• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
גינת בר

גינת בר

מאת מאיר שלו

הביקורת של אלון דה אלפרט

תמונה של אלון דה אלפרט
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
גינת בר

גינת בר

מאת מאיר שלו

הביקורת של אלון דה אלפרט

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של אלון דה אלפרט
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2017
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
מורי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 8 שנים

“אדם כותב על גינתו. נו, אדם כותב על ריצתו. פה זה מאיר שלו ושם זה הרוקי מורקמי, שניים מגדולי הכותבים ב”

3/35
ביקורות על גינת בר
הבאה
רוני pery
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 4 שנים•2 דקות קריאה

****


"האבולוציה היא אחד הדברים החכמים ביותר שברא אלוהים"

מאיר שלו



ייתכן שאי פעם הרהבתי עוז לחשוב שעשוייה להיות לי גינת בר כזאת, בוסתן אפוף קסם ובו אינספור עצים ופרחים, וצבים שועלים וקיפודים תועים ביניהם. אבל וואלה, לנוכח הקריאה בספר הזה, נראה שגם את הרעיון הזה מוטב שאגנוז ריאלית יחד עם הטיול חוף-אל-חוף בארצות הברית, מגורים משפחתיים בקראוון על גדות נהר באוסטרליה או חיי נדודים נועזים מסביב לעולם. לא יקרה, נו. לא בגלגול הזה.

ולא שאין פוטנציאל. יש לי חצר עם כמה עצי פרי ושיחים, פינה עם גינת ירק קטנה, פעם היה אפילו דשא, אבל וואלה... אני לא טיפוס שמצליח לתחזק דברים, שלא לדבר על גינה, שדורשת ניכוש, עישוב, זריעה, תכנון, השקייה... עבודה, ויותר מכל אלה - תשוקה. הרי אני, גם פרחים מפלסטיק נובלים אצלי. רק מלקרוא את הספר הזה (בצלו של עץ התאנה שלי - קלאס באפס מאמץ) התעייפתי כל כך, שאפילו את השנ"צ שלי פספסתי. מעבר לכך, אמנם מטבעי אני אוהב לדעת דברים, ויש לי ידע שטחי במגוון עצום של תחומים, אבל לצערי בכל מה שקשור לחקלאות וליגיע כפיים בשדה אני בור ועם הארץ, ומתקשה להבדיל בין כלנית לפרג ובין כריזנטמה לחלבלוב. טוב, האמת היא שאין לי מושג (ירוק) איך שני אלה נראים. ולא רק הם.

ברבות השנים, נכנעתי. רציתי חיים קלים. אפילו מעיקרון הברזל שלי - איסור מוחלט על דשא מלאכותי - נסוגותי מתישהו בבושת פנים. שיהיה דשא מלאכותי. רק שיהיה ירוק, לא?

לא אם אתה שואל את מאיר שלו, שכנראה יעדיף להידרס על ידי קומביין מאשר להעלות על דעתו ולו עלה סינתטי יחיד בגינתו. שלא כמוני, הוא בנאדם עם עקרונות, עד שבא לך להוריד לו סטירה. נראה שהכול הוא עושה נכון בגינת הבר שלו. מגדל, שותל, אוהב, כמו בסרט טבע בהילוך איטי. מרוב דאווין, במשך רוב הקריאה אתה לא לגמרי בטוח מה הוא יותר - צנוע או יהיר. כזה האיש, גם בכל הספרים האחרים שלו שיצא לי לקרוא. כמו שאיציק בן-נר אמר עליו פעם, במשך הקריאה יש לך הרגשה שהבנאדם עומד מאחוריך ומתבשם בגלוי מעומק התרשמותך מיפי השפה ועושר הדימויים.

ובכל זאת אין ספק, האיש הזה יודע לא רק לגדל רקפות. הוא יודע לכתוב, ויודע לספר סיפור, קיבינימאט. כל צפרדע, חצב, חיפושית, ציפור שיר או זרע כלנית זוכים אצלו לליטוף ספרותי עדין ומדוייק, משעשע, ידעני וסרקסטי להפליא. ריבונו של עולם, אתה לוחש לעצמך, למה אני לא ככה? למה? ואז אתה מלכסן מבט אל הדשא הסינתטי שהזמנת במו ידיך, ארבעים ושניים מילימטר האניץ, ומבין שמאיר שלו לא תהיה אף פעם.

****

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של no fear
no fear
תמונה של מעין
מעין
תמונה של רץ
רץ
תמונה של זאבי קציר
זאבי קציר
תמונה של Mira
Mira
תמונה של שמוליק כ.
שמוליק כ.
תמונה של Pulp_Fiction
Pulp_Fiction
תמונה של רותה
רותה
40קוראים|גיל ממוצע50|55%נשים

על המבקר

תמונה של אלון דה אלפרט

אלון דה אלפרט

ותיק
חבר מזה 17 שנים
446 ביקורות•60 נבחרות•14,005 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
ותיק
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות446
ביקורות נבחרות60
לייקים שקיבל14,005
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת153ספרות מקורית92מתח ריגול והרפתקאות84

דיון על הביקורת

24 תגובות
רץ
רץ•לפני 4 שנים

ספר מעולה - לנופים שאני אוהב

זאבי קציר
זאבי קציר•לפני 4 שנים

סקירה יפה מאד וציון מדויק מאד

מאיר שלו הכניס אותנו הקוראים לעולמו כחובב גינון. רק סופר כמאיר שלו יכול היה להחזיק אותי, כקורא שהגינון מעניין אותו כשלג דאשתקד, עד סיום הספר. כמי שקרא את רוב ספריו ונתן לרובם (למיטב זכרוני) 5 כוכבים מנצנצים, הספר הזה אינו מגיע לשלמות הזו, וכל כך למה? כי תראו לי פרק אחד שמתקרב לפרק על החולד? ארבעה כוכבים מאיר׳קה ועדיין אין סופרים כמוך…
מורי
מורי•לפני 4 שנים

פאלפ, מבחינתי, שימשיך להיות טרחני כמו בשבעת הרומנים המופלאים שלו. ברגע שטעה ונעשה קליל

כמו באחרון שלו, חטף מכל הכיוונים.
Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 4 שנים

לא התחברתי לספר כל כך.

אני יכול להבין את ההתלהבות סביב שליו, אם כי בכתיבה שלו יש מימד טרחני מדי לטעמי, עם כל הכבוד. הספר הותחל וננטש בעבר, אבל אולי אתן לו צ'אנס נוסף.
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 4 שנים

בלו-בלו, אין צורך להבין בנושא. הספר מקסים.

בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 4 שנים

ביקורת נהדרת. גם לדעתי הכתיבה של שלו בדרך כלל מופלאה.

את הספר הזה לא קראתי עקב חוסר ההבנה המוחלט שלי בנושא... אגב - החדש של שלו ממש גרוע לטעמי.
Rasta
Rasta•לפני 4 שנים
לנו בחצר יש עץ אבטיחים, זשלב.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 4 שנים

אם מאיר שלו היה פה, הוא זה שהיה קטנוני, תאמין לי.

תחילה היה מלגלג על עץ הענבים, ואחר כך מרים גבה ומעיר שלמעשה, הגפן היא גם לא שיח ממש. אבל אני אומר עזוב, אנחנו לא אגרונומים פה
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 4 שנים
התכוונתי לשיח, התבלבלתי, אל תהיה קטנוני
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 4 שנים

עץ ענבים, המממ

זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 4 שנים
נראה שאתה פורח כאן בסימניה :-) לנו יש גינה, יש שם עץ לימון ועץ ענבים, מנסים לעבוד ולטפח אבל מבין אותך זו חתיכת עבודה
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 4 שנים

כתבתי כמובן בחצי קריצה. ועל מאיר שלו באמת כתבו כבר מספיק D-:

הספר כמובן מומלץ מאוד.
מורי
מורי•לפני 4 שנים

אלון, אתה כמובן צודק לגמרי ואם מלכתחילה הספר לא עשה לך כלום, גם הכלום הזה

שווה להזהיר מפניו.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 4 שנים

על מאיר שלו מדברים מספיק :-)

ועניינית: על פניו, נכון. לא התכנסנו כאן לקרוא עליי, אלא אודות הספר. מצד שני, אני רואה את "סימניה" כאכסניה של בלוגים בנושא ספרות, וזה מה שאני מנהל כאן. הסקירות שלי, תמיד, לא נסובות סביב הספר בלבד אלא מתמקדות בחווייה שלי כקורא ועל המחשבות שעלו אצלי בעקבות הקריאה, ואני, כידוע, לא מהאו"ם. לא מעניין אותי באמת לכתוב סקירות המתארות את העלילה, אלא אם כן זה מה שהספר העלה אצלי ולא מעבר לזה (לא זוכר סקירות כאלה). כמו כן נדמה לי שהערך המוסף מביקורות בסגנון הזה עולה על התועלת מסקירות אינפורמטיביות יותר.
פרפר צהוב
פרפר צהוב•לפני 4 שנים

אלון, סקירה יפה עליך. עכשיו גם קצת על הספר :-)

עמיחי
עמיחי•לפני 4 שנים
גדול, אלון. נהניתי לקרוא.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 4 שנים

תודה לכולכם.

