פעמיים או שלוש פעמים בעבר התחלתי לקרוא את הספר הזה, שמוגדר כאחד מספרי הפולחן הגדולים בכל הזמנים, ונשברתי באמצע. לדעתי עמוד 100 היה השיא האישי שלי עד היום. בפעם הזו לא נשברתי. צלחתי אותו עד לסופו ואז קרסתי ממוטטת על קו הסיום. היה קשה, היה מבלבל, היה מתסכל, היה גם משעמם לפעמים, אני מודה, אבל יחד עם זאת היה גם מעורר השראה ומעורר מחשבה.

בכל מקרה, זה לא פשוט לכתוב ביקורת על איכותו של ספר שכל עני

אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהגעתי לעצמאות כלכלית היה הוצאת רשיון לאופנוע. מתוך משפחתי המורחבת (מינוח נדיב מאוד במקרה שלנו) אני היחיד שהתקרב אי פעם לכלי דו – גלגלי שאינו אופניים. משחר ילדותי ליוו אותנו סיפורי אמי על כמה רכיבה על אופנועים זה דבר נורא, כך שכשהתחלתי לרכב השקעתי מאמצים גדולים ועשיתי תרגילים שלא היו מביישים את השב"כ רק במטרה להסתיר את עצם קיומו של האופנוע ברשותי. מאז, הרומן שלי עם האופ

נכון יהיה בעבורי לקרוא לספר בית. קשה בנקודת זמן זו להבדיל דעתי לבין שאר הדיעות שנחשפתי אליהם בנוגע לטיבו, אשר אלו כבר בחרו את כל השמות והתארים בכדי לבסס את מעמדו, שהוא, ספק נכון, ספק מושאל מאחרים, ומתגלגל הלאה והלאה ככדור שלג. אני כשלעצמי אהבתי את הספר. בין היתר, הקריאה בו הייתה חוויה אישית. אשתף את עולמי הקטן, בתקווה שאולי אצליח לעורר גם רגשות של אחר.

הספר נשאר מאחור יחד עם מספר מצומצם של חפצי

מטפיסיקה של איכות.
זן ואמנות אחזקת האופנוע סב סביב רעיון אחד מרכזי, גדול וחשוב: האיכות מהי? ובאמנות - היכן היא נמצאת בדיוק - ביצירה או בצופה? כשאדם מביט בציור המרגש אותו, האם ההתרגשות היא בגלל המטען המצוי באדם - או שמא משהו הקיים בציור עצמו? והיות ולא כל אדם יתרגש מאותו ציור - אז הכיצד?
שאלה זאת, לי אישית, היתה חשובה מאין כמוה בצעירותי. אני זוכר את עצמי מתהלך שעות וחושב על כך, וכמובן לא מגיע

אב ובנו במסע אופנועים במערב התיכון של ארה"ב, מסע של הכרה עצמית, פירוק עצמי לגורמים , חיפוש אחר רוחות העבר. הרוחות שהיו הוא עצמו ואינם עוד. <mark>פירסיג</mark> דן בנושאים רבים אשר במוקדם מושג האיכות. הוא מנסה ליצור תורה פילוסופית-מדעית יחדאית בדומה למדענים של ימינו, התרים אחר תיאוריה כוללת אחת שתסביר את הכוחות הפועלים ביקומינו. הדיונים (שטוקוות בפי הסופר) לעיתים מרתקים לעיתים טרחניים, לעיתים מאירי עיניים לעיתים

גודל הציפייה כגודל האכזבה, כמו שנהוג לומר.
נדמה לי שאני בדעת מיעוט, כי את הספר הזה באמת לא אהבתי. אנשים מסביבי ממש היללו את הספר הזה; אמרו שהוא נתן להם כמה בוקסים הגונים בלב וחבטות פטיש במוח, לי הוא לא עשה את זה.
העלילה מתמקדת במסעם של אב ובן ברחבי אמריקה, את כל הדרכים הם נוסעים כשהם רכובים על אופנוע. לצד העלילה מובאת הגותו הפילוסופית של <mark>רוברט</mark> פירסיג, הגות העוסקת בגדול באופן שבו האדם תופש את הע

באשר ל זן ואומנות אחזקת האופנוע העסק מורכב ומענין.
אני לא מכיר כמעט אנשים שקראו ספר זה עד סופו.
כ 7 מכל 10 אנשים ששאלתי על הספר,
ושהודו שהחלו לקרוא אותו,
גם ציינו שלא שרדו עד עמוד 50,
ואפילו עמוד 30 או 10 היוו הישג..
וספציפית לגבי נשים וספר זה, הסטטיסטיקה אף עגומה יותר.

תופעה שלא היתה ברורה לי כל צורכה,
מכיוון שאני חולה על הספר הזה.
קראתי אותו כמה וכמה פעמים,
הוא תמיד הרגיע אותי והחזיר

בערבות ארץ הצפון של אמריקה אני נמצא. והשנה היא 1974
דוהר אנוכי עם איש זקן, בנו וזוג חבריהם על אופנוע.
ישנה תקלה באופנוע. והרי בספר על אחזקת אופנוע מדברים אנו, הלא כן?
לא ממש. רגע אחרי, אני בראשו של האיש הזקן.
משם כבר אין מוצא. ראשו של האיש הזקן - הלא הוא מחבר הספר -
עמוס בברכת חוכמה פילוסופית טהורה מאין כמוה.
אין מוצא, וכי למה שאצא?


"הספר הוא פולחן", "הספר כבד ומשעמם", "לא תצלחו את

ספר מעולה. אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. גם מבחינת הכתיבה וגם הרעיונות הפילוסופיים המובעים בו. הקשר בין הנפש לבין החיפוש אחר אמת מוחלטת, הטענה שמושג האיכות אינו ניתן להגדרה, יחסים בין אב לבנו. זה בהחלט לא עוד ספר פופוליסטי על זן. בפעם הראשונה שקראתי את הספר (אחרי שנים שסרבתי בעקשנות - מה לי ולאופנוע?! ולזן?!) הרגשתי שזהו הספר אותו הייתי רוצה לכתוב. ממומלץ בחום!