בסדר. הספר הזה היה בסדר. נראה לי שפשוט נמאס לי מספרי מתח על זוגות עשירים עם סודות אפלים שמסתכמים לרוב בבעל שלא מסתדר עם ההורים של אשתו. צמרמורת. או... ילדים, תסתמו אוזניים ותעצמו עיניים, אני לא רוצה שהשינה שלכם תהיה על אחריותי... דיכאון. אני יודע, מזעזע, אבל הזהרתי.
אבל זאת לא הבעיה האמיתית של הספר, אלא הבינוניות שלו. לרגע לא הייתי במתח, לא באמת, והכתיבה פשוט... איכס, בואו פשוט נתעלם. מהכתיבה. ורק, נגיד!? שהיא... הייתה/ קצת.. מוזרה?,"? ולא!!!! זורמת. ובניית. המשפטים; גרמה לי- לרצות (לירות. ( במי.ש.הו. (א?)
אבל ברצינות, היא הייתה כל-כך תמציתית ולא מספקת. במקום לגרום לקורא לפרש את רוח הדברים בעצמו, בכל פעם שדמות מדברת הסופר/ת דואג/ת לעדכן אותנו ש- "מרקו נסער וכועס." "אן מבוהלת." "ריצ'רד עייף".
הדמויות, כמו תמיד עם ספרים על לבנים עשירים שמאבדים מישהו יקר להם (ראו- 'נעלמת'), פשוט בלתי נסבלות. הן מפונקות, מלאות בהערכה עצמית ובריחה אובססיבית מאחריות.
גם כאן, כמו בנעלמת שהזכרתי ממש לפני שנייה, הכסף לא נעשה על ידי הזוג שלנו, אלא על ידי ההורים. גם כאן, כמו בנעלמת שהזכרתי ממש לפני שנייה, הקריירה של הזוג שלנו נמצאת במצב לא ממש טוב. צירוף מקרים? כנראה. בכל אופן, זה גורם לדמויות שלנו להיכנס לקונפליקט זול ומכאיב שכולל את המחשבה החוזרת; "אבל אם אני אלווה מההורים זה יהיה ניצול וזה ישים אותי באור לוזרי. מה עכשיו?".
אז רגע, בעצם, על מה הספר מלבד זוג עשיר והו-כה-מסכן?
תינוקת נעלמת. כולם נכנסים לפאניקה. סודות אפלים מתחילים לצוץ, והעלילה נעשית יותר ויותר הזויה. לא הייתי קורא לה מופרכת, כי איכשהו לקראת-בסופו-של-דבר (על הסוף ממש אדבר בהמשך) היא מצליחה להחזיק את עצמה. המניעים לא תמיד עובדים, ובשלב מסוים אתה כבר לא באמת מופתע, כי אחרי עוד טוויסט ועוד טוויסט שהורס את הדמויות שאתה בכל מקרה לא אוהב, הקריאה שלך מתחילה להיעשות פאסיבית.
בנוסף לכל אלה, יש כאן שימוש מתסכל ומוגזם באירוניה דרמטית. (מי אמר ששיעורי ספרות לא תורמים בכלום?). בכנות, אין דבר שמוציא ממני יותר אנחות משועממות מאירוניה דרמטית. זה מתסכל ויוצר סיטואציות כל-כך דביליות וילדותיות.
(בנוגע לקודם, שיעורי ספרות באמת באמת לא תורמים בכלום. אבל זה כבר דיון אחר.)
טוב, עכשיו בואו נדבר על הסוף וכמה דבילי הוא היה. כל-כך, כל-כך, דבילי.
טוב, סיימנו עם הסוף. מה עוד נשאר לומר?
לא הרבה, האמת. זה הספר- לא גרוע, לא טוב. סבבה כזה. מה שכן, הוא איכשהו גורם לך להתקדם בו, למרות שהוא לא ממש מותח ולא באמת אכפת לך ממנו.
האם אמליץ עליו?
אהה, אולי כספר מתח ראשון, או כשאין לכם כוח לספר רציני. אבל לא סתם ככה.

רק באמצע הספר הבנתי מה הוא הדבר שמפריע לי כל-כך להתקדם. זאת אומרת, היו הרבה דברים, אבל מהם עוד היה אפשר להתעלם (איכשהו), כמו למשל שמופע הסטנדאפ פשוט לא מצחיק. כאילו, לא מצחיק בקטע של ילד בגן מספר לילד האחר בדיחה והשני נורא צוחק כי זה גס וחהחהחהחהחהחהחהחה רק אל תספר למטפלת!!!!!. למען ההגינות, היו אולי שתי בדיחות שגרמו לי לתגובה מעבר להתכווצות קלה; אבל גם הן הסתכמו בצחוק-אפי מצומצם. זה גם הוביל לעוד בעיה- עדיין לא הבעיה הראשית!- שהיא הקהל. הכול היה נורא מוקצן, תיאטרלי כמעט. אולי אפילו לא כמעט. מה שגם הם חבורה של היפוכונדרים מטורפים; שנייה אחת הקהל נורא נהנה, המספר כל הזמן מדגיש איך האנשים מוחים דמעות צחוק ודופקים על השולחנות, ושנייה לאחר מכן הם צועקים לסטנדאפיסט "בוז!" ועוזבים את המקום. משום מה נוצר לי הרושם שהמחבר לא באמת הולך למופעי סטנדאפ, ושהידע שלו על הנושא לפני תחילת כתיבת הספר הסתכם בסרטוני האלתורים של אדיר מילר שמישהו שיתף בפייסבוק. כנראה אני טועה.
אבל באמת, הומור זה דבר סובייקטיבי. אולי יש מישהו שנורא צחק מזה. אותי מראש קשה להצחיק.
לפני שנגיע לחלק המעצבן ביותר, אספר קצת על הספר- אל תדאגו, אין הרבה- מדובר במופע סטנדאפ ש"יורד מהפסים" למרות שאין שם באמת ירידה מהפסים אלא רק קהל גס וחסר סבלנות. ומכאן זה די ספוילרים. אוקי; הבטחתי קצר וקיימתי.
אז עכשיו אנחנו מגיעים למה שהכי הפריע לי בספר- התחושה המוזרה שהספר מעריך את עצמו. לא המחבר, אלא ממש המילים עצמן. מן הערצה עצמית- כאילו ניסיון לגרום לקרוא לפעור את הפה ולמחוא כפיים. אבל כל זה נגמר בכך שסגרתי את הספר בשאלה שמופנית אל התקרה; "איפה יצירת המופת שהספר ניסה למכור לי שהוא?" אף-פעם לא הרגשתי כל-כך מוזר עם ספר, כמו שגם הרבה זמן לא סבלתי כל-כך מקריאה של ספר. אלה באמת היו הכמעט-מאתיים עמודים הכי ארוכים בחיי (אני כנראה קצת מגזים כאן, אבל תנו לי.)
זאת כאילו אמורה להיות קריאה מהירה, אך בפועל, יש יותר מידי קטיעות של הדובר הראשי- שמצד אחד זה ריאליסטי, אך מצד שני בלתי נסבל- מכדי שהמילים יעברו חלק.
חשוב לי לציין שאם בסימניה דירוג היה מושפע ממספר הכוכבים, הספר היה מקבל שניים (שניים וחצי אם היה אפשר!). אך אני מתייחס להערות המילוליות, והכוכב האחד מייצג את ה-"בזבוז של זמן", ואני באמת לא רואה סיבה למה לקרוא את זה.
אבל למרות זאת, זה לא ספר גרוע כמו חבריו לכוכב האחד, "נפץ אותי" ו- "יומני הערפד". אך עדיין, בעיניי, מדובר בבזבוז של זמן.

