אמנון דנקנר

אמנון דנקנר

סופר


» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריו (143):
הספרייה העברית בברלין, ספרים שצריך לקרוא, ספר בסדר , ספרי מתח שאהבתי, ספרים ישראלים בעיניי, לידע כללי, Ilustration & graphic design, אמנות, ארץ ישראל, GT, ספרים מעניינים, ספרים שקראתי, ספרים מעניינים , ספרים הנמצאים ברשימה הזאת, שונים/מעניינים, הווי ישראלי, ארץ ישראל - היסטוריה, העפלה, חלוציות, ציונות, ארץ ישראל - כולל הכל, עוד ...
1.
בבית קטן, בירושלים של שנות החמישים, גר ילד יתום מאם עם אביו ועם משפחה נוספת, והילד מתנהל בעולם כגלמוד המבקש אהבה בכל אשר יפנה. אל בני הבית הזה, שכל אחד מהם נושא עמו שק של כאב, מצטרפת בלילה גשום אחד גברת שפניה חבולים ומבטה מבועת, ובלבה פקעת של סודות. עוד באותו לילה מתברר שמתחת לאיפור ולשמלה מסתתר גבר במנוסה. "הדודה אווה", כך קורא לו הילד היתום ונפשו נקשרת בעבותות של אהבה אל הזר המוזר הזה, שמסתגר רוב הימים בחדרו, מתפרנס מכתיבת רומנים רומנטיים ושותה בצמא את דיווחיו של הילד על סרטי האהבה שהוא רואה בקולנוע. על העבר - הדודה אווה אינו מדבר לעולם. היחסים העדינים הנרקמים בין הילד לבין הדודה אווה, הכמהים כל כך לנפש קרובה, אינם מחזיקים מעמד זמן רב. ימיו ולילותיו של דודה אווה מאת אמנון דנקנר בהוצאת אחוזת בית, עורכת הספר: שרי גוטמן, ציור עטיפה: לינדה מונטגומרי, עיצוב עטיפה: מעין פרוינד, 560 עמודים....

2.
איפה היינו ומה עשינו בשנות החמישים והשישים המופלאות: המאכלים, המשקאות, רהיטי הבית וכלי המטבח, המשחקים, הספרים, העיתונים, הכרזות, הבולים, הסיגריות, בתי הקולנוע ובתי הקפה, הממתקים, מודעות הפרסומת, תנועות הנוער, התרופות, המלבושים, הצנע והשפע, הרוח והחומר, בקיצור - כל הסיבות מדוע אנחנו כל כך מתגעגעים. אמנון דנקנר, עיתונאי וסופר, יליד ירושלים (1946). בוגר בית הספר "מעלה" בירושלים. שירת בנח"ל. בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. היה דובר משרד החינוך והתרבות ודובר הסוכנות היהודית. היה עיתונאי ב"הארץ", "דבר" ו"חדשות", היום בעל טור ב"הארץ". ספריו: "אל תירו בנשיא" (1980), "ברמן למה עשית לי את זה" (1983), "מחפשים את גואלמן" (1986), "דן בן אמוץ" (1992), "הקיץ של רינה אוסטר" (1996), "שרמן בחורף" (1996). מתגורר ועובד ברמת השרון. דוד טרטקובר, אמן, מעצב גראפי ואספן של דימויים ישראליים. יליד חיפה (1944), בוגר בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. שירת בצנחנים. בוגר המחלקה לעיצוב גראפי ב - London College of Printing, מרצה בכיר באקדמיה "בצלאל". אצר תערוכות עיצוב ישראלי במוזיאון תל אביב לאמנות. תערוכות יחיד מעבודותיו נערכו במוזיאון ישראל ירושלים (1984,1988), במוזיאון תל אביב לאמנות (1985) ובמקומות שונים בעולם. ספריו: "שנה טובה" - מאה ואחד כרטיסי ברכה לשנה החדשה (1977), "תוצרת הארץ" (1984), "ההכרזה על הקמת המדינה" (1988). מתגורר ועובד בנווה צדק....

