינייך במגע לא מורגש, ותוהה; איפה האיש שנהג לנשק אותי, ולספר לי סיפורים שתמיד נגמרו עם סוף טוב? האיש שנהג לדבר איתי על החיים שנקים ביחד? אתה כבר לא אותו איש. מאז שהסתכלת לאחור- הם לקחו אותך. כל הדברים שהזהרתי אותך מפניהם קרו. והנה הסיפור שלנו נגמר, בסוף רע וטראגי. דמעה צלולה כבדולח זלגה מעיניי, ונפלה על פנייך. לרגע טיפשי ומלא תקווה אחד ציפיתי שתחזור. אתה לא חזרת. אני שומעת צרחה מייגעת, ומתבוננת למעלה. אני רואה נשמות אומללות וקרועות מחטאים, סוערות מזעם, מנסות לצאת, להמשיך לעולם הבא. אני מזהה את נשמתך, שחורה ופגומה, גם חלק מהאספסוף שנאסף. שאלה אחת בוקעת מגרוני, נשמעת חירשית ברעש כאן.
"למה הסתכלת לאחור?”

----------

שחור, אני יודעת. כן, מפגר, אני יודעת:/
נכתב לפני 5 שנים ו-7 חודשים
קבוצות קריאה:
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. MUST READ! אישית 21 779 לפני 5 שנים ו-1 חודשים
2. ספרי הארי פוטר אישית 7 821 לפני 5 שנים ו-11 חודשים

» סך הכל 28 ספרים ב-2 רשימות.

הקוראים:
  • לפני שלושה שבועות Believe in Magic בת מmagical place
  • לפני שלושה שבועות אורב באור יום בן מת"א/חולון
  • לפני חודש מורגנה לה פיי בת 15 מהאימפריה האחרונה
  • לפני 4 חודשים WOLF בת מהיער המכושף (סוף העולם שמאלה)
  • לפני 4 חודשים argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> בן 17 מsomewhere, out there
  • לפני 4 חודשים הצעדן בן 15 מיבנאל
  • לפני 4 חודשים אביבל'ה בת משדה הכלניות
  • לפני חצי שנה תולעת ספרים בת מגבעתיים
  • לפני 9 חודשים zoey בת 20 ממימד אחר
  • לפני 11 חודשים בילבו באגינס בן 102 מהפלך
  • לפני שנה ו-5 חודשים ישי בן 44
  • לפני שנה ו-7 חודשים נונו בת 16 מיהוד
  • לפני שנה ו-9 חודשים דרור בן 52
  • לפני שנה ו-9 חודשים אריאל בת 20 מ גבעת שמואל
  • לפני שנתיים ו-3 חודשים הרמיוני בת 16 מהבית ההוא ששם
  • לפני שנתיים ו-4 חודשים בובספוג בת 17 מראשון לציון
  • לפני שנתיים ו-5 חודשים The Freak בת 16 מתל אביב
  • לפני שנתיים ו-5 חודשים נורית בת 56 מהשרון
  • לפני שנתיים ו-5 חודשים Command בן 20 מהנהר שיוצא מעדן
  • לפני שנתיים ו-5 חודשים Ω Belive Ω בת 16 מארץ הפלאות
  • לפני שנתיים ו-6 חודשים chayarivkin בת 28 מקרית מלאכי
  • לפני שנתיים ו-7 חודשים greek princess בת 16 מנחשו לבד....
  • לפני שנתיים ו-7 חודשים Michal בת 17 מfαr fαr αwαy‏
  • לפני שנתיים ו-8 חודשים אבודה בעולם של ספרים בת 19 מבין הרי הספרים
  • לפני שנתיים ו-9 חודשים Just a girl בת 15 מארגז הצעצועים השבורים
  • לפני שנתיים ו-11 חודשים BookLover בת 18 ממכתש גודריק
  • לפני שנתיים ו-11 חודשים זה שאין לנקוב בשמו בן 100 מהעולם הבא (וטוב שכך)
  • לפני שנתיים ו-11 חודשים סקיי בת 15 מארץ לעולם לא
  • לפני 3 שנים ו-1 חודשים It's me בת 18
  • לפני 3 שנים ו-2 חודשים בת אפרודיטה בת 16 משבע הממלכות
  • לפני 3 שנים ו-2 חודשים #@%$#@ בת
  • לפני 3 שנים ו-3 חודשים SHIRA בת 16 מאיפשהו
  • לפני 3 שנים ו-4 חודשים בן
  • לפני 3 שנים ו-5 חודשים snow fox בת 18 מקיבוץ בהרים הקפואים
  • לפני 3 שנים ו-5 חודשים אור בן 17 מ.
  • לפני 3 שנים ו-6 חודשים Breath# בת 19 מרמלה
  • לפני 3 שנים ו-6 חודשים Phi בת מהתחתית של בור ללא תחתית
  • לפני 3 שנים ו-6 חודשים אור בן 26 מחיפה
  • לפני 3 שנים ו-6 חודשים Pipes בת 17 מהצד האפל של הירח
  • לפני 3 שנים ו-6 חודשים גשם גופריתני בן 35 מניפלהיים
  • לפני 3 שנים ו-6 חודשים חן . בן 17 מגבעתיים
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים The girl in black בת 20 ממקום ללא רוע
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים ~פנדה~ בת 17 מהאי היגיון
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים The Mad Hatter בת מwonderland
  • לפני 3 שנים ו-7 חודשים POLLO בן 18 מארץ החתולים
  • לפני 3 שנים ו-8 חודשים ~RAIN~ בת 17 משבע הממלכות
  • לפני 3 שנים ו-8 חודשים Sizzy בת 16 מגדרה
  • לפני 3 שנים ו-9 חודשים ◕‿◕ ^חדת-קרן^ ◕‿◕ בת 18 מקופסת עפרונות *מע״ךתאומה*
  • לפני 3 שנים ו-10 חודשים שוושה ^-^ בת 19 מנתיבות
  • לפני 3 שנים ו-10 חודשים קומרו בן 20


