“עם הספר הזה היה לי חיבור מיידי. למרות שהקשר בינינו לא היה אהבה ממבט ראשון. קודם קראתי עליו פעם מזמן באיזה עיתון, וסימנתי לעצמי בראש שהוא מעניין אותי. כעבור חודשים רבים, בחנות ספרים, הצלחתי רק לזכור שיש ציור של תפוזים על הכריכה. המוכרת החרוצה הצליחה לאתר אותו, אבל אז בדיקה זריזה כאן בסימניה הבהירה לי שמצב הכוכבים שלו לא מזהיר. אז עזבתי. אבל בהמשך נתקלתי בו שוב ביריד הספרים של "מודן" בפסח, והחלטתי לתת לו סיכוי. אני שמחה שעשיתי את זה.
זה ספר מצוין, אף כי הוא לא נקי מחולשות.

מירה בת ה-42 מגיעה אל קיבוץ שדות הבדיוני כל הדרך משבדיה הרחוקה. לפני יותר מארבעים שנה, אימא שלה היתה מתנדבת בקיבוץ, ומירה יודעת ששם נמצא ההסבר לצלקות שבצילן גידלה אותה אימא שלה. מירה נכנסת לקיבוץ בשעת צהריים, זרה ואבודה, ולא פוגשת איש. אף אחד לא מקבל את פניה. אבל הקיבוץ יודע היטב שהיא הגיעה. הודעות מועברות בקבוצות, מפריעות את מנוחת הצהריים של חברי הקיבוץ, וכולם יודעים בדיוק מה היא עשתה בכל רגע. והפתיחה הזו מייצגת היטב את יחסי הכוחות. לפחות כפי שהקיבוצניקים הבינו אותם, אי אז - הם חשו עליונים על המתנדבים. אבל למרות שמירה חלשה והם חזקים, היא תצליח בהדרגה להעמיד תחושה זו במבחן בלתי מחמיא.

המבט שמוצע כאן על הקיבוץ הוא נוקב וביקורתי. לא נמצא בו נוסטלגיה המתרפקת על טובי בנינו השריריים שעבדו במטע וברפת. הזרות של מירה מאפשרת את הריחוק הנחוץ כדי לראות גם את כל מה שהיה הרבה פחות זוהר באותן "שנות זוהר" של הקיבוץ, אחרי מלחמת ששת הימים.
מתוך הריחוק, הזרות והבדידות של מירה, ששורשיהם נטועים בקיבוץ שאליו היא חוזרת כזרה, נוצר קשר מפתיע, מרגש ובעל עוצמה בינה לבין אחת הנשים החזקות בקיבוץ, שעכשיו היא אישה קשישה בסוף ימיה. מירה נשלחת לסייע לה, וביחד הן מנסות לפענח את הסוד שאימא של מירה הסתירה, ושהשפיע באופן מהותי על חייה ועל חיי ביתה.

סופו של הספר מפתיע ומרגש מאוד. יש פשעים שלא ניתן לכפר עליהם, אבל ניתן להציע נחמה, וזה מה שהספר עושה. כשפצעים מועברים מדור לדור תמיד קיימת אפשרות שאחת החוליות בשרשרת תצליח לשחרר את צאצאיה מהמשא העובר בירושה. ומירה מקבלת בסופו של דבר את ההזדמנות המרגשת הזאת.

נתתי לספר חמישה כוכבים כדי שקוראים אחרים לא יפספסו אותו בגלל הדירוג הנמוך. אבל יש בו כמה חלקים חלשים: הרגשתי שחסר עוד קצת רקע על ילדותה של מירה, על הדברים שהתרחשו בחייה בשבדיה. מצד שני, חלק מסיפורי המשנה בספר היו מיותרים, וגם לא "נסגרו". יוצא מכלל זה הוא הסיפור על יחיאל, מנהל הארכיון הקיבוצי, שהיה גם הוא מרגש ונושא בשורה של שחרור. אבל הדמות של רופאת הקיבוץ ויחסיה הלא לגמרי מובנים עם בניה קיבלה מקום רב מדי.
הדמות המטרידה ביותר בעיני בספר היא זו של אופיר, אחד מצעירי הקיבוץ שמלווה את מירה. יש בדרך שבה קיבל את מירה כל כך הרבה מאפיינים שמזכירים את היחס שלו זכו המתנדבות בקיבוצים בשנות השישים והשבעים – אבל בשום שלב של הספר לא התפתחה בו מודעות, ולכן גם לא התאפשר תיקון. גם הדמות שלו קיבלה יותר מדי חשיפה, והיא עוררה בי חוסר נוחות לאורך כל הספר, בשל חוסר ההתייחסות הישירה לבעייתיות שהיא מייצגת.

בסופו של יום זה ספר שאני ממליצה לקרוא. הוא מעניין לכל אורכו, מותח במידה, ומציף אל פני השטח עניינים שראוי לדון בהם בהקשר לחברה הישראלית בכלל, וזו הקיבוצית בפרט. והסוף שלו, כפי שכתבתי – מרגש באמת.”

