“**** אנין ספרותי אני לא. כלומר, אני מוכן לקרוא כל סוג של ספרות, כמעט. מותחנים, ספרי "שואה", ביוגרפיות, ספרי-עיון, ספרות יפה, ובמצבי רוח מסויימים - אפילו מזרחית (בדיחה, תנוחו). אז אני מכניס הכול, ובשנים האחרונות גם פנטזיה ומדע בדיוני, ז'אנרים תאומים שלא היתה לי סבלנות אליהם לפני כן, בהחלט באים בחשבון. גיליתי שספרות נעורים, כשהיא עשוייה היטב (הארי פוטר, נגיד), יכולה להפוך אותי די במהירות לי”

“יופי טופי, אז הכל מתחרבן לכם ואתם מנסים להציל את העולם. התקליט השבור הזה מתחיל להימאס עלי. מזלו של ריק יאנסי הוא שהוא הצליח לתקן את התקליט, לשמן את הצירים, להפיח קצת מקוריות בפנים ואז לחץ על פליי. ומה שהתנגן, היה איכותי. אם לומר שכל התווים היו לטעמי? לא, חלקם היו מיותרים לגמרי וחלקם היו חורקים. לפעמים סופרים עושים את זה- כותבים טוב ובלי לשים לב לא מפסיקים. כאלו מי אמר שכל עלילה טובה צריכה להימרח”

“אני ניצב מול "כתר ספרים". שנה עברה מאז שעמדתי מול השלט הלבן עם האותיות האדומות. מאחוריי עומדים שני אנשים- נער ונערה- שזיהו אותי ברחוב אחרי שראו את תמונות המבוקש שלי בעיתונים. אוונג'לין, הנערה, אוחזת באקדח שחור מבריק בשמש. ג'ייקוב, הנער, מחזיק חרב ענקית משובצת יהלומים. ואני? אני מחזיק אקדח זהה לשל אוונג'לין בתוספת השרביט שלי שנעוצה בכיס מכנסי הטריקו הגמישים שלי. ואנחנו פותחים את הדלת הכפולה הלב”

“אני פוסע במסדרון הקריר. דלתות מקיפות אותי. דלת מהגוני חומה ניצבת מימיני. "הנהלה", כתוב על שלט קרמיקה קטן. אני נוקש שלוש פעמים על הדלת. בתחילת הפעם השלישית, אני שומע קול נשי אומר; "היכנס". אני פותח את הדלת. קירות לבנים, וילון לבן, שולחן לבן, שטיח לבן. מולי יושבת אישה, משקפיים יושבות על גשר אפה הנשרי בצורה לא הולמת במיוחד, מקלידה על המחשב במהירות, לא שמה לב שנכנסתי. אני מחכה עד שתסתובב אלי.”

“**** אנין ספרותי אני לא. כלומר, אני מוכן לקרוא כל סוג של ספרות, כמעט. מותחנים, ספרי "שואה", ביוגרפיות, ספרי-עיון, ספרות יפה, ובמצבי רוח מסויימים - אפילו מזרחית (בדיחה, תנוחו). אז אני מכניס הכול, ובשנים האחרונות גם פנטזיה ומדע בדיוני, ז'אנרים תאומים שלא היתה לי סבלנות אליהם לפני כן, בהחלט באים בחשבון. גיליתי שספרות נעורים, כשהיא עשוייה היטב (הארי פוטר, נגיד), יכולה להפוך אותי די במהירות לי”

“יופי טופי, אז הכל מתחרבן לכם ואתם מנסים להציל את העולם. התקליט השבור הזה מתחיל להימאס עלי. מזלו של ריק יאנסי הוא שהוא הצליח לתקן את התקליט, לשמן את הצירים, להפיח קצת מקוריות בפנים ואז לחץ על פליי. ומה שהתנגן, היה איכותי. אם לומר שכל התווים היו לטעמי? לא, חלקם היו מיותרים לגמרי וחלקם היו חורקים. לפעמים סופרים עושים את זה- כותבים טוב ובלי לשים לב לא מפסיקים. כאלו מי אמר שכל עלילה טובה צריכה להימרח”

“אני ניצב מול "כתר ספרים". שנה עברה מאז שעמדתי מול השלט הלבן עם האותיות האדומות. מאחוריי עומדים שני אנשים- נער ונערה- שזיהו אותי ברחוב אחרי שראו את תמונות המבוקש שלי בעיתונים. אוונג'לין, הנערה, אוחזת באקדח שחור מבריק בשמש. ג'ייקוב, הנער, מחזיק חרב ענקית משובצת יהלומים. ואני? אני מחזיק אקדח זהה לשל אוונג'לין בתוספת השרביט שלי שנעוצה בכיס מכנסי הטריקו הגמישים שלי. ואנחנו פותחים את הדלת הכפולה הלב”

“אני פוסע במסדרון הקריר. דלתות מקיפות אותי. דלת מהגוני חומה ניצבת מימיני. "הנהלה", כתוב על שלט קרמיקה קטן. אני נוקש שלוש פעמים על הדלת. בתחילת הפעם השלישית, אני שומע קול נשי אומר; "היכנס". אני פותח את הדלת. קירות לבנים, וילון לבן, שולחן לבן, שטיח לבן. מולי יושבת אישה, משקפיים יושבות על גשר אפה הנשרי בצורה לא הולמת במיוחד, מקלידה על המחשב במהירות, לא שמה לב שנכנסתי. אני מחכה עד שתסתובב אלי.”