1. הינשא אלוקים

הינשא אלוקים התגאה על אויביך אל תחשוש פן ירום לבבנו עלייך
המועד בו בחרת להקיז את דמנו נשמע היטב בקול חד, מרטיט לבד

למשענת קנה רצוץ לא נביט, להבטחות אדם לא נשמע
אך מה מעכב אותך? מדוע לא תפתח את האדמה לצוד את בני המן הרשע?

עקבינו חשוף לנחש המזדנב במחשכיים
ליבנו כמים מפני גוליית העומד בשעריים
בשמך הוא קורא מלמד עמים כזבים ובלב חורש רע לש את האמת והמחשבה
עד מתי יחרף את שמך? עד מתי תשתמש בו כשוט על ילדייך?

נכתב לפני שנה ו-5 חודשים

2. המשכתי את פאנפיק הארי פוטר מוזמנים לקרוא!

פרק מספר שלושים בו הארי סולק מהוגוורטס.

https://www.wattpad.com/1416922033-%D7%A4%D7%90%D7%A0%D7%A4%D7%99%D7%A7-%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%99-%D7%A4%D7%95%D7%98%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-30-%D7%94%D7%AA%D7%97%D7%9C%D7%94-%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94

נכתב לפני שנה ו-8 חודשים

3. כמעט מורה ממורמרת

שלא יעבדו עליכם- לא מקבלים כל אחת שיש לה דופק, המנהלים לא הופכים כל אבן כדי למלא את החוסר והחינוך לא נפגע בגלל ה"קריסה" של המערכת. שנה שלמה - כן, מהשנה שעברה - אני שולחת קורות חיים, מצלצלת לבתי ספר , נוסעת רחוק באוטובוסים, הולכת לראיונות , נותנת את הכי טוב שלי מציעה אפילו חינוך ומשרה מלאה מתפשרת על כל מה שנראה לי כביג נו נו כדי להיות כמה שיותר "בעלת דופק שיודעת עברית מספקת" אז שיראו שאני כאן , זמינה ומוכנה למלא את החוסר הנוראי שעומד לייצר קטסטרופה אני פאקינג ישו ממין נקבה שמוכנה לזבוח את עצמה על שליחות תיקון העולם ושלא תחשבו שאין מאחורי תואר מפונפן בהחלט יש שחור על גבי לבן נכתב שסיימתי תואר ראשון באמנות מטעם מכללה ^שם מפונפן* בירושלים אז הו-ריי לי אבל נראה לכם שלמנהלות היה אכפת? בדיוק להפך. זלזלו בי , הגחיכו את הניסיון שלי , הרימו גבה על כל דבר שאמרתי ובגדול - הציבו בפני חומה פעם אחרי פעם!!

ראיון להמחשה-
מנהלת: יש לך ניסיון בהוראה?
אני: כן, במסגרת התואר לימדתי שנתיים גם ביסודי וגם בתיכון.
מנהלת: (בחיוך מתקתק מתנשא של - אוי איזו חמודה) שמעי, נכנסת לכיתה ,נכון, אבל זה לא נחשב כי היית רק סטודנטית.
לימדת בנים , בנות או מעורב?
אני: בנות.
מנהלת: הממ זאת בעיה..הבנים יותר בעייתיים את יודעת.
אני: השיטות הן אותן שיטות.
מנהלת: (מהנהנת כמו ציפתה לתשובה הזאת) אז מהן השיטות שתשתמשי בהן לניהול כיתה?
אני: עונה תשובות באריכות עם נימוקים ברמה שלא תבייש פסיכולוגית ילדים.
המנהלת (קוטעת אותי בגסות): את נראית לי צעירונת, נחמדה מדי. אני לא חושבת שתצליחי לנהל כיתה.
אני: (המומה) למה את חושבת שלא אצליח? לא הייתי כאן אם הייתי חושבת שזה לא מתאים לי.
המנהלת (מצחקקת במבוכה): לא, אני בטוחה שזה..אממ טוב, אם את חושבת שתצליחי כל הכבוד.
אני רוצה למות מבפנים באותו רגע. היא גורמת לי לפקפק בעצמי כאילו אני באמת ילדה חסרת ניסיון וכלים וידע ובאה "לעבוד" עליה שיש לי משהו להציע.
אני רוצה לקום וללכת , אני מרגישה שבמוח או יותר נכון בלב כבר עשיתי את זה בזמן שגופי הפיזי עדיין יושב שם מול האידיוטית הזאת - אני חייבת לקום וללכת! למה שאשאר כשהיא כבר החליטה מיד שאני לא "מספיקה" לה? אני כמעט אומרת את זה אני כמעט מצילה את כבודי הנרמס אבל מחליטה שאולי , רק אולי הפעם זה יצליח לי. אני ממשיכה לשבת בנינוחות מזויפת וכמענה - נגד מעבירה את השאלות אליה כמו לרמוז לה - גם אני בוחנת אותך, גברת. אולי המקום
הזה הוא גיהנום בתחפושת של מקום תעסוקה בטוח? גם את יכולה לעבוד עלי במשחק הזה ואני צריכה לגלות , דרך התשובות שלך, אילו קלפים את מסתירה.. ואת יכולה להסתיר הרבה. את נראית נחמדה , את נראית אחראית, אבל אני חשדנית - אוקי , אני לא אבל אני חייבת להראות לך שגם לי גם יש דרישות אני לא שטיח שאת יכולה לדרוך עליו והוא יעופף באוויר בשבילך, צאי מהסרט שאת חיה בו!
אני: יש לכם כיתת אומנות, עם ציוד? יש לכם ליווי למורים חדשים?
המנהלת (מחייכת בשביעות רצון): ברור, יש כאן הכל, מה זאת אומרת? אנחנו דואגים לצוות המורים שלנו.
אני (לוחשת בשקט כדי שהיא לא תשמע): אוהו אני בטוחה שאת "דואגת"..למי שצריך..
המנהלת: טוב תראי אני צריכה לבדוק ככה כמה דברים (משפט מכובס ל-אני צריכה לבדוק כמה דברים אוכל לעשות כדי למצוא מישהי יותר מרשימה ככה אוכל להפטר ממך בהודעה מהירה של - מצטערים לא מתאים לנו) ואם זה יהיה רלוונטי (אם נאלץ להתפשר עלייך) ניצור איתך קשר.
אני (קמה ומחייכת חיוך מזויף סגנון ג'ם קארי): בסדר גמור, תודה רבה.. אשמח אם תצרי קשר.