דווקא הכניעה האינטואיטיבית המבישה שלי לבת זוגי בנושא הדשא הסינתטי, חודשיים בלבד טרום פרוץ הקורונה, הניבה לנו בסגרים שאחר כך אפשרות לצאת אל הגינה ולנשום. לפעמים עקרונות הם סתם אזיקים
Rasta
Rasta•לפני 4 שנים
צחקתי, סקירה נהדרת.
yaelhar
yaelhar•לפני 4 שנים

כל מילה.

michalro
michalro•לפני 4 שנים

גם אצלי פרחים וצמחים מפלסטיק לא שורדים...

עם זאת, אני חושבת שאני עושה עבודה טובה יותר בשתילים החשובים באמת, אלו שחני ציינה. אלון, תודה על הסקירה. קצרה ונפלאה.
חני
חני •לפני 4 שנים

כל מה שכתבת על האיש ויותר....

היי you וגם אתה יצרת כמה פרחים בעצמך.. הזרעת והשקת ועדרת וניקשת.. אנחנו קוצרים פירות כל יום ואיזה מזל שכך◇¿◇
מורי
מורי•לפני 4 שנים

סקירה להלל לספר של חמישה כוכבים ירוקים, מנוקדים בגדילנים.

יוספוס
יוספוס•לפני 4 שנים

דשא סינטטי

כמוך כמוני, גם הנחתי דשא סינתטי בחלק מהגינה, מסיבות מעשיות. כעבור שנים, אני חייב לומר שזאת חתיכת הדשא שאני הכי נהנה ממנה. אני זוכר שפעם ניסיתי ספר של מאיר שליו, הוא שבר אותי בתיאורי התולעת והתמצאותו בשמות של חרקים.
כרמלה
כרמלה•לפני 4 שנים

נהניתי מאד לקרוא את הסקירה המקסימה הזאת.

תודה אלון.
24 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט

נמסיס

נמסיס

גרג הורביץ

****





משונה, פתאום קלטתי שזה ה״נמסיס״ השלישי או הרביעי שאני קורא. אפשר להיות יותר מקוריים, אבל ביחס לשאר הבולשיט שרץ פה בכמויות שאפשר לייצא, דווקא השם יחסית זניח.

גרג הורביץ היה בא לי טוב פעם, כשהחיים שלי היו אפילו עוד יותר במצב ״ייבוש/סחיטה״ מעכשיו, ולא יכולתי לקרוא שום דבר שדרש ממני מאמץ מנטלי מינימלי. זה כמו לראות סרט אומניות לחימה אינדונזי סטייל the raid, מלא דם וקטשופ וסכינים אקזוטיים, שלל זוויות מצלמה והבעות פנים זועמות ומופרכות. הספרים של הורביץ תמיד היו אוויליים נורא, אך הפעם הבולשיט היה מעל ליכולותיי, גם אם החיים שלי, כשאני חושב על זה, רחוקים ממצב נורמלי, איראן או לא איראן. דווקא בחיים האלה עם הממ״ד ואזעקות ליליות ומה יהיה, נדמה לי שכל שאר הדברים נדחקים החוצה, ומשהו בכוסאומו-יהיה-מה-שיהיה קצת מאלחש את הנפש שכמהה להרגיש קצת פחות, אבל אולי זה רק אני.
בכל אופן, גם בספר הזה כיתר הספרים בסדרה הארוכה, גרג הורביץ ממשיך לתקוע מקל בצלעותיו של אותו אווז המטיל ביצי זהב, אוון היתום-המתנקש-בעל-לב-הזהב, שנלחם באנשים רעים ובמקביל בשדים הפנימיים שלו. זה מוזר שזה כזה שיט כי הורביץ יודע לכתוב, הוא כמו שף שעובד במסעדת מישלן שפותח המבורגריה זולה בפתח-תקווה כי וואלה זה כסף והשכר דירה מצחיק. אני מזהה את הכתיבה הטובה מבעד למשפטים המופרכים, אילו הוא רק היה פחות מתאמץ לכתוב כמו אהבל על סמים, יש סיכוי שזה היה הרבה יותר טוב, לא יודע. פתאום בעקבות הדימוי שכתבתי כאן אני נזכר בכרמי מהסדרה המופתית ״הדוב״ שזה בדיוק מה שהוא עשה - עבד ב״נומה״ בקופנהגן ואז הלך לעבוד בסנדוויצ׳יה של אחיו בשיקגו. שמה זה עבד.

אולי עוד נפגוש את הורביץ באיזה פרס ספרותי מפונפן, אבל די עם היתום אחי. די. אולי זה כיף, אבל גם באמת נורא מטופש.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

****




וואלה, החיים שלי בתקופה הזאת, גם בניכוי איראן, הטילים, החטופים, המלחמה וכל הג׳אז הזה זה לא הדבר הכי אייאייאיי אם להתבטא בעדינות, ובכל זאת כשעברתי ליד חלון הראווה של סטימצקי ופתאום ראיתי את הספר הזה, אני חייב להודות שהרגשתי קפיצה קטנה ונשכחת של שמחה ועונג מול ספר חדש, של ״או! הנה משהו שיעשה לי טוב״.
אחרי ״לבד בתיאטרון המוות״, הספר הקודם והראשון של טרי הייז, שהעיף אותי ואולי את הרוב המוחלט של מי שקרא אותו, חיכיתי מאוד לספר נוסף שלו, ואני שמח לבשר שלמרות פסקת פתיחה תמוהה, עבודת תרגום מגושמת משהו, משפטים מרמזי-עתיד, בחירות מבניות מעצבנות ו״בטן״ עלילתית שלא באה לי טוב, הספר מצליח לעמוד איכשהו בסטנדרט של ״לבד ב...״, ולא נפל קורבן לסינדרום-הספר-השני הידוע לשמצה.
לקח לי קצת זמן להבין שקיין, הגיבור כאן הוא לא סקוט מרדוק מהספר הראשון, גם כי משהו בנימה ובניסוחים יותר ממזכיר את ״לבד ב...״. בדמות של מרדוק היה משהו קצת יותר מדי ג׳יימס בונדי וכל-יכול למי שמחפש ריאליזם למרות הז׳אנר המופרך-כנקודת-מוצא, ושמחתי לגלות שכאן, לפחות בחלק ניכר מהספר, זה פחות ככה.
ובכל זאת קיין הוא סוכן סי.איי. איי. שההתמחות שלו היא חדירה ל״אזורים אסורים לכניסה״. אירוני לקרוא את זה במקביל לצפייה בסרטונים אמיתיים של סוכני מוסד מאיראן, ובמיוחד שקיין מסתנן בין השאר גם לאיראן, ולא יכולתי שלא לחייך בזמן היותי בממ״ד כשקראתי בספר על הצורך של ״הטובים״ להתגבר על מערכת ההגנה האווירית של איראן - ועד כמה זה בלתי אפשרי. קיין מנסה להתחקות על עקבותיו של ארכי-מחבל מסתורי המכונה אבו מוסלים אל-טונדרה, מפקדה של מיליציה דאעשית על סטרואידים בשם ״צבא הטהורים״, אשר זומם טרה-פיגוע ראווה בארצות הברית בעתיד הקרוב.
אני אוהב ספרים כאלה. ריגול, ביון, המתח האבסורדי המתקיים בין טכנולוגיית-עילית של לוויינים, כלי טיס חמקניים, כלי נשק משוכללים ובינה מלאכותית לבין התכל׳ס המטונף, האנלוגי והמדמם של השטח. ״שנת הארבה״ סיפק במובן הזה את הסחורה, בגדול. זאת תוך כדי ניפוק משפטים מוכרים להחריד במיוחד בימים האלה, כמו למשל: ״...האייאתולות לא יבלעו את זה בשקט. הם יגררו אותנו לתוך עוד מלחמה שאי-אפשר לנצח בה. הם לא צריכים לנצח, אלא רק צריכים לחכות עד שנהיה מותשים ונוותר. אחרי שאלפים ימותו, נעשה את מה שאנחנו תמיד עושים: נכריז על ניצחון ונלך הביתה בלי שום דבר בידיים״.
בלי גלישה לספויילרים, אומר רק שהספר הזה לוקח מתישהו פנייה עלילתית חדה (ולטעמי האישי, מיותרת) מכפי שהז׳אנר מאפשר בדרך כלל, אבל בגלל שאני רב-חסד ויש בי סבלנות על-אנושית כמעט, סלחתי. עדיין הכול כתוב נהדר, מותח מאוד, למרות שאולי כדאי לחכות עד סוף המלחמה - אם אפשר - כדי שהמציאות לא תעלה על הדמיון בכל כך הרבה רבדים.

אנחנו חיים בזמנים משונים מאוד.


*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
משבר

משבר

רובין קוק

****





שוב ספר שמעורר בי את השאלה העתיקה, למה בכלל אני קורא?
כי הספר הזה לא ממש מעניין, לא במובנים שאני מחפש. הוא ספר די משונה, מין דרמה משפטית שנראית כאילו כתבו אותה כפרומפט, שמגוללת תביעה של רשלנות רפואית שמגיעה לסיומה ונפתרת ברובה על ידי אחד ג׳ק, רופא משפטי. כן, זה לא סתם נשמע כמו פרק בסדרה מתחילת שנות האלפיים על פתולוג שפותר פשעים, זה ככה בדיוק. ואז חייבים לשאול, מה זה נותן לי בחיים? למה קוראים את זה? זה כמו לנסוע באוטובוס לשום מקום. הנה, ישבתי, קראתי, 430 עמודים או משהו של אינפורמציה שמתורגמת באופן נוקשה וכמעט מילולי, אבל מה קיבלתי מזה?

