1. שתי ילדות וזאב אחד.

(השיר אמור להיות במנגינה של השיר: "שתי ילדות במטריה אחת...")

שתי ילדות (וזאב אחד)
זימנו את רוחות הספרים במיוחד
כדי לשבור מחסום -
כתיבה כל כך איום
ולא הייתה להן ברירה - רה!
אז נמלטו על נפשם
ברחו עד קצה העולם
עד שנזכרו בחרבות - בות!
אז נלחמו ברוחות -
לקחו להם הכוחות -
ועכשיו בשקט הן כותבות - בות!

השיר מוקדש לקידה- בת בריתי וחברתי לקרב.

נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים

2. לתת אמון?

אדם שנכווה פעם אחת - לא יתקרב לאש לעולם.
ואדם שנפגע פעם אחת - מטיל ספק בכל אדם.

זו זווית ראיה אחרת, שבה הכל נראה שונה.
אתה נמצא כה מרוחק, לא כל תכסיס אתה קונה.
אמונך באנשים כבר נופץ לחתיכות,
שכה קשה אותן למצוא ובלתי אפשרי לאחות.
וגם אם אותן איחית - עשית את הבלתי אפשרי,
אחרי כל המאמץ שבו השקעת, תשוב לתת אותו לאנשים?
אני לא יודעת מה איתך, אבל לי זה כבר נמאס
להרכיב את האמון המנופץ, כל פעם מחדש...

אבל אם זה כבר נמאס לך, אז מדוע אינך לומדת?
תמיד עושים זאת אנשים, את לא המיוחדת.
הם לא יפסיקו לעשות זאת - זה בחיים לא ימאס
למצוא דרכים חדשות לנפץ לך את הלב!
זה טבעו של האדם - אין את מי להאשים.
כי לא תוכלי לסמוך בחיים על אנשים.
גם אם תתני לו את ליבך - הוא אותך בסוף ינטוש.
וחברתך הכי טובה - מאחורי גבך תחרוש.
בהם אל תאמיני - התרחקי במהירות!
אם כאב את לא רודפת, אז תיסוגי! זהירות!

אולי אני טיפשה, ואולי מחפשת אני כאב,
כי מאמינה אני שאולי יבוא מישהו שידע להרכיב לי את הלב.
למצוא את כל הרסיסים - ולו הזעירים ביותר.
ואז בסבלנות אין קץ - להרכיב ולחבר.
שאת אמוני בו אתן בלי לחשוש בכלל.
שלנפץ את ליבי - הוא לא יהיה מסוגל.

טיפשה מטופשת! בכאב את חפצה!
וכשישבר שוב ליבך אלי תשובי בריצה.
תודי שאז צדקתי ותבקשי את ניחומי,
ואז את שברי ליבך אלקט בידי.
אעזור לך להרכיב - את ליבך לאחות,
כדי ששוב תתני אותו אותו למישהו. את לא תפסיקי לנסות.

אבל זה כל היופי, וכי אינך מבין?
זה סיכון שכל אחד לוקח - סיכון של אוהבים.
ואמשיך לנסוך, גם אם ליבי ישבר אפילו מאה פעמים!
כי עוד נותרה בי מעט תקווה מכל האנשים.
ולא אפסיק לחפש עד יום מותי,
ותמיד תהיה שם, ואת רסיסי ליבי תאסוף יחד איתי.
כי אין לך ברירה. כי אתה זה אני.
כי אני בעצם מדברת עם המראה שעל הקיר...

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

3. הסרטן ששינה אותי - פרק שתיים.