3.
4.
"מגע הקסם של הבל גאגין" הוא מופע מסחרר הכתוב באהבה גדולה לדמויות ולמקומות בירושלים של שנות ה-60, עיר הולדתו של הסופר אמנון דנקנר. הקברט הצבעוני שנפרש בפני הקוראים מאוכלס ביותר מ-170 טיפוסים ירושלמיים בלתי נשכחים, שרוקדים בלי הרף בראשו של המחבר, וכולם "רוקעים בשמחה ברגליים מפזזות, מעשנים, צוחקים, מתנשקים, מתקוטטים ומזמרים". מלצריות שופעות, פקידי מס נקמניים, רווקים מאושרים, שיכורים טובי-לב, שחקני שח ערמומיים, אלמנות בוכיות, אמהות שמקריבות את עצמן ואבות עצבניים - כולם הם שחקניה של הקומדיה הדנקנרית המצחיקה עד דמעות. בין הסיפורים שבה ועולה דמותו של הבל גאגין, ירושלמי טוב-לב בעל מראה של אינטלקטואל בריטי ושיער דליל, שמאמין בתמימותו - ולרוע מזלם של סובביו - כי ביכולתו לפתור קשרי אהבה שעלו על שרטון, בעיות משפחתיות סבוכות וצרות רבות אך בכל פעם שהבל גאגין מנסה לסדר את העניינים - משהו בלתי צפוי משבש את התוכניות וממיט אסון על כל המעורבים. כך בסיפור על זַבְדי המאושר, רווק מושבע שמבקש לחמוק מכל התמסדות זוגית ומצהיר, בעצת הֶבֶל גאגין, על אהבת נצח לסברינה קוּרץ האימתנית, אלופת ישראל ביידוי פטיש, שמרצה מאסר עולם על חלקה בפרשה שנודעה לימים כ"מרחץ הדמים ברחוב נרקיס". הפרובינציה הירושלמית של דנקנר, על כל גווניה, קולותיה ומראותיה, היא עולם של ריאליזם-מאגי מבעבע, של מרקם אנושי צפוף ועשיר, מצחיק ומדמיע, קיים ומומצא כאחד. זוהי קהילה סגורה של תפקידים חברתיים נוקשים, אך בו בזמן "מקונדו" ירושלמית מלאת קסם ודמיון, נופי ילדות ומקומות שהיו ואינם. מעטים הסופרים המסוגלים להעמיד עולם תוסס, מצחיק ונוגע ללב שכזה, ובכך להעניק חוויית קריאה נדירה בשלמותה. הסופר והעיתונאי אמנון דנקנר פירסם עד כה 13 ספרים. ספרו הקודם, ימיו ולילותיו של הדודה אווה, ראה אף הוא אור בהוצאת אחוזת בית, והיה לרב-מכר ולאחד מהמועמדים הסופיים לפרס ספיר 2008....

