“הרומן החדש של שרה שילה דורש התעמקות וריכוז. בתחילת הספר היה לי קשה להבין מה מספר הספר ואיך קשורים תיאורי החפצים בבית [שולחן, מראה פסנתר] לעלילה. לאחר כ100 עמודים עובר הספר תפנית ומתבררת הדרמה האמתית שמסתתרת בתחילת הספר. על מה הספר? גבר ואישה החיים בזוגיות במחצית חייהם מתפרנסים ממכבסה קטנה בעיר במרכז הארץ. יש להם ילדה אחת והיא הגיבורה האמתית בספר והיא זו שנושאת סוד אשר גילויו הופך את גיבורי הספר”

“אֲנִי מְדַבֶּרֶת עִבְרִית, וְהַבַּיִת שֶׁלִּי מְדַבֵּר בֵּיתִית. בַּלַּיְלָה־בַּלַּיְלָה, כְּשֶׁאֲנִי יְשֵׁנָה, הַמַּקְרֵר מְדַבֵּר בְּשָׂפָה מְשֻׁנָּה, שָׂפָה מְיֻחֶדֶת וּקְצָת מַצְחִיקָה: דִּבּוּר־הַפְסָקָה, דִּבּוּר־הַפְסָקָה. מתוך "מדבר ביתית" - שולמית הראבן. הועתק מהאתר של פרוייקט בן יהודה. את השיר הזה הכרתי בתור ילדה, על בית שכל החפצים שבו מדברים, כל אחד בשפה משלו. ונזכרתי בו היום כ”

“אני חייבת להודות שהספר הזה עשה לי את מה שלא עשה שום ספר אחר לפניו. הוא גרם לי לצעוד אחורה בהכנעה מורמת ידיים ולהגיד "לא עוד". למעשה, זו לשון עדינה. מה שהוא גרם לי באמת לעשות זה להתחנן על נפשי שישחרר אותי מחוק ה-"אני לעולם לא מפסיקה ספרים באמצע, וקוראת אותם עד הסוף גם אם בא לי לצרוח בערך כל מילה שניה". הפלא ופלא, קיבלתי חנינה. הספר ננטש ללא כל מחשבה שניה ואולי פתח תקדים שלא יסולא בפז. ועכשיו,”

“כשקראתי את הספר עוד לא היה לי מחשב וגם לא ידעתי על "סימניה", אחרת בטח היתי כותבת תודה גדולה לשרה שילה על "שום גמדים לא יבואו".כל כך היה חסר הקול הזה מהספרות של ימינו. ישר הרגשתי בבית, למרות שהבית שגדלתי בו היה שונה לגמרה גם בנוף גם באנשים ובמה לא... אמיתי, חזק, אנושי. תודה!”

“הרומן החדש של שרה שילה דורש התעמקות וריכוז. בתחילת הספר היה לי קשה להבין מה מספר הספר ואיך קשורים תיאורי החפצים בבית [שולחן, מראה פסנתר] לעלילה. לאחר כ100 עמודים עובר הספר תפנית ומתבררת הדרמה האמתית שמסתתרת בתחילת הספר. על מה הספר? גבר ואישה החיים בזוגיות במחצית חייהם מתפרנסים ממכבסה קטנה בעיר במרכז הארץ. יש להם ילדה אחת והיא הגיבורה האמתית בספר והיא זו שנושאת סוד אשר גילויו הופך את גיבורי הספר”

“אֲנִי מְדַבֶּרֶת עִבְרִית, וְהַבַּיִת שֶׁלִּי מְדַבֵּר בֵּיתִית. בַּלַּיְלָה־בַּלַּיְלָה, כְּשֶׁאֲנִי יְשֵׁנָה, הַמַּקְרֵר מְדַבֵּר בְּשָׂפָה מְשֻׁנָּה, שָׂפָה מְיֻחֶדֶת וּקְצָת מַצְחִיקָה: דִּבּוּר־הַפְסָקָה, דִּבּוּר־הַפְסָקָה. מתוך "מדבר ביתית" - שולמית הראבן. הועתק מהאתר של פרוייקט בן יהודה. את השיר הזה הכרתי בתור ילדה, על בית שכל החפצים שבו מדברים, כל אחד בשפה משלו. ונזכרתי בו היום כ”

“אני חייבת להודות שהספר הזה עשה לי את מה שלא עשה שום ספר אחר לפניו. הוא גרם לי לצעוד אחורה בהכנעה מורמת ידיים ולהגיד "לא עוד". למעשה, זו לשון עדינה. מה שהוא גרם לי באמת לעשות זה להתחנן על נפשי שישחרר אותי מחוק ה-"אני לעולם לא מפסיקה ספרים באמצע, וקוראת אותם עד הסוף גם אם בא לי לצרוח בערך כל מילה שניה". הפלא ופלא, קיבלתי חנינה. הספר ננטש ללא כל מחשבה שניה ואולי פתח תקדים שלא יסולא בפז. ועכשיו,”

“כשקראתי את הספר עוד לא היה לי מחשב וגם לא ידעתי על "סימניה", אחרת בטח היתי כותבת תודה גדולה לשרה שילה על "שום גמדים לא יבואו".כל כך היה חסר הקול הזה מהספרות של ימינו. ישר הרגשתי בבית, למרות שהבית שגדלתי בו היה שונה לגמרה גם בנוף גם באנשים ובמה לא... אמיתי, חזק, אנושי. תודה!”