"אז...מאיפה את חוזרת?" אני מנסה לשבור את הדממה המביכה שהשתררה במונית. (הזמזומים המעצבנים שמזמזם נהג המונית לא נחשבים)
"קנדה" היא לא הוסיפה דבר.
"אהה, אני חוזר מבנגקוק" לפתע הרעיון הזה נראה מטופש. מה פתאום החלטתי להידבק אליה?
ואם היא עכשיו הולכת לראות את החבר שאליו היא התגעגעה? איך היא אמורה להסביר את הגבר שיושב במונית שלה?
"אני מצטער אווה, זה היה רעיון מטומטם מצדי לעלות אתך למונית. נהג, תעצור כאן בקשה"
נראה כי זה העיר אותה מהרהוריה.
" מה פתאום! אתה לא הולך לרדת באמצע שום מקום!" היא סמנה לנהג המבולבל להמשיך בנסיעה.
"אני מצטערת, אני הייתי בקנדה עד שגיליתי על עצמי כמה דברים חדשים, הם פשוט מעסיקים אותי טיפה" הקול שלה הפך להיות חמוד כאשר הוא היה בטון מתנצל. הקול שלה היה בכלל נעים, לא רציתי שתפסיק לדבר.
"אז מה דעתך לצאת איתי לדייט מתישהו?" החלטתי שאם אני משפיל את עצמי ככה, אז זה יהיה עד הסוף.
עננה מעיבה על פניה לרגע קט ומכסה את החיוך התמידי ששהה על פניה. אך מיד לאחר מכן היא שבה להישיר אלי את מבטה והרגשתי כאילו עיניה הכחולות חודרות את כל חומותיי ומצליחות לראות למעמקי ליבי.
'צא מזה! גם אם יהיה משהו, זה יהיה משהו קצר, אני לא הולך להתאהב!' כך קבעתי לעצמי כשאווה פתחה את פיה כדי לענות. הרגשתי איך כל חומותיי מבצרות את עצמן. הציניות והמרירות חזרו אלי. יידרש יותר מזוג עיניים כחולות כדי לשבור אותי.

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

4. הסרטן ששינה אותי - פרק אחד.

"אחחח אמריקה מולדתי, התגעגעתי!" אני אומר לעצמי כשאני יוצא משדה התעופה ושואף לקרבי את ריח העשן הסמיך ואת ריחות השמן המטוגן מדוכני המזון המהיר. אנשים יוצאים מהמקום מחובקים ומאושרים, ממהרים שוב לביתם ולהתאחד כמו שצריך. אבל אני משום מה, מוצא את עצמי בוהה במוניות העוזבות את האזור נוסעות אל הלא נודע, לא ממהר לשום מקום. משפחתי אפילו לא יודעת שאני שב היום - לא טרחתי להודיע.
אם הם היו כאן אני יודע שאמי כבר הייתה פורצת בבכי. ואבי לעומתה, היה רק מחבק אותי בחיבוק יבש. אחי ג'ון היה מפגין יותר רגשות, אך גם היה מציץ בשעונו כל כמה שניות על מנת להזכיר לי שעצם היותו כאן הוא בעצם בזבוז משווע של זמן מצדו. כמו כדי לומר - אני בעל חברה מצליחה, נשוי ומאושר, בעוד אתה - חסר עבודה לא יוצלח, בדיוק חזרת מהארץ שורצת המחלות אשר היית בה, תהיה אשר תהיה. וגם-הלב שלך נשבר מידי החברה הבוגדנית שלך, כן איזה כיף לי.
כשאני מתאר את הסיטואציה הזו אני כמעט מאושר על שלא הודעתי להם, למרות שאותו הדבר בדיוק יקרה בבית. טוב, לפחות זה לא יקרה כשכולם רואים...
אני מכריח את רגלי להמשיך ולהתקדם כשעיני קולטת בחורה בלונדינית דקיקה נאבקת עם מזוודה אדומה, שככל הנראה שקלה יותר ממנה. כשאני מתקרב אני מגלה שהיא יותר בוגרת ממה שנדמה מרחוק. מרחוק נראה כאילו היא בת שבע עשרה אך כאשר אני מתקרב אני מגלה כי בת עשרים וחמש לפחות.
היא לובשת שמלה צבעונית מעוטרת בפרחים. רגליה נמצאות בתוך מכשירי העינויים האלה לנשים שנקראים נעלי עקב ואלה היוו לפחות חצי מהגובה שלה (שהיה מעט יותר גבוה ממני). היא קולטת צל שמכסה אותה ומרימה מבט ספק מופתע, ספק מבוהל לעברי.
"צריכה עזרה?" אני שואל בג'נטלמניות שמפתיעה אפילו אותי. היא מהנהנת במבוכה ואני מרים את המזוודה שלה ישר אל תוך תא המטען של המונית. נראה כי לא עלה בדעתו של נהג המונית אפילו לא לרגע לעזור לה.
היא מחייכת אלי חיוך שובה לב, מתוק ותמים ומושיטה את ידה, כמעט ברובוטיות.
"אני אווה" כף ידה קטנטנה בתוך כף ידי.
"אני רד" אני משיב לה לחיצה.
"אפשר לחלוק אתך את המונית, אווה?" אני שואל בעוז.
"אבל אני נוסעת ל-" אני קוטע אותה במהירות, "לא משנה לאן את נוסעת, העיקר לנסוע!"
וכך אני מסיים את שיחתנו ופותח לה את הדלת - עוד מחווה ג'נטלמנית מאוד נדירה מצידי. היא מתיישבת באי נוחות, כאילו שוקלת בדעתה אם כדאי לקרוא לבריונים המגודלים שניצבים בשדה התעופה כדי לשמור. אך לבסוף היא רק מחייכת אלי שוב את החיוך המתוק שלה.
"אל תגיד לי שעכשיו אתה צריך עזרה עם המזוודה שלך רד...." חייכתי ולאחר רגע קט הצטרפתי למושב שלצדה.
יצאנו לדרך.