שום תובנה מרחיקת לכת או אפילו לא מרחיקת לכת על החיים, על העולם שאנחנו חיים בו. לא על רפואה משפטית, לא על דרמה משפטית, לא שום דבר חדש על עורכי דין ועל אובג׳קשנים. סתם, סתם, סתם. אז למה? לא יודע. זה לא כל כך מעניין. מה קיבלתם מהביקורת הזו? כנראה שגם לא הרבה. זה לא משהו שישנה למישהו את החיים. מי אני בכלל?

אקזיסטנציאליזם בשבת בבוקר, קווים לדמותו.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

נלסון דה-מיל

****





שואל את עצמי אם אולי פג הקסם של ז׳אנר הריגול בתקופת המלחמה הקרה, שמוצה עד זרא אצל החבר׳ה האלה של ג׳ון לה-קארה, נלסון דה-מיל ולן דייטון. נדמה לי ששלושה עשורים אחרי נפילת חומת ברלין, העולם כבר השתנה מדי, וכבר אין באמת מקום או הצדקה להמשיך לחמוק מסוכני הק.ג.ב. אפורי העיניים והלב בסמטאות מוכות הצללים של מוסקבה, ברלין או וינה. היום העולם אחר, מתוחכם יותר, מפוכח יותר, ואולי גם מעורר חלחלה יותר, על אף האשליות הגדולות - שהתנפצו בינתיים בשנים האחרונות - שדי, העולם כבר שבע ממלחמות, ודאי החמות שבהן. השחקנים השתנו, ואף על פי שהביון עדיין בועט, ותמיד יבעט, הדברים כבר לא עובדים ככה. בעולם של מטבעות קריפטו ובינה מלאכותית, קצת מפגר לקרוא על מיקרופילם או התחמקות ממעקבים דרך בבואות בחלונות ראווה. מצד שני, עדיין כותבים וקוראים ספרים ממלחמת העולם השנייה, או הראשונה, אז אולי יש עדיין מה להגיד על כל זה. אני לא לגמרי בטוח. קשה להתחמק מתחושת הדז׳ה-וו בכמעט כל ספר בסוגה הזאת, כי אולי לא קראתי את הספר הספציפי הזה, אבל קראתי עשרה אחרים עם שינויים קלים.

הספר הזה יושב יפה במעמקי הז׳אנר. ליד מוסקבה יש מתחם סגור ונחבא מהעולם, והוא בית הספר לקסם אישי של הגברת איוונובה, שבו קצינים אמריקאים שנפלו בשבי בוייטנאם ונחשבים למתים מלמדים חפרפרות רוסיות לעתיד איך לחשוב, לדבר ולהתנהג כמו אמריקאים, לפני שיישלחו להיטמע במערכת בארצות הברית. כאמור, הרעיון הזה לא חדש, הוא כמו הפריקוול של הסדרה ״האמריקאים״, ולא ברור למה מצופה ממני כקורא ליפול מהכיסא בתדהמה על רשעותם ותחכומם של הרוסים, במיוחד לאור מה שמתרחש בימים אלה ממש ברוסיה ואוקראינה, ותכל׳ס בכל העולם. אני לא יודע מה כבר יכול להפתיע אותי, אבל ברור לי שגם היום, בהיותי שבע סרטים, ספרים, סדרות ומהדורות חדשות בטלגרם, עוד לא התוודעתי לקצה קצהו של הפוטנציאל האנושי לרוע.

ואף על פי כן, הספר לא רע. להוציא את כתמי-הגיל של ז׳רגון ותרגום עצי ותמוה (חנויות שבע-אחת עשרה, מרכולים ומשפטים כמו ״מה אתה? צופה ארור?״) הכתיבה בסך הכול סבירה, ויש בו נטייה ראויה להדגיש שקיים טשטוש מוסרי גם מהצד ״הנכון״, המערבי, האמריקאי, שאין ספק שמתקיים גם במציאות האמיתית שבה לעתים רחוקות, אם בכלל, יש אמיתות בינאריות מוחלטות.

לחובבי הז׳אנר, אם יש כאלה עדיין מתחת לגיל 65.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שריון האור

שריון האור

קן פולט

****





קן פולט שולף מהשרוול עוד רומן למשרתות, הפעם על רקע בחינת הבגרות בהיסטוריה שאליה אני לומד בעל כרחי עם ילדיי בימים אלה ממש ויכול לדקלם מתוך שינה כי העאמות האלה לא קולטים אם זה לא בפורמט של סטורי - שורשי עליית הלאומיות באירופה, עיור, חילון, המהפכה הצרפתית, המהפכה התעשייתית, עליית נפוליאון וכן הלאה. הכול יש פה.

הספר, כתמיד אצל פולט, סאגה נעימה לקריאה אך חפרנית רצח, פרי תחקיר מעמיק ומרשים שלו על התקופה של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, מתמקד בדמויות פיקטיביות בתחום טוויית הבדים מעיירה בדרום אנגליה, וכרגיל משבץ אותן היטב באירועים ההיסטוריים, באופן פורסט-גאמפי די מאומץ, אבל וואלה, לרוב זה עובד איכשהו כי בכל זאת פולט סופר מנוסה וחרוץ שיודע את מלאכתו.
תוך עשרים עמודים לכל היותר מבינים מי הטובים ומי הרעים. הרעים - בעלי אחוזות, אצילים, וכד׳ - הם רעים לתפארת, הטובים - בדרך כלל העניים - סובלים בשל היותם טובים, והמלחמה ביניהם (עם נצחונות קטנים לכאן ולכאן כדי לשמור על המתח) מתפרשים על פני כל הספר עד לנצחון הצפוי של הטובים על פני הרעים, לא בלי מחיר כמובן. בדרך העקלקלה אנחנו מתוודעים לחבלי המעבר מכלכלת כפר חקלאית וקהילתית בעיקרה למודל תעשייתי מהיר וחסר פנים ורגש, לחיכוכים המתבקשים בין שכבת האצולה להמון העממי מהמעמדות הנמוכים ובין הכנסיות למיניהן לקומון סנס החילוני, והשינויים הטקטוניים ברמה הבינלאומית, עד לעליית נפוליאון והקליימקס בקרב ווטרלו. פולט מלהטט בכל השדות האלה כמעט בלי להישמע דידקטי או מחנך מדי, אבל תוצאת הלוואי של לאחוז בחבל הזה משני קצותיו מתבטאת בדמויות סטריאוטיפיות בעלות מנעד רגשי דל, שמונעות אך ורק על ידי הסביבה או כתוצאה מדחפים גנריים כמו למשל תאוות בצע, שאפתנות, חרמנות או רדיפת צדק. את ליטרת הבשר לעולם הפרוגרסיבי פולט משלם בצורת תיאור סכמטי משהו של מערכת יחסים הומוסקסואליים ועוד אחת - עוד יותר סכמטית - לסבית, כשאלה מתקבלות איכשהו בהבנה ושתיקה על ידי הסביבה, אלא שבעוד היחסים ההטרוסקסואליים בספר מפורטים לעתים עד לרמה של מי עושה מה ואיך ואיפה ובאיזה גודל, ההומואים בעיקר ״חולקים יצוע באותה בקתה״ יחד ומדי פעם מתנשקים. נו, שוין, בואו לא נגזים.

כמו שכתבתי פעם על אחד מספריו האחרים של קן פולט - החווייה מהספר תלויה רבות באיך שמגיעים אליו. הוא יכול להיות רומן משמים למדי מבחינה ספרותית, ולחלופין ספר היסטוריה מרתק. אני די נהניתי, צלחתי בקלות יחסית את 600 ומשהו העמודים האלה, וגם אם לפעמים העברתי בטעות שני דפים במקום דף אחד, לא נראה שהפסדתי הרבה. ככה זה בהיסטוריה.



*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ללא חרטה

ללא חרטה

טום קלנסי

****




כן, היה אפשר לקרוא לספר "ללא חארטה" וזה היה עובד באותה מידה.

מדובר באחד הספרים המוקדמים של טום קלנסי, שמתרחש בזמן מלחמת וייטנאם, כשג'ק ראיין עוד היה ילד ולא נכנס לעניינים. כאן אנחנו מתוודעים לראשונה לג'ון קלארק שלמדנו להכיר ולאהוב בספרים המאוחרים יותר של קלנסי, שאחרי שאשתו מתה (של קלארק, לא קלנסי!) ואהובתו נרצחת באכזריות על ידי סוחרי סמים, הוא עושה שימוש ביכולותיו כ״כלב ים״ - איש הקומנדו הימי המסוקס שלסתו כמו מסותתת בסלע, ויוצא למסע נקם לניקוי האורוות. אני יודע, זה נשמע כמו סרט שראינו מאתיים פעם, ובכל זאת למרות שקראתי את הספר הזה כבר פעמיים בעבר, לפני עשור ומתישהו בגיל עשרים ושתיים - קלנסי עדיין עושה עבודה מצויינת ומגיש ספר מתח ופעולה מהמצויינים בז'אנר, אפשר ממש להרגיש את הלולאה מתהדקת, ואפילו שידעתי איך זה נגמר, נשארתי במתח עד העמוד האחרון. כולנו אוהבים לאהוב ויג'ילאנטים, מצ'רלס ברונסון ועד דקסטר, ואין מה לומר, המנה הזאת מוגשת חמה.

