ביקורת ספרותית על כל העומרים שהיו לה מאת אורנה ורכובסקי
ספר מעולה

---

"מי זה?" הוא שואל, קולו מנסר, אחוז חרדה.
"זו אני." אני נעצרת. אבוד לי.
"את פתחת את החלון?"
"אמא פתחה. היא רצתה שיכנס קצת אויר."
קולות ילדים משחקים עולים מבחוץ. אני תוהה אם אפשר כבר לצאת.
"אתן יודעות שאסור לפתוח את החלון," הוא כועס, "הם יכולים להיכנס."
"מי?" אני שואלת ביאוש.
"הם מרעילים את האויר. הם מנסים להרוג אותי."
"אם האויר היה מורעל הייתי מרגישה מייד," אני עונה, שמה מבטחי בהגיון כאילו הוא עדיין נוכח כאן.
"תסגרי את החלון אני אומר לך!" הוא זועק, ספק בבהלה ספק בזעם.
אני מצייתת וסוגרת את החלון. ההגיון לא יוכל להיכנס לחדר אפילו אם ירצה.
"הם עדיין כאן. הם נכנסים דרך הצינורות של הרדיאטור."
אני לא מוותרת. יותר מדי תלוי בוויכוח הזה. "כלום לא יכול להיכנס דרך הצינורות האלה. מערכת ההסקה לא עובדת עכשיו."
"הם השתלטו על הצינורות, את לא מבינה?"
אני לא מבינה בכלל. איך זה יכול להיות. לאן הוא הלך.
"שמעת אמבולנס עכשיו?"
"לא".
"הם באים לקחת אותי, אני אומר לך. הם לא יוותרו."
"לא שמעתי כלום. אף אחד לא בא לקחת אותך. אני לא אתן."
מבטו ערמומי לפתע, הוא מתבונן בי ואש זרה בעיניו.
"גם את מנסה להרוג אותי, נכון?"
"מה פתאום? איך אתה יכול לחשוב דבר כזה?" אני נעלבת באמת. חשבתי שהוא אוהב אותי. חשבתי שיראה כמה כל זה לא הגיוני.
"אז מי הזיז את מחוגי השעון? זו את או הם."
אני שותקת, מוותרת.

***************

הכתוב למעלה אינו לקוח מתוך הספר, למרות שהוא מתואר בו כמעט במדוייק. הוא שלי ונכתב לפני הרבה שנים. כמעט בכל שנה, בסביבות פסח אבא שלי היה מתכנס בעצמו, מסתכל סביב במבטים משונים, כאילו מישהו רודף אותו, ממעט לדבר וכשהיו מנסים לדבר איתו היה עונה "יופי יופי". שמחה רבה שמחה רבה אביב הגיע לאבא רע. זה היה מתחיל תמיד בצורה הפכפכה כזו, יום כן, יומיים לא. רגע אחד מבטים בוהים בחלל, לא מתמקדים בשום דבר, ורגע אחר כך הוא לגמרי עצמו, ממשיך את השיחה כאילו כלום. כשזה התחיל תמיד קיוויתי מחדש שהפעם זה לא ימשיך. שאיכשהו יהיו רק המבטים וזהו. בכל פעם שראיתי אותו ניסיתי להעריך – בסדר/ לא בסדר. זה תמיד המשיך. לאט לאט החלק החולה היה בולע את זה שבריא.

"כל העומרים שהיו לה" עוסק בנושא שממעטים לכתוב עליו – מחלת נפש. עומר היה חולה בסכיזופרניה שנים ארוכות עד שלבסוף, לאחר שהמחלה עיכלה את החיות שבו, התאבד. הספר מתרחש במהלך השבעה של עומר בקיבוץ שבו גדל. הוריו של עומר מנסים להתמודד עם האבל הכבד, וגם להבין מתי השתבש הכל. כיצד יתכן שהילד המתוק וזהוב התלתלים, זה שהקסים את כל הקיבוץ, התקלקל פתאום? האם היה רגע מסויים שבו התרחש הקילקול? והחשוב ביותר – האם אפשר היה לתקן לפני שנהיה מאוחר מדי?

ורכובסקי מעלה את השאלות אך לא מציגה תשובה, וטוב שכך. לא לכל דבר יש תשובה. ורכובסקי מטיבה לתאר את השיגעון שמסתתר בהבלחות של שפיות, את ההדרדרות שלא נראית בתחילה, את הנסיון לשכנע את עומר בקולו של ההגיון, ללא שום הצלחה. היא מתארת את השפעתה של המחלה על הוריו של עומר, אחותו, יחסם של חברי הקיבוץ.
עומר הוא נוכח-נפקד בספר. הוא זה שאינו עוד, אך עצם הליכתו הוא הבסיס לכל הספר. נקודת המבט של עומר לא נמצאת בספר, וזה רק מדגיש בעיני את חוסר היכולת להבין את השגעון. "כל העומרים" הם אותו עומר בגירסאות שונות, כפי שהצטייר בעיני משפחתו וחבריו, לפני ואחרי.

זהו אמנם ספר ביכורים אך הוא בשל וכתוב להפליא. למרות שהנושא כבד והספר עצוב מאוד, הכתיבה לא מחניקה. יש בספר הומור, חמלה, קבלה, הבנה של הטבע האנושי והרבה צניעות. זהו ספר קטן במובן הכי חיובי של המילה.

התלבטתי זמן לא מבוטל האם לכתוב ביקורת לספר הזה, והאם לכתוב ביקורת כל כך אישית. בסופו של דבר החלטתי שלא אוכל לותר. לא על ביקורת לספר מעולה כל כך, ולא על הצד האישי שלי.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על כל העומרים שהיו לה