ביקורת ספרותית על שתיים דובים - ספריה לעם #673 מאת מאיר שלו
ספר טוב

---

טיול למצדה של כיתות ח, ב, כמו שנקראו אצלנו בבית הספר. המורה בתיה מזרזת אותנו החוצה משקי השינה החמימים. בחוץ עוד לגמרי חשוך. אנחנו אמורים לטפס עכשיו כדי לראות את הזריחה מלמעלה. אני מקפלת את שק השינה שלי בעינים טרוטות. לא היתה לי בעיה לקום כי כרגיל בטיולים לא הצלחתי לישון. טיול בשבילי הוא פורענות, והילדים בשקי השינה הם תושבי מחנה פליטים, עקורים שנאלצו לברוח מביתם בשל מלחמה לא צפויה.
כך יצא שהייתי ראשונה שהתיצבה ליד המורה בתיה, מוכנה לצאת לדרך. מכיוון שהיא היתה מורה של כיתה מקבילה היא לא הכירה אותי. היא לא אמרה לי מילה, רק אמדה אותי במבט בוחן, כאילו אמרה "עוד יש תקווה לנוער של היום".
התחלנו ללכת. הקפדתי להיות בראש, ליד המורה בתיה. היא הלכה בטבעיות שכזו בעיקולי השביל, כאילו בבהונותיה יש עיניים, כך שהעיניים שנמצאות בראש פנויות להתבונן ביפי הדרך. גם אני הלכתי במהירות, כאילו חיי תלויים בכך שאגיע ראשונה, רגלי נזהרות במהמורות שבדרך, כל צעדי אומרים סבל. המורה בתיה, חושבת שמצאה סוף סוף בת ברית ראויה, ניסתה לעניין אותי בהסטוריה של המקום, בציטוטים רלוונטים מהתנ"ך. הנהנתי כמי שכפאו שד, לא הצלחתי אפילו לנסות להיראות מתעניינת. לא אשכח את המבט המאוכזב שתלתה בי.

המורה בתיה, בתיה שלו, אמו של מאיר, לא סבלה אותי עד סוף י"ב. היא לא היתה מאלו שסולחים. בתיה היתה מורה לתנ"ך מסוג שלא רואים כיום. כזו שאוהבת את התנ"ך דרך הרגליים, מנסה לחנך את התלמידים לאהבת הארץ, שחושבת שזו לא בושה לדרוש, ולא ממהרת לחלק מחמאות. טיפוס. לא חשבתי עליה מאז, לפחות לא מאז ההלוויה שלה. כשקראתי את "שתיים דובים" דמותה קפצה לנגד עיני. רותה תבורי, מורה לתנ"ך שהיא הדמות הראשית בספר, היא היא בתיה שלו. בתיה אפילו מוזכרת בספר בשמה האמיתי כמורה לתנך של רותה.

רותה היא בחלק מהספר מספרת בגוף ראשון. לא פשוט לגבר לספר סיפור מפיה של אישה. רבים ניסו, רבים נכשלו. אפילו עמוס עוז ב"מיכאל שלי" לא צלח לדעתי את המשימה הזו. רותה של מאיר שלו היא אישה משכנעת. הסיבה העיקרית היא ששלו תיאר את אמו. כמו בתיה גם הוא חובב טיולים ותנ"ך, ואוהב לשלב בין שתי האהבות הללו. סיבה נוספת היא שרותה היא אישה גברית, כפי שהיא מצהירה בעצמה בסיפור. מאיר שלו נמנע בחוכמה מלהיכנס למלכודת של חשיבה נשית סטראוטיפית.
כמו בספריו הקודמים של שלו גם כאן העלילה מתרחשת ברובה בימים של טרום הקמת המדינה, במושבה שהיא מלח הארץ. גם כאן יש לנו סיפור אהבה שהתקלקל ופירותיו החמוצים מרעילים את הדורות הבאים. כמו תמיד הכתיבה של מאיר שלו יפיפיה וקולחת, עברית משובחת משובצת בפנינים מהתנ"ך, שיבוץ שנעשה ביד אוהבת של צורף אמן, לא מישהו שגיגל כדי למצוא כמה פסוקים שיתאימו לעלילה.

ובכל זאת הספר נופל לדעתי בהרבה מ"כימים אחדים" או "רומן רוסי" המופלאים, שבעיני הם מהיצירות הטובות ביותר שנכתבו בעברית. אולי כי כבר אינו מחדש- היתה לי תחושת דה ז'ה וו כשקראתי את הספר, כאילו כבר קראתי אותו קודם רק במילים קצת אחרות. אולי כי בניגוד לשני הספרים שהזכרתי, האיזכורים התנכיים חוזרים שוב ושוב ואינם מחליקים בטבעיות. שלו לא מנסה להתהדר בידיעת התנ"ך שלו, אבל הפעם הוא כן מנסה להסביר וללמד כדי שהקורא לא יפספס חלילה. נראה לי כאילו שלו, למוד הרצאות רבות, גילה את הבורות החילונית בתנ"ך והוא מנסה לתקנה.
דבר נוסף שהפריע לי בספר הוא שחלקו מסופר בגוף ראשון, חלקו בגוף שלישי, והחלקים לא מתחברים. הסיפור בגוף ראשון מאולץ משהו, לא כי הדוברת היא אישה, אלא כי שלו לא הצליח לגרום לה לאותה אישה לספר את סיפורה בטבעיות. רותה תבורי מספרת את סיפורה לורדה, חוקרת מגדר שכותבת ספר על המשפחות בישוב. רותה אומרת לורדה שלא תגלה לה את הסיפור עד סופו, שבמשפחה שומרים את הסודות בבטן ולא צריך לדבר על הכל. אבל בשלב כלשהו ורדה נעלמת ונאלמת, ורותה שופכת החוצה את כל הסיפור. נראה היה לי כי שלו לא החליט עד הסוף איך בדיוק לתפור את החלקים השונים לסיפור אחד שלם. חבל, כי העירוב הזה של גוף ראשון ושלישי יכול להיות נהדר (כמו למשל בציפור ישנה).

למרות החסרונות שציינתי הספר מומלץ ביותר. גם הפחות טוב של שלו מעורר קינאה בכישרון שלו. ארבעת הכוכבים שנתתי לו לא הוגנים. פשוט לא יכולתי להעניק את הכוכב החמישי שנתתי ל"כימים אחדים" ו"רומן רוסי".

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על שתיים דובים - ספריה לעם #673