*אני כנראה עוד אעדכן את הביקורת הזאת, כי לא כתבתי סקירה כבר המון זמן ואני לא בכושר. בטח מחר אתעורר עם עוד דברים שארצה לומר.
תודה שקראתם!

-אור-

הספר הזה לא היה גרוע כמו שחשבתי, ולא היה טוב כמו שקיוויתי.
הוא פשוט... היה.
באמת, אין לי דרך אחרת לתאר אותו. באיזשהו מקום, היה טוב יותר לסדרה אם הוא לא היה קיים בכלל.
הארי פוטר, לפחות בשבילי, הוא אחד הספרים- בעצם, לא אחד- הספר הכי טוב שנכתב אי פעם.
כן, אולי זה מעיד על הטעם הלא טוב שלי, אבל נו, זאת האמת.
אני אפילו לא יכול להצביע על הדבר המסוים שהפך את הסדרה לכל-כך טובה, אבל המשהו הזה לא נגע בספר השמיני, "הארי פוטר והילד המקולל".
(אם כבר מדברים על השם, עדיין לא ממש ברור לי מי הילד המקולל. יש כל-כך הרבה אופציות. אולי זה הרעיון.)
העלילה היא כזאת- הבן האמצעי של הארי, אלבוס (כן.אלבוס. השם האמצעי שלו הוא סוורוס. כל הילדים של הארי קרואים על שם אנשים מתים. מקסים), אח לשני אחים הו כה מוצלחים (לילי וג'יימס. קרואים על שם הסבים המתים שלהם), נשלח לסלית'רין, הבית הכי מוזנח לכל אורך הסדרה (אחרי כל שאר הבתים חוץ מגריפינדור. ברצינות, סלית'רין הוא הבית היותר מדובר מבין הפלפאף ורייבנקלו.) בכל מקרה, אז הוא שם וזה נוראאא ביגגג דילללל כי הלורד האפל וולדמורט, שככל הנראה קמל לאט-לאט בקברו (האמת זה מעניין, כי הוא קמל בעודו בחיים) היה שם, ודראקו מאלפוי וכל הרעים האחרים, כי, נו, כולם יודעים שהבתים בהארי פוטר בכלל לא בנויים על סטריאוטיפים.
ולא רק שלהארי קשה לקבל את העובדה שאלבוס בסלית'רין, אלא גם לשאר הבית ספר. כולו. אז הוא הופך לקורבן להצקות ובלה-בלה-בלה.
אבל אז קרן אור מפציעה בין המדרגות הנעות והקריפיות והנורא לא שימושיות של הוגוורטס (ברצינות, לא היה הרבה יותר פשוט להציב מדרגות נורמאליות? נו באמת, קסם.) ומגיע סקורפיו מאלפוי (למה יש לי תחושה שאני לא הוגה את השם שלו בצורה נכונה?) הלא הוא בנו של דראקו מאלפוי, שעשה שינוי גדול בחייו וכעת הוא בן- אדם מקסים (בערך).
אז כן, להלהלהלהלהלהלהלה, ואז משום מקום הם חוזרים אחורה בזמן כדי להשיב את סדריק דיגורי לחיים, להלהלהלההההה.
כן.
יש בספר הזה המון "להלהלהלהלה" ו- "משום מקום", כי דחפו לכאן המון פרטים כדי לקדם את העלילה שפשוט היו לא קשורים.
הכי מוזר היה לי וספוילר כאן שלוולד מורט יש בת.
כי ככה זה כשרוצים המשך- דוחפים דברים הזויים, כמו שבעצם לבלטריקס לסטריינג' היה רומן סודי עם אדון האופל חסר האף והם עשו אהבה ונולדה להם ילדה. שוולד מורט לא ידע על קיומה.
נו, שיהיה.

סוף ספוילר.
בנוסף, עוד כמה דברים מוזרים-
פטוניה ובעלה וורנון מתים. לעומת זאת, כל המורים בהוגוורטס עדיין חיים ובכושר מלא.
לאורך כל הספר הארי וחבריו מתעתקים אל תוך הוגוורטס, על אף העובדה שהוזכרה פעמים רבות לאורך הסדרה שאי אפשר להתעתק להוגוורטס.
והיו עוד כמה אבל נאאאאא.

צורת הספר, שכתוב בתור מחזה, לא הפריע לי. האמת, אני אוהב לקרוא מהר ספרים, ככה שזה היה די מהנה.
בכלל, הספר עצמו היה די מהנה, אבל לא בזכות עצמו, אלא בעיקר בגלל רגשות הנוסטלגיה שזה העלה לי.
העלילה של הספר הזה מופרחת לחלוטין.
אני לא אוהב ספרים על חזרה בזמן, כי רוב הזמן הם מתסכלים וצפויים ובעיקר לא מקוריים.
הספר הזה לא חידש כלום לצערי.
מסתבר שלאורך כל השנים היו הרבה מחוללי זמן,עד שמשרד הקסמים החליט להשמיד את כולם.
כולם, חוץ מאחד, שמגיע לידיו של אלבוס פוטר.
בכל אופן, הפרט הזה פוגע בעוד חוק עיקש שליווה את הקוראים לאורך הסדרה המקורית- הידיעה שאי אפשר להחזיר מישהו לחיים. אבל אם היו כל-כך הרבה מחוללי זמן, סימן שזה פשוט מאוד להשיב מישהו לחיים, לא?

אחד מהדברים שהכי סקרנו אותי לפני שקראתי את הספר היה הקשר בין אלבוס להארי.
התאכזבתי.
הדיאלוגים ביניהם היו נורא מלאכותיים ועמוסים בניחוח דרמטי הוליוודי שכזה, בסגנון: "הלוואי שלא היית הבן שלי!"
"הלוואי שלא היית אבא שלי!"
בכיבכיבכי ואז חיבוק, אבל לא לפני שאחד מהם קרוב להשמיד את העולם בסערת רגשות דרמטית.
אין ספק שמי שבאמת כתב את הספר הזה התאמץ להיות ג'יי קיי רולינג, אבל נו- הוא לא.
הדיאלוגים היו דביליים ואינפנטילים.
אחת מהסיבות שאני לא אוהב תיאטרון היא שרוב המידע מועבר באמצעות מילים- ככה שפעמים רבות אחת הדמויות פונות לקהל ומסבירות דברים, שלפעמים ברורים מאליו.
זה קרה כאן פעמים רבות.
עוד דבר שלא אהבתי הוא איך רון, הרמיוני והארי השתנו והפכו לזקנים יבשים, מה שדחק אותם הצידה ופינה מקום לדור הבא- הבעיה היא שהדור הבא, הגיבורים החדשים, לא עומדים בזכות עצמם. הקשר בין אלבוס לסקורפיוס היה מלא בקיטשיות מעיקה וחיבוקים וכל מיני "אתה החבר הכי טוב שלי לנצח!"
"אתה כל-כך חכם!"

גם העובדה שדראקו מאלפוי חבר כעת של הארי חירפנה אותי.

הסיבה שהמחזה הזה יצא בתור ספר היא שג'יי.קיי.רולינג רצתה שמי שלא יזכה לראות את זה באנגלייה יוכל לפחות לקרוא את זה.
אבל לא, אני לא מאמין לה. היא הייתה יכולה פשוט למכור דיסקים.
אם היא הייתה קצת פחות עצלנית, היא הייתה כותבת את זה בצורת ספר והמעריצים היו מרוצים.

לא שנאתי את הספר הזה, וגם לא אהבתי.
אבל מה שבטוח- הוא מוריד מהממוצע האפי של שאר הסדרה.


הביקורת הזאת נורא מבולגנת כי נחלדתי. אני כבר לא כל-כך אוהב לכתוב ביקורות, אז, כן. זה מגיע ביחד.

יאללה בי.