קלנסי, אם היה אפשר לסכם אותו בשתי מילים, הן היו ״אוקיי, בומר״. ההתייחסות שלו לנשים, סמים, זנות, שוטרים וגנבים היא כשל הפנסיונרים שכולנו מכירים, והתרגום, בהתאם, מיושן, נוקשה ומילולי. אנשים קוראים זה לזה בשמות-צופן, קלארק הוא רב-מלחים זוטר, הסמיתסוניאן הוא מוזיאון הטבע הסמיתסוני. funny זה מצחיק, ו"מזיין אותך, בנאדם!" זה... טוב, הבנתם כבר. לא ברור למה מישהו תרגם ככה ספרים בשנות התשעים, בשפה שנשמעה תיאטרלית בטח גם בשנות החמישים. של המאה ה-19. קלנסי גולש פעמים רבות מדי לתיאורי פיצ׳ריהם המגוונים והחדשניים של הספינה ההיא או המסוק הזה, אבל מאידך הוא בהחלט בהחלט יודע לספר סיפור, ותכל׳ס די בא לי לחזור לתקופות שהייתי בולע את הספרים שלו בלי להשאיר פירור. זה היה, נדמה לי לפחות, לפני שהעולם נהיה יותר משוגע ממה שקוראים עליו בספרים.

יאללה, בואו נראה מה נהיה עם העמוס הוכשטיין הזה. קורע אותי לחשוב שלפני כמה שנים הייתי מחליף איתו ״כיפים״ בהפסקה, כשלמדנו באותה כיתה בבית הספר הממלכתי דתי ״לדוגמא״ בירושלים. נו שויין, לפחות אחד מאיתנו הגיע למשהו בחיים, והוא כותב ביקורות ב״סימניה״.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

****





נדמה ששמענו, קראנו, ראינו הכול מכל כיוון, ובמיוחד על נושא כה שחוק (קולנועית, לפחות) כמסע בזמן. חלאס, דרכי הפרדוקסים כבושות לעייפה, ואם מדי פעם יוצא עוד סרט שזו התימה שלו, החידוש שבו עשוי להיות בעיקר במימד החזותי, ולרוב, כשזה לא מספיק, גם ברובד הקונספטואלי. בדרך כלל הספר או הסרט הזה יעודדו את המחשבה האינסופית ״מה הייתי עושה אילו״ (לוטו, אלא מה), או ״מה היה קורה אילו״ (היינו הורגים את היטלר או מזהירים את צה״ל בשישה באוקטובר, אלא מה), וגם פותחים בכל פעם מחדש את האיסורים המתבקשים מתוקף הפרדוקס (לא לפגוש את עצמי, לא לשנות את העבר, לא להרוג את הסבא שלי, אלא מה). הכיוון תמיד נמצא באיזשהו מנעד צפוי של פעולה, הרפתקה, וסכנה מוחשית, בדרך כלל לשלום העולם והמציאות עצמה.

הספר הזה הצליח להפתיע אותי. נניח בצד את העובדה שהגעתי אליו באיחור של משהו כמו שני עשורים, ששמעתי עליו אלף פעם, וקראתי סקירות אינספור. משהו בשם חסר הדמיון ובפרמיס הפושר שלו לא דירבנו אותי יותר מדי. יאללה, יש מישהי, בעלה נוסע בזמן, היא פגשה אותו לראשונה כשהייתה בת שש ומאז דרכיהם מצטלבות. פיהוק, פיהוק ועוד פיהוק. רומנים בסגנון הזה לא מעניינים אותי במצב רגיל, והתוספת הגימיקית-בפוטנציאל של המסע בזמן נראתה לי טרום הקריאה מאולצת ולא אטרקטיבית.

אבל מצאתי את הספר בספריית הרחוב, הוא התגלגל איכשהו לראש ערימת הספרים ליד המיטה, התחלתי לקרוא ומהר מאוד הבנתי כמה דברים ובראשם - ניפנגר כותבת היטב. אם זה לא היה מתקיים, הספר הזה היה עף בחזרה במהירות האור. אבל היא יודעת לכתוב, היא מדויקת ומעניינת. הסיפור מוקפד ולא סתמי והדמויות, יותר מזה שהן עגולות, הן סוף סוף עושות דברים שאנשים אמיתיים עושים, ולא רק מה שמניע את העלילה. זה דבר שכל כך חסר לי בספרים שאני קורא, ונעדר עד לא-קיים בספרים שיש בהם מימד פנטסטי או בדיוני. אני רוצה להרגיש שהדמות שלי היא לא רק אמיצה או פחדנית או חייבת להציל את דמות המשנה מתאונת דרכים לפני שיהיה מאוחר מדי כי מסע בזמן, אלא שיש לה חרדות ולבטים ועייפות תהומית וסקס גרוע ובחירות שגויות וחשבונות לשלם וריח מהפה ומשפחה מעצבנת ותחביבים לא קשורים לעלילה. אני רוצה להרגיש שהדמויות האלה יכולות להתקיים גם בלי הסיפור, וכאן בספר הזה יש את זה למכביר. נכון שאם לא היה כאן את רכיב המסע בזמן היינו נשארים עם סיפור אהבה חיוור למדי, אבל ככה החיים של רובנו, סיפורים לא מאוד מעניינים ודמויות עגולות...

אני חושב שזה מקורי ומרענן ובעיקר חשוב לכתוב ספר על מסע בזמן שהוא לא מותח, מפחיד או דיסטופי, אלא מרגש ועמוק ומורט וחכם, בלי להיות מעצבן (גם אם היה אפשר לנכש 15-20 אחוז מהספר בלי להפסיד הרבה) ובלי להיכנס לשאלות קיומיות קונספטואליות כשלעצמן אלא אקזיסטנציאליסטיות שנובעות אגבית גם מהנתון הזה. לא למה מסע בזמן ומה אפשר לעשות עם זה ואיך לא לפגוש את סבא, אלא אוף, קיבינימאט, זה המצב, השיבוש הגנטי הזה היא לא כוח-על, אלא מוגבלות שהורגת לי את החיים, מי אני בכלל, למה אני, כמה זה משוגע אם אני פוגש את אמא שלי בצעירותה ומנסה להבין איזה אדם היא הייתה, למשל, או איך אני שומר על מערכת יחסים כשאני מכיר את העתיד באופן חלקי ומקוטע, איך אני מוצא עבודה ומתפרנס כאילו רגיל או מסביר לקולגות שלי למה נעלמתי פתאום באמצע היום או הופעתי עירום כשבכלל לא הייתי אמור להיות פה. המנגנון הזה כמעט מנטרל לגמרי את השאלות הכה מתבקשות של ״מה הייתי עושה אילו״ ומאפשר להתמסר לסיפור עצמו, ממש כאילו הבעיה הגנטית של הגיבור לא הייתה מסע בזמן אלא משהו אקזוטי הרבה פחות.

אהבתי את הספר הזה מאוד, וגם התרגשתי בכמה מקומות, כמעט עד דמעות. זה לא קרה לי הרבה הרבה זמן.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ספר הבצלים הירוקים

ספר הבצלים הירוקים

אהוד בנאי

*****





לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לאהוב את אהוד בנאי. זכורה לי במעורפל הופעה אפופת עשן וערק ב״טרמינל״ המנוח בירושלים באמצע שנות התשעים, ואולי עוד איזה משהו ב״פרגוד״, אבל אף פעם לא הייתי מעריץ שרוף שהולך לכל ההופעות ויודע בעל-פה את כל המילים. כשיצא ״אהוד בנאי והפליטים״ ב-87׳ הייתי בסך הכול בן ארבע עשרה. גם אם לא הייתי נער מאוד מוזיקלי, דווקא התחברתי למלודיות ובעיקר למילים של ״עיר מקלט״ ו״זמנך עבר״, אבל רק כשיצא ״קרוב״ שנתיים אחר כך זה תפס אותי ממש. הקשבתי לרחוב האגס 1 ומיד הרגשתי בבית, ״פלורנטין״ הרטיטה את לבי למרות שהשיר הוא על רווקה מזדקנת, וכמהתי לאותה עלמה אירלנדית אפילו שבאותו זמן לא יצא לי ולו להריח בת מקרוב. הגעגוע, הכמיהה, הסיפור, החוויות הפשוטות בשירים נגעו ללבי הבוסרי בדרכים שלא יכולתי להסביר אז, ואני רק מתחיל להבין היום.