עכשיו , גם כשהיו לי ראיונות נוראיים כאלה תמיד יצאתי משם בתחושה אופטימית מלאת הכחשה, קצת כמו חומר כימי במוח שממלא את הגוף תחושה חיובית והמוח נותן לזה צידוקים - אמרת את כל הדברים הנכונים, הראית בטחון, מצאת פתרונות טובים לסימולציות שנתנו לך (אולי תתקלי בהם כמורה), כך שבעצם - למה שלא יקבלו אותך? כל המילים הכנות מדי, חוסר האמונה שהביעו בך? זה רק זה - כנות מוגזמת..דאגה למערכת..חשוב להם לדעת שאת מתאימה לתפקיד..זה לא אישי וענית בדיוק כמו שצריך, בדיוק כמו שאמורים להגיב כדי להעלים הנחה מוטעית.. או רושם ראשוני מוטעה? לא משנה, זה הינו הך. חוץ מזה, יש מחסור במורים..לא?

עוד כמה ימים תפתח שנת לימודים חדשה ואני בחוץ, לא חלק, דחויה, מאלה ש"נפלו בין הכיסאות". בכתבות בעיתונים לא מפסיקים להרים מודעות לבעיות
הכוללות ילדים דחויים, ילדים שחוו חרם, ילדים שחווי בריונות ברשת, ילדים שלא ראו אותם , אכזבו אותם, לא אמרו להם שהם שווים מספיק, לא האמינו בהם ובכך "גזרו את דינם" וגם על המורים לא חסר. הם קרבנות , הם "מלאכים טובים" שנותנים הכל עד שזה כבר לא אפשרי, הם "ראויים ליותר" , הם בורחים בצדק, הם נלחמים על הזכויות שלהם הם והם והם. מה עם אלה שלא זכו להיכלל בקבוצת ה-הם הזאת!? למה אף אחד לא עושה כתבות על הסטודנטים ועל הקושי שלהם להיכנס למערכת מלכתחילה?! למה אתם משקרים לציבור ומטעים אותו שאין סינונים במערכת החינוך וש"מקבלים כל פרחה מהרחוב"?!

ובקשר ל"קריסה" של המערכת..אם כל היסודות בנויים רעוע לפעמים עדיף שהבניין יתמוטט כמה שיותר מהר כדי שיוכלו לבנות אותו מחדש.

נכתב לפני שנתיים ו-1 חודשים

4. העלתי פרק נוסף בפאנפיק שלי על הארי פוטר

מוזמנים להעביר את הצום בכיף:


https://www.wattpad.com/1366944504-%D7%A4%D7%90%D7%A0%D7%A4%D7%99%D7%A7-%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%99-%D7%A4%D7%95%D7%98%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-25-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99/comment/1366944504_a942253e140bf7fa64798605741fe136_1690466799_bb913e1eea

נכתב לפני שנתיים ו-2 חודשים

5. פרק 17 עלה!

https://www.wattpad.com/1290901311-%D7%A4%D7%90%D7%A0%D7%A4%D7%99%D7%A7-%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%99-%D7%A4%D7%95%D7%98%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-17-%D7%A9%D7%99%D7%A8-%D7%94%D7%91%D7%95%D7%A6%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%AA/page/3

נכתב לפני שנתיים ו-10 חודשים

6. פרק 15 פאנפיק הארי פוטר עלה!

https://www.wattpad.com/1276680165-%D7%A4%D7%90%D7%A0%D7%A4%D7%99%D7%A7-%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%99-%D7%A4%D7%95%D7%98%D7%A8-%D7%91%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-15-%D7%9B%D7%95%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%9C-%D7%9E%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D

נכתב לפני 3 שנים

7. פרק 13 הועלה!

מוזמנים להתחיל: https://www.wattpad.com/user/NINA4M112

עדיף מפרק ראשון:)

נכתב לפני 3 שנים ו-1 חודשים

8. אשמח אם תקראו ותכתבו לי מה דעתכם

הי אני כותבת פאנפיק הארי פוטר בהמשכים, אשמח אם תקראו ותכתבו לי מה דעתכם!

