פעם היא הייתה רצה על שפת הים בגשם. החוף היה מתרוקן מאנשים ונשאר רק שלה והיא הייתה יכולה לרוץ מהר בלי לעקוף אנשים שהלכו לאט או סתם ישבו על החול מתחת לשמשיות שלהם בקיץ עם צעצועי פלסטיק צבעוניים של הילדים שלהם פזורים על החול. בחורף היא יכלה לרוץ על קו המים, הרגליים שלה משאירות טביעות מהירות על החול הרטוב בנקודה שהגלים מציפים וחוזרים אחורה והחול מתקשה כמו העור שנמתח אחרי ששמים את היד מעל הפיה של הקומקום הרותח כמו שאבא שלה היה עושה לה כשהייתה קטנה. תמיד זה היה ככה אם היא לא הייתה מתנהגת יפה והיא אף פעם לא התנהגה יפה. אם הייתה יודעת איך מתנהגים יפה היא הייתה עושה את זה והיד שלה ושאר הגוף שלה אולי היו עם פחות סימנים היום. בהתחלה היא עוד ניסתה, כשהייתה ממש קטנה, אבל זה לא הצליח. בכל פעם זה היה קורה שוב ומתישהו היא הפסיקה לנסות וחיכתה לזה שיקרה ויעבור כבר. גלי הים משמיעים מימינה את הרעש המרשרש שלהם. מים שמורכבים מאטומים של מימן וחמצן רותחים במאה מעלות וקופאים באפס והגוף בדרך כלל נמצא בשלושים ושש נקודה שמונה כשמודדים מתחת ללשון. שליש הדרך בין הכאב הכחול של אפס לכאב האדום של מאה שאת שניהם היא מכירה כל כך טוב. הגשם יורד והאדמה החנוקה מתחת לבניינים ולכבישים ולמדרכות של תל אביב, האדמה שלא הרגישה כבר מזמן רטיבות של גשם או שורשים של יער בגלל שמיכת הבטון והאספלט והזכוכית והפלדה המכסה אותה, מנסה שוב להקיא את העיר שיושבת עליה בנהרות של מים אפורים שזורמים מתחת למדרכות בתעלות ניקוז שנשפכות לים. קר בחוץ אבל הגוף שלה חם והיא מתקרבת לקו המים ורצה על לשונות הגלים הלבנים שמלטפים את החול מתעלמת משברי הצדפים שדוקרים את כפות רגליה היחפות.
הכל אפור. דהוי. גם הכאב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
