יהלום ספרותי 24 קראט. הוא עצוב מאוד אבל גם מעט מצחיק, מרגש אבל לא רגשני, עמוס מלל אבל לא טרחני. והוא כתוב נפלא. כל כך נפלא. בסולם ציונים של 0-10, ציון 11 יהלום את היהלום.

ליזל בת התשע חיה בעיירה מולכינג, בגרמניה הנאצית, בראשית שנות הארבעים. הוריה המאמצים מחביאים יהודי במרתף. ליזל גונבת ספרים וחולקת את תוכנם עם מקס, היהודי הממורתף. ביחד הם מגלים את כוחה של המילה הכתובה ואת נפלאותיה. לא ממש מזור לנפש הדואבת ולקיבה המקרקרת, אבל בהחלט נחמה פורתא. ליזל ממשיכה להקריא למקס מספריה גם כאשר הוא שוכב מעורפל, מתנודד בין חיים ומוות, עודה מתפללת לשלומו, ולא רק בגלל שהיא כה אוהבת אותו. כי אם להסתיר יהודי חי בגרמניה הנאצית זה לא מריח טוב, להסתיר יהודי מת זה כבר ממש מסריח.

היכולת המופלאה לתאר רגעי חסד קטנים בתוך מציאות מעוררת פלצות בולטת בספר, והיא מאוד מרגשת. האנס, אביה המאמץ של ליזל, משליך פת לחם מפוררת ליהודי במסגרת מצעד השפלה ברחוב, תוך כדי סיכון חיים ממשי. רגעי חסד נוספים מוקנים לליזל ולמקס בזכות הספרים ובזכות המוזיקה שמופקת מהאקורדיון של האנס. רשמו לפניכם: ספרים ומוזיקה – שתי נחמות קטנות. הספר מצטיין גם ביכולת להעביר את תחושת האימה שמשתקפת במציאות המחרידה, בלי לתאר באופן גרפי את הזוועות עצמן. הישג גדול. חוץ מזה, הרומן כתוב בצורה ייחודית, שנונה ומקורית, בלוויית הערות משעשעות שמופיעות באות גדולה כמעט בכל עמוד. ויש את הילדה המקסימה הזו, ליזל, שאי אפשר שלא להתאהב בה. אבל מי שלגמרי גונב את ההצגה (זו שנקראת החיים בע"מ) היא דמות אחרת. המוות שמה.

ליזל היא גיבורת הרומן והסיפור שלה מובא בגוף ראשון, אך לא מפיה. המוות בכבודו ובעצמו מספר הסיפור. ידידנו מתגלה כטיפוס מצחיק שמעיד על עצמו כעל רדוף בני אדם... "ראיתי גברים צעירים רבים שחושבים שהם מסתערים במלחמה על גברים צעירים אחרים. הם לא. הם מסתערים לעברי." (וכמה עצוב שהדברים רלוונטים לימינו). וגם – "מבחינתי, המלחמה היא כמו הבוס החדש. הוא ניצב מעל כתפכם וחוזר על מילותיו – תעשה את העבודה! אז אתם עובדים קשה יותר, אבל הבוס לא מודה לכם. הוא רק מבקש עוד." חוץ מזה, הוא גם יפיוף לא קטן, המספר השנון שכולנו נפגוש בסופו של דבר. "אני לא נושא מגל או חרמש ואין לי את פני הגולגולת שאתם נהנים להדביק עליי. רוצים לדעת איך אני נראה באמת? מצאו לעצמכם מראה."

פוחדים מהמוות? החתיך בעל חוש ההומור שלנו מוכיח שאין לכך כל סיבה. אחרי ככלות הכול, מה רע בשנת ישרים נצחית? בלי חלומות בלהה, בלי נחירות, בלי שהשעון המעורר צורח בחמש בבוקר כשאתם מתים (המממ) לעוד כמה שעות שינה. החיים הטובים.

סליחה, המוות הטוב.

אזהרת ספוילרים!

שבחים רבים ניתן לחלוק לרומן הנפלא הזה, החל מהתיאור הרגיש של התמודדות עם משבר בחיי הנישואין ועם הורה מזדקן חולה אלצהיימר (נושאים כה נדושים שמוכיחים שוב שלא חשוב ה"מה" כי אם ה"איך"), וכלה בשילוב פנטזיית מתח מרתקת, מותחת וישראלית מאוד, בעלילה.