הביקורות האחרונות של Rowan Jin שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. יומנו של חנון 1 - יומנו של חנון #1 / ג'ף קיני אני לא מאמינה שאני כותבת בי... המשך לקרוא אביבל'ה לפני 4 חודשים
2. עיר של עצמות - בני הנפילים #1 / קסנדרה קלייר *סוף סוף ביקורת. חודשיים. חו... המשך לקרוא shirel16 לפני שנתיים ו-2 חודשים
3. היער - פרוזה # / הרלן קובן בימים הראשונים שלי באתר, ... המשך לקרוא שחר לפני שנתיים ו-8 חודשים
4. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס סינמה סיטי זה מקום מדהים. לפ... המשך לקרוא לוליפופ לפני 3 שנים ו-3 חודשים
5. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא Command לפני 3 שנים ו-3 חודשים
6. שומרת אחותי / ג'ודי פיקו זה אחד הספרים המרגשים שפשוט... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים ו-10 חודשים
7. בת העשן והעצם - בת העשן והעצם #1 / לייני טיילור *ביקורת מכילה ספויילרים!* ... המשך לקרוא skylight לפני 3 שנים ו-10 חודשים
8. רעד - הזאבים של גרייס #1 / מגי סטיווטר לפני שאני מתחילה בביקורת, ה... המשך לקרוא הזאת עם השיער הירוק לפני 3 שנים ו-10 חודשים
9. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא נופר7 לפני 3 שנים ו-11 חודשים
10. אנה פרנק-יומן [כריכה רכה] - הנוסח המלא בתרגום חדש / אנה פראנק "האדם הוא החיה האכזרית ביות... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני 3 שנים ו-11 חודשים
11. 13 הקללות - 13 האוצרות #2 / מישל האריסון אז הספר השני פשוט גרם לי לבכ... המשך לקרוא הרמיוני לפני 3 שנים ו-11 חודשים
12. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס סינמה סיטי זה מקום מדהים. לפ... המשך לקרוא Just a girl לפני 4 שנים ו-1 חודשים
13. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס סינמה סיטי זה מקום מדהים. לפ... המשך לקרוא מוגי :) לפני 4 שנים ו-2 חודשים
14. הארי פוטר ואבן החכמים - הארי פוטר #1 / ג'יי. קיי. רולינג אני קוראת מלא ספרים, אבל אני... המשך לקרוא WOLF לפני 4 שנים ו-3 חודשים
15. הארי פוטר ואבן החכמים - הארי פוטר #1 / ג'יי. קיי. רולינג אני קוראת מלא ספרים, אבל אני... המשך לקרוא roni2505 לפני 4 שנים ו-3 חודשים
16. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא Lonley walker לפני 4 שנים ו-4 חודשים
17. אנה פרנק-יומן [כריכה רכה] - הנוסח המלא בתרגום חדש / אנה פראנק "האדם הוא החיה האכזרית ביות... המשך לקרוא LaughOutLoud לפני 4 שנים ו-5 חודשים
18. בת העשן והעצם - בת העשן והעצם #1 / לייני טיילור *ביקורת מכילה ספויילרים!* ... המשך לקרוא ~RAIN~ לפני 4 שנים ו-5 חודשים
19. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא אני לדודי לפני 4 שנים ו-5 חודשים
20. בנות הכי זוהרת - בכל מצב בכל מקום / סאלי ג'פרי שתי מילים: בזבוז. זמן. לעזא... המשך לקרוא LiveTheDream לפני 4 שנים ו-5 חודשים
21. בת העשן והעצם - בת העשן והעצם #1 / לייני טיילור *ביקורת מכילה ספויילרים!* ... המשך לקרוא LiveTheDream לפני 4 שנים ו-6 חודשים
22. עיר של עצמות - בני הנפילים #1 / קסנדרה קלייר *סוף סוף ביקורת. חודשיים. חו... המשך לקרוא אורנית לפני 4 שנים ו-6 חודשים
23. מעשיות בידל הפייטן - מעולמו של הארי פוטר / ג'יי. קיי. רולינג "הספר 'מעשיותִ בּיְדל הפייט... המשך לקרוא Bookworm לפני 4 שנים ו-6 חודשים