5.
כמו הפרפר שהיכה בכנפיו באינדונזיה, וגרם לשלג בניו - יורק - מישהו עצבני, שצעק "פצצה" בבית - קפה בפאריז ב1895 - , אולי התחיל את הסיפור הזה, שמתרחש בירושלים של היום. ציור של טולוז - לוטרק (מ1892 - ) הוא הרבוס (חידת - הציורים) שקושר בין ההווה של הספר לבין שרשרת רציחות בפאריז של סיף המאה ה19 - , ומרמז לפיתרון של שרשרת מקרי - המוות בירושלים, כעבור 103 שנים. מה שמחבר את רוב הדמויות בהווה הוא מחלוקת בין היסטוריונים "ציונים" ל"פוסט - ציונים" סביב הנרטיב הישראלי. ויש גם סיפור אהבה שמפציע אט - אט - עדין, רגיש ומשעשע. חדוות העלילה חוגגת. לדנקנר כישרון - סיפור נדיר לעולל עלילות מבריקות, והשמחה לספר מתקיימת כאן בעזרת עין מצוינת לדמויות ולמצבים ישראליים. עיבוי המתח, ובעיקר ההתרה החריפה, עם הפתעה על גבי הפתעה, מעניקים לנו רומאן בלשי המקיים דיאלוג של שווה - עם - שווים עם הקלאסיקה של הז'אנר. אבל יש כאן הרבה יותר מרומאן מתח משוכלל, שמצליח גם לגעת בלב. מה שהופך את הספר ל"חוצה - גבולות" הוא החתרנות שלו במסגרת הז'אנר. אלא שבדיוק כאן נאלץ כותב "גב הספר" להתאפק מגילוי העלילה ולהסתפק בהכללות שיובנו רק בתום הקריאה ברומאן. בכל כתיבתו הספרותית בודק דנקנר את קו - הגבול שבין בדיה ל"מציאות", ואת כוחו של סיפור לחולל מציאות, לאו - דווקא ליצגה. וכך גם כאן: המהלך השגור של הסיפור הבלשי (רצח - בילוש - פענוח), שבו החקירה צוברת עובדות ביחד עם פרטים לכאורה - לא - שייכים, ונועלת אותם לבסוף באמצעות קפיצה רבת - השראה לסיפור 'שיושב מצוין' ושמסביר את הרצח שהיה בהתחלה - מהלך זה מתהפך כאן. החקירה (גילוי "האמת") קודמת כאן לכל הרציחות, הסיפורים קודמים ל"מציאות". שורת ייצוגים (כולל הציור של טולוז - לוטרק) מכיננת את המיוצג. המאבק העיקרי בספר הוא מאבק בין סיפורים (כולל מאבק בין שני נרטיבים לאומיים). מישהו מביים סיפור ש:שים - לאל סיפור אחר, מישהו מכין פענוח עתידי של סיפור, ומישהו מנסה לחבל בפענוח הזה בעזרת סיפור נגדי. לכן, בעצם, המאבק הוא בין "פרשנויות". הרומאן הבלשי אמור לספק לנו 'פיתרון מושלם, שאינו מותיר שום שאלה פתוחה, כשהכל מתקשר בתעלומת הרצח'. אבל ברומאן של דנקנר, המסע בעקבות הפרשנות הממצה, "הנועלת" את מרב הפרטים, חושף שכבות של מציאות, שכבות של "אמת". לא רק שפרשנות סרק מוליכה לפרשנות "האמיתית", שלא היתה אפשרית בלעדיה, אלא שיש גם כמה פירושים, שכולם נכונים ורלבנטיים לספר (אבל רק אחד מהם רלבנטי לחידת הרציחות). ומה שמכריע לבסוף את הכף בשקלול בין הפרשנויות הם דווקא פרטים לגמרי לא - שייכים, סמטאות צדדיות. ולכן אנחנו נשארים בסוף גם עם רצח שלא היה, ועם נסיון - לרצח, ורצח נוסף, ששייכים ל"סיפור" אחר. בצד ה?ליק של התלכדות הפרטים הכל - כך הגיונית נותר אתר של "היגיון" אחר, לא - רציונלי - פעולתו של מישהו שהאינטואיציה המטורפת שלו חשה ברוע אחר, שנובע מתוך הציור. הפיתרון הרציונלי אינו חובק - כל. ודמויות הספר עצמן תוהות מי או מה "עשה את הסיפור": תלוי איזה סיפור. מול הז'אנר הבלשי, הבנוי על פענוחם של צירופי - מקרים ואיתור קשרים, עומדת המציאות הישראלית, שבה כולם איכשהו קשורים לכולם, צנופים עימם ברשת צפופה. הפקעת הזאת שולחת זרקור אירוני אל עצם הסיפור הבלשי הישראלי, שבו כולם מועמדים להיכנס אל צירופי - המקרים. ההבנה הנכונה של הטקסט מ1895 - , הפותח את הספר, ושרק בעמודים האחרונים של הרומאן מתבררת הרלבנטיות שלו - מעניקה לכאורה להיסטוריונים הישנים ניצחון גדול מול ה"פוסט - ציונים". אבל גם אם מסתבר שהדמות שכתבה את הטקסט הזה כתבה אותו כמונולוג בגוף - ראשון של מישהו אחר, ולא כווידוי שלה - עצמה - בכל - זאת יש בעצם הכתיבה בגוף - ראשון לא מעט הזדהות עם בעל המונולוג. מפלתם של ההיסטוריונים החדשים אינה שלמה איפוא. האם דנקנר אוגף כאן מימין וגם משמאל ? מ.פ....

