ביקורת ספרותית על The Fault In Our Stars מאת John Green
ספר לא משהו

---

במהלך העבודה עם עורכת מהקיבוץ על ספר שכתבתי בכיתה ו', הספקתי ללמוד כמה דברים. אני אתן את הדוגמה שהכי רלוונטית לביקורת הזאת:
הדברים הכי חשובים בספר הם הפרק הראשון והפרק האחרון. שניהם חייבים להיות סוחפים ולגרום לספר להמשיך לקרוא בשקיקה.
אין ספק שג'ון גרין טוב בזה. לפחות בנוגע לפרק הראשון.
בעזרת משחק מילים ודמויות כובשות הוא מצליח לסחוף אותך, לגרום לך להמשיך, ואז בשלב מסוים זה מרגיש מאולץ מידי, מלאכותי מידי...
ואז
הכל
מתרסק.

או לפחות אצלי.
כי ילדה מהכיתה שלי מאושפזת בהרדמה מלאה מעל ארבעה חודשים, לא מסוגלת ללכת או לדבר ואוכלת בעזרת צינורות סיליקון שיוצאים מעמוד שצמוד למיטת החולים שהיא שוהה בה כל כך הרבה זמן, הוריה חסרי אונים ורק יכולים להתפלל שזה ייגמר בטוב, להתפלל לכל אל שעולה בדעתם

כי עוד ילד מהכיתה שלי, אחד מהחברים הטובים שלי, לא בבית ספר כבר חודשיים בגלל חיידק בבטן שגורם לו לכאבים מטורפים שמגיעים בגלים שגורמים לו לקרוס על הרצפה ולהקיא

כי ילדה בשכבה מעלי אובחנה כחולת סרטן העצמות לפני שנתיים והולכת עם כובע צמר כדי להסתיר את ראשה החלק והמבריק

כי סבתא רבתה שלי נפטרה מסרטן העצמות

כי המוכרת המקסימה במכולת בקיבוץ מפוצצת בסרטן, כל איבר ואיבר בגופה, ואם... אם... אם יקרה לה מישהו, היא תשאיר אחריה ילד חייכן ומצחיק בכיתה ז', אבא מאושר לא פחות, ובית חדש שיעמוד ריק, וחצי מיטה זוגית שתחכה לגופה שיחמם אותה

כי כל מה שנשאר זה להתפלל, להתחנן, להתפלל, להתחנן.
כי זה רודף אותנו, זה מקיף אותנו, זה בכל מקום.

וכאן מתחילה הבעיה שלי עם אשמת הכוכבים.
אני מרגיש שעשיתי עוול לספר הזה. שקטלתי אותו לשם הקטילה, לשם ההליכה נגד הזרם.
בכל אופן.
אני לא אוהב את הספר הזה. אני אומר את זה מראש, לא שיניתי את דעתי עליו. אני רואה בו את מה שראיתי לפני שנתיים כשכתבתי עליו ביקורת מעוררת רחמים עם שלושה כוכבים.
עכשיו אני אפילו נותן לו שניים.
אז למה, בעצם, אני עושה עליו ביקורת חדשה? מה גרם לי לעשות את זה?
טוב, הלייקים.
לא, לא באמת.
החלטתי לכתוב עליו ביקורת מחודשת כי נקלעתי לוויכוחים רבים לאחרונה לגביו ולגבי ג'ון גרין באופן כללי.
אז תרשו לי לחזור לפתיחה הדרמטית שלי.
אתם יודעים מה כל אחד מהאנשים האלה מרגיש?
אומנם אני לא קורה מחשבות, אבל אני יכול להבטיח לכם ש:

הילדה שלא יכולה ללכת ולא לאכול ולא לדבר לא צוחקת בראשה על העובדה שבגיל 14 היא כמו תינוקת, צריכה ללמוד הכל מחדש

החבר הטוב שלי שסובל מכאבי בטן לא מגחך בגלל שהוא מרגיש כאילו הוא חווה עצירות של חודשיים

הילדה שחולה בסרטן העצמות לא מתלוצצת על העובדה שהעצמות שלה קמלות באיטיות, כאילו היא מזדקנת בגיל 15, לפני שהספיקה לחוות את מה שבן אדם אמור לחוות

סבתא רבתה שלי... אוקי, לא חווה כלום. אבל היא גם לא התלוצצה על הסרטן שלה, בזה תהיו בטוחים.

כי המוכרת לא שמחה מזה שאולי כבר עכשיו (חס וחלילה) היא תותיר אחריה משפחה צעירה שתחיה ללא אם (שוב, חסר וחלילה)

ומה הייזל גרייס מרגישה?
מה אוגאסטוס ווטרס מרגיש?
האם זה ריאליסטי?
האם זה הגיוני?
או שזאת בכלל מניפולציה רגשית?
אז ככה.
אני לא קונה את עניין הציניות של הייזל גרייס ואוגאסטוס. לא קונה.
כל מה שאני רואה בזה זה בן אדם עם משקפיים מקליד במהירות במחשב ומדמיין איך לגרום לקוראים להתחבר לדמויות ברמה המקסימלית, ושתזדיין האמינות, כי מי ישים לב לעובדה שנערה בת 16 חולה סרטן סופני מדברת על חופש על בחירה ועל אופטימיות שגם אני, ילד שלכל הדעות, אופטימי ביותר, לא יעלה בדעתו.
ושנער בן... 18? 17? חסר רגל יתחמק מההורים שלו וילך לחפש אהבה במקום להישאר עם ההורים שלו ולדאוג שיישאר ממנו משהו.
ואני לא יודע.
לא יודע למה אני שמתי לב לדברים האלו.
אולי כי אני לא סובל קיטש או כי אני לא סובל את הדמויות שם, שבאיזשהו מקום היו כן מושלמות מידי, וכן בוגרות מידי.
כן, נער שמאמין שהייזל גרייס היא נערה בת 16 שמתנהגת כמו מכורת שייקספיר בת 30.
כמו כן, לא יכולתי לסבול את תקיעת הקיסמים הבוטה שג'ון גרין תקע בעיניי.
רק כדי לסחוט עוד דמעה, עוד אחת, עוד אחת.
הספר הרגיש לי כמו תמונה אפורה ומושקעת שמישהו צייר בכישרון רב, ורגע לפני שתלה על קיר התערוכה בגאווה, שפך קד של דיו ורוד וצבע את הציור מחדש, ובאיזשהו מקום... הרס אותו.
ואולי אין לי זכות להגיד שנערים חולי סרטן או אנשים חולי סרטן באופן כללי לא יהיו.... ציניים כל כך לגבי המחלה הסופנית שהם חולים בה.
אבל הי, גם לג'ון גרין לא היה סרטן. האם לו מותר להתייחס לזה בצורה כזאת?
האם מוסרי שבן אדם שלא חווה על בשרו מעולם דבר כזה, יהפוך את העניין לדבר כל כך אמריקאי ומקסים?

אני לא יודע.
מה שבטוח, שאותי זה לא קנה.
אבל כנראה שמשהו לא בסדר אצלי, כי הספר הוא רב מכר מטורף וג'ון גרין הצליח בגדול, הן בביקורות והן במכירות.
כל הכבוד, ג'ון גרין.
נתראה בספר הבא.



או שאולי לא.

» ביקורות נוספות של אור
» ביקורות נוספות על The Fault In Our Stars