אבל מה שכבש אותי יותר מכל היה דמותו של יונתן כהנוב, הגיבור המקסים ביותר שפגשתי זה זמן רב. "גיבור" כתבתי, ולשלושה מובנים כיוונתי: גיבור כדמות מרכזית בעלילה, גיבור במובן של אמיץ ובעל תעוזה וגיבור במובן של מי שניחן בכוחות על. אז נכון, הוא מסוגל לתלוש אצבעות אנושיות (בררר...) משל היו אצבעות קינדר, הוא מסוגל לקפל ולקמט מספריים מברזל כאילו היו עטיפת נייר הקינדר, כשסמיטריילר מתנגש בו הוא נותר ללא שריטה - אעפ"י שהרכב נמעך כמו עטיפת הקינדר המושלכת לפח (חלאס כבר עם הקינדר שלך, מסמר) והוא מסוגל לרחף כמו בלון (אבל לא צהוב, מרוקן מאוויר ומשמחה).
אבל בתוך הגוף הסופרמני הזה פועם עדיין לב אנושי, עתיר חולשות וקשיים ולבטים ומגרעות. אנושיות שעומדת בסתירה, כביכול, להילת הזוהר שאופפת את דמות גיבור העל. כי סופרמן לא היה טומן ראשו בחול (תרתי משמע) לנוכח התנהגות כעורה של איזו גסת רוח על שפת הים, לא היה מתפרק לרסיסים לנוכח בגידת אשתו ולא היה מפגין חוסר אסרטיביות משווע בעבודה (ומחוצה לה).
אז כן סופרמן או לא סופרמן? לדעתי, סופר-דופר. כיוון שכוח העל האמיתי הוא לא להציל את העולם מכוחות האופל, אלא להתעלות מעל חולשותינו האנושיות, שמאיימות לא פעם לקבור אותנו תחתיהן. ובזה יונתן מצטיין. ואולי גם להציל צלחת נופלת, שבריר שנייה לפני התרסקותה, אפילו שהחברים בשב"כ, הנוכחים בחדר, לא מבחינים במעשה ההירואי הזה.
איש מקסים הוא יונתן, ולמעשה אין שום פלא בכך, שכן מדובר בבבואתו הספרותית של אלון שלנו.

תקראו את הספר הזה. הוא פנינה ספרותית נדירה.

האם ניתן לצלול בלי לדעת לשחות ובלי לצוף לאחר מכן, ללא דופק? עבור מי שניחן בשתי ידיים שמאליות, כמוני, זה אתגר לא פשוט. תעיד על כך היתושה האחרונה שזמזמה לי מסביב לפנים ושניסיתי למחוץ, אבל מצאתי את עצמי מוחא לה כפיים ונותן לעצמי סטירות.

אז הוצאתי את שתי ידיי השמאליות מהכיסים העמוקים, שם הן הצטנפו מחמת הבושה (ועל הדרך הן תקעו את הרוכסן), והשתתפתי בשלושה קורסי שחייה. בכולם נכשלתי כישלון חרוץ (כישלון חרוץ, תלמיד עצלן). את מדריך השחייה האחרון, זה שהכריז בפניי שהוא עומד להפוך אותי לשחיין אולימפי, כמעט הטבעתי יחד איתי. שמועות עיקשות טוענות שמאז הוא שוחה רק בבריכה המתנפחת בחצר ביתו. לשם כך הוא נעזר במצופים.

אז לשחות אינני יודע, אבל זה לא מנע ממני לצלול לקרקעית האוקיינוס שנקרא הארי פוטר. "צולל חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתח, והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת" הוא לא רק ציטוט מ"נשל הנחש", שירו היפהפה של מאיר אריאל, אלא גם משפט שמתמצת את חוויית הקריאה שלי מהספרים. אז מה יש לנו כאן, על קצה המזלג? יש דובי שהוא דווקא גמדון בית, רוח רפאים שרודפת את שירותי הבנות, תלמידה בבית הספר שהופכת לחצי חתולה ולאחר מכן אף מתאבנת (הייתי מעדיף חתולה שלמה, ושתחזור כבר לסימניה), יומן שאם כותבים בו הוא עונה בחזרה, מנהרה שחבויה בתוך עץ, מפת קונדסאים המציגה את הדמויות שנמצאות בהוגוורטס ברגע נתון כנקודות מהלכות, ובל נשכח את אוכלי המוות המרושעים (אני יכול להישבע שזיהיתי ביניהם יתושה עם מטען של שני ליטר דם). כל אלו כשלעצמם פחות מעניינים. באותה מידה זה יכול היה להיות עמוד חשמל תקוע באדמה, שעם הלחש הנכון הופך לעפיפון מרחף. מה שמרתק זה האופן בו הם חוברים ויוצרים פנטזיית הרפתקאות מותחת, סוחפת, מרתקת, שופעת הומור שנון ודמיון עשיר. פשוט כיף של ספרים.