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

5. היפה והחיה (טוב, לפחות הגרסה שלי לסיפור הזה...)

ידו מונחת על מותנה, כה גסה אך עדינה.
וכף ידה הקטנטנה בתוך ידו הענקית נתונה.
הוא מביט לתוך עיניה ולאיטו שם הוא שוקע,
אהבתו אליה חקוקה במבטו, רוצה שלנצח תישאר היא רק איתו.

היא מסתחררת, מאושרת, שמלתה סביב מפוזרת.
כה אוהבת, רק רוצה, להיות לו נחוצה.
ידה מונחת על כתפו, מרגישה היא רק אותו.
אהבתם היא כה תמימה, את שניהם היא משלימה.

אך התקדר הוא גורלם, ואביה שכב לו שם,
כה חולה, חסר אונים. אליו פונה בתחנונים.
אהבתו לה אז גברה, ובצער שחררה.
והיא רצה שם בכפור, מותירהו מאחור.

יגונו כאן משתלט, ובכעס הוא חובט,
בכלי נוצץ, הוא מנפץ, בצליל עמוק של נפץ.
דמעותיו, דמעות כאב, חומקות בלי ששם לב.
צעקתו כה מפחידה, את כולם היא מחרידה.

הונף קלשון אז, צעקות: "את המפלץ בוא נהרוג!"
אך הוא נלחם בכל כוחו - זוכר אהבתו.
אך תש כוחו, אט אט, ונפצע הוא אז ביד.
וליפתו שואג אז בתחנונים, "עזבתני כאן לעולמים?"

והנה היא מתקרבת, ומותקף מי שאוהבת,
היא צועקת לעצור, מנסה שם לעזור.
אך קולה כלל לא נשמע בתוך כל המהומה.
"הקשיבו נא, אינו מפלצת!" בוכה היא וצועקת.

אך מאי שם נשלח לו חץ, וקצהו מנצנץ.
זעקת כאב שוברת, הדממה שמשתררת.
ידה עליו מונחת, את הפצע מכסה,
ברעד מתייפחת, לשווא היא מנסה.

ידו מושטת, מנסה, לחוש עוד פעם, רק אותה.
דמעה קטנה ובודדה היא מוחה בכף ידה.
פתאום פורץ אור בהיר, ומונף גופו של המפלץ השעיר.
היא פותחת אז עיניה, מופתעת לגלות, שמולה ניצב אדם, יפה תואר עד מאוד.

"היתה זו קללתי, ועתה ריפאת אותי"
אמר בקול קלוש, עייף וחלוש.
ואז דמם גופו, פסקה נשימתו.
נעצה היא אז בצער, את חיצו בליבה. ושכבה שם על הארץ, מצטרפת לאהובה.

עלתה חמה, שמש הפציעה, מאירה את שהיה.
מספרת סיפורם של היפה והחיה...

נכתב לפני 12 שנים ו-7 חודשים

6. החוקים הלא כתובים.

החוקים הלא כתובים/קטניס.


לעשות את זה, אבל את זה לא לנסות.
רק הם אומרים מה מותר, מה לעשות.
לוחצים כמלקחיים, לא מותירים ברירה
נותר רק להרים ידיים ולהיות המטרה.

כחצר מלכות שוקקת בתקופת הרנסנס,
קנוניות, מזימות ותככים. הכל גועש ותוסס.
הם יקבעו לך הכל,
איך לחיות, לנשום או לאכול.

כצווארון חולצה הדוק, לאט אנו מתקרבים
לשחרור, מהחוקים הלא כתובים.

אדם צריך לחיות לפי רצונותיו,
לא לפי איך שמכתיבים לו חבריו.
רוצה אני לחיות חיים של חופש וחירות,
ששם אוכל לפעול כפי שרוצה אני לחיות.
לא לקבל פקודות מאף אחד, ולא להתחשב
כי חבר אמיתי בכל מצב יישאר אוהב.
רוצה לחיות לא בציפיות של אחרים
לפעול כראות עיניי, בלי לחשוב מה הם אומרים.

