להיות או לא להיות, שאל המלט נסיך דנמרק. היה או לא היה, הפשר לא נודע לי, שאל אלכסנדר פן, קרה או לא קרה, שאל דניאל את עצמו כששמע את גרסאותיהם הסותרות של אביו ואמו בספר שלפנינו. ספר טוב או ספר רע, שאלתי את עצמי מול הביקורות של קוראי סימניה.

אולי כדאי שנתחיל מהתחלה, כי כמו שאמרה אמא של דניאל, כדי להסיק מסקנות צריך לשמוע את הסיפור מראשיתו.
נתחיל בכותב הספר, <mark>טום רוב סמית</mark>', שכתב ספר מצויין, שהוא "ילד

האם הייתם אי-פעם נתונים בסנדביץ' בין שני רוצחים סדרתיים? קרוב לודאי שלא. להימצא בתוך סנדביץ' (גם אם הוא מטפורי) נראה לי דבר לא נעים בכל מקרה, ודאי וודאי שכך הוא כאשר שני צידי הסנדביץ' הם מפלצות אדם. לב סטפיאנוביץ' דמירוב, גיבורו של המותחן המרתק והמשובח "ילד 44", מצוי במצב אומלל זה; אומלל עבורו, מהנה מאד עבורנו הקוראים, הנוגסים בסנדביץ' זה בתיאבון.

לב הוא סוכן נאמן של המשרד לביטחון המדינה בברית

עתיקה כמעט כמו חידת בריאתו של היקום היא שאלת המולי"ם שלא נס ליחה - מה הופך/יהפוך ספר לרב מכר ? האם קיימת נוסחת כתיבה מיוחדת, כזו שתתחבב על אחוזים גבוהים מקרב ציבור הקוראים בעולם ? ואם כבר - האם שמו והמוניטין של הסופר מהווה ערובה, תעודת ביטוח לכך, שהספר יימכר ברבבותיו, יתורגם לעשרות שפות ויהפוך את כל הנוגעים בדבר לאנשים עשירים ושמנים מנחת ?!...

בכל הקשור בספר "ילד 44", הרי שהוא מוסיף כמות נדיבה

היה היה סופר צעיר שהייתה לו הברקה: הוא כתב ספר מתח על רקע רוסיה הסטאליניסטית. הספר אכן היה מותח, אבל יותר מזה, הוא פתח צוער עכור ומלוכלך אל תקופה איומה. והספר, כצפוי, נעשה רב מכר. ההיסטוריה המזעזעת של ברית המועצות מעולם לא הייתה פוטוגנית יותר. בכשרון ציורי, הוביל אותנו <mark>טום רוב סמית</mark>, בעל השם הנדוש כל כך, בצמוד לגיבורו לב דמידוב, בעל השם עם הקונוטציה הסימפטית כל כך. סבלנו איתו, בכינו איתו, ביכינו או

כשאתה נוטל לידיך את מה שאמור להיות המשכו של ספר קודם לו ובמיוחד אם וכאשר הקודם מצא חן בעיניך, יש בך ציפיות ועל אחת כמה וכמה אם הספר ראשון השאיר בך טעם של עוד.

<mark>טום רוב סמית</mark> מביא לנו עלילה שמתחזה להיות המשך לספר "ילד 44" כשהיא מחולקת (ובעיניי מתפרקת) לשלושה חלקים עיקריים.

גיבורו של הסיפור הוא איש ק.ג.ב. לשעבר שהמיר את עבודתו לפעילות אחרת וגלויה יותר כאיש חקירות של פשעים חמורים. בחייו הפרטיים

זמן רב, כ-6 שנים, עבר מאז שקראתי את שני הספרים הראשונים בטרילוגיה( 'ילד 44' ו-'הנאום הסודי'), אך אני זוכר אותם היטב. <mark>טום רוב סמית</mark> בהחלט עשה עבודה נהדרת גם בחלק השלישי והאחרון.
למרות העובדה, שהינו חלק מטרילוגיה, הספר 'סוכן מספר 6' עומד בפני עצמו, כך שגם מי שטרם קרא את שני קודמיו בסדרה, עשוי ליהנות ממנו מאוד.

האירועים המתוארים בו מתרחשים בין שנות ה-60 לשנות ה-80 של המאה ה-20. הגיבור הראשי כבר

יש לי חברה שגדלה עם אם שלוקה בסכיזופרניה פרנואידית. יש לה סיפורי אימה כמו סיפור על ליל שבת שבו אחרי הקידוש והארוחה היא והאחים שלה הובלו לחדר האמבטיה על מנת שיקיאו, כי האוכל כולו מורעל. זו דוגמה אחת ויש לה עוד הרבה סיפורים כאלה, ובמפתיע היא בכלל לא כועסת על אמא שלה, שכן לדבריה "היא חולה, לא ממש שולטת בדברים שהיא אומרת או עושה", וכל הכעס שלה מופנה כלפי אבא שלה שלא שמר ולא הגן עליהם מפני הדברים האלה.

ספר מתח טוב. אני לא מחובבי הז'אנר בדרך כלל (לא בספרים בכל אופן. בשביל זה המציאו את הקולנוע), אבל הספר הזה ראוי לתשומת לב מיוחדת, בזכות המציאות יוצאת הדופן שסביבה מתרחשת העלילה שלו: ברית המועצות, בתחילת שנות ה-50, שלהי תקופת שלטונו של סטאלין, וקצת אח"כ בתחילת עידן חרושצ'וב.

הסיפור עצמו מורכב מכדי לספר אותו בשני משפטים, מה שכבר מעיד עליו טובות, אם כי לאו דווקא בסיפור טמונה גדולתו של הספר הזה בעי

בשבוע נדיר של חוסר פעילות בצבא, בחום אימים, טיפסתי על הקירות מרוב שעמום. ברגע של חסד, צדה את מבטי כריכה שחורה של ספר. ביוגרפיה על סטאלין. 700 עמודים בערך, מלאים במידע שלא הייתי צורך מרצוני אלא ברגע שנדחקתי אל הקיר.

קראתי.

למה אני כותב על זה? פשוט מאוד. אחרי ששבעתי מתיאור האימים שהילכו בברית המועצות בביוגרפיה אמנם הזדעזעתי, אבל לא הבנתי.

עד שקראתי ספר מסוים.

"ילד 44" גרם לגב שלי להצטמרר