https://www.wattpad.com/myworks/318107003--

נכתב לפני 3 שנים ו-1 חודשים

9. פאנפיק הארי פוטר

הארי התעורר בבהלה לקול הגשם הנוקש על זכוכית החלון. לרווחתו , נוכח שהוא נמצא במיטתו שבמגדל גריפינדור ולא בבית הקברות מוקף בוולדמורט ואוכלי המוות.הארי מיצמץ , בוחן את ערנותו ושביב תמונה של מסדרון ארוך מוביל לדלת הבהב במוחו וכבה. חלמת חלום רע, אמר לעצמו, תרגע ותחזור לישון אך כמעט מיד חש הארי את אי הסבירות שכך אכן יעשה. מוחו חזר על הבקשה, מורגל בכך ששנתו מופרת על ידי עקצוץ בצלקת אך עתה, בניגוד למקרים קודמים בהן שמח לשוב ולשקוע בשינה בטוחה מסיוטים, נשמעה ההוראה חסרת היגיון כמו לבקש מדאדלי להפסיק לצפות בטלוויזיה וללכת לשטוף כלים. עירני מדי הארי יצא מהמיטה, מתכנן לחפש מטלת שיעורי בית שהזניח בשבוע האחרון על מנת לשפר עד הבוקר, ולפתע הבחין שמיטתו של רון ריקה. מבט מהיר אל הקצה השני של החדר גילה לו שגם נוויל איננו. שיימוס ודין נסעו לחופשה כל אחד עם בני משפחתו , מיטותיהם היו ריקות מזה שבוע, אך לאן נעלמו רון ונוויל? מודאג ,הארי הביט בשעון. על שידת מיטתו השעון הפיץ אור קלוש והורה על - 2:34 לפנות בוקר. רגליו הוליכו אותו לחדר המועדון. רק באמצע גרם המדרגות קלט ששכח לקחת את השרביט שלו ועלה חזרה למעלה, משתדל להיות שקט ככל האפשר. החדר היה חשוך כך שלקח להארי כמה שניות להתרגל לחשכה ולמצוא את שרביטו אך בדיוק כשהסתובב לצאת מהחדר שמע קול צעדים מטפסים במדרגות וקול לוחש-"ששש ראיתי אותו עולה במדרגות" “בטוח?” שאל קול נוסף , מרוגז . "שלא יעלם לנו". ידו של הארי הורמה אינסטינקטיבית, שרביטו מכוון אל הפתח. הוא עמד כך , קפוא בחשיכה, מביט בפסי אור מסמאים בלבן שהתקדמו לעברו. ליבו חישב להתפוצץ בחזהו והאור כמו טס ישירות אליו אך הוא לא היה לבן אלא ירוק ומבעד לקללת המוות וולדמורט חייך אליו חיוך בוטח , אפילו מזמין כאומר לו אתה רואה את האנשים הללו שהרגתי, את חלקם לא הכרת בגללי? אתה כאן, בבית הקברות, כדי לפגוש אותם. לא רצית להצטרף אלי , עתה תצטרף אליהם! שתי הדמויות התקרבו עוד יותר , נכונות לתקוף והארי חש את החלק האמיץ בלבו מתכווץ , מתכדרר לכדור ואז הופך לאבק. הנה, הוא היה טיפש מספיק כדי לחשוב שוולדמורט, שנכשל בקיץ האחרון, יסתתר איפה שהוא ועכשיו הוא נתפס לא מוכן. עירנות מתמדת ,הארי , עירנות מתמדת! איך הוא לא הבין את זה, איך הוא לא צפה את זה מראש? הרי כך עובד המזל הבוגדני , כשהוא נוטש הוא עושה זאת כהרף עין ודבר מה שחשבת שהוא מוחלט וודאי , מתגלה במהירות כלא כזה. עכשיו הוא ימות בצורה אגבית , מהירה, עלובה ממש כאן, במגדל גריפינדור בקו ההגנה האחרון – בית הספר הוגוורטס בראשות אלבוס דמבלדור שהחזיק עד עכשיו אך רק טבעי שיתמוטט בדיוק כפי שהתמוטט קסם ההגנה של אימו של הארי בקיץ האחרון , כפי שהתמוטטו ההגנות על מוחו בחודשים האחרונים והעיתונים יכתבו שהילד שנותר בחיים, למעשה, איכזב את החיים. תצלומים רבים מספור שלו ,של הארי, יתעדו את רגע מותו – הוא, בפיג’מה ילדותית שוכב פרקדן לרגלי מיטתו, משקפיו עקומים על אפו, הוא בתצלום נוסף, נראה כישן שינה ניצחית ומסביבו עשרות זרי פרחים שהניחו תלמידים וחברים שבאו לספוד לו , להנציח אותו..

"מה נראה לך שאתה עושה"? צווח קולו של רון, מעיר את הארי מהעולם המוזר בו שהה בדמיונו.
נויל עזר לרון להתרומם ממה שנראה כמו קללת אקספליארמוס שפגעה במקום בשרביט, בקוסם. רון
הועף עד קצה המדרגות קרוב במידה מסוכנת להתגלגל בהן עד רצפת חדר המועדון. הארי הביט בידיו הרועדות, המום, ופניו שיקפו את פניו של נויל שהביט בו כאילו זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותו. “סליחה,רון,אני לא יודע איך..” איך הופעת פתאום במקום וולדמורט הוא כמעט אמר אך הצליח לעצור בעצמו (כנראה חלק מסוים ממוחו עדיין עבד כראוי) והוא מצא עצמו פשוט מנענע בראשו כלא מאמין.
"מה חשבת שאנחנו, אוכלי מוות? יכולתי לשבור זרוע!”
"אני מצטער,לא הבנתי למה אתם לא במיטות”
"אז חשבת שחטפו אותנו ואתה צריך לבוא להציל אותנו?” הלעג בקולו של רון חתך את הארי כמו סכין. הוא זיהה את הטון, היה זה אותו טון בו השתמש רון בשנה שעברה אחרי המשימה בטורניר הקוסמים המשולש כאשר רצה להעמיד את הארי באור מגוחך. כעס ניצץ בהארי כמו נחשול אדיר הוא רצה לענות , לתקוף את רון חזרה , להגיד לו אתה לא יודע איך זה , אתה לא יודע עם מה אני מתמודד , להציע סיבה הגיונית יותר , מחמיאה יותר, למעשיו אך משראה את רון גונח מכאב ומתיישב, בעזרתו של וניל, על מיטתו בזהירות של אדם זקן, ויתר. בכל מקרה, בינו לבין עצמו חשב הארי שהוא מעדיף את הכוונות הנאצלות שרון מייחס לו גם אם הגחיך אותן מאשר את הסיבה האמתית למה שהתרחש. "צריך לבדוק שלא שברת משהו" מלמל נויל, רוכן מעל רון. “אם רק הייתי זוכר את הקללה לריפוי פציעות קלות.." “הנה, תן לי", אמר הארי בחופזה והתקדם לעבר רון , מצביע עליו בשרביטו – "אפיסקי..יותר טוב?" רון הנהן. בהפוגה שהשתררה הזדמן להארי להבחין בפרטים שקודם נעלמו מעיניו – הפיג’מה של וניל הייתה קרועה , אפילו באור הקלוש של אור הירח ניתן היה להבחין בכך. לא קרעים קטנים כמו מהזנחה אלא כאילו חתול מרושע הכריז מתקפה אכזרית על הפיג’מה עד שנפערו בה חורים גדולים מספיק כדי להכניס דרכם כדור קאפול ממוצע. הארי הביט ברון בגדי הלילה שלו סבלו ממתקפה דומה אך נשארו במצב מניח את הדעת לפחות בהשוואה לנויל. שניהם, רון ונויל התחמקו ממבטו אך הבעת פניהם הייתה עגומה. הן נראו מותשים , כאילו לקחו על עצמם משימה מהסוג שעולה על יכולותיהם בהרבה. נויל , שפתאום קלט איך הוא נראה למתבונן מהצד , הקיש בשרביטו כדי לפתוח את האור , הלך לארון שלו והוציא ממנו פיג’מה חדשה, שלמה לגמרי. אף אחד מהם לא אמר מילה בזמן שנויל התפשט, זרק את הפיג’מה הקרועה לגזרים אל תוככי הארון והחל ללבוש את הפיג’מה החדשה.

