ביקורת ספרותית על שלוש קומות מאת אשכול נבו
ספר מעולה

---

ישנן תקופות כאלו שאני מרגישה שרק תפר אחד לא פרום מונע ממני להתפרק. שחיקה אינסופית של תלאות החיים. לא משהו נורא, לפחות לא נורא שהוא חדש. אבל הצורך להמשיך ולסובב את גלגל החיים מתיש מדי. הג'גלינג המתמיד בין עבודה-ילדים-זוגיות תובעני מדי. יותר ויותר אני מרגישה שאני תופסת את הכדורים ברגע האחרון. ביחוד כשקורה משהו לא צפוי (נגיד בעל ששובר את הרגל...) ומותח את התפרים הרופפים גם כך יתר על המידה. מה יקרה אם התפר האחרון יפקע?

"שלוש קומות" של אשכול נבו עוסק בשלוש משפחות שהן בדיוק בקו המעבר הזה שבו הכל מתוח מדי ועל סף התפרקות. בספר בשלושה סיפורים של שכנים הגרים בבניין אחד בפרוור כלשהו במרכז. כל סיפור עוסק בדמות אחת ממשפחה אחרת. בקומה הראשונה – ארנון, איילת ובנותיהן, עופרי ויעלי, וגם הרמן ורות הגרים מולם. בקומה השנייה – אסף, חני וילדיהם, לירי ונמרוד. בקומה השלישית – דבורה.
בסיפור הראשון עוסק יש ספק התעללות מינית ספק דמיונו של ארנון, שמוצא יום אחד את בתו והרמן בפרדס ליד הבית. ארנון מנסה לרדת לחקר האמת ותוך כדי כך מתערערת שלוות נפשו וגם היחסים בתוך המשפחה הולכים ונפרמים. בסיפור השני אנו מתוודעים לחני – אמא לשני ילדים קטנים שבעלה נעדר רוב הזמן מהבית. חני מתקשה לגדל את שני ילדיה לבדה, והבדידות שלה הולכת ומכרסמת בשפיותה. הסיפור השלישי עוסק בדבורה, שופטת בדימוס שבעלה נפטר ובנה מנותק ממנה. הסיפורים כולם מובאים כוידוי ארוך של הגיבור. הראשון וידוי לדמות של סופר (אשכול נבו?), השני מכתב לחברה טובה לשעבר, השלישי הקלטה על מזכירה אלקטרונית המיועדת לאזניו של הבעל שמת.

בכל הסיפורים עלתה בעוצמה תחושת הבדידות של הדמויות. אהבתי את הכתיבה של כולם. מצד אחד זה אשכול נבו המוכר והכל כך ישראלי, לטוב ולרע, ומצד שני הפעם הוא אפל יותר ומעורר אי נוחות. ביחוד הזדהיתי עם חני. כמוה גם אני גדלתי בירושלים ועזבתי, למדנו שתינו באותו בית הספר המוזכר בספר – לידה ( נבו עצמו למד איתי בבית הספר – רק לא באותו מחזור). נבו אפילו מזכיר מורים אמיתיים ששמם שונה רק על פני השטח. כשקראתי את הסיפור הייתי שוב ילדה. נזכרתי בגדנ"ע בי"א שכל כך לא רציתי לצאת ולא ידעתי איך להשתמט כי כבר השתמשתי בכל התירוצים בטיולים של שנים קודמות. המחנך "אלון" גבע שלא סבל אותי הודיע לי שלא יעזור לי כלום הפעם. ואז סבתא שלי נפטרה יום לפני בפתאומיות. הכרחתי את אמא שלי להתקשר אליו ולספר לו את זה. עמדתי ליד מיטתה בחדר השינה בעוד היא מפשפשת בפנקס הטלפונים אחרי המספר שלו וממררת בבכי, ואז מתקשרת, ואז שניהם בוכים, כי "אלון" גבע גדל יחד עם אמא שלי בשיכון, ובניגוד אלי אותה הוא דווקא חיבב.

מה שלא אהבתי בספר הוא דווקא הניתוח הפסיכולוגי של פרויד המוגש לקורא בכפית. הקומה הראשונה של ה"איד", השניה של ה"אני", והשלישית של "האני העליון". כל אחת מהדמויות המרכזיות מייצגת את הקומה בה היא מתגוררת במבנה הנפש. נבו לא סומך על הקורא שיבין לבד, אלא מקשר את הסיפור האחרון במפורש וביד גסה כמעט לתיאוריה של פרויד. מבחינתי אפשר היה לגמרי לוותר על התוספת הזו.

סך הכל ספר מעולה שנקרא בבת אחת. אשכול נבו במיטבו.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על שלוש קומות