החיים כמה חשובים החיים?
אני רואה את עצמי וחושב לעצמי כאחד שמבין כמה חשוב , ומשתדל לעצור, להעריך, לאהוב, ןלהבין כל רגע
לצערי החיים המודרניים קצת הורסים את העצירות הללו ב ( עבודה, סמסונג, אייפון, וואטסאפ, ורעש של מסביב בכלל)
אבל אני תמיד במאבק שבועי שהשבוע כמה שיותר אעצור...
ואתן את הרגע הזה שבו אתה באמת מעריך
את החיות שמסביבך מבלי שתשים לב
או שמיים שנותנים לך אפקטים שבאף סרט לא תקבל
או מוזיקה יפה שתשמע במהלך היום ותתן לזה רגע של שקט ללא הפרעות
או אולי בני האדם עצמם להביט בהם מהצד ולראות שיש כל כך הרבה אנשים וכולם שונים
חלקם מצחיקים, חלקם עצבנים אבל עדיין מדהים כל החיים הללו שיש סביבנו
השאלה הנשאלת אצלי תמיד
כמה באמת עוצרים ושנייה דקה, או קצת יותר
כמה באמת מתפלאים ומעריכים את החיים את חשיבותו של עולם שלם סביבנו מכל זווית שתסתכל
על מה אני עונה פה? או שואל איני יודע רק זורק ככה משהו למחשבה קטנה או גדולה של
לעצור ולהתבונן ,להעריך ולהיות מהופנט.

על מה חושבים במסע?
על מה חושבים בטיול צה"לי שכזה, עם נוף יפה ותיק נוח, חברים ושיחות נפש? - אז לא ממש.

מסעות הם אחד מסרגלי הכושר הקרבי ללוחם בצבא. סרגל כושר שמתחיל נמוך ועולה עם הזמן לגבהים מרשימים, הן בעשרות הקילומטרים והן בעשרות הקילוגרמים שעל הגב ובידיים. בפועל, מסע מתבצע בשטחי אש משמימים לחלוטין, בשעות הלילה החשוכות, בשני טורים, הליכה מהירה מאוד עם עצירות של דקות בודדות פעם בשעה, עם אלונקות פתוחות ובדממה מוחלטת. בכל אותם שעות הליכה או סוג של ריצה אין באמת זמן לחשוב. מתרכזים ברגל של החבר לפניך, בקרקע המסולעת והמבוקעת, ובמשקל הכבד על הכתפיים. אין זמן להתרכז במשהו אחר.
ובכל זאת,
על מה חושבים במסע?

זה קשה, לעצור רגע מנטלית באמצע מסע. לעצור רגע מלהזהר לא ליפול מהמשקל, מהקרקע או מסנוור המכוניות. לעצור רגע מנטלית, ולחשוב. על מה שהביא אותי לכאן, על האם אני מקיים אותו ועל איזה צד. ואולי אפילו על האם אני רוצה להיות כאן.
זה קשה, אבל אפשרי. ונצרך.

ואולי גם במסע המהיר מדי שנקרא 'חיים', אולי גם בו צריך לעצור לרגע מנטלית.
כי גם בו קשה לעצור, והכל מהיר מדי ומסוכן מדי ומפחיד מדי. ויחד, הכל מצטרף למנוע ולו מחשבת משמעות קטנה, שתגרום לנו לחיות בידיעה ברורה, בביטחון ובשמחה.

אז, על מה חושבים במסע?
.....

פקחתי את עיני וניסיתי למקד את מבטי.
עיניים שחורות חומות הביטו בי, "וואו, כמה יופי טמון בבן אדם אחד" חשבתי לעצמי,
עיניה היפות הביטו בי בחיוך רחב, זה רק גרם להן להצטמצם יותר ולהיראות כפס שחור מרהיב הנוצר בידי אומן גאון בעל שם.
ריסיה מעוגלים בצורה יפהפייה, חייכתי, כמה אהבה טמונות בעיניים אלו.
ניסיתי למקד את מבטי, חיוך היה טמון בין שפתיה הוורודות שכל כך יפות בחיותן.
היא הביטה בי. השבתי לה מבט.
ניסיתי להתרומם, כאב חד פילח את ראשי וזעקת שבר נשמעה מפי.
היא התייצבה בבהילות וגנחה לעברי כולה אוצרת דאגה.
בין כאבי התופת הספקתי לשחרר חיוך כאוב לעברה, שתדע, שתדע שאני מודה לה, שתדע שאני מעריכה אותה עבור עזרתה ותמיכתה בי, שתדע שאני אוהבת אותה.
ראותי החלה להיטשטש, החלתי ליפול שוב בין זרועותיה, שמיעתי נחלשה אט אט, אך כל ששמעתי היו בכיותיה וזעקות השבר שלה הקוראות לעזרה.
"הפסיקי" רציתי לומר לה, " אני בסדר, אל תדאגי לי" אך כבר לא הייתי שם, החושך הגיע ועטף אותי מכל כיוון ובתוך תוכי ידעתי שאותן עיניים יפות, ימתינו לי עם סיום החושך הגדול.'/

אני יושבת מול המחשב, ולא מצליחה למצוא מילה או משפט לכתוב.

כנראה שיש תקופות כאלה, שאתה פשוט כמו בלוק. מרגיש חסום,
מוטרד מבעיות היומיום ומותיר את הראש לא שקט או צלול.

אבל השירים והקטעים הכי טובים נבעו מצרות וטרדות.
בזמני מלחמות, מריבות, מקרי מיתות, אהבות נכזבות.
אז איך זה הגיוני שדווקא בזמנים שכאלה המחסום מוצב?
אלו לא הזמנים בהם נוחתות ההשראות? מילים צפות, סיפורים מציצים?

למה המילים עולות רק כשאנחנו נקיים ממחשבות?
מה אותו גורם שמביא לנו את ההשראה?



עדיין יושבת מול המחשב ומנסה לכתוב.
מקווה שהמילים עוד יצליחו לחזור לראשי, לאצבעותיי, למקלדתי...

כשאהיה גדולה
אם אוכל
תהיה לי ילדה
שתהיה בדיוק כמוני


היא תהיה מבינה
קטנה אבל סקרנית
היא תסתכל כל בוקר בשמיים
וכל לילה באחד הספרים


יהיה לה עולם משלה
עולם שנעול בתוכה
אבל היא תהיה ממש כמוני
אז אני כבר אדע


ולפעמים היא תבכה
או תקרוס לתוך עצמה
גרם שמיים פצפון
בתוך אותה צעקה


שתעטוף אותה פתאום
תשחק את קולה, את יופיה
ואני לא אדבר ולא אירתע
ולא אכריח ורק


אגע בידיים,
במהות הקטנה הבועטת
במי שהיא
שברירית
אחבק אותה
כי היא בדיוק
כמוני