בניגוד לשניים מהילדים שלי, שמוזיקה שוצפת במחזור הדם שלהם כבר מגיל ארבע או חמש, אצלי מוזיקה היא לכל היותר מין פסקול, משהו שנשמע ברקע, שמלווה את הסיפור של החיים שלי אבל לא מכתיב אותו. ואף על פי כן, למרות שאצל אהוד המוזיקה, הגיטרה, המנגינות והפיוטים מתווים את מסלול חייו, כשאני קורא את המילים שלו - בכל שלושת ספרי הפרוזה שכתב - אני מרגיש שאני הוא, אני מרגיש ורואה את הזכרונות המוחשיים שלו ושלי מבעד לעיניו, שומע את התווים מבעד למילים ומתענג עליהם באמת, אולי בגלל שזה לא דיבור מוזיקלי, ובוודאי לא דיבור ספרותי עלילתי רגיל, אלא חלקיקים של חיים שאי אפשר לא להרגיש את האמת והטוהר והאהבה שבהם, וגם אם לא כתוב בהם כמעט דבר מבחינת תוכן - הם רוויים עד קצותיהם בכל מה שאינו מילולי ונמצא בכל ספר, סרט או חווייה שעשו לי משהו אי פעם.

אני לא מוזיקלי אבל כשאני קורא על החברות שלו עם מייקל צ׳פמן או הג׳ימג׳ומים עם חברים בראש פינה של שנות השבעים, אני מתרגש. אני לא דתי אבל יורדות לי דמעות כשאני קורא על המפגש החלומי בין לייזר (לאונרד) כהן לרב קרליבך, או על הסידור שמלווה אותו לכל אשר יילך. אני צעיר ממנו בעשרים שנה אבל חי בכל מאודי את הזכרונות שלו מבית אביו ודודיו, ומרגיש כאילו הם שלי, אולי בזכות היותם אוניברסליים ואנושיים כל כך, שהלב עולה על גדותיו.

קצרה היריעה לכתוב על החסד שעשה עמי כשהגיע לנגן לצד מיטתו של בני יהלי את השיר, ״אל תפחד״, וכשליוויתי אותו אחר כך אל המכונית, המתיק איתי כמה מחשבות על בתו, והיופי והפחד בגידול ילדים. אנחנו שומרים על קשר מהוסס, והלוואי הלוואי שהייתי יכול לכנות אותו ״חבר״. אולי ברמה הרגשית, האידיאלית, העליונה. לפני שנה וחצי כתב לי:
״אלון יקר
סיימתי ממש עכשיו לקרוא את ספרך "באוויר", קראתי אותו בנשימה עצורה, לפעמים ממהר מדי כי חייב להבין לאן זה מוביל...
ספר כל כך מרתק, מקורי, מטלטל. כתוב נפלא.
תודה גדולה ששלחת לי.
מקווה ששלומכם ושלום יהלי טוב.
חג שמח וכל טוב״


****

תוהה מה לכתוב לו עכשיו.

****

״בערב הראשון אחרי שהסתיימה השבעה על אמי, אבא ואני נשארנו לבדנו בדירה שהתרוקנה מהמוני האנשים שהכניסו לתוכה כל כך הרבה חיים וחום. אליהו אחי הבכור חזר לפנימיית בן שמן, שם עבד כמורה לספרות. הבית היה שקט מאוד. אבא ישב על הספה בסלון, בוהה באוויר, על פניו זקן בן שבוע. אריה בחורף. הוא כל כך אהב את אמא, חשבתי, מה יהיה עכשיו. ואז הוא קם ואמר: אני הולך לטגן לנו כרובית.״

ספר נפלא נפלא.




*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
נינג'ה לבן

נינג'ה לבן

אריך ואן-לוסטבאדר

****





כשראיתי את ״נינג׳ה לבן״ בספריית הרחוב חטפתי אותו מיד, כאילו היה ארטיק של ״ויטמן״. את הספרים האלה בדיוק הייתי גומע בנעוריי מכריכה לכריכה, תוך יום או יומיים גג. בימים הרחוקים ההם, לפני נטפליקס והנישואים והילדים והמשכנתא, כשחיזבאללה עוד הייתה מיליציה חביבה וחומייני היה עוד טרי, המתח העיקרי שהיה לי בחיים הגיע מהדמיון, דרך ספרים של סופרים כמו ואן לוסטבאדר, טרווניאן, פרדריק פורסיית, לדלום (או לודלום, עד היום לא ברור) או קן פולט. כמה עונג, כמה עמוק הייתי צולל, כמה מהר שכחתי מהעולם.

חששתי שאולי קראתי אותו כבר פעם, אבל המילים בגב הספר יכלו לתאר כל דבר ולא נשמעו לי מוכרות. אם כן, רווח נקי. דחקתי הצידה כל מיני ספרים מתוחכמים ורציניים שכרגע גדולים עליי, והתרווחתי על המיטה עם החתול המגרגר, בתהייה אם החווייה שלי תדמה במשהו למה שהיה פעם.

ההתחלה הייתה קשה. למרות שהספר הזה נכתב בשנת 90׳ ותורגם לעברית ב-93׳, התרגום ארכאי להחריד (כיאה לספרים מפעם) וגרם לי לרצות לגרד את העיניים מבפנים מרוב גלגולי עיניים, ועוד לא התחלתי לדבר על עשרים שלושים דימויים (שחוקים עד דק) בעמוד. CIA ו-FBI מתורגמים כס.י.א. ו-פ.ב.י., השרירים משורגים דרך קבע, השיחות נסובות על דא ועל הא, השיער שחור כעין הלילה או כפחם, השמיים הם פלדה ממורקת, השיער בגון החול הזהוב, על הפנים ניסכות הבעות נזעמות, הנשים נאנקות בתשוקה - או מיטלטלות באביונה אם מתעקשים, הרשע מושחת ואפלולי והטוב מפוסל, אכזרי בקטע טוב ונאמן כאל. אין ולו פסקה אחת בספר שכתובה כמו שאנחנו רגילים לקרוא היום. התבאסתי, לא אכחד (הא!).

אבל החזקתי מעמד, ואחרי כמה עשרות עמודים, פתאום שמתי לב שהשפה המיושנת ואפילו הפאתוס המוגזם באקסטרים (בכל זאת, ספר על נינג׳ות וזה) כבר לא מאוד מפריעים לי, ושבמקביל אני נשאב כבעבר לסיפור ולתוכן, מתמלא מתח במקומות המותחים ומתחרמן בחלקים האירוטיים שכתובים בכלל בכלל לא רע, אביונות בצד. מצד אחד יש בספר ובסגנון הכתיבה משהו נאיבי וניואייג׳י שנות-השבעים-סטייל, אבל בניגוד לצפוי מספר פעולה (עם נינג׳ות, כאמור) - הוא לא יורד ממש לתהומות שטחיים של סרטים של ואן דאם או צ׳אק נוריס, אלא מתקיים בנקודת ההשקה שבין פולקלור, היסטוריה, מיסטיקה, אלימות ורוחניות. לא ברמה של שוגון, נגיד, אבל גם לא ברוס לי. בנוסף פוגשים בדרך כל מיני מטעמים בלתי צפויים, כמו למשל ריגול תאגידי ופיתוח של מחשבים עם אינטיליגנציה מלאכותית, לא פחות. אם חושבים על סוף האייטיז, עם התסרוקות המנופחות, הפיצוצים האקסטרווגנטיים, המוזיקה והגסות הסגנונית שדבקה בכל ז׳אנר, מדובר בלא פחות ממאכל גורמה.

בשליש האחרון של הספר, אפילו החתול הרגיש שאני במתח והפסיק לגרגר. בניגוד למנהגי, נדמה לי שאת הספר הזה לא אחזיר לספריית הרחוב אלא אשמור אותו אצלי, ואולי אקרא בו שוב בעוד עשרים שלושים שנה, מי יודע.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט

ביקורות נוספות על "גינת בר"

גינת בר

גינת בר

מאיר שלו

החוחית היא ציפור שיר קטנה, צבעונית, שגרה בין גבעולי קוץ החוח, וראיתי אותה גם בין גבעולי הברקנים והגדילנים. אהבתי לצפות בה. יכולתי לעמוד זמן רב ולהסתכל עליה שרה ומקפצת בשלל צבעים בין החוחים. לרוב עם חבריה ללהקה, אבל מדי פעם גם לבד. לפעמים היה לי נדמה שהיא עושה הצגה במיוחד למעני. שרה, קופצת, מסתכלת עלי, וחוזר חלילה. היום כבר לא רואים אותה. היא נעלמה. מאיר שלו מזכיר אותה במשפט קצר אחד, וכותב שהיא נעלמה בגלל שצדים אותה. זה נכון שצדים אותה, אבל לא בגלל זה היא נעלמה. היא נעלמה כי אנשים "תרבותיים" העלימו את הקוצים מהארץ. הפחד מהטבע הוליד השמדה של כל חלקת בור שמצמיחה קוצים. וגם אם החלטת לגדל קוצים בחלקתך הקטנה - העירייה מיד שולחת הודעה על תשלום קנס. למה? כי השטח לא נקי. גם ב'גינת הבר' של מאיר שלו לא צומחים קוצים. הוא מגדל פרחי בר אבל עוקר כל 'עשב שוטה' שמופיע בגינתו. אז האם זו באמת גינת בר? אישית חושבת שזו פשוט גינה עם פרחים, אבל לזכותו של שלו יאמר שהוא כותב את זה. מסביר שגינתו היא לא גינת בר של ממש.
מה שכתבתי כאן זאת הסיבה העיקרית שלי לכתיבת הביקורת על הספר. כי כבר נכתב עליו כל מה שאפשר היה לכתוב. אבל כמי שאוהבת לגמרי את כל צמחיית הבר, ושונאת את כל צמחיית התרבות, ההשמדה הזאת של הבר הורגת גם אותי, במובן מסויים. כי אין מה לעשות, כשאוהבים משהו והוא נעלם מהחיים גם הלב מתרגז או מתעצב.
הספר הזה היה מונח אצלי על המדף כשלוש שנים. קניתי אותו בזכות הביקורות הטובות, אבל היססתי לקרוא אותו, כי ספריו הקודמים של שלו די שעממו אותי. הוא כותב טוב, אבל הסיפורים היו, איך לומר, לא משהו.
הספר הזה היה לי מעניין מאוד. הזכיר לי את ילדותי, ואת מה שהיה ומה שכבר לא יהיה. כי אפילו עציצים הפסקתי לגדל במרפסת, ורק מסתכלת על העצים ושאר הצמחייה שגדלה בחצר הבית המשותף שלנו. והקוצים שגדלים בה קטנים ונמוכים.

