“הרומאן הצרפתי שנמתח על פני המאה ה 18 והלאה מביא לנו הקוראים ארוחה דשנה של מטעמים ספרותיים וציוריים של תרבות, נוף מרשים של מרחבים ירוקים והרבה שמלות מנופחות וגבירות צרפתיות. הספר שובה לב במציאות הסנטימנטלית שבו. או קיטשיות שדומה בהתבוננות בפסלים בכנפי מלאכים מזהב או ציורים חוצה דמיון על גונדולות שבהן זוגות אוהבים מחזיקים ידיים. וכמו בארוחה טובה גם הרומאן מתחיל באפריטיף שפותח לנו את התאבון לע”

“L'Éducation sentimentale החינוך הסנטימנטלי, שהתפרסם ב 1869 והעלילה מתפרסת בין השנים 1869-1840, ומספרת את סיפורו של פרדריק מורו וחברו ,שרל דלוריה, מן הפרובינציה הצרפתית- עד פריס הנכספת. בעוד שארל דלוריה הוא The guy next door קונפורמיסט שקול, סטודנט למשפטים וחד לשון, גיבור הרומן פרדריק מורו הוא 'הנוכל מטינדר', רודף אחרי פנטזיות, ירושות, נשים (אחת אחרי השנייה/תוך כדי/ובמקביל). שתי החברים נפגשי”

“אני יודעת שהרבה אנשים מתעבים את אמה בובארי, אבל אני לא. גוסטב פלובר, שתיעב כל מה שבורגני ולעג לו בכל הזדמנות, אמר "אמה בובארי זה אני" והותיר את מיטב חוקרי הספרות מבולבלים. אני מצליחה מאד להתחבר לאמירה הזו שלו מהמקום שבו התחברתי לאמה: אמה בובארי זו באמת אני, חלק ממני, החלק שצריך לרסן. החלק שיש לו אידאלים רומנטיים בלתי ניתנים להגשמה ושמשתעמם בקלות מהבנאליות של היום-יום. החלק שרוצה כל הזמן להרגיש בית”

“הרומאן הצרפתי שנמתח על פני המאה ה 18 והלאה מביא לנו הקוראים ארוחה דשנה של מטעמים ספרותיים וציוריים של תרבות, נוף מרשים של מרחבים ירוקים והרבה שמלות מנופחות וגבירות צרפתיות. הספר שובה לב במציאות הסנטימנטלית שבו. או קיטשיות שדומה בהתבוננות בפסלים בכנפי מלאכים מזהב או ציורים חוצה דמיון על גונדולות שבהן זוגות אוהבים מחזיקים ידיים. וכמו בארוחה טובה גם הרומאן מתחיל באפריטיף שפותח לנו את התאבון לע”

“L'Éducation sentimentale החינוך הסנטימנטלי, שהתפרסם ב 1869 והעלילה מתפרסת בין השנים 1869-1840, ומספרת את סיפורו של פרדריק מורו וחברו ,שרל דלוריה, מן הפרובינציה הצרפתית- עד פריס הנכספת. בעוד שארל דלוריה הוא The guy next door קונפורמיסט שקול, סטודנט למשפטים וחד לשון, גיבור הרומן פרדריק מורו הוא 'הנוכל מטינדר', רודף אחרי פנטזיות, ירושות, נשים (אחת אחרי השנייה/תוך כדי/ובמקביל). שתי החברים נפגשי”

“אני יודעת שהרבה אנשים מתעבים את אמה בובארי, אבל אני לא. גוסטב פלובר, שתיעב כל מה שבורגני ולעג לו בכל הזדמנות, אמר "אמה בובארי זה אני" והותיר את מיטב חוקרי הספרות מבולבלים. אני מצליחה מאד להתחבר לאמירה הזו שלו מהמקום שבו התחברתי לאמה: אמה בובארי זו באמת אני, חלק ממני, החלק שצריך לרסן. החלק שיש לו אידאלים רומנטיים בלתי ניתנים להגשמה ושמשתעמם בקלות מהבנאליות של היום-יום. החלק שרוצה כל הזמן להרגיש בית”