6.
עיתונות במיטבה אמורה לתת לנו תמונה עד כמה שאפשר אמיתית של המציאות. אך מי יוכל לתפוס את המציאות הישראלית הזאת, שבה הדראמות הרגשיות מכות על ראשינו בתכיפות ובעוצמה שאין דומה להן? אכן, ברגע מסוים חדל אמנון דנקנר - שהתחיל את דרכו כעיתונאי מבריק - מלכתוב כעיתונאי בלבד. בסיפורי סוף השבוע שלו ב``הארץ`` העז לפתוח כיוון חדש בפרוזה העברית: עוד המאורעות חולפים על פנינו ביעף, וכבר הוא תופס בציצית ראשם ובטלטלה רבתי הופך אותם לסיפור - וזאת, כמובן, ב``עצבנות`` הראויה לקצב של המציאות עצמה: שיהיה מוכן לדפוס בעיתון של יום שישי. קובץ הסיפורים הזה, הראשון של דנקנר, מופיע ממש ``על פי בקשת הקהל``, עם ציוריו של דודו גבע - על פי בקשת המחבר....

7.
בספר זה יוכל הקורא ללמוד איך בקיץ אחד פרחה לפתע רינה אוסטר והרוותה את כל ירושלים אירוטיוּת עזה – וכך אירע שהושחתו פניו של אבינועם רבינא, בעלה של עוזרת-הבית של משפ' דנקנר; אדון פָּרָחוֹדְניק הטיל חבילה שלמה של מרציפנים על ריצפת חנותו וצעק לעבר אשת שותפו ובן-דודו: "אני אוהב אותך, גיטה!"; המורה הזקן למתמטיקה שורר בבאס חרישי למרגלות הבית ברח' נרקיס; ואילו הנער דנקנר ספג סטירת-לחי מחוקר-הקבלה הפרופסור גרשום שלום. כאן יסופר איך ניסה הנשיא בן-צבי לגרוב בסתר את גרביו של סבו של דנקנר, שהושלכו אליו מן המרפסת של בית המשפחה הסמוך לבניין הכנסת הישן. יתגלה מדוע באמת הסתיימה ועידת-השלום במדריד באקורד מלנכולי. יובהר מה פשר שמלת המשי הלבנה שנראתה באיטליה, שהודפס עליה המשך מעמ' 6 של הידיעה בעיתון על פסק-הדין במשפט אייכמן, ועוד ועוד. אפילו יתברר שחנה'לה המפורסמת, שלכלכה את שמלת השבת שלה כשסחבה שק-פחם על הגב, בעצם המיטה אסון על העולם. לדנקנר כישרון נדיר לחולל עלילות מפתיעות ומוזרות, עם פואנטה מעבר לפואנטה, ועין מצוינת לחשוף את הקוריוז בפרטים של מה-בכך, ומצד שני, את היומיומי, הטבעי והמובן-מאליו במצבים המוזרים ביותר. התענוג של הקורא בקריאת הסיפורים הללו – שיש בהם שפע הומור, גרוטסקה, מתח והפתעות – אינו דבר שאפשר לזלזל בו; אבל בקריאה מצטברת מתגלה הספר כיותר מזה. אצל דנקנר הקיום האנושי הוא מאמץ מתמיד לעבות את חוטיו של איזה סיפור. לפעמים מה שקורה לאדם הוא צומת שבו כמה סיפורים נפרדים מתלכדים לרגע, בלי לדעת זה על זה; במקרים רבים יותר יש קצר בין הסיפורים. המלאך הטוב של הסיפור האחד הוא השטן של האחר; הנוכל הבינלאומי, הממית חרפה על הוריו כגיבור של סיפור אחד, הוא בסיפור אחר הילד שאהב את הוריו יותר מדי ובזבז על זה את החיים שלו. מאחורי כל סיפור רוחש וחי כאן סיפור הפוך שנראה "אמיתי" יותר, אבל בעצם הוא פשוט בדיה אחרת, שהזה או יזם מישהו. לא אחת מוצא עצמו אדם בחיפוש אחר הסיפור האבוד שהוא מככב בו, בלי דעת, כדמות מרכזית. העיקרון הוא: אמור לי מהם סיפוריך, ואומר לך מי אתה. ספרו של דנקנר 'ימיו ולילותיו של הדודה אווה' (2008) היה לרב-מכר. ...