למי אני ממליץ על הספרים? למי אוהב קרמבו ולמי שמעדיף סוכריות ברטי בוטס בטעם תרד וכרוב ניצנים, למי שרודף אחרי המכתבים שבוששו להגיע מהדואר (הזמנה לברית מילה דרך דואר ישראל תגיע כשהעולל יחגוג בר מצווה) ולמי שהמכתבים רודפים אחריו. למי שאוהב טניס (הכי טוב פדרר והכי טובה מי שאוהבת אותו) ולמי שמעדיף את משחק הקווידיץ'. למי שאוהב ביצת הפתעה של קינדר שבתוכה חבוי צעצוע ולמי שמעדיף צפרדעי שוקולד שבתוכם חבויים קלפים של מכשפות וקוסמים מפורסמים. למי שטרם קרא אותו (כן, אתה, הילד האינואיטי מגרינלד, תוריד ת'קרח מהעיניים. אני מדבר אליך!) ולמי שקרא אותו אינספור פעמים (ואין לנקוב בשמו).
למי אני לא ממליץ על הספרים? למורי (מחשבות, זה אתה? רואים שלא הייתי כאן איזה מיליון שנה). אל דאגה, שום סכנה לא רובצת לפתחו של אייטמטוב. לא הארי פוטר יהיה זה שיגזול מ"והיום איננו כלה" את מדליית הזהב, ושום קסם לא יעזור כאן.

אל הספר הראשון בסדרה הגעתי עם ראש פתוח (בגלל הפטיש 5 קילו), ואילו אל שלושת הבאים הגעתי כבר עם ראש חבוש (במסכה). את ארבעתם (ועוד הקסם נטוי) קראתי בזכות זשל"ב, הטוב שבמדריכי הצלילה וחוקר שב"כ בפוטנציה, אשר הפעיל עליי לחץ פיזי מתון לקרוא את הספרים (פטיש? גרזן!), ולא חדל גם כאשר דחיתי אותו בקש וגבבה (העוזרת גנבה את הספר!), ועל כך נתונה לו תודתי. בזכות התמדתו הרווחתי סדרת ספרים נפלאה.

את הספרים עבי הכרס הללו (בינתיים - ארבעת הראשונים) גמאתי בימים ספורים, מה שמוכיח שלא זו בלבד שניתן לצלול בלי לדעת לשחות, אלא שניתן גם לגמוא מרחקים עצומים בלי רישיון נהיגה. שלושה מורי נהיגה ניסו ללמדני את התורה, וכולם נחלו כישלון חרוץ. מורה הנהיגה האחרון, זה שהכריז בפניי שהוא עומד להפוך אותי לנהג מרוצים, כריות האוויר נפתחו והצילו אותו ברגע האחרון. שמועות עיקשות טוענות שמאז הוא מתנייד רק באמצעות האופניים של בנו בן החמש. לשם כך הוא משתמש בגלגלי עזר.
אבל למה לי להתעסק בקטנות, באמת? בתפריט החדש שלי (אף מילה על שוקולד, שלא תתנו לי מכות): למנה ראשונה קפיצת באנג'י, למנה עיקרית טיפוס מצוקים ולקינוח רפטינג.

יש רופא בקהל? עדיפות לפתולוג מאבו כביר.

ההתחלה הייתה דווקא סבירה. "אדון וגברת דרסלי ידעו לדווח בגאווה שהם נורמליים לגמרי – ותודה ששאלתם. לא יעלה על הדעת שדווקא הם יסתבכו בפרשיות מוזרות או מסתוריות, והרי הם לא סובלים שטויות מסוג זה". הללויה. לא רק שאין כאן מכשפות ומטאטאים, שדים, כשפים ושאר מרעין בישין, אלא שהדמויות המוצגות במשפט הראשון שונאות שטויות כאלה. אנשים כלבבי.