נו כבר ריין

אדם בן 70 מישראל הובהל לבית חולים בוויאטנם, מצבו לא ידוע.
יכול להיות שחלקכם שמעתם, קראתם, או ראיתם את הכותרת הזאת. מרביתכם בטח הרימו גבה, כי, איזה זקן ילך למסע במזרח לבד?
גם אני ראיתי את הכותרת הללו.
לרוב, כשאנחנו רואים איזה משהו בחדשות, בין אם זה רצח או אונס או גנבה, אנחנו מצקצקים בלשוננו, לפעמים מזילים דמעה, אך לאחר כמה דקות אנחנו חוזרים אל שגרת חיינו, בזמן שמשפחה אחת איבדה אובדן ענק, לעיתים איבדה את עצמה.
אבל סיפור בן ה-70 בוויאטנם היה שונה עבורי, כי בן ה- 70 הזה היה סבא שלי.
יש את הרגעים האלו, שאתה פתאום קולט שבשנייה אתה יכול לאבד הכול, או, לפחות, חלק ענק מחייך?
שפתאום הכול מתערער ושום דבר לא בטוח?

ישבנו, המשפחה, טלפונים דלוקים.
הוא חיי?
הוא בסדר?
מה אם נקבל הודעה או שיחה שהוא... שהוא... המילה שמתחילה ב- מ'?

מאוחר יותר הגיעה ההודעה שכללה את מה שקרה.
הוא התגלגל מהָר. בן 70. הָר.

עוד הודעה
הוא חי. הוא חי, תודה לאל.
אבל... הוא פצוע אנושות? הוא משותק?
טוב, הוא חי. הוא חי. הוא חי.


עוד הודעה
הוא לא פצוע אנושות. לא משותק.
אבל... משהו חמור יותר?
הוא חי. הוא חי. הוא חי. הוא חי.


עוד הודעה
הוא בסך הכול פרק את היד.
מגיע מחר לישראל.
ובכל זאת.
הישיבה הזאת, הרגע הזה, שמחכים לתשובה, לתשובה שתגיד לנו אם נראה אי פעם את הבן אדם שוב, לעולם לא תימחק מהזיכרון שלי, כי, שוב, הבן אדם הזה היה סבא שלי. אבל הוא חי.
והכול בסדר איתו.

***
הייתי צמא. צמא ורעב. התחלתי להשלים עם העובדה שלעולם לא אוכל או אשתה שוב. לא אראה את ההורים שלי והאחים שלי והסבים שלי והדודים שלי.
בעצם, הדבר האחרון שאראה הוא את המים העכורים...
מהצד הלא נכון.
האוויר התחיל לצאת לי מהריאות ופרפרתי, לכוד, שוחה לכל כיוון, מעלה מידי פעם את הראש, אך לא הצלחתי לצאת מהמים. המצופים הכבדים שנתקעתי תחתם בזמן שצללתי חסמו אותי.
כמה זמן ייקח להורים שלי לקלוט שאני לא כאן?
הגופה שלי תצוף, או שאנשים יחפשו לנצח במעיינות החמים את הגופה, וימצאו אותה בקרקעית העמוקה אחרי שנים רבות של חיפושים, שלכל אורכן רצו ברחבי הונגריה שמועות על ילד מישראל שנקבר תחת מצופים?
המשכתי לשחות, לכוד.
כל מי שנכנס למים לפחות פעם בחייו מכיר את התחושה הזאת. כשאתה צולל עמוק מאוד, ובדרך חזרה אל מעל פני המים נגמר לך האוויר והריאות לוחצות ויש לך מן רגע כזה שאתה חושב; זהו זה? ולבסוף הראש מגיע אל האוויר הקר ואתה שואף בכבדות, מתענג על החמצן- העניין הוא, שבאותו רגע, שם, במעיינות החמים (שלא היו ממש חמים, אם כבר מדברים, ח-ר-ם!!!!!!!!!!!!! מהפכה!!!!!!!!!! {דמיינו את המטורפת מהפרסומת על מהפכת השניצלים}) חשבתי שלא אצא לעולם.
וברגע האחרון הצלחתי לצאת.
ואני חושב על זה, חושב שאם לא הייתי מוצא את היציאה כמה שניות מאוחר יותר, לא הייתי כאן כרגע. הייתי בתוך המים, צף או נח על הקרקעית.
החיים שלנו כל כך קצרים, והדברים הכי קטנים וטיפשיים יכולים לקצר אותם בן רגע.
השאלה היא, עד כמה להסתכן?

הטראוומה הזאת, שם, מתחת למים, רודפת אותי הרבה. אני זוכר שכשסיפרתי לאבא שלי על התקרית הוא אמר שהוא; "לא רוצה לשמוע על זה".
הו וואו. כשאני כותב את זה אני נזכר בתחושה הנוראה של החוסר חמצן. בעעעעעעע


***

מאז ומתמיד היו לי בעיות שינה. זה כאילו שבמהלך היום אני כמו חרגול קופצני ונודניק, ובלילה כל הדברים האפלים מחלחלים לי לתוך המוח ואני מפחד לעצום את העיניים.
במהלך חיי הוחלפו כדורים וסירופים, בתקווה לעזור לי. בסופו של דבר אני הזה שהצלתי את עצמי, אני זה שהתבגר והתגבר.
בתקופה האחרונה בעיות השינה חוזרות אלי. אולי זה בגלל לחץ מבית הספר, והעובדה שאני קצת יותר מודע לקורה במדינה, ואולי זה משהו אחר לגמרי, משהו שהוא פשוט חלק ממני.
אני לא יודע.
אבל בלילות האחרונים אני ישן בסלון, מידי פעם מסתכל אחורה.
כי כן, אני ילדותי. בלילה אני הופך לילד בן 4 שמפחד מהצל של עצמו.
קשה לי לומר את זה ככה, אבל זה נכון.
אז שכבתי לי ו...
אוקי.
הממ, אני מצטער.
מכאן זה עובר למשהו קצת יותר אישי שחשבתי שארצה לכתוב עליו אבל כרגע אני די לא מסוגל, כי זה מאוד מאוד אישי.
אני לא רוצה למחוק את מה שכתבתי עד עכשיו, אז פשוט... כן.


***
בכל מקרה, רציתי שהשורה התחתונה של שלושת הסיפורים תהיה משפחה.
מעולם לא התייחסתי לעובדה שיש לי משפחה תומכת ואוהבת כברורה מאליה, כיוון שאני יודע שיש המון אנשים ללא התמיכה הזאת.
היילי, למשל, מעולם לא קיבלה את התמיכה הזאת.
היא הייתה צריכה לתת אותה לצד ההפוך- אבא שלה. מאז ומתמיד היא והוא נסעו ביחד במשאית שלו (אני מקווה שכותבים 'משאית' ככה0-0). מידי פעם הם עצרו בבתי מלון, בהם לרוב האב נכנס להיסטריה וירה בקירות, כי האבא סובל מטראומות קרב והיילי צריכה כל הזמן לטפל בו.
אחרי הרבה שנים הם מחליטים לעבור לצורת חיים נורמאלית- שמים סוף להומסקולינג ועוברים לגור בבית הישן של הסבתא.
אבל כמו אביה, היילי בוחרת לשכוח דברים, להדחיק, להימנע מהתמודדות.
וכמובן שיש סיפור אהבה אבל בעיקרון זה עוד ספר של לורי האלס אנדרסון (דברי, מסובך, wintergirls, chains, prom, catalystועוד המונים), סופרת שכידוע להרבה אני מאוד מאוד מעריך. גם כאן, לורי מתמודדות באומץ, בלי התייפייפות, מול שאלות קשות שגורמות לי, לפחות, לחשוב.
הספר הזה מקסים. הוא לא הכי חזק שלה בעיניי,טיפלה קיטשי, והסוף היה קצת קלישאתי, אבל לאורך רוב ה- 360 עמודים נהניתי מאוד. לא ממש הזלתי דמעות מהספר, אבל כן התחברתי לדמויות וצחקתי הרבה כי ללורי יש הומור מעולה.
אז זהו, בערך.
הרבה זמן רציתי לכתוב ביקורת על הספר הזה, אבל תמיד כשהתחלתי הרגשתי שאני עובר לדברים קצת יותר מידי אישיים, ולא ממש נוח לי לפרסם באתר דברים כאלו, אז מחקתי.
אבל אם אתם קוראים עכשיו את הביקורת הזאת, סימן שהייתי אמיץ מספיק ופרסמתי אותה.


