“עומרי הקיבוץ תמונת כריכת הספר כל העומרים שהיו לה, של אורנה ורכובסקי, בה צילום שדה חום בו תלמים חרושים המתכנסים אל האופק, ומעל מכבידים שמיים בגוון חום מאובקים מהאדמה הרובצת תחתם, מזכירה נופים מוכרים. הצלחתי לשכנע את עצמי שאני מכיר את הנוף הזה, בפאתי הבתים, בקצה השדות של עירי המשקפים על השומרון. אבל אני חושב שזאת רק משאלת לב, כפי שכריכת הספר הצליחה לבטא באופן משולם. זהו ספר על מוות ואבל שהופיע”

“כשאנחנו הופכים להורים, יחד עם הילד נולד גם שק גדול. שק גדול של פחדים וחרדות. והשק הזה גמיש, והוא מתמלא באופן סדיר, ואף פעם הוא לא מתרוקן. הפחד הזה פן יקרה לילד משהו. הדאגה האין סופית. החרדה מצלצול הטלפון בשעות שהוא לא אמור לצלצל, כשמדובר בטלפון מהגן או מבית הספר, והמילים הפותחות את השיחה: "אל תדאגי, הכל בסדר, אבל.. מדהים איך מרגע שהפכנו להורים רשימת הדברים אותם או מאחלים לעצמנו תלויה כל כ”

“"מי זה?" הוא שואל, קולו מנסר, אחוז חרדה. "זו אני." אני נעצרת. אבוד לי. "את פתחת את החלון?" "אמא פתחה. היא רצתה שיכנס קצת אויר." קולות ילדים משחקים עולים מבחוץ. אני תוהה אם אפשר כבר לצאת. "אתן יודעות שאסור לפתוח את החלון," הוא כועס, "הם יכולים להיכנס." "מי?" אני שואלת ביאוש. "הם מרעילים את האויר. הם מנסים להרוג אותי." "אם האויר היה מורעל הייתי מרגישה מייד," אני עונה, שמה מבטחי בהגיון כאיל”

“"אני מתגעגע אליי. אני פוחד שאני כבר לא אחזור אף פעם. עומר" דווקא בתקופה כזאת, לא ציפיתי מעצמי לקרוא ספר שכזה אבל לפעמים ספר פשוט קורץ לך שתקרא בו. אולי זו כריכתו היפה והנעימה ששבתה אותי, אולי השם המסקרן ואולי פשוט יד המקרה. מסופר על משפחה החיה בקיבוץ בדרום. רותקה וחיים, הוריו של עומר יושבים עליו שבעה לאחר שהתאבד. עומר סבל ממחלה נפשית במשך שנים רבות, יצא ונכנס מאשפוזים וניסה להילחם עד רגעי”

“עומרי הקיבוץ תמונת כריכת הספר כל העומרים שהיו לה, של אורנה ורכובסקי, בה צילום שדה חום בו תלמים חרושים המתכנסים אל האופק, ומעל מכבידים שמיים בגוון חום מאובקים מהאדמה הרובצת תחתם, מזכירה נופים מוכרים. הצלחתי לשכנע את עצמי שאני מכיר את הנוף הזה, בפאתי הבתים, בקצה השדות של עירי המשקפים על השומרון. אבל אני חושב שזאת רק משאלת לב, כפי שכריכת הספר הצליחה לבטא באופן משולם. זהו ספר על מוות ואבל שהופיע”

“כשאנחנו הופכים להורים, יחד עם הילד נולד גם שק גדול. שק גדול של פחדים וחרדות. והשק הזה גמיש, והוא מתמלא באופן סדיר, ואף פעם הוא לא מתרוקן. הפחד הזה פן יקרה לילד משהו. הדאגה האין סופית. החרדה מצלצול הטלפון בשעות שהוא לא אמור לצלצל, כשמדובר בטלפון מהגן או מבית הספר, והמילים הפותחות את השיחה: "אל תדאגי, הכל בסדר, אבל.. מדהים איך מרגע שהפכנו להורים רשימת הדברים אותם או מאחלים לעצמנו תלויה כל כ”

“"מי זה?" הוא שואל, קולו מנסר, אחוז חרדה. "זו אני." אני נעצרת. אבוד לי. "את פתחת את החלון?" "אמא פתחה. היא רצתה שיכנס קצת אויר." קולות ילדים משחקים עולים מבחוץ. אני תוהה אם אפשר כבר לצאת. "אתן יודעות שאסור לפתוח את החלון," הוא כועס, "הם יכולים להיכנס." "מי?" אני שואלת ביאוש. "הם מרעילים את האויר. הם מנסים להרוג אותי." "אם האויר היה מורעל הייתי מרגישה מייד," אני עונה, שמה מבטחי בהגיון כאיל”

“"אני מתגעגע אליי. אני פוחד שאני כבר לא אחזור אף פעם. עומר" דווקא בתקופה כזאת, לא ציפיתי מעצמי לקרוא ספר שכזה אבל לפעמים ספר פשוט קורץ לך שתקרא בו. אולי זו כריכתו היפה והנעימה ששבתה אותי, אולי השם המסקרן ואולי פשוט יד המקרה. מסופר על משפחה החיה בקיבוץ בדרום. רותקה וחיים, הוריו של עומר יושבים עליו שבעה לאחר שהתאבד. עומר סבל ממחלה נפשית במשך שנים רבות, יצא ונכנס מאשפוזים וניסה להילחם עד רגעי”