(השיר אמור להיות במנגינה של השיר: "שתי ילדות במטריה אחת...")

שתי ילדות (וזאב אחד)

זימנו את רוחות הספרים במיוחד

כדי לשבור מחסום -

כתיבה כל כך איום

ולא הייתה להן ברירה - רה!

אז נמלטו על נפשם

ברחו עד קצה העולם

עד שנזכרו בחרבות - בות!

אז נלחמו ברוחות -

לקחו להם הכוחות -

ועכשיו בשקט הן כותבות - בות!

השיר מוקדש לקידה- בת בריתי וחברתי לקרב.

אדם שנכווה פעם אחת - לא יתקרב לאש לעולם.

ואדם שנפגע פעם אחת - מטיל ספק בכל אדם.

זו זווית ראיה אחרת, שבה הכל נראה שונה.

אתה נמצא כה מרוחק, לא כל תכסיס אתה קונה.

אמונך באנשים כבר נופץ לחתיכות,

שכה קשה אותן למצוא ובלתי אפשרי לאחות.

וגם אם אותן איחית - עשית את הבלתי אפשרי,

אחרי כל המאמץ שבו השקעת, תשוב לתת אותו לאנשים?

אני לא יודעת מה איתך, אבל לי זה כבר נמאס

להרכיב את האמון המנופץ, כל פעם מחדש...

אבל אם זה כבר נמאס לך, אז מדוע אינך לומדת?

תמיד עושים זאת אנשים, את לא המיוחדת.

הם לא יפסיקו לעשות זאת - זה בחיים לא ימאס

למצוא דרכים חדשות לנפץ לך את הלב!

זה טבעו של האדם - אין את מי להאשים.

כי לא תוכלי לסמוך בחיים על אנשים.

גם אם תתני לו את ליבך - הוא אותך בסוף ינטוש.

וחברתך הכי טובה - מאחורי גבך תחרוש.

בהם אל תאמיני - התרחקי במהירות!

אם כאב את לא רודפת, אז תיסוגי! זהירות!

אולי אני טיפשה, ואולי מחפשת אני כאב,

כי מאמינה אני שאולי יבוא מישהו שידע להרכיב לי את הלב.

למצוא את כל הרסיסים - ולו הזעירים ביותר.

ואז בסבלנות אין קץ - להרכיב ולחבר.

שאת אמוני בו אתן בלי לחשוש בכלל.

שלנפץ את ליבי - הוא לא יהיה מסוגל.

טיפשה מטופשת! בכאב את חפצה!

וכשישבר שוב ליבך אלי תשובי בריצה.

תודי שאז צדקתי ותבקשי את ניחומי,

ואז את שברי ליבך אלקט בידי.

אעזור לך להרכיב - את ליבך לאחות,

כדי ששוב תתני אותו אותו למישהו. את לא תפסיקי לנסות.

אבל זה כל היופי, וכי אינך מבין?

זה סיכון שכל אחד לוקח - סיכון של אוהבים.

ואמשיך לנסוך, גם אם ליבי ישבר אפילו מאה פעמים!

כי עוד נותרה בי מעט תקווה מכל האנשים.

ולא אפסיק לחפש עד יום מותי,

ותמיד תהיה שם, ואת רסיסי ליבי תאסוף יחד איתי.

כי אין לך ברירה. כי אתה זה אני.

כי אני בעצם מדברת עם המראה שעל הקיר...

"אז...מאיפה את חוזרת?" אני מנסה לשבור את הדממה המביכה שהשתררה במונית. (הזמזומים המעצבנים שמזמזם נהג המונית לא נחשבים)

"קנדה" היא לא הוסיפה דבר.

"אהה, אני חוזר מבנגקוק" לפתע הרעיון הזה נראה מטופש. מה פתאום החלטתי להידבק אליה?

ואם היא עכשיו הולכת לראות את החבר שאליו היא התגעגעה? איך היא אמורה להסביר את הגבר שיושב במונית שלה?

"אני מצטער אווה, זה היה רעיון מטומטם מצדי לעלות אתך למונית. נהג, תעצור כאן בקשה"

נראה כי זה העיר אותה מהרהוריה.

" מה פתאום! אתה לא הולך לרדת באמצע שום מקום!" היא סמנה לנהג המבולבל להמשיך בנסיעה.

"אני מצטערת, אני הייתי בקנדה עד שגיליתי על עצמי כמה דברים חדשים, הם פשוט מעסיקים אותי טיפה" הקול שלה הפך להיות חמוד כאשר הוא היה בטון מתנצל. הקול שלה היה בכלל נעים, לא רציתי שתפסיק לדבר.

"אז מה דעתך לצאת איתי לדייט מתישהו?" החלטתי שאם אני משפיל את עצמי ככה, אז זה יהיה עד הסוף.

עננה מעיבה על פניה לרגע קט ומכסה את החיוך התמידי ששהה על פניה. אך מיד לאחר מכן היא שבה להישיר אלי את מבטה והרגשתי כאילו עיניה הכחולות חודרות את כל חומותיי ומצליחות לראות למעמקי ליבי.

'צא מזה! גם אם יהיה משהו, זה יהיה משהו קצר, אני לא הולך להתאהב!' כך קבעתי לעצמי כשאווה פתחה את פיה כדי לענות. הרגשתי איך כל חומותיי מבצרות את עצמן. הציניות והמרירות חזרו אלי. יידרש יותר מזוג עיניים כחולות כדי לשבור אותי.