לצערי, לא היה בכך כדי לבשר את הבאות. כבר לאחר כמה עמודים כחכחתי בגרוני וצקצקתי בלשוני. הנה השטויות מגיעות ונערמות בגבבה כעורה במיוחד. בעמוד 10 הופיעה חתולה מעיינת במפה וקוראת שלט, בעמוד 11 אנשים עטויי גלימות הסתובבו ברחובות ובעמוד 17 החתולה ההיא הפכה לגברת חמורת סבר, פרופסור מקגונגל. נו, באמת, מה צפוי לי בהמשך? הפרופסורית תהפוך לקיפוד מזמר? האנשים עטויי הגלימה יתבררו כרוחות רפאים שטניים? הדרסלים החביבים שלי יצחקו עליי ויאמרו לי "עבדנו עליך, אנחנו המכשפים הראשיים"?

זה עוד נסלח לעומת מה שציפה לי בעמוד 19. דמבלדור אוכל קרמבו, או כמו שהוא קורא לזה "ממתק של מוגלגים שאני די מחבב". טוב, ברור לך דמבלור, ידידי הדבילי, שאתה נכנס כאן למגרש הביתי שלי, והמשפט שלך הוא לא פחות מהרמה להנחתה. אז ככה: נראה לך שהביסקוויט העבש הזה והקציפה הבלתי מזוהה שמעליו הם ממתק של מוגלגים? טוב, אולי של סרי הטעם שביניהם. מוגלגים אנינים יודעים להתענג על פרלינים בלגיים. לידיעתך.

בעמוד 59 אני מתבשר שהדביל ההוא מהקרמבו הוא "מסדר מרלין דרגה ראשונה, מכשף גדול, עושה קסמים ראשי, מאגוואמפ עליון, חבר איגוד הקוסמים הבינלאומי". אבל טעם במיני תרגימה אין לו בגרוש.

בעמוד 65 הדוד ורנון מגיב באמירה "שטויות במיץ" אחרי שהאגריד מספר להארי שוולד מורט לא הצליח להרוג אותו לאחר שכבר הרג כמה מהמכשפות והקוסמים ביותר. אחי ורעי ורנון, עדין אתה ונעים הליכות. שטויות במיץ עגבניות בייבי רקובות ומצחינות זה יותר מתאים.

בעמוד 111 גיליתי את הממתקים שקוסמים מתענגים עליהם: "צפרדעי שוקולד, עוגיות דלעת, שרביטי במבליק ועוד כמה דברים מוזרים שהארי לא ראה מימיו". עדיף כבר קרמבו, בחיי.

בעמוד 127 קראתי את שירה של המצנפת המזמרת, אותה מצנפת שממיינת את התלמידים בביה"ס לקוסמים, ולהפתעתי גיליתי שאני מגניב חיוך. מה קורה לי?

מכאן ואילך העלילה דוהרת, והיא משלבת בין היתר כלב תלת ראשי גדל ממדים, טרול ו"הראי של ינפתא", בה רואה הארי את הוריו ואת אבות אבותיו. למרבה הפתעתי, כל סממני הפנטזיה האלו ורבים אחרים חדלו להפריע לי, ובאורח משונה אף התחבבו עליי. אולי בגלל שאם מקלפים אותם מהרומן, נשארים עם סיפור חניכה מרגש ואנושי, מרתק, רווי חוש הומור וכתוב נפלא.
הייתי מגדיר אותו כספר ילדותי. ילדותי לא כשם תואר אלא כשם עצם: הילדות שלי. ילדותי השנייה, ליתר דיוק. בשלהי שנות הארבעים, הספר החזיר אותי למחוזות הנפלאים שחוויתי כילד עם קריאת "הסיפור שאינו נגמר".

בעמוד 178 קרה לי דבר מדהים. נוכחתי לדעת שזה בעצם עמוד 320, ושזה העמוד האחרון. מה, כבר נגמר?

הביקורת הזו מוקדשת באהבה לשונרא.

מוקדשת גם לזשל"ב, שלא ויתר, הפציר ושכנע אותי לקרוא ספר שממש לא נמנה על סוגת הספרים שחביבים עליי.
טוב, לפחות עד עכשיו... (הזמנתי כבר את החלק השני בסדרה).