24. הארי פוטר והנסיך חצוי-הדם - הארי פוטר #6 / ג'יי. קיי. רולינג ~אזהרה- זאת ביקורת מלאה ספוי... המשך לקרוא no fear לפני 4 שנים ו-7 חודשים
25. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא קליירי פריי לפני 4 שנים ו-9 חודשים
26. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא no fear לפני 4 שנים ו-10 חודשים
27. עיר של עצמות - בני הנפילים #1 / קסנדרה קלייר *סוף סוף ביקורת. חודשיים. חו... המשך לקרוא לפני 4 שנים ו-10 חודשים
28. שומרי ההיסטוריה - ראשית הסערה - שומרי ההיסטוריה #1 / דמיאן דיבן טוב, מבחירת הספר הזה ומקריא... המשך לקרוא Sofiya-The Demigod לפני 4 שנים ו-10 חודשים
29. רעד - הזאבים של גרייס #1 / מגי סטיווטר לפני שאני מתחילה בביקורת, ה... המשך לקרוא מג'נטה לפני 4 שנים ו-10 חודשים
30. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא מג'נטה לפני 4 שנים ו-10 חודשים
31. רעד - הזאבים של גרייס #1 / מגי סטיווטר לפני שאני מתחילה בביקורת, ה... המשך לקרוא Sizzy לפני 4 שנים ו-11 חודשים
32. המעון של מיס פרגרין לילדים משונים - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #1 / רנסום ריגס סינמה סיטי זה מקום מדהים. לפ... המשך לקרוא Sizzy לפני 4 שנים ו-11 חודשים
33. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא קטניס לפני 4 שנים ו-11 חודשים
34. דיו חיוור - פרוזה # / הרלן קובן והנה אני פה, ישובה עם ברכיים... המשך לקרוא לואיזיאנה מנטש השקנאית לפני 4 שנים ו-11 חודשים
35. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא Sizzy לפני 4 שנים ו-11 חודשים
36. אנה פרנק-יומן [כריכה רכה] - הנוסח המלא בתרגום חדש / אנה פראנק "האדם הוא החיה האכזרית ביות... המשך לקרוא לואיזיאנה מנטש השקנאית לפני 4 שנים ו-11 חודשים
37. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא Avico Shalev לפני 4 שנים ו-11 חודשים
38. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא חמוטל לפני 4 שנים ו-11 חודשים
39. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא סופיה לפני 4 שנים ו-11 חודשים
40. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא Ruby לפני 4 שנים ו-11 חודשים
41. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא מתוקה לפני 4 שנים ו-11 חודשים
42. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא עוד אחת עם משהו להגיד לפני 5 שנים
43. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא tooly<3 לפני 5 שנים
44. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא נתי ק. לפני 5 שנים
45. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא שין שין לפני 5 שנים
46. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא הבלגית המעופפת לפני 5 שנים
47. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא נדיה לפני 5 שנים
48. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא חלבי לפני 5 שנים
49. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא גלית לפני 5 שנים
50. אשמת הכוכבים / ג'ון גרין If I die young, bury me in satin" Lay me down on ... המשך לקרוא POLLO לפני 5 שנים



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