אני מת על ספרי מתח. אני אוהב את הדרך שבה הם מזרימים אדרנלין לעורקיי ומפיחים בי רוח חיים. אבל יש כמה משוכות קטנטנות שספרי המתח שלי חייבים לדלג מעליהן. לא מגבלות רציניות או משהו. ממש לא ביג דיל. ראשית, אסור לספרי המתח לתאר מרחץ דמים מכל סוג שהוא. תיאורים של גוויות מרוטשות, ראשים ערופים וגרונות שסופים גורמים לי לסחרחורות ולחלומות בעתה. מוטב שרצח כלל לא יתרחש בהם, וגם הריגה או אפילו סתם התאבדות לא תתר

הייתי מכנה אותו ספר מתח פרברי, נו, סיפור שמתרחש במקום קטן, שבו כולם מכירים את כולם, אבל זה לא פרבר אמריקאי מלוקק, אלא כפר בריטי אליטיסטי, שהבריטיות שלו לא מבצבצת מהטקסט (לא שומעים אותו) ולא מתחת לטקסט, ואם לא שמוזכר איזור האגמים עם שם קשה לפיצוח ולא מוכר, אין בו מאפיינים אנגליים בכלל.

הציון שלו התחלף במהלך הספר בין שלושה לארבעה כוכבים, הוא השתנה חליפות, מפני שאהבתי אותו מאוד מחד, ומאידך, אין בו

לפני שנה בערך הייתה לי שיחה עם חברה ועלתה השאלה "איזו מין אימא אני?", וגם "איזו מין בת אני?"
לעתים, החיים מובילים אותנו קצת אחרת ממה שחלמנו, או מכפי שהיינו רוצים.

הייתי רוצה להיות אימא הכי טובה שיש, לענות על כל צורך של ילדיי, ולהיות לדוגמה ולמופת.
הייתי גם רוצה להיות תמיד לצידם, ומצד אחר לתת להם את החופש, במידת הצורך, אבל להצליח להגן עליהם מפני כל מכשול, כל רוע
או כל פגיעה.
הייתי רוצה לעשות

להיות אחראית על ילדים של אמא אחרת זה תמיד מכניס ללחץ, על נוסף הקיים, על ילדייך שלך.
בכל מקרה, כאשר לוסינדה נעדרת לאחר שלא חזרה הביתה בו בזמן שהיתה אמורה להיות תחת חסותה של ליסה, בחברת ביתה סאלי.
ליסה מרגישה כאילו חרב עליה עולמה.
היא עצמה אמא עסוקה, שלושה ילדים, כלבים, כל הבית והבעל עליה, היא נכנסת
לסחרור.
ליסה לא מוצאת מנוח, רצה בין העסק שלה, עמותה להצלת חיות בית, לבין שלושת ילדיה, בעלה

ספר מתח די בינוני לטעמי בעיקר בגלל סופו והאופן בו נפתרה התעלומה.
די היה ברור שהפיתרון יהיה בינוני בגלל מיעוט הדמויות בספר אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך.
קשה להעביר את הביקורת בלי לעשות ספויילר אבל רק אגיד שפעם ראשונה שאני קוראת ספר מתח בו דמות החוקר/חוקרת של המשטרה (שתמיד מהווה חלק נכבד מהעלילה) כלל לא תורמים לפיתרון התעלומה!
בספר מתח טוב פיתרון התעלומה מתגבש לאט לאט עם רמזים שהחוקר/ת מגלים