שחור על גבי לבן כתוב שאנו – מדינה של חופש,
אז הסבירו לי למה מין האמת כל אחד חושש?
מעל פני השטח – הכל יפה וטוב
אך כדי למצוא למצוא את הליכלוך תצטרכו לחפור עמוק.
תנו לחיות בשקט, איך שאני רוצה.
לא לפחד מהאמת ולהיות מרוצה.

את הכאב בין השורות אתם לא מרגישים.
אך אני רק רוצה לומר שאין את מי להאשים
זה כולנו כך בנינו, לאט ובשלבים
לשלטונם נכנסנו, של החוקים הלא כתובים.

ואולי אהיה לבד, ואולי אמצא ידיד,
שם בממלכה שאין בה שום חוקים.
אך לא משנה עם מי יהיה, כי לי זה די מתאים,
שמעתה והלאה, אכתיב לעצמי את החוקים...

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים

7. לנסות להבין

לנסות להבין / קטניס


אתם לא מבינים אותי. ואל תתנהגו כאילו אתם מבינים.
כי ביננו, אתם אפילו לא מנסים.
אתם קוראים לי שונה רק כי אני חייה את חיי.
אבל לא לפי החוקים שלכם, אלא לפי רצונותי.
אני סוללת את דרכי לבד. בדרכי שבהם לא דרכה רגל אדם.
אך אתם שחוששים מהלא נודע, מעדיפים את המוכר, ה"האהוב והחם".
זה פשוט עצוב! אתם מעוררי רחמים
רק חושבים שאתם חופשיים, אבל בעצם מוגבלים.
מוגלבים לחוקים ולסטיגמות שהדבקתם.
במו ידכם את חייכם הרסתם.
אבל את זה כבר הבנתי, עליתי על זה בזמן.
ולכן התרחקתי, מותירה אתכם להתמודד עם הבלאגן.
אז זוהי הסיבה, הנה היא לפניכם.
אני לא מחפשת אהבה, אל תאמצו אותי אליכם.
אני מחפשת הבנה, כאילו שזה אפשרי.
אבל אל תאמרו שלא ניסיתי, אלה אתם שלא מנסים.
ואולי יבוא היום שבו יצליח מישהו לפרוץ את חומתי.
שיבין אותי סוף סוף, שאוכל לחלוק עמו את סודותי.
אך רחוק הוא יום זה, ולא נראה לי שיבוא.
ויהיה עלי לנצח, את העול לבד לנשוא.