הארי, שבזמן הזה ניסה לשער מה קרה, הגיע למסקנה שנויל הסתבך בצרות כלשהן ורון ניסה לעזור לו. נראה ששניהם מנסים להילחם ביצור שהארי דמיין אותו כקטן ,פרוותי ובעל ציפורניים חדות מזה כמה לילות אך ללא הצלחה.. מדוע לא שיתפו אותו , את הארי? אולי רון שכנע את נויל לא לספר להארי כי חשש שהוא ירוץ לספר למישהו? לא, רון יודע שאני יכול לשמור סוד.. אולי רון לא רצה שאגנוב לו את התהילה , שלא אפריע לו להיות הגיבור? כדי שייהנה מכך שנויל יהיה חייב לו על עזרתו ורק לו באופן בלעדי.. כדי להוכיח לעצמו שהוא לא זקוק להארי על מנת לפתור חידות ותעלומות.. איזה צבוע, חשב הארי. רץ לעזרת נויל בהקרבה עצמית בלתי אופיינית לו רק כדי להיחשב גיבור ואח"כ מלגלג עלי בעודו מייחס לי את אותה תכונה שהיא , אם להיות לגמרי כנה, דווקא הולמת את האישיות שלי במידה רבה בהרבה משלו..נכון, אני מפורסם וזוכה להערכה גם בלי להתאמץ בעוד הוא חייב להפליג במעשי הגבורה שלו על מנת לזכות בהערכה וזה לא קל , הוא בטח מרגיש שקוף כמו ילד ביישן ליד ילד בולט ואנרגטי אבל הוא יודע שאני לא נהנה מזה ולא ביקשתי את זה אז למה הוא לא יכול פשוט להניח לזה? דבר כזה הייתי מצפה מסנייפ לזקוף לגנותי, לא מרון שאמור להיות חבר שלי ולא לשנוא אותי על מה שאין לי שליטה עליו. חוץ מזה, זאת הבחירה שלו לשים את הנקודה הזאת במרכז יחסינו ולהיקלע להשוואות. הארי קלט שהוא בוהה בנויל וחיפש נואשות מה לומר. “אז אהממ מה עשיתם לפני שתקפתי אתכם כמו משוגע?”

"זה לא עניינך", אמר רון בדיוק כשנויל אמר "אחד המדריכים הטיל עלינו משימה..” רון תקע בו מרפק והשתיק אותו. “איזו משימה?” שאל הארי. “זה שום דבר,באמת" מיהר רון לומר כנראה כדי למנוע מנויל להמשיך לדבר.“אחד המדריכים ביקש שנעזור לו עם איזו חיית מחמד חדשה שאימץ, באופן לא ממש חוקי..זה הכל. זה די מצחיק האמת, כמה שאנחנו לוקחים את זה ברצינות."
רון השתדל להשוות לקולו נימה מבודחת, כאילו כל הסיפור משעשע אותו, אך הארי הכיר אותו מספיק כדי לא להשתכנע. הוא הכיר מקרוב את כל שיטות העמדת הפנים של רון אותם נהג להציג לפני הוריו, בעיקר בפני אמו, כשניסה לחמוק מצרות. אבל בכל זאת..הקרעים שהרסו את הפיג’מה של נויל בהחלט יכולים להתאים לחתול גדול..או לנמר קטן או ל-”אריה? הסמל של גריפינדור”. נויל הנהן , נראה מלא הקלה על שהארי הבין לבד. "גור שהיה ממש חמוד עד שניסינו להכניס אותו לקופסא מונעת רעשים.. הוא ממש לא אוהב את זה בלשון המעטה וזה עוד לא הכל אממ..” נויל עצר לרגע, מציץ ברון, כאילו מבקש את רשותו להמשיך. רון משך בכתפיו כאומר תעשה מה שאתה רוצה אך במעמקי לבו הארי התמלא חשד שזהו רק זיוף של שיוון נפש ואם המצב היה מתנהל לפי העדפותיו של רון הארי היה נותר מחוץ לעסק. תתעלם, אמר לעצמו ותתרכז בסיפור של נויל. הארי הקשיב לסיפור של נויל בעניין, סיפור שהפתיע אותו לגמרי:

מתברר שנויל התעורר בזמן הלא נכון במקום הלא נכון (החלק הזה דווקא נשמע להארי הגיוני בהחלט) ותפס את המדריך ,"נדמה לי ששמו ברודי..או בראדלי?" בחדר המועדון עם גור אריות קטן אותו הבריח בדרך לא ידועה לתוך כותלי בית הספר. נויל ביקש לחזור לחדרו, להעמיד פנים שלא ראה ולא שמע שום דבר אך המדריך, שככל הנראה לא הכיר את נויל מספיק כדי לדעת שכך אכן יעשה, איים עליו והפחיד אותו בדרך כלשהי (בקטע הזה וניל גמגם כל כך שהארי לא הבין מילה מתוכן הדברים) ואז רון גילה את הגור והחליט לעזור “ואמרנו , טוב, למה בעצם לספר לך הארי? יש לך מספיק על הראש ולא רצינו-” בקטע הזה רון קטע את נויל ואמר "מתברר שהמדריך הזה ממש טיפוס , הוא איים על נויל שאם הוא לא יסתיר בשבילו את הגור ויטפל בו ואם ילך לספר לאחד המורים גם השותפים שלו לחדר יאכלו אותה." רון הביט סביבו ברחבי החדר "בדיוק חיפשנו אותו כשתקפת אותנו. ברודי הזחוח הזה שמזכיר קצת את השומר של רייבינקלו, אוהב להשוויץ בפני כל החברים שלו מהשנה השביעית. הוא עורך מסיבות עם האריה הקטן הזה ומבטיח לכולם שבקרוב גם יביא נחש וכשהם יגדלו יערכו בניהם קרב אמיתי. הוא מביא לנו אותו בשעות מאוחרות יותר ויותר.. לא ראית אותו נכנס לחדר, נכון? אסור שיסתובב ללא השגחה, מישהו עלול לראות אותו.”
"לא," אמר הארי. , "לא ראיתי שום גור אריות מסתובב כאן..רק המחשבה על כך.." הוא לא המשיך את המשפט כי חשש לומר את דעתו הכנה - שזה מגניב ברמות. הוא ידע שזה ישמע חסר רגישות. הנה הוא , מתלהב ממעשה לא חוקי שנכפה על חבריו ומסב להם טרדה ועוגמת נפש אבל הוא לא יכל לעצור בעצמו. לנגד עיניו נפרסה המסיבה כולה סרטים של אדום וזהב בכמה חדרים בקומות שמעליהם תלמידים מרחיפים את גור האריות , מחליפים את צבע הפרווה שלו מתמוגגים מהציוצים הקטנים שלו , מהרגליים הקטנות שלו ומבקשים להחליף את את חיית המחמד שלהם בגור אריות משלהם. והנה, נכנס לחדר תלמיד נוסף אך הוא לא לובש אדום וזהב אלא ירוק וכסוף ונחש קטן מתפתל בידיו. תלמידי סליוורין הגיעו. ההמון נפרס משני צדדיו של התלמיד הגבוהה, מפנה לו מקום והוא צועד עד מרכז החדר בו כבר הונח גור האריות..הוא שומט את הנחש לרצפה , לאט , בלי למהר , בתנועה מחושבת והקרב מתחיל..