מיטת נשיקה (הכי טוב סימונס) במהלך שינה היא מוות קל ומהיר שלא הרבה זוכים לו. לפני כמה שנים הוקרנה בערוץ 8 סדרה סמי-דוקומנטרית בשם "אלף דרכים למות", המשחזרת באמצעות שחקנים מקרי מוות אמיתיים, ביזאריים במיוחד. למשל, אישה שנחנקה למוות מהקיא של עצמה או איש שנטרקה לעברו דלת והוו שלה הוציאה לו את העין... אחרי הסרטונים המדגימים, סרטי אימה בזעיר אנפין, הובאו ראיונות עם רופאים ואנשי מקצוע שנתנו הסבר מדעי למוות. מדובר בסרטים שמשחזרים מקרים אמיתיים לחלוטין, כשכל סרט נפתח בציון המקום והזמן בו אירע המוות. צפיתי בסדרה החולנית הזו תוך כדי מחשבות שעלו בי שמא המציצנות הזולה שמשתקפת מהסדרה ושאף אני חטאתי בה, יש בה משום זילות מותם של בני אדם. יושב לו הצופה בכיף מול הטלוויזיה, מפצח גרעינים ומציץ לדרכים האיומות בהן מצאו האנשים את מותם. רק שייזהר לא להיחנק מהגרעינים, בסוף עוד יעשו עליו סרט...

ביטוי אמביוולנטי יותר של הדברים בא לידי ביטוי בסדרה שמתוארת בספר: סדרה דוקומנטרית שמשחזרת מקרי רצח אמיתיים בהם הרוצח שנמצא אשם בבית המשפט טוען לחפותו. מצד אחד, גם כאן נמצא מציצנות אנושית וקרקס טלוויזיוני שמעמיד את חיי האדם כמשניים לעומת הדברים החשובים באמת בחיים (ועכשיו, צופים יקרים, לפני שנגלה לכם אם הנאשמת אכן ביצעה את הרצח, נעבור לפרסומות. אהה... הנה שואב האבק שייחלתי לו כל חיי!), סדרה שמאחוריה ניצבים מפיקים תאבי ממון ששיקולי רייטינג בלבד עומדים לנגד עיניהם (כן אשם, לא אשם... יאללה, תעזבו אתכם משטויות, העיקר שיש לנו מיליוני צופים), אך מצד שני גם יכולת לשנות גזרי דין ולהוציא לחופשי אנשים שהואשמו בפשעים שלא ביצעו. אז מה אפשר לומר על סדרה כזו, האם בכל זאת יוצאת הפסדה בשכרה? אין זו הדילמה המוסרית היחידה שהספר מעמיד. מה קורה, למשל, כשהתחקירנית גיבורת הרומן וגיבורת הסדרה מגלה עדויות חדשות ומפלילות המעלות בה ספקות רבים באשר לאישה שהיא הביאה לזיכויה לאחר שהואשמה ברצח, כביכול, שלא ביצעה (או שכן)? האם להמשיך בחקר האמת, תוך כדי לקיחת סיכון שהיא תמיט חורבן על הסדרה עתירת הרייטינג שלה, או להתמסר לתענוגות הרייטינג הגואה, לחשיפה התקשורתית ולהתעשרות הקלה שהיא זכתה בה, תוך כדי טיוח האמת?

אבל דילמות מוסריות זה לא עיקר העניין כאן. ספר מתח לפנינו, ובשליש האחרון שלו הוא מותח, מרתק ומפתיע. קודם לכן העלילה די מדשדשת, וזו אחת מחסרונותיה. מגרעות נוספות הן כמה חורים עלילתיים שפוגעים באמינות הרומן, סיפור משני של אב רוצח (או שלא) של הגיבורה הראשית – סיפור שתפור בצורה גסה ולא תורם דבר לעלילה הראשית, הקלות שבה הסופר (האימא של כל הספוילרים בהמשך המשפט, ובו בלבד...) הורג את הגיבורה הראשית שלו, כאילו שהייתה אחרונת דמויות המשנה. ובכל זאת הוא ראוי לארבעה כוכבים: על הדילמות שהוא מעורר, על ההצצה האותנטית אל מאחורי הקלעים של סדרת דוקו ועל המתח הסוחף בשליש האחרון שלו.

למי שרוצה טעימה מאלף דרכים למות [הצפייה מוגבלת מגיל 81, ובנוכחות (שלדֵי) הורים בלבד]
https://www.youtube.com/watch?v=ae7nPV7gCYc

