1. מוקדש לזכרה של סבתי דבורה ז"ל

13
וואוו. קשה לעקל, קשה להכיל, קשה להשלים,
פשוט קשה.
13 שנים עברו מיום פטירתך.
גוש של מחנק, עומד לי בגרון. רק עצם המחשבה שכבר חלפו 13 שנים.
כול -כך הרבה יש לי לומר, לספר לך.
אך אין לי את המילים הנכונות שיכולות לתאר
מה שעל ליבי.
הגעגוע לא חולף עם השנים, הוא רק מתגבר.
ונוסף גם תחושת הפיספוס, האכזבה. מעצמך.
על שלא אמרתי מספיק, שלא חיבקתי מספיק,
שלא היי'תי שם יותר, שחשבתי שתמיד תהיא כאן.
הדמעות כבר ממש נוצצות בעיניי',
מרימה את ראשי למרומים, ושולחת לך חיבוק אוהב
ונשיקה מכול הלב.
ויודעת אני, שאת שם מביטה בי.
ואומרת לך סבתא. תודה.
תודה על שהיי'ת. תודה שלא ויתרת.
תודה על כל מה שנתת לי .
תודה על הערכים והחינוך שהעברת לי.
תודה על אהבת הזולת והנתינה שדבקה בי.
תודה שהיי'ת אחד מעמודיי' התווך החשובים
בחיי'. תודה לך אישה גדולה מהחיי'ם.
אישה אמיצה וכול-כך מיוחדת.
אישה שלמרות שחיי'ך לא היו קלים, תמיד נתנת ותמכת בי , ולכל מי שהיי'ה זקוק לכך.
למדתי ממך המון. קטונתי.
מקווה שהמשיך למלא את צוואתך בדרך הטובה ביותר. למרות שלפעמים אני מועדת.
תודה שנתת לי את הדבר הכי יפה ומיוחד ומקסים בעולם הזה . את אימי היקרה. שבשבילי היא הכול.
תודה על הכול, על מה שהיי'ה ,וגם על מה שיהי'ה.
יודעת אני שאת נימצאת כאן תמיד בליבי.
מוקדש בהמון אהבה והערכה לזכרה של
סבתי אהובה דבורה ז"ל.

נכתב לפני 9 שנים ו-1 חודשים

2. לזכרה של סבתא דבורה

סבתא,
לפני עשר שנים נלקחת מעמנו בטרם עת..

אני עדיין זוכרת כאילו זה היה אתמול, וכאילו עשר שנים לא חלפו ככה, הזמן מהיר...
אני זוכרת את אותו יום שנאלצתי, כן, נאלצתי בעל כורחי להפרד ממך.
ואני עד עכשיו לא מסוגלת לקלוט, וכל פעם כשאני חושבת על הפרידה הזו זה נראה הזויי בעיניי - אותו הבוקר שהגעתי אלייך, סבתא, יחד עם אימא.
ממש לפני שהגענו לבית החולים, עצרנו אצלך בבית, כדי להביא לך כרית שאהבת, שיהיה לך מעט ריח של בית והרבה יותר נוח.
אני לא ממש זוכרת את השיחה האחרונה שלנו אותו יום, אבל אני כן זוכרת שהאחות נכנסה לחדר, הביטה עלייך ובדקה אותך, ואמרה לאימא שזהו, אלה הם הרגעים האחרונים שלך- כי הנשימות הן כבדות, ושצריך להתחיל להיפרד.. והנשימות כל כך כבדות – כמו כובד העצב שאפף אותנו כאשר האחות יצאה, ובכאב זעקת באידיש אל השמיים – הרמת ידיים ואמרת אימא אני באה אלייך.
נשארנו אני ואימא בחדר, הרגשתי כל כך הרבה הרגשתי... הזמן עומד מלכת אפילו שהעולם ממשיך להסתובב, הלב בפנים מתכווץ וכל כך כואב הוא על כל מה שהיה ועל כל מה שיכול היה להיות ולא יהיה עוד...
כשיצאנו מהחדר - אימא אמרה שידעה אז שזה הסוף - התחלנו להתקשר ואני התקשרתי לרונית, השיחה הייתה קצרה – היא הייתה כבר בדרך, הייתה לה התחושה שמשהו קורה והוא לא מבשר טובות, אמרתי לה לבוא לבית החולים דחוף, והיא מיד הבינה.
השיחה השניה הייתה ליוסי כשבישרתי לו את בשורת איוב הוא לא קלט בהתחלה, אבל אז הוא הבין, ניתק את הטלפון ויצא לדרך אל בית החולים.
לאהוד בנאי יש שיר ומשפט הראשון מתוכו הוא "מאז שהלכת, הרבה השתנה כאן.."
כן, הרבה השתנה.
אני השתנתי, הכול סביב גם השתנה, גדלתי, גדלנו – ורק את נשארת אותו דבר...
מיכל התחתנה, בחתונה שלה זכית להיות, אך לא זכית להכיר את ילדיה, יש לה עכשיו שלושה ילדים – שלושה נינים שלך.
אחת נושאת את שמך בגאווה שמה יעל דבורה, לאחותה קוראים תמר איטה ולחמוד, הגבר שבחבורה קוראים ספי מנחם.
רונית התחתנה עם בחור מקסים בשם גיל.
משפחתנו גדלה לתפארת, אני בטוחה שאת גאה בנו, את שאיבדת את משפחתך בשואה והיית לנו עמוד האש לפני המחנה.
כן, אני חושבת שזה המשפט שאמור לתאר אותך עבורנו "עמוד האש שלפני המחנה".
חייך לא היו קלים בלשון המעטה, אבל את בחרת בחיים להעניק לנו חיים ולהמשיך את זיכרון והמשפחה שלך דרכנו, בחרת בחירה אמיצה שהובילה אותנו להיות מי שאנחנו, הקמת עבורנו בית קטן אבל חם, זכית לראות אותנו גדלים ומקימים את השושלת שאותה איבדת.
הגעגוע אינסופי אל חיבוקך החם, לליטוף האוהב והאהבה הבלתי נגמרת, ואין יום שעובר שאת לא במחשבתי, ואני לא בוכה אלא רק מתוך געגועים והתרגשות, אני עצובה, זה נכון, אבל יודעת שכל עוד את בליבי את כאן ואת שומרת אוהבת ומשגיחה.
אני עדיין אוהבת, כמו אז – לתמיד.
נכדתך מירב

נכתב לפני 12 שנים ו-2 חודשים