הרומן החדש של <mark>שרה שילה</mark> דורש התעמקות וריכוז. בתחילת הספר היה לי קשה להבין מה מספר הספר ואיך קשורים תיאורי החפצים בבית [שולחן, מראה פסנתר] לעלילה. לאחר כ100 עמודים עובר הספר תפנית ומתבררת הדרמה האמתית שמסתתרת בתחילת הספר.
על מה הספר? גבר ואישה החיים בזוגיות במחצית חייהם מתפרנסים ממכבסה קטנה בעיר במרכז הארץ. יש להם ילדה אחת והיא הגיבורה האמתית בספר והיא זו שנושאת סוד אשר גילויו הופך את גיבורי הספר

אני חייבת להודות שהספר הזה עשה לי את מה שלא עשה שום ספר אחר לפניו. הוא גרם לי לצעוד אחורה בהכנעה מורמת ידיים ולהגיד "לא עוד". למעשה, זו לשון עדינה. מה שהוא גרם לי באמת לעשות זה להתחנן על נפשי שישחרר אותי מחוק ה-"אני לעולם לא מפסיקה ספרים באמצע, וקוראת אותם עד הסוף גם אם בא לי לצרוח בערך כל מילה שניה".
הפלא ופלא, קיבלתי חנינה. הספר ננטש ללא כל מחשבה שניה ואולי פתח תקדים שלא יסולא בפז.

ועכשיו,

אֲנִי מְדַבֶּרֶת עִבְרִית,
וְהַבַּיִת שֶׁלִּי מְדַבֵּר בֵּיתִית.
בַּלַּיְלָה־בַּלַּיְלָה, כְּשֶׁאֲנִי יְשֵׁנָה,
הַמַּקְרֵר מְדַבֵּר בְּשָׂפָה מְשֻׁנָּה,
שָׂפָה מְיֻחֶדֶת וּקְצָת מַצְחִיקָה:
דִּבּוּר־הַפְסָקָה, דִּבּוּר־הַפְסָקָה.

מתוך "מדבר ביתית" - שולמית הראבן. הועתק מהאתר של פרוייקט בן יהודה.
את השיר הזה הכרתי בתור ילדה, על בית שכל החפצים שבו מדברים, כל אחד בשפה משלו. ונזכרתי בו היום כ

כשקראתי את הספר עוד לא היה לי מחשב וגם לא ידעתי על "סימניה", אחרת בטח היתי כותבת תודה גדולה ל<mark>שרה שילה</mark> על "שום גמדים לא יבואו".כל כך היה חסר הקול הזה מהספרות של ימינו. ישר הרגשתי בבית, למרות שהבית שגדלתי בו היה שונה לגמרה גם בנוף גם באנשים ובמה לא...
אמיתי, חזק, אנושי.
תודה!

ב'שום גמדים לא יבואו' החליטה <mark>שרה שילה</mark> להתיימר ולהיכנס למוחותיהם של מספר בני אותה המשפחה החיים בפריפריה, להראות את נקודות המבט השונות לסיטואציה הקשה מבחינה כלכלית ובטחונית ודרכיהם השונות להתמודד איתה.
הרעיון טוב, אפילו הייתי אומרת חשוב. הספר עצוב מאוד, אבל הייתי אומרת שיחד עם הרגישות והיצירתיות של הסופרת, הספר לא הגיע למקומות אליו הוא יכל להגיע.
לגבי השימוש ב'שפה נמוכה'- כאן הרגשתי שהניסיון הוא מ

בואו נעשה הסכם – את כל ספרות ה"משפחה מזרחית אותנטית מתוארת באופן שייתן לכם אגרוף בבטן" – תשאירו למי שיודע לעשות את זה. תשאירו את זה לסמי ברדוגו, לדודו בוסי, לדורית רביניאן, לסמי מיכאל, לרועי חסן ולעוד רבים וטובים. אני מבינה שלכתוב טקסט בשפה נמוכה ו"לדבר כמו מרוקאים" זה באופנה, או יביא לכם את פרס-ספר-הביכורים-המפודר-בפפריקה מטעם אקדמיית-שקר-כלשהו, או יגרום לכך שיכתבו עליכם ב'הארץ' במחיאות כפיים משת

ספר מדהים!!
חובה לקרוא!<mark>שרה שילה</mark> כתבה את הספר בשפה עשירה וקולחת.
קוראים אותו בשקיקה ונהנים..

סיימתי לקרוא את הספר ולמרות שהרשת מוצפת בסקירות עליו – בכל זאת, הספר יצא בשנת 2005 וזכה בפרס ספיר, ולא סתם – עדיין הרגשתי צורך להעביר את חוויית הקריאה שלי.
׳שום גמדים לא יבואו׳ הוא ספר סיפורת על חיי משפחה, חיבור, כאב ואובדן. על החוויה הישראלית הכואבת תחת איומי האויבים שסביב וכל זאת אצל משפחה אחת, מהמעמד הנמוך, בכפר שכוח־אל. משפחה שלמה שלאחר אובדן האב, מאבדת את השמחה והאחדות המשפחתית.
העלילה מתרחש

בסיום הקריאה הבנתי שיש לי המון רגשות מעורבים כלפי הספר הזה. מצד אחד, סיפור מעניין על משפחה בפריפריה בצפון (נרמז בגלל הקטיושות) שמסופר כארבעה מונולוגים של בני המשפחה. מצד שני, הספר לא ממש זורם או מתקדם לאנשהו ובעיקר מתאר מצב קיים סטטי של בני המשפחה. שני החלקים הראשונים משעממים בבנאליות שלהם בצורה שבעיקר הטריפה אותי אבל שני החלקים האחרונים היו מצוינים, בעיקר החלק על קובי שהפך בעל כורחו לאב המשפחה ומ