8.
...שרמן מוזעק באישון לילה כדי לאתר ילדה, שדומה כי נחטפה. הדבר האחרון שידוע עליה הוא שהמורה שלה אספה אותה במכוניתה, ומאז נדמה כאילו פערה האדמה את לועה ובלעה את שתיהן. המשטרה כולה עומדת על רגליה, ושרמן, הטוב שבחוקרים, מתחיל לגשש. עד מהרה נחשף בחקירה חומר עכור ומוזר, אלא ששבועות עוברים ואיש אינו שומע עליהן דבר. הייתכן ששרמן הדגול נסחף ונתקע באיזו גרסה בלתי אפשרית, אולי בהזיה? הדבר האחרון שהייתם מצפים שיקרה בעיר קטנה ושקטה בצפון הארץ הוא שבתו בת ה-12 של ראש העיר, שהוא גם חבר כנסת, תיעלם פתאום ושאתה תיעלם גם המורה האהובה שלה. הדבר האחרון שהייתם מצפים הוא שבארון הבגדים של אשה בודדה, שקטה ועכברית, שתלמידיה הם עולמה, יימצאו תלבושות ואבזרים שיעידו על סטיות מיניות אפלות. הדבר האחרון שהייתם מצפים מאדם בגיל העמידה, חובש כיפה שחורה, מקפיד על שינה בצהריים, כפייתי בענייני סדר, ניקיון וצחצוח ומתלבט בשאלות מוסריות - שעיקר עיסוקו יהיה פענוח פרשיות פליליות מסובכות. אבל זהו סגן ניצב שרמן, קצין החקירות האגדי של משטרת ישראל, האיש שתמיד מגיע לפתרון הנכון, בדרכו שלו, גם כשעליו להתנגש בממונים ובעמיתים החוששים שירד מן הפסים. הדבר האחרון שתעלו על דעתכם הוא הסוף המפתיע של שרמן בחורף - פתרון התעלומה שאליו מגיע סגן ניצב שרמן אחרי שהוא לומד כמה דברים לא נעימים על הטבע האנושי ועל עצמו. אמנון דנקנר הוא סופר ועיתונאי מן הבולטים והמקוריים בישראל....