“זמן קצר אחרי מות אמה ורה נחתה מירה אוברג השוודית בישראל עם מטרה ברורה.
יש לה מפה שהשאירה האם, רשימת שמות בקיבוץ שדות בו שהתה כמתנדבת עשרות שנים קודם וציוד עזר.
תקופה אחרת של מתירנות, חופש וחיים פשוטים של הישראלים והמתנדבים. טלפון בבית? בחלומות.
את העולם של אז זוכרים ותיקי הקיבוץ. הלינה המשותפת, חדר האוכל, המטלות. איש כפי יכולתו ולפי צרכיו. דור הבנים למד להכיר בהדרגה את עולם הטלפון החכם, ויי פיי ופייסבוק שלתוכו נולד הדור הצעיר והרחוק שנות אור מזה של שנות השמונים. הוותיקים זוכרים את עידן המתנדבות הדניות והשוודיות בהירות השיער, ה'חתיכות' הגבוהות האלה. את האירופאים של אז החליפו התאילנדים.
בעולם שנות האלפיים מילים כמו 'כושים' אסורות.
מירה מתיידדת עם אופיר, בנם של רמי ושולי ועוברת להתגורר עם עמליה, חולת סרטן בערוב ימיה כדי לסייע לה ולהקל על מצוקתה.
יש לספר בעייה מרכזית אחת.
הוא משעמם, פשוט כך. שמעתי עליו לא מעט והציפיות היו בשמיים.
לא שעמום במובן של קיטש נמרח או הומור דלוח אלא כתיבה איטית ומייבשת שלא הצליחה בשום אופן לרתק אותי.
נע בין העבר להווה, תופס כיוונים לא מובנים כמו הרופאה כנרת המהרהרת על האריסטוקרטיה הבריטית, לבושה ומנהגיה. ברבאק?
סגנון כמו 'טיפות מקווצות שערה הרטוב המטירו והתחברו על זרועה והיא חיפשה בשלוליות האלה צורות'.
וזה הפספוס כי הבסיס לסיפור טוב, מסקרן ומעניין של נפש המחפשת תשובות קיים. מבט מפוכח על אז ועכשיו.
קצת אחרי אמצע הספר איבדתי סבלנות והפסקתי.מקווה שמירה תמצא את מה שהיא מחפשת ותסגור מעגלים.”

“יש משהו במה שכתב פה "ראובן" לפני כמה חודשים כאילו זה ספר משעמם. דברים אמנם קורים כולל מאורעות אלימים ורבי מתח. עם זאת, מה שעלול להפוך את הקריאה למתסכלת הוא שמתוך המאורעות האלה, רבים מתרחשים רחוק (הן במרחק הן בזמן) מהעלילה העיקרית. אל דאגה: כמעט הכל מתקשר איכשהו. אבל סופרים אחרים היו אולי דבקים יותר לעיקר, כותבים ספר של 200 עמודים במקום 300. בואו נגיד שהספר משקיע הרבה בעניין של פיתוח דמויות. מצדי זה בסדר; במקום לקרוא "פלונית בחורה חשדנית", אני מעדיף לקרוא על נסיון שעברה פלונית, שגרם לה להיות חשדנית. עניין של טעם.

הספר משך אותי במיוחד כי הייתי בעצמי אחד מאותם מתנדבי חו"ל שעבדו קיץ בקיבוץ, אפילו באותה תקופה בדיוק כמו וֶרָה, אמה של מירה גיבורת הספר. נזכרתי בהנאה בתפקידים שמלאתי — איסוף ביצים, חליבת פרות, קטיף. הייתי בין שנה ב' לשנה ג' באוניברסיטה וההזדמנות לתת למוח שלי לנוח הייתה מבורכת. גם את המתנדבות הבלונדיניות אני זוכר לטובה, ואני מקווה שאף אחת מהן לא עברה מה שעברה ורה.”

“כריכת הספר שהיא מעין גלויה תיירותית מזמינה, תמונה תמימה אבל הספר הזה הוא לא כזה כלל. ספר ששוחט פרה קדושה..נוקב וביקורתי. מה שקרה הוא בושה וכלימה לחברה הקיבוצית.
בשנות השבעים היתה בקיבוצי ארצנו תקופת זוהר בדמות המתנדבים הרבים שהגיעו בעקבות מלחמת ששת הימים. הגיעו צעירים ויפים בעיקר המתנדבות מסקנדינביה שהיו בלונדיניות יפהפיות שבאו עם רוח צעירה, מתירנות וחופש.
מירה בת הארבעים שוודית בתה של ורה שהיתה מתנדבת בקיבוץ לפני ארבעים שנה, שהגיעה בגל המתנדבות לעבור חוויה ולתרום. החוויה שהיא עברה עם חמישה גברים קיבוצניקים גרמה לה ולבתה מירה שנולדה כתוצאה מהאונס לניתוק מהעולם, לחשדנות ולחוסר אמון בבני אדם. אחרי שהאם נפטרת ממחלת הסרטן מירה בתה מחליטה להגיע לאותו קיבוץ לנקום באותם גברים ולגלות מי מהם הוא אביה. כמובן שהיא מגיעה כמתנדבת וכאן מתחיל מסע הנקמה שלה. בדרך היא פוגשת מספר דמויות מעניינות כמו אופיר שגדל על סיפורי הכיבושים של הדור של הוריו, הוא מתאהב בה ומהווה בן לוויה שהיא גם נשענת עליו.
יחיאל הארכיונאי שנשאר קצת מאחור, הומוסקסואל שלדעתי אפשר היה לתת לו יותר מקום בספר..
עמליה הקשישה שהיא רכזת התרבות שדורשת שמירה תטפל בה בימיה האחרונים.. דמות מקסימה שאליה התחברתי מאד.
אותם גברים שהיו שותפים לפשע גדלו בקבוצת אלומות מגיל אפס, נוצר ביניהם קשר נפשי, היתה ביניהם לכידות, שותפות היו אחד בשביל השני ולא קיבלו אף אחד מבחוץ.
הקשר שנוצר בין מירה ועמליה היה מפתיע ועמליה עם כל נסיונה בחיים פרשה מטריה על מירה והיא התיקון שלה. ישנם פשעים שאין עליהם כפרה.
אהבתי.”