אך לא היה להארי זמן לפתח את תמונת הדמיון הזאת כיוון שבדיוק באותו הרגע החדר עצמו הפך לזירת קרב. לרגע נדמה היה להארי , שהיה מבולבל לגמרי, שרון תוקף את נויל ונויל מנסה להתגונן אך שניות אחר כך קלט יצור תמנוני למראה מתרוצץ לכאן ולשם ברחבי החדר, מנסה לחמוק מזוויות ההנחתה של רון ובדיוק כשנראה שרון הצליח לדחוק את היצור לפינה וצעק "שתק" נויל צעק "פרוטגו" וחסם את הלחש. הארי הרים את שרביטו ובלי לחשוב צעק "שתק". היצור קפא ונפל בחבטה עזה מהמיטה של נויל מתהפך בדרכו לרצפה. “אל תפגעו בו", צעק נויל ורץ להרים את היצור כאילו היה זה טרבור , הקרפד האובד שלו, שאיבד את צורתו והפך למן תמנון מרחף קטן. אך לא היה זה טרבור זה היה יצור שהארי לא ראה מעולם גם לא בספרים ומבט מהיר עם רון גילה לו שגם רון מבוהל. “מה זה הדבר הזה , נויל?” שאל רון והחליף עם הארי מבט שאמר תהיה מוכן. אם הוא ישחרר אותו..
נויל נראה כעומד לפרוץ בבכי. “זה..זה לא כזה נורא , באמת. זה בסך הכל לכדן”.
"לכדן? שאל הארי. “מה זה?”
"הוא לוכד חלומות" , אמר נויל ורון התנשף לצידו. "לוכד חלומות? ואו, נויל..איך הצלחת להכניס אותו לכאן? זה יצור קסום ששואב חלומות וסיוטים ממוחות של בני אדם וקוסמים”, אמר רון להארי ואז שוב פנה לנויל. “אתה יודע שהוא מסוכן ,נכון? הוא לא רק שואב ממך זיכרונות רעים , הוא יכול גם לקחת ממך סתם זיכרונות, אולי אפילו למחוק אותם לגמרי.” ואו, זה מסביר הרבה חשב הארי. הוא רצה לשאול כמה זמן אתה צריך להשתמש בלוכד חלומות כדי שהזיכרונות שלך יהפכו מנקיים ובטוחים לעיסה דביקה ובלתי מובנת אך שמר את סקרנותו לעצמו. הוא יחפש בספרים בפעם הבאה שיהיה בספריה או פשוט ישאל את הרמיוני. בינתיים הוא שמע את עצמו שואל "איך באמת הצלחת להכניס אותו לכאן?” "לא הכנסתי אותו לשום מקום", אמר נויל ונראה קצת מעוצבן מהשאלה, כאילו העליב אותו ששניהם הניחו אוטומטית שהוא עבר על החוקים. "מישהו אחר הכניס אותו לכאן , מישהו עם יכולות קסם גבוהות בהרבה משלי, או שהוא פשוט נתקע כאן מלפני שנים אני לא יודע , באמת שאין לי מושג איך הוא נכנס רק שהוא הגיע כשקראתי לו”.. נויל הרים את ידו והצביע חלושות על ראשו "כאן. קראתי לו והוא הגיע."
"אוקי, זה לא משנה איך הוא נכנס לכאן או איך הוא הגיע אלייך”, אמר רון , "סלק אותו,הוא מסוכן".
"אני לא יכול", אמר נויל ונראה עצוב לפתע.
"למה לא”? שאל הארי.
"כי אני לא רוצה לזכור" אמר נויל והביט ברצפה. הארי נאלם, כאילו כל המילים הקיימות ביקום ברחו מראשו. מבט מהיר ברון גילה לו שגם הוא אבוד לגמרי. נויל מעולם לא דיבר על הטרגדיה המשפחתית ההיא, שפקדה את משפחתו והרסה אותה עד היסוד. הארי ידע שנויל סובל , בדיוק כמו שהוא , הארי, סובל אך הם מעולם לא דיברו על זה. הארי ונויל דיברו על כל דבר אחר בעולם – קווידיץ, אוכל, מטלות לימודיות , המרצים שלהם , עולם המוגלגים, בנות , הנשף שהיה בשנה שעברה, הלחץ והעומס של בחינות הבגרות המתקרבות, אפילו על תורת הצמחים יצא להם לפטפט פעם אחת , דבר שהארי התחרט עליו, אך בעקבותיו התרשם שנויל מצטיין בתחום. כשסיפר על כך מאוחר יותר לרון רון צחק וסיפר שבוקר אחד נויל אמר לו שנפגע מכך שנרדם בזמן שוניל הרצה לו על אופן הטיפול בצמח שנימפה שוועתית התנחלה בתוכו. אז הארי צחק אך עכשיו התבייש בעצמו על ההנאה הקלילה שחש על חשבונו של נויל ותהה למה אף פעם לא טרח לפתוח איתו את הנושאים החשובים. כי חשש לפתוח נושא שיחה "כבד" ולהעכיר את האווירה? או כי בעצם , בתוך תוכו, לא רצה לדעת? לפחות ההורים שלי מתים, חשב בעגמומיות, ואני יכול להכיר אותם דרך סיפורים של אנשים שהכירו אותם , ככה לזכור אותם ובסופו של דבר להניח להם , כי הם מתים. אני יכול להתנחם בכך שהם לא סובלים אך הוריו של נויל נותרו בחיים. איך הייתי מרגיש אם הייתי הולך לבקר את הורי בקדוש מנגו והם לא היו מסוגלים לראות אותי , להיות מודעים אלי, להשיב לי מבט תמורת מבט , חיוך תמורת חיוך? הארי חש צביטה של עצב בחושבו על נויל, גם מהסיבה הזאת וגם מכך שעתה נויל בוודאי חש בודד מאי פעם. בודד בספסל הלימודים, משדין ושיימוס יצאו לחופשה , בודד בחדרו בין רון להארי, בודד אולי גם בביתו , שהרי עם סבתו הארי היה בספק עם נויל מקיים שיחות נפש. האם זאת הדרך שגם הארי היה בוחר בה אלמלא הכיר את רון והרמיוני? לולא חש כה בטוח , מוגן, שייך בבית של הוויזלים? תחושה חמימה של הכרת תודה שטפה את הארי כלפי רון, כלפי מולי , כלפי ארתור, כלפי התאומים ,כלפי כל משפחת ויזלי. הוא התקשה לדמיין את העולם בלעדיהם. לא, אין לו שום זכות לשפוט את נויל. נראה שגם רון חושב מחשבות דומות כיוון שכשהוא מצא את קולו ופנה לוניל טון דיבורו השתנה , היה נעים פתאום, סבלני יותר. “תראה,נויל אני מבין אותך. הלכדן מעניק לך הקלה מסוימת אבל אנחנו לא יכולים לתת ללוכד חלומות לרחף בחדר שלנו, זה פשוט מסוכן מדי בעיקר כשהארי כל כך קרוב.. אתה מבין את זה , נכון?” כדי להראות שהוא מסכים עם רון ביצע הארי הנהונים נוגים אך חמורי סבר’ כאילו היצור דמוי התמנון הזה ממש מסכן את חייו או לכל הפחות את שפיותו, אך בעודו עושה זאת תהה למה התכוון רון כשאמר "בעיקר כשהארי כל כך קרוב"? האם רון חושב שגם הארי ירצה להשתמש בלוכד החלומות?