לפני שנה•
★★★★★
•בת-יה
גינת בר

גינת בר

מאיר שלו

הפעם הראשונה שניסיתי את הספר הוא שעמם אותי ותהיתי ביני לבין עצמי: מה לי ולגינות? לפרחים? מלבד להביט בהם ולהתפעל מיופיים, אין לי ולהם דבר במשותף.
אולם, קרה מקרה ומאיר שלו ונפטר וקיננה בי התחושה שאני צריכה לקרוא ספרים אחרים שלו שלא קראתי, שמגיע לו, שזה חלקיק הכבוד האחרון שאני יכולה לחלוק לו.
אז החלטתי לנסות.
איני מתחרטת מכיוון שמדובר בספר חכם, מקסים, משעשע לפרקים ובעיקר כתוב יפה. הכתיבה המאירית שלוית לא אובדת כאן, היא מוצגת בחן, כידוע לכל חובבי מאיר שלו.

כזכור, ספגנו אבדות תוך שבועות מספר. קודם מאיר ויליזטר שלדאבוני הרב לא הזדמן לי לקרוא מכתביו ולהתרשם התרשמות של ממש מעומקם, והאחרים, הכרותי עמם יותר מעמיקה הם מאיר שלו ויהונתן גפן. שניהם בני נהלל, שניהם הלכו בטרם עת כמעט באותו גיל ושניהם מהווים נכס צאן ברזל עיקרי בספרות והשירה העברית שלנו.
כאשר קראתי את ספרו זה של מאיר שלו, צחקתי, אך גם התעצבתי, התמוגגתי אך גם הזלתי דמעה. כאב גדול שרה עלי שאיבדנו ענק תרבותי כזה, בייחוד כאשר הספר האחרון שלו נחל כישלון, עדיין הבהבה תקווה סמויה שחוט הגאוניות יצית בו אש והוא ירקח לנו ספר גאוני נוסף...הרי לאחר מפלה תמיד יש רגע של התרוממות...
זה לא קרה והתקוות נשטפו בים של אכזבה מלוחה.
אבל מיד לאחר מכן ניחמתי את עצמי בכך שהאדם עצמו הלך, לא יצור דברים כבירים אבל היצירות שלו ישארו, בתקווה שיקראו עוד שנים.
בתקווה שעוד דורות של קוראים ייקראו על מעללי החולד בגינתו, את חיבתו העזה לרקפות, את ידענותו המופלגת בחצבים, בהבדל ביניהם ובמינים החביבים עליו. על החתול קרמר שהיה נוהג לשכב בגינה תחת השמש החמימה אך לשמור על עין פקוחה שחס וחלילה לא ייכנס משיג גבול הביתה וכל אלה מתובלים באיוריה הנהדרים של רפאלה שיר, אחותו של מאיר שלו, הממחישים לך את נראות הדברים באופן חי ואמיתי.

בתקווה שקוראים עתידיים נוספים יסמנו את הציטוטים החביבים עליהם, שהם רבים למכביר, שישתאו לאור קריאה אודות עץ לימון מקשיש שרחמיו של שלו נכמרו עליו אך לא היה ניתן להצילו, גזעי עצים חזקים שנופלים כחללים בשדה קרב, ומושבות נמלים ודבורים הקנאיות לעבודתן ולא סרות ממנה ולו לדקה אחת.

בנחמה שהספר יכניס מעט צבעוניות לחיים וחיבה מינימלית לטבע, יעורר בהם רצון להפליג בין מחוזות של דמיון ואמת שורשית, בסנדלים או רגליים יחפות על מנת לחוש את האדמה הבוצית בכפותיהם ולהתביע חותם כמ האדם הקדמון.

כאשר קראתי את הספר וחשבתי שכעת מאיר שלו קבור באדמה, התנחמתי בעובדה אחת: שהוא קבור באדמת ארץ שהוא כה אהב ומעטים אהבוה כמוהו, בעוצמתו, במסירותו ונחרצות וגם אם עיניו לא יכולות לשזוף את יופיה של הארץ, את התפתחותה וירוקי העד שלה, רוחו שורה על הכול, בתוך העצים, בשיחים, בתוך האדמה, מרחפת מעל לכל ונעשית אחד עם תבנית הנוף המוכרת שגם בארצות נכר לא משה מזכרונו.

"במדי העבודה המזוהמים שלי ובגופי המיוזע הרגשתי כקבצן בארמון וכפורץ אל הקודש, אבל גם כאורח בארץ פלאות."

לפני 3 שנים•
★★★★★
•סקאוט
גינת בר

גינת בר

מאיר שלו

"בכל פעם שאני נוסע לחול", כך כותב מאיר שלו בפרק עונות בספרו, "מגיע השלב – אחרי יומיים וחצי בערך, שבו אני נתקף געגועים ארצה. מה מעורר בי את הגעגועים האלה? ובכן, עלי להודות שאני מסתדר לא רע גם בלי מאפיינים ישראלים חשובים כמו גבינת קוטג', מהדורות חדשות, עקיפה על השוליים, שקדי מרק, צ'פחות וקפה בוץ, ובמאמץ מסוים אני מצליח להתגבר גם על הריחוק מקבר יוסף, מקבר אמו ומקבר אביו, סבו וסבתו. אני מתגעגע לכמה בני אדם אהובים, לביתי, לצמחי הבר שלי, לשפה העברית ולכמה נופים".

כמה קל להזדהות עם הדברים שכותב שלו.

ספרו גינת בר, אינו ספר עלילתי אך הוא בהחלט ספר על אהבה. אהבתו של הסופר לטבע, לפרחים, לבעלי החיים ואף לנופי העמק, עוברת בכל משפט כמעט שהוא כותב. ההומור העצמי הדק המאפיין כל כך את שלו, מצוי כאן בשפע וגרם לכך שהחיוך לא מש מפני לכל אורך קריאת הספר. הקטע בו הוא מספר על כך שהחזירה לקחה את גוריה והסתלקה אתם מהגינה כדי שהמחבר לא ישמש להם דוגמא רעה, הוא קטע לפנתיאון ממש. כמובן גם האמירה כי יש סיכוי שילדים האוהבים פרחים, יגדלו להיות מבוגרים טובים יותר. כל אלו בתוספת שפתו העשירה של שלו, הופכים את הקריאה בספר הזה לחוויה אמיתית.

עוד פרק לפנתאון הוא הפרק העוסק בשיחי הצבר. בילדותי, נסעתי מידי פעם עם אבי ז"ל לקטוף סברס משיחי הצבר שאז גדלו פרא באזור רמלה. תיאורו של שלו את התהליך הוא כל כך מדויק, עד שעורר אצלי את בלוטות הנוסטלגיה כולל געגועים לאבא ממנו נפרדתי לפני שנים רבות.

אבל לא רק פרחים, צמחים, חיות בית ומזיקים: שלו כותב גם על הקשר בין הכלניות למיתולוגיה היוונית, על קולינריה ועל הפסטה שלמד להכין מידידו המנוח ד"ר אלי לנדאו שאותו גם אני זכיתי להכיר, על זיתים כבושים, על ספרים אחרים (מבטיח לקרוא את "אנטוניה שלי" של וילה קאתר) ומזכיר יצירות רבות פרי עטם של נתן יונתן, נעמי שמר, חיים נחמן ביאליק, אביו יצחק שלו, נחום גוטמן, חיים גורי ואחרים.

לא היה לי ספק כי מאיר שלו היה איש אשכולות. הספר הזה מציג פן נוסף באישיותו של הסופר. הקריאה בו, היא כמו עיסוי לנשמה ממש.

לפני שנתיים•
★★★★★
•בנצי גורן
גינת בר

גינת בר

מאיר שלו

הספר הזה הציב אותי בפני בעיה קטלוגית קשה בספרייה. מצד אחד הוא איננו ספר פרוזה. לא מדובר ברומן, ואף לא באוסף של סיפורים קצרים. מצד שני, הוא גם איננו ספר עיון או ספר לימוד, לא ספר הדרכה לגנן החובב ולא ספר בוטני מקצועי לגנן המומחה. אז מה זה כן? הספר הזה הוא בעצמו מעין גינה, גינת נוי ספרותית. שכיית חמדה שמורכבת מרשימות ומאנקדוטות בשילוב איורים ורישומים מקסימים, ואשר שזורים בה חוש הומור חינני במיוחד, עברית עשירה ומשובחת והרבה אהבה לעמק יזרעאל, לאדמה, לחי ולצומח. כן, וגם לבני האדם.