מקווה שלא סבלתם יותר מידי,
אור
10\1\2016

אוקי. התאריך יצא הפוך. אין לי כוח לשנות אותו.
ביי!

מי שעקב אחרי באתר לאחרונה, יכל לראות שאני מקרטע בין קפיאה להפשרה, בין פעילות לבין שתיקה. שולח מידי פעם הודעות, וכשמשיבים עליהן- אפילו לא טורח לפתוח.
זה פשוט כי משהו השתנה.
אצלי.
לא משהו באופי, בכלל לא.
אבל לאחרונה, הרגשתי צורך לא מוסבר להעניש את עצמי. לנתק קשר עם אנשים שאני אוהב, לא לחזור למקומות שאני נהנה בהם, ובעצם- להשאיר אותי מנותק.
וזה לא כי הייתי בדיכאון, או כי משהו לא היה בסדר בסביבה שלי. זה פשוט כי...
ככה.
זה פשוט קרה.
הצמדתי לעצמי אמונה מוזרה כזאת, מן סיסמה שקמתי איתה בבוקר- "העולם שלי קורס", ופעלתי כדי שזה יקרה.
חיכיתי כל הזמן למשפטים ה"נכונים" מצד האנשים שסביבי כדי לאשר את המוטו שלי, לאשר שכן, כן, הכול חרא.
חיפשתי ומצאתי אנשים ששונאים אותי, באתר ובמציאות.
חיפשתי ומצאתי דברים שאני לא טוב בהם.
חיפשתי ומצאתי חברים שכבר, ובכן, לא ממש חברים.
חיפשתי ומצאתי אנשים שיקרים לי שמכריחים את עצמם לעשות כל מיני דברים- לשתות, לעשן, לחתוך ולהרזות.
לפני כמה זמן היה דיון בסימניה. אני חושב שמומו פתחה אותו. היא אמרה שזה מעצבן אותה שבנות מהשכבה שלה כל הזמן סופרות קלוריות, וכמעט כולם הזדהו איתה בתגובות, ואני, לעומת זאת, אמרתי שמעולם לא נתקלתי בדבר כזה.
אבל אז, כשהתחלתי את פרויקט ה- בואו נמצא את כל החרא שסביבי ונגדיל אותו ונהפוך אותו לכל החיים שלי!!! יאי!!!!! התחלתי לשים לב לזה, ובעיקר אצל אנשים יקרים לי.
כמו שחלקכם יודעים, אני גר בקיבוץ, ובית הספר שלי נמצא בו.
ככה שכשיש שיעורים חופשיים (חה, על מי אני עובד. גם כשיש שיעורים רגילים) אנחנו הולכים לחדר אוכל.
לפני כמה שבועות הלכתי עם שלוש בנות מהקיבוץ.
נקרא להן...
הממ....סתוונית, רונלולו, וגליה.
עיוותים קלים של שמותיהם המקוריים.
בכל מקרה, אתן קצת פרטים על כל אחת מהן-
סתוונית (הכי קרובה אלי מביניהן) היא ילדה רועשת וקולנית שלא שמה על מה שחושבים עליה.
גליה- ילדה עם כוונות טובות וחיים מתוסבכים, אין למשפחה שלה טיפת כסף, לאבא יש בעיות עצבים ויש ביניהם צו הרחקה אחרי שהכה את האם (או משהו בסגנון) מול הילדים- ועדיין, הוא חי באותו קיבוץ של הילדות והאמא. בכל אופן, גליה מאוד מאוד חסכנית בכל הנוגע לאוכל- כי, כמו שאמרתי, אין להם חיי מותרות.
רונלולו- בעבר דמתה מאוד לסתוונית, אבל לאחר שההורים שלה התגרשו, משהו השתבש, ואלכוהול ונרגילה הם החברים החדשים וההכי- הכי טובים שלה.

בכל אופן, התיישבנו לנו בחדר אוכל.
סתוונית התיישבה מולי, צלחת מלאה באוכל, אחר כך הגיעה גליה, קערה עם עוף ואורז בידיה, ואחרונה- רונלולו, קערת ירקות מאודים מולה. "מישהו יודע כמה קלוריות יש בירקות מאודים? דחוף. אני אוכלת רק עד שלוש מאות קלוריות ביום, וכבר אכלתי את המאתיים חמישים שלי היום."
סתוונית: מה לעזאזל?!
גליה:
אני:
רונלולו: תודה, תודה באמת על העזרה. הוציאה את הפלאפון החדש שלה, והקלידה במהירות על טבעית משהו בסגנון: 'ירקות מאודים- קלוריות'.
"אוקי, אני בסדר." נרגעה רונלולו. "אני יכולה לאכול אחר כך עוד קצת אורז."

את שאר הארוחה עברנו בשתיקה, כל אחד במחשבותיו שלו.
אני, כמובן, מיהרתי להוסיף את העניין לרשימת ה- "הו חיי כה גרועים הווווווווווווווווווווו", ומיד אחר כך החלתי לערער בספר "ווינטרגירלס" או, בעברית, "נערות חורף". כמובן שערערתי בו הרבה, כי בכל זאת- הוא ספר בלתי נשכח.
כי, רגע, האם לרונלולו עובר את אותם הדברים כמו שליה, גיבורת הספר, יש בראש?
האם כשהיא רואה אוכל, מספרים מרצדים על התמונה, מאיימים, מפחידים?
(לשם המחשה, אני מתרגם בתרגום מהיר קטע מהספר, כי לצערי הוא לא יצא בעברית).

אני צריכה מאפין (410 קלוריות) אני לא רוצה תפוז (75 קלוריות) או טוסט (87 קלוריות) וואפל (180 קלוריות) עושה לי צרבת.

אז כן. מספרים.

אתם יודעים, זאת הפעם השלישית ואני מקווה שהאחרונה שאני מנסה לכתוב ביקורת על הספר הזה, כי הוא היה מן מסע ממושך וארוך, כי לא רק שהוא היה הספר הראשון שקראתי באנגלית- הוא היה אחד מהספרים העוצמתיים שקראתי. הוא היה מסע. ליוויתי את ליה בהתמודדות עם מות החברה הכי טובה (וזה לא ספוילר. זה כתוב בתקציר, והספר נפתח בזה שאומרים שהיא מתה). ליוויתי את ליה בעלייה ובירידה במשקל, במחלה הקשה ובאם החורגת ובאחות האהובה ובאבא הלא מתפקד ובאמא הנעלמת, ראיתי את ליה נופלת ונשברת ואז מתחזקת וחוזר חלילה, מעגל שלא נגמר, שוב ושוב ושוב, עוד מכה ועוד מכה.
הפרעות אכילה רודפות אותנו יום- יום, אך אין לנו את האומץ לשים לב אליהן, למרות שיש אנשים שזקוקים לתמיכה שאנחנו מסוגלים להעניק להם מידי יום.
וזה למה אני כל כך מעריך את לורי האלס אנדרסון (אוסף את הספרים שלה, אגב). כי סופרת שמסוגלת לגעת בקורבן אונס, באבא שתיין עם טראומת קרב ובעיות זיכרון, עם נערה שמנסה לרצות את כולם ונער שמנסה להיות מקובל ונערה אנורקסית- ובכזה אומץ כזאת רגישות...
וול, אני די מעריץ אותה.