נויל לא ענה. בינתיים , הפשיר היצור וריחף מתוך ידיו אל התקרה, מפזר עליהם משהו שנראה כמו גז מתערבל בצבע כחול. תוך כמה שניות הגז בלע את לוכד החלומות והוא נעלם.
"לאן..?” התחיל רון לשאול ואז , כמו החליט שזה פחות חשוב, שאל - “הוא יחזור?”
נויל פלט צליל לא ברור, בין צחוק לגניחה. “הוא לא ממש נעלם , שכל , הוא עדיין פה , אנחנו פשוט לא רואים אותו.”
"יופי” , צקצק רון, “אז איך נוציא אותו מכאן?”
"נחכה, אני חושב..”
"עד מתי?”
"הי, תראו", קרא הארי. הוא כרע לצד מיטתו והרים את שולי השמיכה. שמח לגלות שלא דמיין את העיניים הירוקות שצפו בו הוא התרומם והחזיק גור אריות קטן. “מצאתי את גריפינדור”.
"מי אמר שככה קוראים לו?” שאל רון ונראה מרוגז לפתע. עיניו עברו מהארי ,לגור (שצייץ במחאה) , למיטה של הארי כאילו הוא מוצא בכל זה משהו מוזר.
"אממ לא יודע, איך אתם קראתם לו?” שאל הארי.
נויל משך בכתפיו. "לא קראנו לו בשום שם, בכל מקרה זה לא היה גורם לו לבוא. אנחנו תמיד צריכים לרדוף אחריו. דווקא כשהתחלתי להירדם בשקט..רון, אכפת לך לשים אותו בקופסא?”
רון נפנה להארי ופשט את ידיו והארי, באי רצון בולט, מסר לו את הגור. כשרון הכניס את הגור לקופסא הארי שאל – “למה שלא נלך לפרופסור מקונגל ונספר לה על ברודי? הוא לא יצא מזה בלי עונש.”
נויל ניענע בראשו. “כבר חשבנו על התרחיש הזה והוא יכול להסתבך רק לרעתנו. מה עם ברודי יגיד שאנחנו הברחנו את הגור הזה לכאן? עלי אף אחד לא יאמין, אני יודע, אבל מה יהיה עלייך ועל רון? אתם בדיוק התלמידים שמפרים את החוקים ונהנים משטויות כאלה”.
הארי הנהן, נבוך מעט. “נכון", הודה ,"אבל למה שנסתבך כמה חודשים לפני בחינות הבגרות”?
“כאילו שהלימודים אי פעם עצרו אותך.אני לא צריך להזכיר לך מה קרה בשנה הראשונה עם הדרקון”.
"כן, טוב, " אמר הארי, "אני לא רוצה להיכנס לויכוח -”
"אז אל, זה לא יקדם אותנו לשום מקום", אמר רון , מפגין שיקול דעת מפתיע. “בואו נחשוב קודם מה עושים עם חיות הפלא שיש לנו עכשיו , בסדר? אני מסכים עם נויל שזה רעיון גרוע להלשין לפרופסור מקונגל אבל בכל מקרה צריך לחשוב על פתרון כלשהו, כזה שבאמצעותו נוכל לסלק את שניהם לכ-” רון נראה כאילו המוח שלו עצר בחריקה. עיניו זהרו והוא החל לצחוק. “לכל העזאזלים..”
"מה?” שאל הארי.
“ואו זה ממש נחת עלי”, המשיך רון ואמר, לאף אחד מסוים, ואז פנה לנויל - "אתה גאון! פשוט גאון,נויל. לוכד החלומות שלך יציל אותנו מהתסבוכת הזאת. אנחנו רק צריכים לאיים על ברודי שלוכד החלומות האימתני , שאתה הספקת להתחבב עליו, ייקח לו את החלומות ואחר כך את כל הזיכרונות אם לא יעלם מטווח הראיה שלנו במהירות האפשרית וייקח איתו את גריפינדור ואז , אחרי שברודי הזה ייפול מהמטאטא , סתם צורת ביטוי , ויתחפף בקידות ותחינות כל מה שצריך לעשות זה ללכת להאגריד ולבקש ממנו לשחרר את לוכד החלומות ביער האסור”.
"המממ" אמר הארי , מופתע מעט שלא חשב על זה בעצמו. “אוקי, רעיון טוב. מה אתה חושב, נויל?”
"אני חושב..שזו תוכנית מעולה”. רון חייך חיוך רחב. “אבל יש בה פגם אחד.” חיוכו של רון נמחק באחת. “מה נעשה אם ברודי ילך לפרופסור מקונגל וילשין עלינו? העונש שנקבל על החזקת יצור קסם מסוכן יהיה חמור בהרבה מעונש על אחזקת גור אריות, נמרץ ככל שיהיה”.
שתיקה השתררה והארי הרגיש כאילו תורו להוסיף משהו, להציע פתרון, למצוא הסתברויות , לומר – אהה אבל אם ...אז.. וזה יפעל לטובתנו! אך מוחו היה ריק לגמרי. זה גרם לו להרגיש כאילו הוא מפגר מאחור באיזו בחינה של אינטליגנציה. נתתי לעצמי להסתמך על הרמיוני יותר מדי פעמים, חשב הארי, מרוגז על עצמו. איך רון מצא פתרון שחמק מהארי, פתרון שבדיעבד די מובן מאליו ואז נויל ולא הארי מוצא בו פגם ענקי כמו אוהל קסום? אך לא נראה שרון או נויל מצפים ממנו להשתתף בחשיבה.
רון אמר " אולי ניפטר מלוכד החלומות לפני שברודי יוכל לדווח עלינו כך שאם הוא ידווח לא ימצאו אצלנו כלום וכדי למנוע מצב כזה מראש נגיד לברודי שקיבלנו אישור להחזיק אותו?”
נויל נחר. “בטח..אישור מפרופסור מקונגל.”
"אוקי, אז לא..רגע, אולי נגיד לו שאנחנו לא נדווח עליו אם הוא לא ידווח עלינו".
"ממש יהיה לו קשה עם זה”,אמר נויל "אתה נותן לו עוד נשק נגדך, במקום מרביצן אחד שני מרביצנים”.
"איך בדיוק?” ,אמר רון, "שנינו נפסיד.”
"הוא יפיל עלייך את האשמה לשניהם וגם אם תצליח להוכיח , איכשהו, למרות כל החברים שלו שיגבו אותו, שהוא זה שהבריח לפה את גריפינדור , אתה, אני והארי נקבל עונש כפול ומכופל! הארי, קצת עזרה פה?” הארי לא שם לב שהוא בוהה בהם. לפתע , הוא קלט כמה הוא עייף. המוח שלי לא פועל כמו שצריך..מה השעה בכלל? השעון לצד מיטתו הראה 5:34 לפנות בוקר.