בין השאר, נמצא כאן הגיגים על מחזורי עונות ומחזורי חיים, על חליפת הזמן, על מערכת היחסים בין החי לצומח, לעתים סימביוטית ולפרקים מזיקה. נמצא אזכורים והקשרים ספרותיים, רובם מעוררי נוסטלגיה, החל מ- "הרוח בערבי הנחל" וכלה ב- "הקלברי פין". לא נפסח על התייחסות מעניינת למקורות היהודיים, כולל השינוי האישי החינני ששלו עורך בתפילותיו לבוא הגשמים, נלמד איך מכינים לימונצ'לו וכובשים זיתים ונקנח בשיטה אישית מוצלחת לניבוי גשמים, שכן "עם הצלחות אינני מתווכח," כותב שלו בשחצנות כובשת ובלתי יהירה, "בעיקר אם הן שלי..."

אז למה בעצם לא חמישה כוכבים? בכל זאת הפריע לי היעדר העלילה, הדמויות, העומק והמורכבות של הרומן. אוסף של רשימות, טובות ככל שתהיינה, לא יכולות להצית בי את הזיק הזה, את הניצוץ שרק פרוזה טובה יכולה ליצור.

בסופו של דבר מצאתי את עצמי מעט מקנא בצמחים, נוכחים נפקדים שכמותם, שאמנם אינם עולזים בשעת פריחתם, אך גם אינם דואבים בשעת קמילתם. כמה טוב שלא לחוות תסכולים ומצוקות ואכזבות ושברון לב, שלעתים כה קרובות מאפיינים את הקיום האנושי. ועדיין לא הייתי מסכים להתחלף איתם, ולו בשל העובדה שהם לא יכולים להתענג על איזו עוגת שוקולד טובה ופרלין בלגי משובח...

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מסמר עקרב
גינת בר

גינת בר

מאיר שלו

אדם כותב על גינתו. נו, אדם כותב על ריצתו. פה זה מאיר שלו ושם זה הרוקי מורקמי, שניים מגדולי הכותבים בני זמננו, ואת שניהם ראוי לקרוא בשקיקה.
הכתיבה של שלו נעה בין מופלאה למופתית. הוא מצחיק, יודע לשזור עברית כמו שרבים יכולים רק לחלום על כתיבת שפה נהדרת שכזו. הוא מצחיק, הוא מחכים, הוא זורם ומכיר בערך עצמו – יודע לצחוק על שלו הגנן באופן שלאיש לא יתחשק לומר דבר נוסף.
לשלו, שחזר אל ה"עמק", הלא הוא עמק יזרעאל, הנשקף אל הרי הכרמל, המוחרקה, פאתי נהלל, הרקע לרבים מספריו, יש בית וגינת בר, יש עדנה, לא האישה, התחושה. לא גינה מפונפנת בריטית שכזו, שהצמחים הגבוהים קרובים לגדור והיותר נמוכים גולשים פנימה, כדי ליצור מדרגות צבעים ולסחוט קריאות התפעלות מפי המבקרים. לא. גינה שיש בה לכאורה חוסר סדר, אויבים, סכנות ורוב עונג.
בכל פרק עוסק שלו בפן אחר של גינתו. אין כמובן עלילה ואין צורך לקרוא ברצף את הספר. המלצה במקומה, רק לא לי. כשאני קורא את שלו, אני מתנפל בשצף קצף (כמה זמן לא שמעתם את הביטוי הזה?) ולא מותיר פירור (גם את הביטוי הזה כבר לא שומעים).
אין פן בו שלו אינו עוסק. מרקפות, חצבים, כלניות ופרגים, בן חצב יקינטוני, תורמוסים, ועד לסכנות של ממש מנחשים, עכבישים, צרעות, נקרים, כלות וחתנים. כלות וחתנים? סכנות? בהחלט. חתן-כלה, מגבים בצלם ומאפרת ושתי חֲמָיוֹת, החליטו יום אחד שאין מקום טוב יותר מלהצטלם בו, מאשר גינת הבר של מאיר שלו. הרי הכל כל כך טבעי וצבעוני, ניתן לרמוס ככל העולה על הדעת בחדווה ישראלית סחבקית לא מזיקה. יוצאת לשלו ג'ננת הגנן שבו, הוא מבקש בנימוס שיניחו לגינתו והם בשלהם. אז עובר שלו המנומס לנשק יום הדין ומודיע שתוך כמה דקות תתחלנה הממטרות האוטומטיות להשפריץ. נרשמה מנוסת בהלה המונית. משעשע.
גינת הבר של שלו מכילה גם עץ זית, גם מתכון לזיתים נקבל ואף החמצת מלפפונים, שלא נחוש שהחמצנו משהו. הוא אינו מותיר אבן על אבן, מספר לנו על אוכלוסיית המעופפים בגינתו, על הנקר שהכריע את עץ האזדרכת, אבל לא הכריע את שובך הירגזי הפשוט. מוח של ציפור.
אם לא הבנתם עד עתה, ספר זה הוא למתקדמים. הוא לא פונה לקוראים מזדמנים. הוא משלב אהבת טבע, אהבת הספרים של שלו, אהבת עברית כהלכתה (שלו מתנצל על השארת מלים כמו קומפוסטר ולא כהצעת האקדמיה - מדְשן) וחיבת הקריאה, שאינה כוללת רומנים למשרתות. במובן זה, הגמול אין לו קץ. ככל שמתקדמים מתחשק לעזוב את תלאות החיים, לחפש בית בעמק, לא חשוב מאיזו עדה, לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.
הפקת הספר נהדרת ומלווה באיורים של רפאלה שיר, אחותו של שלו. לפעמים ספרים נפלאים מתגשמים.
על הקורא לדעת שהספר אינו מגדיר צמחים בשום צורה ואופן. מגדיר אנשים הוא לפעמים כן: יש אנשים עם לב אבן, יש אנשים עם מוח ציפור, כאלה הסבורים שהם נזר הבריאה, אבל הם בסה"כ יבלית אנושית.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מורי
גינת בר

גינת בר

מאיר שלו

היופי של הספר;
מסתכם אצלי בזה שבהפסקה הראשונה שעצרתי ממנו וחיפשתי סימניה, הדבר הדק והמתאים ביותר שהיה לידי היה עלה יבש.
סתם עלה אמריקאי יבש. אז הנחתי אותו, וברוב עצלנותי לא החלפתי לסימניה נורמלית לאורך כל הספר (שנגמר מהר).
ומה אני מנסה לספר? בתחילת הספר לא שמתי לב בכלל לעלה לצבע שלו ולתכונות שלו ובכלל, לא הייתי שם לב לזה בשאר הזמן כי אם בזמנים מיוחדים אך כשיצאתי מהספר, ונשארתי עם העלה ביד, הוא פתאום היה כלכך יפה וחשוב.
ואיך זה? זה לא שהספר הכניס בי אהבה ורגש ואיזה משהו חדש, הוא פשוט תפס לי את הסנטר והסביר לי במבט נעוץ.

מאיר שלו כמו מאיר שלו, יודע לכתוב. ולא תמיד חייב עלילה או סיפור מסועף כדי להתרשם מכתיבה, ואדרבה, לפעמים בכתבים שאין בהם תחכום וחשיבה מסועפת-שם המחשבה שלו והוא עצמו בולטים יותר.
הספר לא תמיד עקבי מלבד החוט המקשר שהוא כשמו בכריכה "גינת בר". יש עצים פרחים חתולים ואדמות, עם שלל סיפורים-מאלה שלא עולים על הסבלנות ותמיד מפצים בייחודיות של המספר ושל הטבע עצמו.

מודה אני שלמדתי את הלקח, ומלבד הלקח הזה גם לקחתי על עצמי לבקר יותר את הטבע ואולי אתם גם, אמנם זה ספר של-תחת-הכרית אבל אני בטוח שגם בכם הוא יעורר איזה זיק של פריחה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•oziko
גינת בר

גינת בר

מאיר שלו

כל גנן הכי חובב שמח לראות פרחים שהנצו באדנייתו או עציצו או בגינתו הקטנה. אצל מאיר שלו הסיפור הרבה יותר מרגש, כי גינתו היא כאמור גינת בר. מושקית בעיקר על ידי הגשם, וכך כשפורחים ראשוני החצבים עוד בסופו של הקיץ, או ראשוני הכלניות והרקפות בגינתו, השמחה גדולה.

באהבה ובחיוך מספר שלו על דרכי גינון, בעלי חיים מרמשים ועד דורבנים וחזירי בר, פקעות וזרעים, עצי פרי וסתם עצים חביבים, וכל זאת עם מובאות משירים, פסוקים, ודברי חז"ל למיניהם.