אבל אוקי.
דיברתי המון מבלי לתקצר את הספר.
אז ככה- ליה, גיבורת הספר, בת 17. לפני כמה שנים, היא וחברתה הטובה ביותר- קאסי- החליטו להתחרות- מי יותר רזה.
כמובן שמשם זה הפך לאנורקסיה, וקאסי, קאסי השמחה ומאושרת והבולימית-שלא-מסוגלת-להפסיק- נותרה מאחור, איבדה אובדן ענק- את חייה.
וליה, רדופה על ידי הרוח של חברתה המתה, נותרת לבד, מציבה לעצמה מטרות חולניות- שוקלת חמישים, מטר שבעים? חה. מצחיק מאוד. שמנההההה . הגיע הזמן לרדת לארבעים קילו. אבל רגע. ארבעים זה המון! יאללה, לעבודה. שלושים זה הארבעים החדש. אוי, זה התחלף. עכשיו זה עשרים, ו- אוי לא, עשר- ואולי, אולי בעצם- עדיף להגיע לאפס?
פשוט... להיעלם?
כי הרי, אין לליה מה להפסיד. אבא שלה מעדיף את אחותה החורגת, והאם החורגת לא עושה הכול כדי לעזור לליה.
אז מה רע?
מה הבעיה בלהיעלם?

הספר הזה הוא מכה, סטירה.
לורי כותבת מדהים, שופכת אור על הדברים שאנחנו מפחדים לגעת בהם.
וכל מי שחושש מאנגלית- אל דאגה. האנגלית פשוטה בטירוף. תרגישו חופשיים לקרוא אותו.
ואולי, אולי, הספר הזה יעיר את כולנו.

-אור-

סליחה על הביקורת הכושלת. פשוט... לא כתבתי הרבה זמן ביקורת רצינית. אבל מקווה שנהנתם.
ושתקראו את הספר הזה, כי הוא מעולה.

מתמטיקה זה חרא גרוע.
יש אנשים חסרי חיים שזה מעניין אותם, אבל אותי זה ממש לא.
אני מניח שזה פשוט בגלל שהמוח שלי דפוק לא משהו עם מספרים, אבל מה שלא יהיה, בכל פעם שאני קולט שהשיעור הבא הוא שיעור מתמטיקה, אני מתאכזב.

בערך כמו שהתאכזבתי מהספר הגרוע הזה!!!!!!!

אוקי, אוקי, לנשום

אז נתחיל בזה.
אני גרוע לא-משהו-בכלל בכתיבת קטילות.
באמת שלא.
הכתיבה שלי גם הולכת להיראות גרוע, כי אני עצבני.
מאוד עצבני.

***
יום אחד פרסמה הוצאת "גרף" פוסט מגניב ביותר בפייסבוק.
בפוסט, הם הציעו לקהל הרחב לבחור את הספר הבא שההוצאה תתרגם.
וכמובן, ש-"נפץ אותי" נ-

רגע.
רגע.
עצרו הכל.
STOP!!!!!!!!!!!!!!

נפץ אותי.
נפץ אותי.
נפץ אותי.
נפץ אותי.

מה.
מה, מה לעזאזל.
מי קורא לספר נוער נפץ אותי?

אני מצטער על הבוטות, אבל נפץ אותי זה שם של ספר ס.ק.ס אירוטי. (הערה לאחר עריכה- כיוון שהאינטרנט רימון חוסם לדתיים את הביקורת בגלל הקללות, מעתה והלאה קללות מסוימות יצונזרו בנקודות. תודה ריין על ההדרכה.)
כאילו, באמת.
"הו, נפץ אותי!!!"

סליחהסליחהסליחהסליחהסליחהסליחהעלהבוטותסליחהסליחהסליחה

אז כן. השם היה הדבר הראשון שזעזע אותי.
אבל רגע!!!
אמשיך מאיפה שעצרתי קודם.

...בפוסט, הם הציעו לקהל הרחב לבחור את הספר הבא שההוצאה תתרגם.
וכמובן, ש-"נפץ אותי" נבחר.
לאחר כמה חודשים, הועלתה תמונה, אליה מצורף תקציר של הספר.
הכריכה הייתה מוכרת לי להחריד. עדיין לא יודע מאיפה.
אבל התקציר...
הו, התקציר.
הוא היה כל כך מגניב.

יודעים מה, אעתיק אותו לפה:

אני מקוללת.
אני מחוננת.
אני מפלצת
אני יותר מאדם.
המגע שלי הוא מוות.
המגע שלי הוא כוח.
אני הנשק שלהם.
אני אלחם בהם.


טאם טאם טאםםםםםםםםם
האמת, לא ממש התייחסתי בזמנו למשמעות של התקציר.
כל מה שראיתי היה המחיקות.
המחיקות האדירות.
לאחר בירור קצר, גיליתי שהספר הוא על נערה שכל אדם שהיא נוגעת בו- מת.

מגניב, לא?

אז קניתי אותו.
ועכשיו, הרשו לי לערוך במהירות את התקציר כך שהוא יציג את מה שבאמת מקבלים בקריאת הספר הזה.
אני מחוננת.
אני חכמה עד שאיזה בן חתיך פוגש אותי ואז הכל נגמררררר
אני יותר מאדם
כן, לא כל אדם יכול להיות... מטומטם כמוני.
המגע שלי הוא כוח
המגע שלי הוא רצח, והוא צורף לספר רק בשביל שהסופרת הגרועה שיצרה אותי תנסה לגרום לקוראים לבכות.
אני אלחם בהם.
אני אתנהג כמו ילדה קטנה ואגיד דברים שלא יעליבו אף בן אדם נורמלי, אבל משום מה, את כל הדמויות בעולם הדבילי שלי אעליב בעזרתן.

