ביקורת ספרותית על פליאה מאת צרויה שלו
ספר מעולה

---

"הייתי בכיתה" סיפר לי אבי, "וראיתי שבחוץ יש איזושהי התרחשות. לא ידעתי בדיוק מה, אבל היה ברור לי שקורה משהו. חשבתי מייד שאולי צריכים אותי. יצאתי מהכיתה וקפצתי החוצה מהחלון במסדרון. נחתתי על המדרכה וכמעט שפגעתי בבן גוריון. הוא פשוט עמד שם ואמר לי 'ילד, כדאי שתסתכל לאן אתה הולך'. מזל שלא היה לו מושג ."

הסיפור הזה (שהוא אמיתי לגמרי) היה אחד מהרבה סיפורים משעשעים ששמעתי מאבי על ימיו כנער שהצטרף לשורות הלח"י. דמיוני הוצת מספורי ההרפתקאות – פעולות, אקדחים, מעקבים. ממש הרבה אקשן. היה מדהים לראות את אבי, איש המחשבים החנון, מפרק אקדח ומרכיב אותו במהירות. "הייתי אלוף, מפקד כיתה כבר בגיל 16" אמר בגאווה לא מוסתרת. הרבה שנים עברו עד שהתחלתי להבין שההרפתקאות האלו לוו במחיר נפשי לא פשוט בכלל. "איך סבתא קיבלה את זה?" שאלתי אותו כשהפכתי לאמא בעצמי. "היא התחננה שאעזוב, שאני כל מה שנשאר לה אחרי השואה. שאתן לאחרים לסכן את עצמם. אבל איך יכולתי. הרי לא קיבלו אותי לפרטיזנים כי הייתי צעיר מדי. ללח"י קיבלו אותי וסוף סוף יכולתי להילחם בחזרה. הייתה שם חברות שאת לא יכולה להבין. היינו שם מכל העדות, דתיים וחילונים, גברים ונשים. כולם ביחד."
רק בזקנתו החל אבי להבין את המחיר ששילם. "לא יכולתי להתקבל לרפאל. לא היה לי סיווג בטחוני מספיק כי הייתי בלח"י. בנס בכלל התקבלתי לטכניון. הם לא קיבלו אנשים מהלח"י. המדינה זרקה אותנו. היו לוחמים שאחרי קום המדינה לא היה להם מה לאכול. הרדיפות בארץ אחרי שעברתי רדיפות בשואה הן אלו שגמרו אותי."

"פליאה" של שלו מדבר על חייהם של לוחמי חירות ישראל אחרי קום המדינה ומפנה את הזרקור אל הקשיים של אותם לוחמים. גם הקשיים בחיים במחתרת וגם הקשיים להמשיך בחיי שגרה לאחר קום המדינה. עטרה היא בתו של איש לח"י שנפטר, המנסה להבין את עברו של אביה ואת נישואיו הראשונים כדי להבין את עצמה. חייה של רחל, האישה הראשונה, משתרגים בחייה של עטרה, בתה של האישה השניה, והתרת תעלומות העבר חורצת גורלות בהווה. הכתיבה של שלו מעולה. היא מטיבה לכתוב על כאב ועל רגשות בכלל, על גורל ועל אשליית הבחירה. העלילה מתרחשת בעיקר בירושלים הכבדה והמכבידה בהסטוריה שלה, ובחיפה, עיר הים וההר, אליה בורחת עטרה, כאבי. כאבתי ודמעתי ובעיקר התגעגעתי לאבי שאיננו עוד. המון שאלות עלו בי במהלך הקריאה לגבי העבר הפרטי שלי. שמות הלוחמים שמוזכרים בספר הם שמות של אנשים שנלחמו עם אבי. כל כך רציתי לשאול ואין את מי.

"פליאה" הוא ספר שנכנס לקרביים ועוצר נשימה. חשיבות מאורעות העבר לזהות בהווה מתוארת בהרבה ספרים, אבל שלו היא כל כך כישרונית עד שהיא חותכת בבשר החי. הספר קל לקריאה וכבד בו זמנית. הרבה מאוד משלו עצמה נמצא בספר הזה. לעיתים התבלבלתי מי זו עטרה ומי זו צרויה. מרדכי שלו, אביה של צרויה, היה בעצמו איש לח"י. נראה כי הכמיהה של עטרה לגלות את עברו של אביה היא גם החיפוש של צרויה.

הקלישאה שהמציאות עולה על כל דמיון נכונה לעיתים. הסיפור הפרטי שלי משתלב בזה של צרויה. אבי הוא זה שגייס את אביה של צרויה ללח"י. היא כנראה לא יודעת את זה. אני לא בטוחה שאביה ידע. אבי היה עולה חדש שנאלץ לקפוץ שלוש כיתות. "הילד שלי לא ישאר כיתה" אמרה סבתי. שואה מבחינתה לא היוותה תירוץ. היא לקחה לנער בן ה-15 מורה פרטי לעברית, תנ"ך ותלמוד. המורה היה מרדכי שלו. "הבנתי שאנחנו חייבים שהוא יכתוב במעש" סיפר אבי. "אבל זה לא מכובד שתלמיד יגייס את המורה שלו. אז שלחתי אליו מגייס אחר, מבוגר יותר." מרדכי שלו ואבי נשארו חברים עשרות שנים. הוא היה האדם היחיד שאבי העריץ.

אבא, אני מקדישה לך את הביקורת הזו. אני מתגעגעת אליך יותר מכפי שאפשר לתאר.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על פליאה