ביקורת ספרותית על דרדלה לחיבורים מאת מאור מליקסון
ספר טוב

---

"תכתוב", הוא אמר לי, "תכתוב ויוקל לך". כאילו שהוא לא מודע למשבר הכתיבה החמור שרובץ עליי ולא מרפה. משבר. אח בכור, חזק וקשוח, להבדיל מאחיו הקטן, העולל בן הזקונים – מחסום. "כתוב ספר!", הוא פקד, ולשון הבקשה הפכה לציווי בלתי אפשרי. שני משפטים אני לא מסוגל לנסח כשורה, והחצוף דורש ממני לכתוב ספר. "אז לפחות תכתוב ביקורת בסימניה. כולה ביקורת." לא רק חצוף. גם עקשן. "כתוב משהו!!!"
אז כתבתי.

שוו לנגד עיניכם כדורגלן עבר. ידיו ורגליו עטורי קעקועים, שערו צבוע בלונד, וארשת פניו, איך לומר בעדינות, לא מלמדת (כביכול, לכאורה ולמראית עין) על חוכמה יתרה. מאור מליקסון שמו. עבור אדם כמוני, שהכדורגל רחוק ממנו כרחוק פסגת הרי האלפים מקרקעית ים המלח, השם לא אומר דבר. אז מי אתה, מאור? בגב הספר תקבלו הסבר: "מאור מליקסון הוא פילוסוף, הוגה דעות, איש רוח וחתיך, אשר הוריד שלוש קבוצות ליגה". חייכתי. בתחילת הספר נמצא גם הסבר: "ברצינות, זה ספר (שאמור להיות) מצחיק. אני צוחק על כולם, ובעיקר על עצמי" (עמוד 8). אמור? כלל וכלל לא. מצחיק באמת ובתמים. ולא סתם מצחיק, אלא שנון ממש. הספר, שמגולל את סיפור חייו של "אחד מבכירי השחקנים בארץ, שזכה בתארים, שיחק באירופה וגרם לחברת האופנה שבחרה בו כפרזנטור לפשוט רגל" (מגב הספר), רצוף רגעי קסם הומוריסטיים, באופן שהופך את הקריאה למהנה אפילו עבור אנשים שסולדים מכדורגל, כמוני. שלא תטעו: לא מדובר במאיר שלו, אבל הספר גם לא מתיימר להעפיל לפסגות גבוהות מעין אלו. מצד שני, הוא כתוב טוב. לשווא חיפשתי שפה קלוקלת, טעויות מביכות ושיבושים לשוניים, שבגינם אוכל לחייך חיוך מנצח שיבסס את סטיגמת "הכדורגלן הטיפש". אהה... ובכל זאת מצאתי טעות אחת קטנה, מצחיקה בפני עצמה, שבלי להתכוון מוסיפה נופך הומוריסטי נוסף לספר: "אנשים בבית החולים זיהו אותי וצילמו אותי עם חלוק, טוסיק בחוץ וכובע זוחל עם עגלה" (עמוד 230). כובע זוחל? משל היה צב או חילזון? ועוד עם עגלה? כנראה שזה צב שרירני במיוחד... הזוחל הוא כמובן מאור, והיעדרו של פסיק אחד קטן שינה את כל המשפט, שאמור היה להיות: "אנשים בבית החולים זיהו אותי וצילמו אותי עם חלוק, טוסיק בחוץ וכובע, זוחל עם עגלה". כוחו של פסיק.
רוצים להמשיך לחייך? הנה עוד כמה דוגמאות קטנות: "ברק בכר אמר שבמשחק הבא אני כבר אשותף. בכלל לא איחלתי לו שידפוק את הזרת בקצה השולחן" (עמוד 234). "מתי הבנתי שמאור יהיה שחקן? כששמעתי את אבא של אחד הילדים אומר לילד שלו לפרק למאור את הרגליים" – רבקה מליקסון (בפתח הספר). "השותף שלי לחדר בנבחרת היה תומר חמד, פסיכופט אמיתי מלא בקעקועים שהיה מעשן נרגילות ומנסה לגרור אותי יחד איתו. אני צוחק, כן? ילד טוב קרית טבעון. באמת חמד של בחור" (עמוד 101). רוצים לחייך עוד? תקראו את הספר. קצת קשה לצטט את כולו...

אז כתבתי. "מבסוט, עכשיו?" סיננתי.
שום תשובה. שתיקה רועמת קיבלה את פניי.
"הלו, אני מדבר אליך. עשיתי כרצונך, מנוול קטן, ועכשיו אתה משחק איתי ברוגז?"
אבל הלב החצוף שלי חשק שפתיו ונצר לשונו.

ממש דום לב...

» ביקורות נוספות של מסמר עקרב
» ביקורות נוספות על דרדלה לחיבורים