כדי להמחיש את הסעיף האחרון בתקציר המחודש, ליקטתי לכם כמה משפטים מביכים שנאמרו במהלך הקריאה. כביכול, הם ספוילרים. אבל אני מאוד מקווה שלא תקראו את הספר הזה, לכן, תרגישו חופשי לקרוא את הקטעים הבאים.
במקום העשיריייייי #טאםטאםטאם
"אתה לא יכול לגעת בי," אני יורקת מבעד לשיניים חשוקות (מיליוני רובים מכוונים אליך, וזה מה שאת אומרת. הוווווווווווו האמינות).
"טעות," הוא מזמר (והשאלה האמיתית היא... האם הוא למד פיתוח קול? או שהוא זייפן? ברצינות, מי לעזאזל מזמר בסיטואציות כאלה?) הוא משליך לאדם (אדם=החתיך ההוא שחייב להיות בכל ספר נוער, שבאופן מקריייייי בהחלטטטטטט ג'ולייט המקסימה שלנו יכולה לגעת בו מבלי להרוג אותו) זוג כפפות שחורות. "תזדקק לאלה," הוא אומר בלחישה ממתיקת סוד.
"אתה מפלצת." (מה?!?!?! מה?!?!?! נו באמת. אף אחד, אף אחד, לא אמיץ כל כך בשביל לומר דברים כאלו בסיטואציה כזאת. אף אחד. יש משהו נורא ילדותי בלנסות להוציא את הדמות הראשית הארד-קור 24 שעות בעמוד #סטאגדיש). הקול שלי מדוד מידי; הגוף שלי מתמלא בזעם פתאומי (זעם? סופרת מקסימה, בסיטואציות כאלה, אף אחד לא יתמלא בזעם. אם כבר פחד. אבל את עניין הפחד, כמה חבל, לא ציינת.) "למה אתה לא הורג אותי?" (זה, חברים, זה משפט שסופרים כותבים כשהם רוצים שהקוראים יקבלו מידע. העניין הוא, שזה פשוט לא אמין. מי ישאל דבר כזה? הסופרת פשוט קיצרה את הדרך. במקום שנבין בשלב הנכון למה הוא לא הורג אותה, היא גורמת לג'ולייט לשאול שאלה כזאת דבילית.)
"יקירתי, זה יהיה בזבוז." הוא מתקדם ואני מבינה שהידיים שלו עטויות בכפפות עור לבנות. (אוקי. את לא מבינה שהידיים שלו עטויות בכפפות. את רואה. תשנני טוב טוב. רואה.. ר-ו-א-ה. See. Watch. Look. קטע, הא? ובנוסף, איך את יכולה לדעת שהכפפות הן מעור? יש חיקויי עור טובים מאוד, יקירה.) הוא מטה את הסנטר שלי באצבע אחת. "חוץ מזה, חבל לאבד פנים יפות כל כך." (וואו. וואו. הוווווו, המקוריות. גיבורה יפה בת 15/16/17/18??? וואו, וואו, וואו. על זה עוד לא שמעתי. ועוד כולם חושקים בה?!?! ספר פורץ גבולות ממש. יצירת מופת.)
אני מנסה להרחיק את הראש שלי ממנו אבל וורנר אוחז את הפנים שלי בידו ומגף ברזל ננעץ בעמוד השדרה שלי (אז ככה, סופרת. תני לי להסביר לך משהו. אתה לא יכול להסתכל למישהו בעיניים, ובאותו זמן לנעוץ לו מגף בעמוד השדרה. תשנני טוב-טוב- הגב- מאחורה. הפנים- מקדימה. פשוט מאוד, את לא חושבת?)
אני מחניקה צרחה.
"אל תילחמי, מותק. את רק מקשה על עצמך."
"תירקב בגיהינום." (לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא. פשוט לא. לא. לאלאלאלא. לא.)

***
ויש המשך לציטוט אבל.. כן.
הדיאלוגים בספר כל כך ילדותיים, כל כך דרמטים, וכל כך קיטשיים תכף תראו.

ובמקום התשיעיייייייייייייייייייייייייי.....
ציטוט שימחיש לכם את רמת הקיטשיות.
פםפםפםםםם
הנה הוא:

הוא לוחש, "אין לך מושג כמה חשבתי עליך. כמה פעמים חלמתי"- הוא נושם נשימה קצרה (לנשום זה חשוב,כן) "כמה פעמים חלמתי להיות כל כך קרוב אליך." (בחילה קלה מציפה את גרוני) הוא מתחיל להרים יד לשיערו לפני שהוא משנה את דעתו. (אוי, הדילמה. להרים יד לשיער, או לא??!?! שיאוווו) הוא מוריד את המבט. מרים את המבט (#טוויסט) "אלוהים, ג'ולייט, אני אלך אחרייך לכל מקום (סטוקר) את הדבר הטוב היחיד שנשאר בעולם הזה." (מקיאמקיאמקיאמקיא).

סיכום ציטוט- אני רק אגיד לכם כמה פרטים. הם בני פחות מ-18. הם הכירו ביסודי. הם לא דיברו מעולם. והוא חלם עליה, למרות שהוא ידע שהיא לא יכולה לגעת, שהיא מסוכנת, הוא חלם עליה, הוא חלם עליה בגלל... בציטוט הבא טאםטאםטאם

***
במקום השמיני- טמטום וילדה טובה מידי!!!!!
(ערכתי את זה קצת. זאת אומרת, הציטוט הוא ציטוט ישיר מהספר, אבל קצת קיצרתי.)
"את זוכרת את כיתה ד'? (לא, יש לה אלצהיימר. נו באמת, דביל. באמת. זוכרת את כיתה ד'. גרררר) כשמולי קרטר נרשמה לטיול השנתי מאוחר מידי? לא נשארו מקומות, והיא עמדה מחוץ לאוטובוס ובכתה כי היא רצתה לבוא? (אוך, ברצינות. איך, איך דבר כזה יכול לקרות? לא ישאירו ילד בבית בגלל שאין מקום באוטובוס. ימצאו לזה פתרון.) אני זוכר שירדת מהאוטובוס. הצעת לה את המקום שלך והיא אפילו לא אמרה תודה. ראיתי אותך עומדת על המדרכה כשנסענו. (אני לא אגיב. אני. לא. אגיב.) "את זוכרת בכיתה ה'? (עדיין, אדם, עדיין? מי לא זוכר כיתה כלשהי. מי??!?!!?!) בשבוע שההורים של דייאנה כמעט התגרשו? היא באה לבית הספר כל יום בלי ארוחת צהריים (איפה ההקשר בין גירושים לאוכל, No One Know.) ואת הצעת לה לתת את האוכל שלך. (טעויות ניסוח. באמת. אני מניח שהכוונה היא- "את הצעת לה את האוכל שלך", כי אני מניח שג'ולייט לא הביאה את האוכל שלה לדייאנה כדי שדייאנה תעביר אותו הלאה. באמת, גרף. תעברו על הספרים שלכם לפני שאתם מפרסמים אותם בחנויות.)
*** ויש עוד דברים בעמוד שכולל את הציטוטים, אבל נראלי שמיציתי.

ניתוח הציטוטיםםםם
אז ככה.
בכל החיים של ג'ולייט, אנשים התנהגו מזעזע אליה. כשהאנושות מאכזבת אותך שוב ושוב, אני די בטוח שבשלב מסוים אתה תהפוך לאדיש בנוגע לרגשות. אבל ג'ולייט לא ככה. היא ממשיכה לדאוגולדאוגולדאוגולדאוג. "אבל היא פשוט נחמדההההה" אוקי, נחמדה. אבל. יש אנשים שפשוט לא יכולים להיות נחמדים, בגלל שכל החיים שלהם היו חרא רצופי אכזבות.
ולכן, זה פוגע באמינות.
והנחמדות המעיקה הזאת חוזרת שוב ושוב בספר המפגר הזה.
אז הנההה מקוםםםם שביעייי
***
המקום השביעייייי

על טיפשות ונחמדות
(גם כאן, כמו במקום השישי, ערכתי קצת, וגם כן, כמו במקום השישי, הציטוטים כתובים בספר מילה למילה- פשוט.. קיצרתי אותם קצת. וחיברתי. אז הנה:)
*הסיטואציה- ג'ולייט בבסיס צבאי, ורואה חדר יוקרתי ביותר. הנה(2):

כסף דמים נוטף מהקירות, שנה של אספקת מזון מבוזבזת על רצפת שיש, מאות אלפי דולרים של ציוד רפואי נשפכו על ריהוט מפואר ושטיחים פרסיים. אני מרגישה את החום המלאכותי שזורם דרך פתחי מיזוג וחושבת על ילדים בוכיים שמתחננים למים נקיים (זה מה שאת חושבת עליו? אוף, אוף אוף. באמת. כמו שציינתי קודם, האנושות התנהגה מזעזע כלפיה. אז למה? איך? איפה?) אני מביטה בעיניים מכווצות בנברשות קריסטל ושומעת אימהות מבקשות רחמים (הו, רילי? ומה איתך? מה איתך, כשביקשת רחמים? תעשו לי טובה.) אני רואה עולם שטחי שמתקיים בלב מציאות מבעיתה ואני לא יכולה לזוז.
אני לא יכולה לנשום.
(חכו רגע. זה לא קשור על הציטוט, אבל כרגע חשבתי על זה. הספר הוא בעצם יומן- אבל הוא כתוב בהווה. אז מה, היא פשוט הולכת עם יומן 24 שעות וכותבת? אז איך היא יכולה בכלל לראות את החדר המופלא הזה שכל כך הרבה אמהות ביקשו רחמים או משהו כזה? אוך, זה כזה דפוק מוזר.) כל כך הרבה אנשים איבדו את בתיהם ואת ילדיהם ואת חמשת הדולרים האחרונים שלהם בשביל זה (אוקי, אוקי. איך? איך העובדה שהשלטון הדיקטטורי דפק לתושבים את החיים מתקשרת לבניין המפואר? איך?)
(וזהו, סיימנו עם המקום השישי, אגב.)