"אממ כן תקשיבו..” הארי הורה על השעון. “אפשר להמשיך לחשוב על זה מחר? אני צריך, כולנו צריכים, להשלים שעות שינה. חוץ מזה , מחר נוכל להתייעץ עם הרמיוני.” “לא!” קראו רון ונויל. “זה יהיה כמו לספר למקונגל!” אמר נויל בחרדה. “הארי שלא תעז”, הוסיף רון, רציני כולו. “נכון, נכון", מיהר הארי לומר. "אני מצטער, דיברתי בלי לחשוב..בכל מקרה, אמרתי לעצמי שאני צריך להפסיק להסתמך על הרמיוני כל הזמן.” “גם אני אומר את זה לעצמי ", אמר רון,"אבל בסוף אני נשבר. טוב, לא תמיד כמובן , רק כשאין ברירה". “כן,” אמר הארי והציץ בנויל שנכנס למיטתו והפנה אליהם את גבו.
הארי כיבה את האור ונכנס למיטה. "בואו נקווה שלא נצטרך לפנות אליה גם הפעם.”
נויל דיבר בקול שקט שהארי כמעט לא שמע - “אם תעשה את זה לעולם לא אסלח לך. אתה גר עם מוגלגים וכל מה שמנסה לפגוע בך – העיתונים, אמבריד’ג , המורים , אפילו אדון האופל , כל דבר שאתה מסתבך בו - דמבלדור מגיע ומחלץ אותך ממנו. אתה לא יודע מה זה כשאין לך את זה או ששולחים מכתב לסבתא שלך ואז אתה מפחד לחזור הביתה להבעת הפנים הזאת שלה, לידיעה שאכזבת אותה , גם כשעשית כל מה שאתה יכול.”
"אני כן יודע מה זה לפחד לאכזב, נויל", אמר הארי , מחליש את קולו לגובה הקול של נויל.
"אבל אכזבת פעם? ברמה כזאת ש-”
"לא הצלחתי להציל את סדריק”.
עכשיו הדממה באה מכיוונו של נויל.
"זאת לא הייתה אשמתך," לחש רון והפר את השקט, "בקושי ניצלת בעצמך.”
"תגיד את זה למצפון שלי".
"אני באמת אומר את זה למצפון שלך".
"הוא לא מקשיב.”
"לא, אתה לא מקשיב".
"זה היינו הך".
"הארי?”
"מה?”
"אנחנו ממש צריכים להיפטר מלוכד החלומות הזה”.
"אני יודע..”

בהמשך אותו לילה.