הפעם הראשונה בה קראתי תיגר על הביטוי "לצאת מאזור הנוחות" הייתה עוד בהיותי עובר.
אני לא רוצה לצאת מהרחם, זעקתי בקול אילם. אני לא מעוניין לצאת ולהגיע למקומות נפלאים. טוב לי כאן. נעים לי וחמים לי וכיף לי, ואני רוצה להישאר כאן לנצח נצחים. הלו, אתם שומעים אותי, שם בחוץ? הוספתי ובעטתי נמרצות להמחשת טענותיי, דבר שבדיעבד התברר כטעות קשה, כיוון שהבעיטות רק החישו את הגחתי החוצה. מספרים שעם יציאתי לאוויר העולם המיילדת שלי קראה בקול גדול "איזה מלאך קטן יש לנו כאן". בהיתי בה בדיוק שנייה (ויש הטוענים עשירית השנייה) לפני שפצחתי בסדרת צווחות זעם היסטריות, בווליום שלא היה מבייש את מערכת ההגברה בקיסריה. מוסיפים ומספרים שהמיילדת בהתה (ויש הטוענים בעטה) בי אף היא (בהבעת בעתה), בדיוק חצי שנייה (ויש הטוענים מאית השנייה), לפני שהיא שמטה אותי מידיה כשהיא ממלמלת "מלאך, מלאך, מלאך המוות התינוק הזה".

יש משהו כובש בספר הזה ובתמימות הילדותית שאני רואה בו. נאיביות שבאה לידי ביטוי במשפטים הקצרים, בחריזה הפשטנית, באיורים שמשורטטים בקווים די גסים. נאיביות שבה הספר מסביר לילדים, קהל הקוראים העיקרי של הספר, כמה טוב לצאת ולגלות מקומות נפלאים חרף התלאות והמהמורות שיהיו מנת חלקם. קהל הקוראים העיקרי, כתבתי, ולא בכדי. גם מבוגרים יכולים להפיק ממנו המון, הרבה יותר מכל ספרי ההעצמה האישית והזזות הגבינה למיניהן.

כשאני חושב על זה, לפחות פעמיים בחיים אנו נאלצים בעל כורחנו לצאת ולגלות מקומות חדשים ו"נפלאים" (עם או בלי מרכאות כפולות, תחליטו אתם): בלידתנו ועם מותנו. אף אחד לא שאל אותנו אם אנו מעוניינים להגיע לעולם ואם איננו מעוניינים להסתלק ממנו. מה שבטוח, בניגוד למיילדת ההיא, הרופא שבבוא היום יקבע את מותי כבר לא יזכה לשמוע את צווחות ווליום קיסריה שלי. וגם אילו היה מתאפשר לי לצרוח בנסיבות אלה, אינני בטוח שהיו אלה צווחות זעם. אולי קריאות גיל...

הספר הזכיר לי סרטון מקסים שמראה מה קורה לאדם שיוצא לים לגלות מקומות חדשים ונפלאים. הבחור בסוף הסרטון, זה שמתרווח באזור הנוחות שלו מול הטלוויזיה, אנוכי הוא.
https://www.youtube.com/watch?v=UR21AGVD4aI


הביקורת מוקדשת ל- Hill, שאלמלא הביקורת הקטנה והנפלאה שלה על הספר, סביר להניח שלא הייתי מגיע אליו.

החיים יפים!
מה זה יפים? מגניבים ומדליקים.

הם מדליקים את היצורים חסרי הישע האלו, בני האדם, כשהם מגניבים להם חיוך שכולו רשעות. שיירקמו להם תוכניות, החכמים הגדולים האלה. אנחנו כבר נדאג לשרוף אותן. והכי כיף להצית את אלה ששמים אותנו ללעג ולקלס, כפי שנעשה בשורות אלה ממש. אז מה נעשה עם הבלון הצהוב הזה? בואו נראה. העוגה שהוא בולס עכשיו, שיתענג לו עליה. הוא הרי לא יודע שהקונדיטור שהכין אותה חזר ברגע האחרון מטיול באיטליה, הגיע לעבודה עם חום והוסיף לעוגה רכיב אחד סודי שלא כלול במתכון: אפצ'י אחד גדול, עם הרבה רסיסי רוק. בתיאבון, מסמר.