ניתוח הציטוטים
אין לי כל כך מה לנתח, כי כבר פירטתי על עניין הנחמדות והרחמים מוקדם יותר.
אז מעבר ישיר למקום החמישייי

****
המקום החמישי

על טמטום וכפייה מ.י.נ.י.ת מוסתרת

הקדמה
אני מעתיק לכם כאן סיף מחוקת ה.או.נ.ס בישראל, כדי להעביר את הציטוט. הנה:
בחוקי מדינת ישראל, א.ו.נ.ס הוא עבירת מ.י.ן הכוללת החדרת איבר מאיברי גופו של אדם או החדרת חפץ כלשהו על ידי אדם לאיבר מ.י.נ.ה של האישה, ללא הסכמתה החופשית...
אוקי, אומנם הציטוט הזה מהחוק לא ממש מועיל לי לציטוט הבא שאני הולך לפרסם, אבל שיהיה.
הנה הציטוט מהספר:
(גם כאן זה ערוך, אגב.)
"אסור לך לגעת בי. אסור." העיניים שלי קבועות בדלת.
הוא קם. "למה לא?" (בן אדם, מזה משנה למה לא?! היא פ.א.ק.י.נ.ג אמרה לך לא לגעת בה. אין לך אפילו זכות לשאול למה.)
........ הוא שולח יד לזרוע שלי ואני מתחמקת.
"למה?" הוא שואל. (שוב?!?!)
"אתה לא מכיר אותי." אני אומרת לו.
.......
"אנחנו שני האנשים החיים היחידים במקום הזה ואת רוצה להתרחק גם ממני?" (וואו, וואו. אוקי. יודע מה? להבא, כשאהיה עם מישהי בחדר לבד, אגע בה, כי אנחנו לבד. NO)
אני עוצמת עיניים ומתמקדת בנשימה. "אתה יכול לדבר איתי. רק אל תיגע בי." (למה היא בכלל צריכה להגיד את זה כל כך הרבה פעמים? לעזאזל)
שבע שניות של דממה מצטרפות לשיחה. "אולי אני רוצה לגעת בך." (אתם רואים, אנשים? זאת כפייה מ.י.נ.י.ת. היא הבהירה לו, שהיא לא רוצה שהוא ייגע בה. מה הקשר שהוא רוצה? היה לי כל כך מביך לקרוא את הקטע הזה. בייחוד שהסופרת לא התעכבה על העניין, לא התייחסה להתנהגות שלו כהתנהגות כפייתית מבחינה ס.ק.ס.ו.א.ל.י.ת. איזה מן ספר נוער זה?).

***
עד כאן למקום החמישי.
אני מתחיל להתעייף, כאן, חברה.
יש כבר תשעה עמודי וורד לביקורת הזאת.
ולכן...
אני קוטע את התחרות באמצע, כי אני אפילו לא מאמין שמישהו קרא בכלל את הביקורת עד עכשיו.
ולכן אומר במהירות שהתרגום מזעזע, הדמויות גרועות, הדיאלוגים אידיוטיים ילדותיים נורא, והספר פשוט... גרוע.\
אני חושב שסיימתי עם ספרי נוער בסגנון... לנצח.
ואם רק, אם רק, הספר הזה היה נופל לידיים של סופרת מוכשרת, שלא הייתה לוקחת כל פרט אפשרי מספרים אחרים ומכניסה טיפת ייחודיות משלה, אלא לידיים של סופרת מקורית עם כתיבה טובה...
זה היה מופלא.
אבל נפץ אותי הוא ספר דביק ומגעיל, ילדותי ומנופח, וקשה לי מאוד להבין למה כל כך הרבה אנשים אהבו אותו.
אני סיימתי כאן.

רק, מילים אחרונות: אני עובר תמיד על הביקורת, אבל אני מניח שיש מלא שגיאות כי היא מאוד מאוד מאוד ארוכה.
וכל הכבוד למי שקרא אותה עד הסוף. למרות שאני די בטוח שאף אחד לא סיים לקרוא אותה.

אוקי, ביי ביי.
אה, ועוד משהו.
אני לא בת.
אני חייב להבהיר את זה כי לא מעט טועים.
התמונת פרופיל שלי היא לא אני.
היא מישהי מפורסמת.
לא משנה.
ביי.

אוקי, פתאום קלטתי שלא עשיתי את הדבר המתבקש.
אז לביקורת הזאת קוראיםםם

נפץ את נפץ אותי

אז כן. אולי ציפיתי שהוא יתנצל. ואם לא יתנצל, לפחות יגיד משהו, כמו, אולי- "סליחה אור, סליחה שנעלמתי לכמעט שנה וחצי ושיקרתי לך בוואטסאפ שאני חולה למרות שידעתי שאתה לבד, ולמרות שאתה יושב עם ילדים בהפסקות, אתה עדיין לבד, ואני יודע שאתה בחיים לא היית עושה לי את זה, ואני חרא, חרא, חרא, חרא, חרא."
ואני יודע, היה מטופש מצידי לייחל למשפט כזה מתרפס. הרי, גם הוא שקוע במאבק, לא? אולי מאבק שהוא לא מבין בעצמו, אבל מאבק.
כולנו חיים בתוך הקרבות הפנימיים שלנו, מתפלשים בתוך הזבל שנקרא המחשבות שלנו, הפסימיות שלנו, נאבקים בשגרה היום יומית המציקה, המעייפת, בין אם היא מסתירה מכולם שהיא לסבית ושהיא מאוהבת במורַה למתמטיקה שלה, או שהוא מסתיר מההורים שלו שהוא התחיל לעשן, או שהיא נאבקת בדמעות המעקצצות בעיניה כשהיא רואה את תלוש המשכורת הדל או כשהוא מתכחש לציון הנכשל הצפוי מראש.
לכולנו, ילדים ומבוגרים, יש לפחות בוהן אחת בתוך הבוץ. יש כאלו עם רגל וחצי בבוץ, ויש כאלו עם חצי ציפורן. אבל הבוץ הזה, הבוץ המקולל הזה, הוא המאבק שלנו, המאבק היומיומי שלנו.
הרבה פעמים אני תוהה כמה אני שקוע בתוך הבוץ. חצי בוהן, או מכוסה עד הצוואר?
אני אף פעם לא בטוח.

אבל רגע.

לפני שאמשיך בענייני הבוץ המקסימים, אני חושב שאני צריך להסביר משהו.