במשרד המנהל, בשעת לילה מאוחרת, דמבלדור צעד הלוך ושוב והמתין. הוא הביט בשעון מדי מספר דקות אך משנראה שהדבר לו הוא ממתין מאחר, נופף בשרביטו. מיטה הופיעה כמתוך האוויר, מבהילה את פוקס. דמבלדור צחק. "מיטה זקנה לאיש זקן, הא , פוקס?" בדיוק כששקע במיטה ועצם את עיניו סוורוס הופיע, לוכד החלומות בידיו. “אני לא יודע עוד כמה זמן אוכל לעשות את זה, דמבלדור", אמר סנייפ, עייפות ומתח בקולו. “אדון האופל מתחיל לאבד סבלנות. הוא יודע שאתה מבקש ממני ללמד אותו הלטת הכרה אך הוא תוקף את מוחו כמעט כל לילה , משוכנע שהסיוטים הפוקדים אותו אמורים להוות מעדן ללכדן שהכניס בעזרתי לטירה. איני יודע עוד כמה זמן אצליח לשכנע אותו אחרת”.
דמבלדור הנהן, עיניו עדיין עצומות. "אני יודע, סוורוס, כמה מאמץ זה לוקח ממך אך נסה להחזיק מעמד עוד זמן קצר. אני מאמין שהעניין יתגלה לנו וזה חשוב להארי. אגב, הבנתי ממחשבותיו שאתה מעביד אותו קשה. נסה לתת לו זמן להתאושש, היה סבלני אליו”.
זעם קר עלה מסוורוס כמו מנחש מכיש. “אני, מעביד אותו? הוא מעביד אותי! התחושה שלו שיש לי איזה שהוא סוג של שליטה עליו היא אשליה נאה אך אשליה ללא ספק. לו היה יודע מה אני עושה עבורו כל יום היה יורד על ברכיו ומנשק את רגליי. חוץ מזה, אלו השיעורים שאתה ביקשת ממני לתת לו ולפי מיטב הבנתי הרבה תלוי ביכולות הלימוד שלי או שאני טועה?”
דמבלדור הנהן באטיות, בסבלנות. “אינך טועה ,סוורוס ואיני רוצה שתחשוב שאיני רואה ומעריך מאוד את כל מה שאתה עושה. איני משחק בחייך בקלות ראש אך ברגע שהלורד וולדמורט ביקש או יותר מדויק יהיה לומר פקד עלייך להכניס לוכד חלומות לתוך הוגוורטס ולחדרו של הארי הבכן..לא יכולנו לפספס את ההזדמנות לברר מה הוא רוצה לדלות ממוחו..מה יש שם שמסעיר אותו כל כך? יש לי החשד שהלכדן מהווה חלק מתחבולה מתוחכמת..אולי הוא לא רוצה לדלות משהו ממוחו של הארי אלא להשתיל שם משהו , מחשבה או זיכרון כלשהו ולוודא שזה אכן מושתל נכון..אולי הוא רוצה להיכנס למוחו של הארי כדי לגלות מה אני יודע, עד כמה אני יודע. אבל כל זה יכול להיות גם הסחת דעת מהמטרה האמתית שלו. יש יותר מדי תשובות לשאלה אחת. אני חושש שאני הולך לאיבוד בסבך התשובות האפשריות.”
"אל תספר לי כמה קשה להביס את אדון האופל במשחק מוחות", אמר סנייפ ,"מה שאני עושה כבר שנים מולו, מול פניו, דמבלדור, אתה עושה מאחורי גבו. אתה אולי לא מבין מה שאני אומר לך. הוא מתיש אותי , חוקר אותי בכוח. אם אמשיך בכך..השיקויים שלי מצילים אותי כרגע אבל זה לא יחזיק עוד זמן רב. אפילו לעצמי ההגנות המוחיות כבר לא חשות כאשליה של כנות. הנח לי לומר לו שההגנות הקסומות של הטירה גילו את לוכד החלומות. הבן את תכניותיו באמצעים אחרים”.
"הלוואי והיו לי.." נאנח דמבלדור ופקח את עיניו. אפיסת הכוחות של סנייפ נראתה לעין. "בסדר,סוורוס, החזר את היצור לוולדמורט. אני מקווה שזה יחזיר לך מעט מהשלווה שחסרה לך וייקח מעט מזו שלו.” סנייפ הניד בראשו. “הזיכרונות של הילד השני רק יסבו לו עונג. הוא כבר מזמן חצה את הקו של כל האנושי, הוא כבר אינו אנושי כלל”.
"למה כוונתך , סנייפ?" שאל דמבלדור והביט בו בריכוז.
"אני מתכוון לכך שאותם חלומות יזכירו לאדון האופל את הימים בהם היה בשיא כוחו, עשה בעולם הקוסמים כבשלו. הוא מתגעגע לתקופה הזאת. מה חשבת, שיחוש חרטה? אתה כנראה באמת מזדקן, דמבלדור..אולי זו הסיבה שאתה נעשה פזיז.”.
דמבלדור נראה מלא הקלה לרגע אך רק לשבריר שניה. כמעט מיד שב ועטה את הבעתו המהורהרת.
"אתה בוודאי צודק , סוורוס. אין במשחק המילים הזה משמעות עמוקה לגבייך. או לגבי, כמובן. ובכל זאת, אני תוהה עד כמה מהאנושיות שלו השיל מעל עצמו. אולי , אם הוא ינסה לחפור עמוק בתוכו ימצא חרטה כבדה שנקברה במהלך השנים. אולי זה מה שיגאל אותו”.
סנייפ נראה מודאג. “אתה בסדר, דמבלדור? דיבורים כאלו אני לא רגיל לשמוע ממך. אני מאוד מקווה שהם תוצר של עייפות”.
"דמבלדור חייך. “יכול להיות שכך, בהחלט..אלך לי לשון , אם כן.”
סנייפ פנה לצאת מהמשרד אך דמבלדור עצר אותו. “סנייפ?"
"כן,דמבלדור?”
"חזק מעט את הזיכרונות של נויל המצויים בתוך הלכדן המראים את הארי נהנה בהוגוורטס. אם יש דבר מה שלא יסב לוולדמורט עונג זה זה”.
סנייפ הביט בדמבלדור ובדל של חיוך ריצד על שפתיו, כאילו משהו בכל זה נראה לו מצחיק. “כשאראה את הבעת פניו הזועמת של אדון האופל למראה הבן של לילי מחייך בהוגוורטס זו תהיה הפעם הראשונה והאחרונה שאשמח לראות את פוטר מחייך."

נכתב לפני 3 שנים ו-2 חודשים