משפחת ריצ'רדסון האמידה חיה את חיי העושר הנוחים שלה בפרבר יוקרתי סמוך לקליבלנד, שעה שאם חד הורית ובתה מתפרצות לחייהן הבורגניים של מר ריצ'רדסון עורך הדין, אשתו עיתונאית הלייף סטייל וארבעת ילדיהם. מיה, האם החד הורית, היא אמנית שמקדישה את חייה ליצירה, והיא נודדת במרחבי אמריקה עם בתה המתבגרת. ובהתפרצות, כצפוי, כל הסדר משתבש. החל מהסדר הפנימי בתוך משפחת ריצ'רדסון, וכלה במתח העולה וגואה בין שתי המשפחות. מתחים בין מעמדיים עולים וצפים ביניהן, והם מאפילים על קשרי החברות והאהבה שקדמו להם.
עד כאן הרומן נהדר. הוא כתוב נפלא ועיקר כוחו בתיאור אמין ומרתק של יחסי הורים וילדים בשתי משפחות שונות ועל ההשפעה ההדדית של המשפחות, זו על זו. אבל מה? קו עלילה משני מגיח לפתע. הוא תפור בצורה גסה ודומה שהוא בא לשרת איזה דיון מוסרי בצורה מלאכותית, כזה שניתן לדסקס עליו פילוסופית במועדוני קריאה. חברתה הקרובה של גברת ריצ'רדסון, לינדה מק'קאלו, קיבלה מהמדינה תינוקת קטנה שנמצאה על מדרגות מכבי האש. ביבי, מלצרית מהגרת מסין וחברתה לעבודה של מיה, האמנית החד הורית, היא האם שנטשה את בתה ועכשיו, בעידודה של מיה, נאבקת בבית המשפט על השבתה. מר ריצ'רדסון, עורך הדין (איך לא?), מייצג את בני הזוג מק'קאלו (איך לא?), מיה תומכת בביבי (איך לא?) והמתחים בין המשפחות מתגלים ומתגלעים. נו, איך לא?

החיים הם סוג של פירומן, והם מעלים את בני אדם על המוקד. לא כל יום פורים, אבל כל יום הוא ל"ג בעומר, ואנו איננו אלא תפוחי אדמה לוהטים במדורה הלוהטת הזו שנקראת החיים. השריפות אולי קטנות, אבל הבערה גדולה. ואנו לא נִצָּלִים אלא נִצְלִים...
אפשר לומר על החיים שהם גדול הרוצחים הסדרתיים עלי אדמות. כל מי שחווה אותם סיים בתור בר מינן. הייתי גוזר עליהם עונש מוות...

נ.ב. העוגה הייתה נפלאה. חיסלתי את כל כולה. אבל למה, לאלף עזאזלים ועוד עזאזלונצי'ק בייבי אחד קטן, אני מרגיש שאני קודח מחום?

סיפור חיים קשה משתלב בסיפור חיים קשה מאוד, אבל מגעו של הרומן דווקא רך ומלטף כקטיפה. ככה זה כשאנושיות בוקעת מכל שורה ומכל מילה בו. לשתי הגיבורות שם זהה, ולא פופולרי במיוחד (נינה). ואם נראה לכם שזה גורע מאמינות הסיפור, תשאלו את גברת מקריות לדעתה. מה שכן, אני בספק אם היא תענה לכם. כשהיא הייתה קטנה אבא אלוהים ציווה עליה לא לדבר עם זרים. רק לחרוץ את גורלם.

חוץ מזה נמצא ברומן הקטן (גדול) הזה עוד כמה דמויות נוכחות נפקדות, שהימצאותן הערטילאית מקרינות על הסיפור. הראשונה היא העיר תל אביב. לא תל אביב של מעלה, של הצפון הזוהר ושל מגדלי היוקרה, אלא תל אביב של מטה, של הדרום, של משכנות העוני. גם כאן מאירה ניצן פינות חמד נסתרות בכרך המאובק, פיזית ומטפורית, באופן שמשווה לשכונות העוני האלה מראה אחר, ציורי משהו, חם ואנושי.

השנייה היא אתי הילסום, היהודייה שנספתה בשואה. להילסום השפעה מכרעת על הדמות הראשית בסיפורינו, כשקטעים מיומנה של הילסום, "חיים כרותים", מצוטטים על ידה לאורך כל הספר, במקומות המתאימים ביותר. "הכול מקרי, או שום דבר אינו מקרי", מתלבטת אתי. "אילו האמנתי בחלק הראשון של המשפט, לא הייתי מסוגלת להמשיך לחיות, אבל עדיין אינני משוכנעת לגמרי באמיתות החלק השני". ואני אומר: אילו האמנתי בחלק השני של המשפט, הייתי מסוגל להמשיך לחיות, אבל אני משוכנע לגמרי באמיתות החלק הראשון... שאלתי אפילו את גברת מקריות, אבל היא לא ענתה לי. רק צחקה צחוק מבשר רעות וחשפה טור שיניים צהובות. וחדות כתער.
"אלוהים, טוב ויפה לחיות בעולמך, למרות כל מה שאנחנו, בני האדם מעוללים זה לזה", מצוטטת הילסום. ויש מי שיאמר: אלוהים, טוב ויפה לחיות בעולמך למרות כל מה שאתה, הכול יכול, מעולל לנו.