9.
"מחפשים את גואלמן", מאבדים את הצפון, מסתבכים בלבנון חוזרים בתשובה, יורים, גונבים, עושקים ומתייפחים. סחרחרת של סוחרי קרקעות, פוליטיקאים מושחתים, אנשי צבא מתוסכלים ורבים מטורפים מסתובבת בסיפוריו של אמנון דנקנר המציירים בצבעים עזים את הסיוט המחריד והמגוחך שמאחורי המציאות הישראלית. מי שרוצה לפענח את ישראל של שנות השמונים חייב להשתמש בצופן של דנקנר כתיבתו הספרותית-עיתונאית קנתה לה קהל נלהב. סיפוריו ורשימותיו של דנקנר עוררו ויכוחים ציבוריים והוא נחשב היום לאחד הכותבים בעלי ההשפעה. אמנון דנקנר עד לכתיבת ספר זה הספיק להיות דתי חילוני, ג'ובניק, וחייל קרבי, פקיד בכיר בממשלה, קבלן לעבודות עפר ומשפטן, הוא כותב בעיתונים מ-1976. תחילה כחבר מערכת "הארץ" ומ-1984 הוא חבר מערכת "דבר". הוא נשוי ואב לשני ילדים. ...

10.
כשנחת הנשיא סאדאת בישראל, הוארו מיד חדרים אפלים רבים, מזימות רבות נירקמו, ידיים רבות פתחו מגירות, שלפו מכונות כתיבה ועלילות ביון החלו נרקמות על הרקע המפתה של המאורע המהפכני. עלילת "אל תירו בנשיא" – מבריקה, עוצרת נשימה ומהממת. "אל תירו בנשיא" שונה מכל מה שקראתם עד כה בנושא העתיק של מזימות התנקשות בראשי מדינות. במירוץ מטורף ועקוב מדם, המשתרע על פני מדינות רבות, שוצפת העלילה כדי להגיע, סמוך לסיומה, למפנה מפתיע ההופך אותה על פיה. אולם בסיום מדהים שאינו ניתן לניחוש שוב משתנים פני הדברים, כדי להוכיח פעם נוספת, כי בעולם הביון שום דבר אינו כפי שהוא נראה – ולפעמים הוא יותר מדבר אחד. "אל תירו בנשיא" מצייר תמונה ריאליסטית של עולם הביון, בו אין רשעים ומלאכים אלא הרבה אנשים אפורים, אפופי פחדים ומוטרדים, הפועלים במנגנונים המונעים גם על-ידי תחרות פנימית, תככים וסכסוכים אישיים. ...

11.
12.
13.

אני משער שמי שהגיע לקרוא את הביקורות על ביוגרפיה זו, מוכרים לו כתביו של דן בן-אמוץ. אין זו ביוגרפיה של סופר מוכשר הכותב על סופר מוכשר אחר. ד... המשך לקרוא
11 אהבו · אהבתי · הגב
"האיש ללא עצמות" הוא ספר עם שאיפות גדולות. התקציר על גבו באורך של יותר מעמוד ספר, ובמרכזו עומדת פרשייה בלשית שמנסה להטיל את צלה על אמנות צרפ... המשך לקרוא
4 אהבו · אהבתי · הגב
ירושלים בספרות הישראלית היא לא עיר שתרצו לגור בה. כבדה ומדכאת והאנשים בה סגורים וקשים. לעולם תחול בה הפרדה על אף שהגיעו אליה יהודים מכל קצ... המשך לקרוא
18 אהבו · אהבתי · הגב
ניגשתי לספר בגלל אמנון דנקנר, סקרן אותי לקרוא משהו שלו ונסחפתי. כמו כולם נהניתי לטייל ברחובות ירושלים של פעם. הגרסאות השונות העולות בסיפו... המשך לקרוא
3 אהבו · אהבתי · הגב
אמנון דנקנר היה ידוע ומוכר כעיתונאי דעתן, שעטו היה קל ודבריו נחרצים, אבל פחות ידוע כסופר של ספרות יפה. על כן הספר עב הכרס הנ"ל (יותר מחמש מא... המשך לקרוא
9 אהבו · אהבתי · הגב
אמנון דנקנר אני מניחה שכמו רבים , לראשונה שמו נכנס לתודעתי בהתלקחות שהייתה סביב הביוגרפיה שכתב עם ועל דן בן אמוץ. בהמשך ראיתי אותו על המס... המשך לקרוא
7 אהבו · אהבתי · הגב

עוד ...




©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