תקופת היסודי הייתה תקופה מדהימה ברובה עבורי, הן בציונים והן בחברים.
הביטחון העצמי שלי היה בשמים והבוץ הדביק היה יבש כמו המדבר.
שום דבר לא היה יכול להתקלקל.
ואז הגיעה כיתה ז', התקופה עם השינויים הדרסטיים שחלים בך וחלים במי שסביבך. ילדים שאהבתי מאוד בתקופת היסודי השתנו, ואני מצאתי את עצמי בתוך בועה של ארבעה נערים- אני ועוד שלושה חברים טובים, שכמו אוכסנו בתוך קופסאות שימורים במיוחד בשבילי. וזה היה נהדר. היה לי במי להיאחז בזמן בית הספר, כמו שהייתי רגיל.
ואז הגיעה ההודעה הראשונה.
אחד משלושת החברים שלי, שהכרתי רק בתחילת אותה שנה עוזב. עוזב לקנדה, ומשאיר אותי רק עם עוד שני ילדים שבאמת קרובים אלי.
והוא עזב.
הייתי שקוע בבוץ כבר עד הברכיים.
בדיוק שנה אחר כך, הגיעה ההודעה השנייה.
החבר הכי טוב שלי מאז כיתה ב' עוזב, עוזב גם הוא. לאירלנד. תקופה של שנה שעלולה להימרח עוד הרבה זמן אחרי.
והייתי כבר שקוע בבוץ עד למותניי, והמאבק נגד השקיעה המהירה נחלש.
כמה חודשים אחר כך, הגיעה הודעה שלישית, בצורה לא הודעתית בעליל- החבר הטוב (והאחרון שנשאר לי) חולה והוא בבית חולים.
אחרי שבועיים נודע לי שהוא הבריא. אבל לא, הוא לא חזר לבית ספר.
שנה עברה מאז, והוא עדיין לא חזר ללמוד. הוא יושב בבית, בריא כמו שור, אבל לא חוזר.
לפני חודש פגשתי אותו בספרייה של בית הספר. "משלים עבודות", הוא אמר. הוא נראה כמו שנראה פעם, והתנהג כמו שהתנהג פעם- ודיברתי איתו. הברזתי משני שיעורים בשביל לנסות לשכנע אותו לבוא איתי לכיתה. אבל הוא לא בא. אחרי שעה וחצי הוא החל לחייג מספר, קם מהכורסה האדומה והתחיל להסתובב ברחבי הספרייה, כתפו מצמידה את הנקסוס 4 שלו לאוזנו, נראה עצבני משהו.
"תבואי לקחת אותי." הוא סיים את שיחת הטלפון הפתאומית, לקח את התרמיל שלו, ומבלי לומר כלום יצא מהספרייה.
והוא הלך.
הוא הלך הביתה בלי לומר מילה.
והייתי שקוע בבוץ עד הצוואר.

***
אתם יודעים, אני חושב שאפשר לראות איך, אם בכלל, אנשים מתמודדים עם הבעיות שלהם. אפשר להבחין בכך בצורת הדיבור שלהם, בפרצופים שלהם, במגננות שלהם.
הדבר המרגיז בזה הוא שאיכשהו, אנשים אחרים אף פעם לא נופלים. תמיד יציבים.
ורק אני, הבוץ שלי עולה ויורד, יורד ועולה, והמאבקים שלי, נחלשים ומתחזקים, מתחזקים ומתחלשים, כאילו אני במסלול בלתי נגמר של רכבת הרים לא צפויה, מטלטלת.
***
שנותיו הראשונות של טיילר מילר בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים היו לא משהו.
לא משהו בכלל.
הוא היה שקוף- חוץ מחבר גיק אחד שלו, הוא היה לבד.
ואז, בניסיון להיות "מגניב" הוא עשה גרפיטי על אחד הקירות בבית הספר, ונגזר עליו לעשות עבודות צביעה יחד עם עוד שני נערים עד סוף הקיץ.
במהלך העבודות, טיילר הופך לשרירי וחתיךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך הורסססססססססססססססססס אומייגעגע (בנוגע לדברים האלו, בהמשך) והוא מכיר את אחת מהמקובלות שגם היאאאאאא חתיכהההה הורסתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת והוא רב עם אח שלה שגם הואאאאאאאאא חתיךךךךךךךךךךךך הורסססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססס ו-...
אוקי, אני אפסיק.
בכל מקרה, בגלל השרירים שלו ( /: ) טיילר הופך למקובל ומשיג בת העשירים היפהפייה, בת'אני, שלא רק שהיא יפהפייה, היא יפהפייה מתוסבכת.
וכשאני אומר מתוסבכת, אני מתכוונן ל- מתוסבכת.
אלכוהול, סקס ודברים מקסימים בסגנון.
לטיילר גם יש בעיות עם אבא שלו, בן אדם לא נחמד בעליל, ועם אחותו, נחמדה בעליל אבל יוצאת עם החבר הכי טוב של טיילר.

אז, כן. אני מניח ששמתם לב של- "מסובך" אין סיפור עוצמתי כמו, למשל, "דברי", שנכתב גם הוא על ידי לורי האלס אנדרסון, סופרת שספריה בעיקר נוגעים בקשיים בגיל ההתבגרות בעדינות וברגישות ופורסים את המציאות בצורה הנכונה והריאליסטית ביותר מלבד דבר אחד-
האמריקאיות.
כן.
גם דברי וגם מסובך הם אמריקאים. גם מוצא אמריקאי, אבל יותר מהמוצא שלהם הם אמריקאים.
דמויות יפהפיות ומן מציאות מתוקה-חמוצה וצבעונית וורודה.
לאחר בירור, מסתבר שזה באמת ככה- האמריקאים האמיתיים באמת חיים בסרט. ידידה אמריקאית שלי אישרה את זה.
הם באמת ככה.
אבל בדברי, למשל, זה הפריע, אבל רק קצת- הסיפור המרתק כיסה אותו.
אבל כאן, סיפור שגרתי ביותר- זה בלט הרבה יותר. ולי, בתור ישראלי, היה יותר קשה להבין ולקבל את ההתנהגות שלהם, התנהגות שכביכול רואים רק בסרטים.

לסיכום בנוגע להמלצה- טוב, המלצה. אני לא ממש יכול באמת להמליץ עליו למישהו.
נופיר, למשל, לא תאהב את זה. רוב הקוראים לא יאהבו את מסובך, אני מניח. אם אתם רוצים באמת ספר שצועק "טוב!" תקראו את דברי. אבל את מסובך...? רק אם יש לכם מחסום קריאה. זה ספר מאוד משחרר.

אז כמו שטיילר נאבק בחברה שלו ובאבא שלו ובבוץ המעיק שמכסה אותו, אני נאבק, נאבק, ויודעים מה?
אני מתחיל לנצח.
אני מתחיל ללמוד לשים לב מתי אני מתנפל על אנשים בלי סיבה (אהם ריין) וגם מתנצל על כך. אולי יום אחד אפסיק עם זה לגמרי, עם ההתנפלויות.
סוף סוף אני גם מודה בטעויות.
והלוואי שאלמד להסתפק במה שיש, ולשחרר את החברים שעזבו ולתת לילדים החדשים שרוצים להיות איתי להיכנס לחיים שלי, גם אם לא בטוח שזה ילך, וגם אם יש מצב שבסופו של דבר שוב יהיה לבד.
זה יהיה הניצחון הכי גדול שלי.


נ.ב- את החלק הראשון של הביקורת כתבתי במחברת ה- "להיות או לא להיות- זאת השאלה" שלי. מחברת שאני משתמש בה למירמורי 2 לפנות בוקר, ואז אחרי שקראתי את מה שכתבתי במחברת הזאת אמרתי: "אוקי, מסיבה לא ידועה זה מזכיר לי את דברי" אז הקלדתי את זה למחשב וערכתי קצת כדי שזה יהיה יותר נעים לקריאה, והורדתי את החלקים האישיים יותר.
אז רק רוצה להבהיר שאני לא בן אדם דיכאוני כמו שזה נראה, ממש לא, אין לי מחשבות אובדניות או כל דבר 100מם בסגנון.
וזהו.
מקווה שאהבתם את הביקורת.
כל מה שנשאר לכם לעשות זה לנצח בקרבות שלכם, ולהחליט אם לקרוא או לא לקרוא את מסובך.


ביי 
אור,
09/10/2015