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים

8. סיפור אהבה בלתי נשכח-פרק 4

שני פילסה לעצמה בכעס דרך בין כל הארגזים לעבר הסלון, החדר שלה היה היחיד שהיה בלי ארגזים וזה מפני שנשארה ערה כל הלילה הקודם על מנת לפרוק אותו.
היא הלכה לעברם של אור ונטלי שרבצו על הספה-חסרי דאגות והסבירו בצעקות לשחקנים במסך איך לשחק ולמי להעביר את הכדור,
היום היה היום הולדת שלה, וגם יום חתונתם של דרור ואמה.
שניהם כבר יצאו מהבית לפני כשעה והיא ואחיותה וגם אור ואחיו היו אמורים להיות במספרה בעוד פחות משעה,
אבל הם לא התייחסו אליה ולטענותיה מה שגרם לה לתסכול רב, אך לבסוף פנתה למטבח ששם ערכו עדי ואסף ניסויים במה שהיה בעבר אוכל, איתם הצליחה יותר וזירזה אותם ללכת להתארגן.
לאחר מכן פנתה ללמעלה לעבר חדרו של אדם על מנת להעיר גם אותו אבל מצאה את מיטתו ריקה מאדם,
היא פנתה לחדרם של אור ואסף ולאחר מכן לחדרן של עדי ונטלי אבל הוא לא נמצא בשום חדר עד שהחליטה לבדוק על כל מקרה בחדרה שלה ושם מצאה אותו בוהה בתקרה בחיוך ממזרי.
"אחחח שני, עשיתי לך חיים קשים, לא?" צחק לעברה והיא לא יכלה להימנע מחיוך אך לאחר רגע כבשה אותו והחלה לחבוט בו עם המגגבת שהיתה בידה, "זה על זה שבגללך הייתי צריכה לעבור בין כל הארגזים ולא למצוא אותך,
וזה על זה שאני צריכה להקים אותך להתארגן למספרה כדי שלא תגיע לחתונה כמו טרזן!" הם צחקו שניהם והוא קם בזריזות ונכנס להתקלח.
לאחר מכן ירדה למטה ומצאה את אור ונטלי באותו מצב של קודם, את נטלי הצליחה בקושי רב להקים אבל אור לא זז והחל לזרוק עליה כריות כשנעמדה מול המסך.
בסוף הצליחה בתנועה זריזה לחטוף לו את השלט ולכבות את הטלוויזיה, אך הוא לא וויתר וזינק עליה, והיא מצאה את עצמה עם השלט מאחורי גבה-דבר מאוד לא נוח לכדי עצמו, ואת אור יושב עליה ומנסה להשיג אותו בחזרה.
"תחיזירי לי אותו!" סינן וניסה להשיג אותו בכוח
"אור תרד אתה מכאיב לי"
"אני ירד כש-ת-ח-ז-ר-י ל-י א-ו-ת-ו!" אמר הוגה כל אות באיטיות מעצבנת
"אני לא מבינה אותך, ההורים שלנו מתחתנים ואתה עסוק במשחק כדורגל טפשי?"
"כן, עכשיו תחזירי לי אותו!"
"לא, אולי אתה רוצה להרוס להם את היום הזה אבל אני לא אתן לך להופיע לחתונה כמו האדם הקדמון,
ואני לא מבינה מה הבעיה שלך בכלל, זה זכותם להתחתן אתה מתנהג כאילו זה פשע"
"נראה שאמא שלך מתחתנת בקלות רבה עד שבאמת צריכים לעשות את לפשע!"
היא נפגעה ונסתה להסתיר את זה "אור תרד כבר, בבקשה זה כואב לי!!" היא נסתה להסתיר את הדמעות ולמזלה בדיוק באותו רגע הרגישה את משקלו של אור יורד מעליה וראתה את זרועותיו של אדם מרימות אותו ולאחר מכן הושיט לה יד, היא קמה וזרקה את השלט בכל כוחה על אור, מקווה שזה כאב לו ועלתה לחדרה.
**********
"יופי אדיוט אחד תראה מה עשית" גער אדם באור "ועכשיו בלי וויכוחים תעלה למעלה להיתארגן, זה ברור?"
אור הנהן שותק בהרגשה כי עבר את הגבול, ועלה למעלה.
אדם נשאר לארגן מעט את כל הבלאגן שעשו ועלה גם הוא למעלה.
"שני" דפק על דלת חדרה "שני תפתחי זה אני א-" דבריו נקטעו כשפתחה שני את הדלת מוכנה לצאת, "את צריכה להתעלם לפעמים מאור, יש לו את הקטעים שלו מאז שאמא שלנו..."
"כן, אני מבינה" היא משכה באפה, "זה לא משנה לי, אני סובלת אותו מהגן...העיקר שכולם מוכנים"
"כולם מוכנים" אמר ולא הבין מדוע שני מחייכת, "אפילו אתה מוכן?" שאלה אותו מגחכת
"כי לא ידעתי שהסגנון שלך זה מגבות כחולות, כי אני באופן אישי אוהבת ללכת למספרה עם מגבת סגולה אבל לך תדע...כל אחד והטעם שלו" כעת הם שניהם צחקו צחוק משוחרר.
**********
היא התבוננה פעם אחונה במראה, ושוב אותו מראה חלומי וענוג, היא הסתכלה בהשתקפותה הדקיקה אשר לבשה את השמלה הצבועה בגוונים רכים של סגול בהיר עם נעליים תואמות, שיערה השתלשל על גבה וכתפייה החשופים בעדינות והיא חייכה, יודעת שלא יכלה לדמיין משהו יותר טוב מזה, שואפת שאיפה עמוקה פתחה את הדלת והתבוננה לעברן של אחיותה שנראו אפילו יותר טוב ממנה וכך גם אדם, אור, ואסף שנראו כאילו לקחו אותם מאיזה סרט או ספר והציבו אותם שם,
'טוב' חשבה לעצמה 'שואו טיים'.

נכתב לפני 12 שנים ו-10 חודשים

9. אנשים להגיב

אני לא יודעת איך זה ואני מעדיפה שתגיבו ותתנו ביקורות אוקי?
תודה :)

נכתב לפני 12 שנים ו-10 חודשים