פסוק לדוגמא מפרקי רבי אליעזר: "בשעה שכורתין את עץ האילן שעושה פרי - קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע". אלא שמאיר שלו טוען ובצדק למה רק עצי פרי ולא לגבי כל העצים.

קל להידבק באהבתו והתלהבותו מתחביבו החדש שדבק בו ולהתנפל על העציצים עם זרעים ושתילים. ספר שיצא לי לקרוא בעיתוי מושלם, עם בוא האביב.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אלזה
גינת בר

גינת בר

מאיר שלו

הראית? איזה יופי!!!
ספר נפלא, מומלץ לכל אוהבי הטבע והשפה העברית.
בשפה שאין דומה לה, באופן ידעני ופיוטי מתאר שלו את גינת הבר, אשר בביתו, על כל יצוריה וצמחיה.
אחרי קריאת הספר אני כבר לעולם לא אביט באותו האופן על כל חרצית על כל רקפת, הנובלת או נקטפת.
הסיפורים והתובנות מסופרים בכשרון גדול ועם הומור נפלא,
והנה לקט קטן מהסיפורים המשעשעים:

באחד הסיפורים הוא מספר על כך שהגינה שלו מושכת לעיתים גם חיות בר, ובהם גם חזירי בר,
ואז מתאר פעם אחת, שהוא נאלץ לטפס ולעמוד על שולחן ההנבטות שלו,
"כי שמעתי פתאום את נחרות הזעם של נקבה, שבאה עם גוריה, וכבר התכוננה להסתער.
כמה דקות עמדנו זה מול זה, אני על השולחן והיא על הקרקע, קיללנו, נחרנו, דברנו דופי, ועשינו זה לעומת זה תנועות חזיריות.
בסופו של דבר הבינה החזירה, שאני דוגמה רעה לילדיה, קראה להם, והסתלקה."


"יום אחד מצאתי אלמנה שחורה בגינה שלי. הנחתי אותה בצנצנת, לקחתי אותה הביתה, והלבטים התחילו: האם להשאיר אותה אצלי או להעביר אותה למישהו אחר?"
ואם למישהו אחר, האם לספר לקורבן המיועד על המתנה שקיבל? או להשאיר אותה אצלו, ולהתעניין בתוצאות בעזרת מודעות האבל שמתפרסמות בעיתון.
והכי חשוב: למי להעביר אותה? ומדוע? האם בגלל חשבון אישי או על מנת לשרת את הציבור כולו?"


"הזרע של הצמח אינו הזרע מן החי, הוא אינו תא המין הזכרי, אלא הגוף, שמכיל את העובר ואת מלאי המזון שיזדקק לו בראשית התפתחותו.
העוברים של בעלי חיים מתפתחי וניזונים בתוך ביצים ורחמים עד בקיעתם, או לידתם, ורבים מהם מטופלים, מוגנים ומוזנים גם אחריה.
אצל בני האדם זה קורה לפעמים גם אחרי גיל שלושים..."

את הקומפוסטר, המכונה אשר מכינה קומפוסט, הוא מכנה "נס פח הזבל".

וסיפור נפלא נוסף הוא על החרוב, ועל הריח המיוחד שהוא מפיק בזמן פריחו, ריח שמזכיר ריח של זרע אנושי.
הוא מספר שבזמנו, בתקופה שהוא גר בירושלים, ברחוב מרכוס שבטלביה, היו ברחוב שני חרובים אשר ריחם עלה בכל הרחוב,
"ולא אחת ראיתי שם מראה משעשע, עוברים ושבים ועוברות ושבות, פניהם נשואות מעלה והבעות שונות עליהן,
כל אחד על פי נסיון חייו ונטיות לבו: 'מי היה מאמין...מיילא בקטמון, אבל אצלינו בטלביה?!'..."

מומלץ ביותר!

לפני 4 שנים•
★★★★★
•נילי
גינת בר

גינת בר

מאיר שלו

#
אני אוהבת סיפורים. זו כנראה מורשת סבתי, שהחטא הנורא בעיניה היה לא לסיים אוכל מהצלחת. והדבר הכי גרוע לדעתה בחינוך ילדים היה ילד שאינו אוכל. ואני לא אכלתי ואילצתי אותה להשתמש בנשק יום הדין – סיפורי מעשיות עם האוכל. היא היתה חותכת את המנה לפיסות נגיסות – כדי שלא יהיה צורך פתאום להפסיק את האכילה כדי לחתוך, נניח, וממציאה סיפורים מרתקים שהשכיחו ממני שבכלל לא הייתי רעבה... היא סיפרה בנחישות ואהבה, בעברית רצוצה משובצת אידיש. למרות שחיה בארץ משנות השלושים של המאה הקודמת, היא מעולם לא למדה עברית ובאופן סימטרי - אני מעולם לא למדתי אידיש.

היה לה גן ענק. הבית עמד בקצה הקיבוץ והיא פשוט סיפחה לגנה עוד ועוד שטחים והפריחה את השממה פשוטו כמשמעו. היא עדרה וסיקלה וניכשה, זרעה ושתלה, סחבה מריצות עם אדמה וסילקה מריצות עם פסולת. היא ריצפה שבילים, הקימה גדרות, בנתה מדרגות ובריכת דגים (שהובאו כדגיגונים מנחל פולג וצמחו למפלצות על שאריות האוכל הקיבוצי... ) היו בגן עצי תפוח ואגס שדוף, עצי רימון ולימון. גויאבה ושסק נתנו שם פירות. היה שיח פיטנגו ענק שאף אחד לא גזם והגביל את צמיחתו. היה אפילו עץ אבוקדו אדיר ממדים שאף אחד לא ידע מה עושים בפרי המוזר הזה... פרחו שם פרחים בלי שם וגינת-ורדים מדהימה שכנה במרכז הגן, שזכרון הריח קיים בי עד היום. סבתי לא היתה סוציאליסטית – רחוק מזה (כמוה כשאר חברי הקיבוץ החריג בו חיה) - אבל שום דבר בגינה הזו לא נקנה או נמכר בכסף. היא קיבלה ונתנה שתילים שחלקם נאספו מהמושבים בסביבה, חילקה פירות ופרחים וגידלה הכל. הרעיון היה שקודם יצמח משהו, אחר כך נראה מה אפשר לעשות עם זה. הגן שצמח וגדל בלי תכנון היה בלגן גדול, ארץ פלאות לכבוש ולדמיין כשהיינו ילדים.

שלו, שיודע לספר סיפורים טוב יותר אפילו מסבתא שלי ובעברית עשירה ומצוחצחת, שלא שומעים כמוה, לצערי, כתב ספר קטן וקסום, אישי ואמיתי. מכל משפט עולה אהבתו הענקית לצומח ולחי על האדמה. הוא מחבב רמשים, צפרים, ינשופים ועטלפים. לא דוחה חולדות, עכבישים ולטאות, מסתדר עם נמלים וחיפושיות, סובלני כלפי נחשים וצרעות בתנאי שהם מוכנים לדו-קיום בשלום. [לא נראה שהוא אוהב במיוחד כלבים שהתרחקו מדי, לטעמו, מהטבע. בסדר. אף אחד לא מושלם]. הגינה שלו ללא גדרות – מזמינה אליה בעלי חיים ממינים שונים, ביניהם מין אחד מעצבן במיוחד שאם אין גדר הוא יסיק שהשטח ציבורי, ועל המרחב הציבורי, כידוע, לא חלים כללי הנימוס והטקט ואין מדקדקים בכבודו.
הספר כתוב בפרקים לא ארוכים, כל פרק עוסק בנושא מנושאיו של הגנן החובב וגנו ועל הדרך בסיפורים קטנים הנוגעים לחיינו. הכל בנחת, בלי להטיף ובלי לשפוט. כתוב בשפע הומור נהדר – מתוחכם, אירוני, לא כזה שאתה שואג מצחוק – הרמוני. כמוהו כגינתו.

אני אוהבת את ה"לא רומנים" של שלו. "תנ"ך עכשיו" ו"הכל על אהבה", שהספר הזה מצטרף אליהם בגאון, ספרים השומרים לסיפורים שהוא מספר מקום של כבוד. הוא מצליח ליצור עבורי קסם בפרטי טריווייה גנניים הרחוקים מאד מעולמי. הקטע שהצחיק אותי וגרם לי לחשוב היה המלחמה שהוא הכריז על החולד: ניסה כך, ניסה אחרת, הוסיף מלחמה פסיכולוגית, הסלים, חיבל תחבולות, חלם על נשק יום הדין והכל לשווא. ובסופו של יום (שארך הרבה מאד ימים) בחן את מעשיו והגיע לכלל מסקנה שהמלחמה מזיקה יותר משמזיק האוייב. והתוצאה? חדל קרב. שלום קר. לא הוא לא אויבו יכריזו ניצחון אבל גם לא יגיעו להרס שבתבוסה. ככה פשוט. לו רק היינו מסכימים להפנים את הלקח החשוב הזה.
אני רחוקה מאדמה וטבע. כמו סבי אני מעדיפה לקרוא ספרים. קראתי כספר ספרייה, אבל אקנה אותו, שיהיה בבית.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•yaelhar
דירוג
2.0
לפני 9 שנים

“חוץ מפה ושם כמה סיפורים נחמדים מעייף ויכול לעניין אולי מעטים”