השלישית היא הסופרת עצמה, שאחרי רומן ביכורים נפלא הצליחה להתעלות וללדת לו אח קטן ונפלא לא פחות. את הספר קיבלתי מהסופרת עצמה, עם הקדשה אישית מרגשת, אבל את צמד המילים הקר והמנוכר "גילוי נאות" אמיר ב"תגלית נעימה". אז אם תבטיחו לשמור סוד ולא לגלות לאף אחד, אלחש לכם באוזן שטל ניצן היא לא רק סופרת (ומשוררת ומתרגמת ועורכת, ועוד כמה דברים שבטח שכחתי) מוכשרת בטירוף. היא גם אדם נפלא. אז מה הפלא שהסיפור כאן משפריץ אנושיות?

אבל מי שבאמת גונב פה את ההצגה הוא חתול, חתול בשם אלביס. בדומה לספרה הקודם, שם כיכבה שרה, ספק חתולת רחוב ספק חתולת בית שאלכס הגיבור מאמץ אל חיקו, גם כאן החתול כבש אותי לגמרי. שהרי ידוע לכל שהחתול היא חיה אצילית, על אחת כמה וכמה כיש לה זנב כתום. גם אם היא נעלמת ונאלמת להרבה יותר מדי זמן וגורמת לי לאי אילו רגעים של דאגה. העיקר שהיא חוזרת בסוף ואני יכול לשחרר אנחת רווחה.

אם את סופרת מוכֶּרֶת (ומוֹכֶרֶת) שלוקחת נושא נפיץ מוסרית וטווה סביבו עלילה מלודרמטית, עתירת התרחשויות, שתפרוץ את הסכר מבלוטות הדמע של הקוראים, ככל הנראה קוראים לך ג'ודי פיקו.

אם אתה סופר מדושן עונג, זוכה פרס נובל לספרות, שלוקח נושא נפיץ מוסרית וטווה סביבו עלילה דלת התרחשות אך עתירה פטפוטי סרק באצטלה של הגיגים פילוסופיים, ככל הנראה קוראים לך קאזואו אישיגורו.

אם אתה ספר בן כ-290 עמודים כתובים בגופן גדול, זה לא אומר שאתה כתוב בצורה תמציתית ועניינית. אתה יכול להוכיח שגם רומן קצר יכול להכיל טחינה אינסופית, ולא מהסוג הגולמי, המשובח של בארכה (הכי כיף לאכול ישר מהאריזה, בלי לערבב במים).

אם את סדרת ספרים יומרנית שמנפחת את חזה בגאווה ופורשת את שלל נוצותיה (הבלתי צבעוניות בעליל), עודך מתהדרת בהוצאת ספרו החדש של ההוא, זוכה פרס הנובל (פרס נוֹבֵל, נוֹבֵל וקמל), ככל הנראה קוראים לך "הספרייה החדשה".

אם אתה העורך הראשי של הסדרה המנופחת ההיא, ואתה נורא רוצה ששמך יופיע בעמוד הראשון של הספר, גם אם זה תחת התואר הריק מתוכן והבלתי מקובל "עורך התרגום", ושהניתוח הספרותי המתפלסף ועתיר הספוילרים שלך יופיע בגב הספר, ככל הנראה קוראים לך מנחם פרי. פרופסור מנחם פרי בשבילכם.

אם אתה סופר שמנסה לשבט את ההצלחה המטאורית של יצירתך "שארית היום", אבל השיבוט הזה מתפקשש לך, כמו לא מעט ניסיונות אחרים שמתבצעים במעבדה הספרותית שלך, ככל הנראה אתה בכל זאת סופר של ספר אחד. אבל גם זה משהו, כי זה ספר מעולה. האם זה מצדיק את הסופרלטיבים שהספר הזה קיבל במוספי הספרות בעיתונים, או שמא תשבחותיהם אינם אלא שכפולים של "יודעי דבר"? דווקא בהקשר הזה התשבחות של מנחם פרי מקבלות משמעות אחרת, צינית להחריד. הנה מה שכתב הפרופסור בגב הספר: "החיברות הופך אותנו בלי משים ליצורים שימושיים, לאנשים משוכפלים, שדיבוריהם, מחוותיהם ומעשיהם הם שכפולים. זוהי פסגת יצירתו עד כה של אישיגורו, רומן רב עוצמה ומרתק, עדין רגש".