קורא חוקיך במצח מכווץ

מחד אור דולק אצלי בחדר

מתנצל ומסביר מאידך

שמיים או אטמוספירה מתאבכת

לאן אלך

אנה אפנה

בית יעקב לכו ולנכה

ובחוץ אינסוף ועוד אינסוף

קופי אדם נוסקים אל על

מנסרות מבהיקות במקום בו

לא דרך איש (לבדך)

פתאום נזכרתי מי אני.

בעצם לא פתאום, בבת אחת - אני בתהליכים.

אני יודע שאהבתי ללכת על קצה המדרכה ביום של גשם, כשאפילו יותר קל לנטות לכביש

אני יודע שבמקום ללכת רצתי להיכן שרציתי להגיע

אני יודע שכתבתי בהמון סוגריים

אני יודע שאהבתי לומר שאני אוהב

אני יודע שאהבתי להקשיב לאדמה ולשיר את השמיים,

אני יודע שהייתי אדיב ושהיו לי עיניים

עצובות, ואני יודע שאני ביקורתי כלפיי כולם

ואני יודע שאני לא מצליח לחלום את המילים שלי כבר, לצרף אותן, לגרום להן לעוף

אני יודע שאני עמוס ושאני כבד ושאני לא יכול להגיד כי זה לא ישנה שום דבר, ואני יודע שאם הם שכחו אז זה טוב יותר

כי אם לא מדברים אז שוכחים, רק אצלי זה חי בתוכי

ואני יודע שאם מישהו איי שם רוצה לדעת מי אני

אם מישהו איי שם רוצה להכיר אותי מבעד לסרקזם ולקלילות ולאי מודעות העצמית שלי

אני פרוס כאן לפניכם

ואני יודע שאהבתי אתכם יותר מחיי, (וזה נכון)

ושידעתי מה לומר

אז למה אני כבר לא?

ואולי עדיין

כן

ככה זה

עשר בלילה

פנים שורפות

חלון שקט

למעלה

כזה זה

שש בבוקר

עיניים שקועות

חלום קופא

ולילה

ככה זה

אתה עוד שם

ידיים רצות

וכוס קפה,

שמיים