“חלק מעלילת הספר (אם אפשר לקרוא למה שיש בספר, 'עלילה') מתרחש בתוך מלון עם קירות זכוכית, המספק כל מה שאדם צריך מבית מלון טוב, רק שהמלון ממוקם הרחק מהציוויליזציה האנושית והמערבית, בלב אזור פראי בתוך אי מוקף ים מכל צדדיו. באופן אירוני, חלק אחר מעלילת הספר (אם אפשר לקרוא למה שיש בספר, 'עלילה') עוסק בפרשת שחיתות כלפי משקיעים שהשקיעו את כספם וגילו כי כל כספם נלקח ובוזבז על ידי האדם שאצלו השקיעו את כספם - ושחיתות, כידוע, היא חלק בלתי נפרד (לצערנו) מחיי הציוויליזציה האנושית והמערבית.

טוב, על מי אני עובד עם החפירות העאלק אינטלקטואליות האלו, שנועדו לטשטש את עצם העובדה שאין לי יותר מדי מה להגיד על הספר, ושגם אם יש קצת זה עלול ליצור ספויילרים? הנה מה שאני בכל זאת יודע להגיד: זה ספר מוזר, עם כמה עלילות בכמה זמנים שונים, בעצם די דומה בעיקרון לתחנה אחת עשרה, רק שבתחנה אחת עשרה הזיגזג בין קווי זמנים ועלילות שונים הוא די ברור, שכן מדובר בחיים שלפני המגיפה ואחרי מכמה נקודות מבט, ואילו כאן לא בהכרח הבנתי את ההקשר בין מעלליו של פול וכדור האקסטזי הקטלני במועדון לבין מעלליה של אחותו וינסנט עם בן זוגה העשיר, מלבד השיוך המשפחתי שקושר בין שתי הדמויות. עם זאת, לאמילי סנט ג'ון מנדל יש כתיבה טובה ואיכותית. תוסיפו את זה לעצם העובדה שמוזר ולא ברור יוצרים באופן טבעי סקרנות, וכך תקבלו ספר שקראתי עד סופו ללא הרגשה של ייאוש ורצון לנטוש. בסך הכל מדובר בחוויה ספרותית מעניינת ושונה.”

“#
אני מתקשה לקרוא עכשיו ברצף. זה מוכר לכל מי שחי כאן בחודש וקצת האחרון. אני קוראת כמה עמודים ומפסיקה. במקום לקרוא אני בוהה סתם כך ופתאום חלפה שעה ואני לא זוכרת על מה חשבתי. נסיתי הכל – גירדתי את תחתית החבית עם ספרים שהבטיחו לי הנאה נטולת מחשבה, וגם אותם קראתי בחוסר חשק ובזמן ארוך, ממש כאילו היו ספרי פילוסופיה עתירי משמעות. כמעט שום ספר לא דיבר אלי ואם לדבר בכנות – יכול מאד להיות שעשיתי עוול לכמה מהם, וקטלתי אותם לא ממש בגללם, בגללי.

ואז קראתי את הספר הזה – לא בלי חשש שאולי "אשרוף" ספר ייחודי בגלל המצב בו אני נמצאת – והוא התחבר אלי בחמש דקות. זמן די רב עבר מאז קראתי את "תחנה 11" הנפלא שנשאר נפלא בזכרוני, אבל שכחתי את סיגנונה הייחודי של סנט ג'ון מנדל. וזה סיגנון שמדבר אלי. הוא מתוחכם בלי להיות מאומץ. הוא ייחודי בלי להתגנדר. הוא אישי מאד ומאפשר לקורא(ת) להבין את השתלשלות העניינים בלי שיאביסו אותה בכפית. ג'ון מנדל נעה בקלילות בין זמנים, בטכניקה עניינית לסיפור ולא תרגיל של חוג לכתיבה יוצרת. היא מאפשרת לקורא להרכיב לבד את רצף הסיפור, ומאפשרת באופן יוצא דופן התייחסות אישית של הקורא(ת) אל הדמויות, באופן שאינו דומה, כנראה, לקוראים אחרים המתייחסים לאותן דמויות.

לסנט ג'ון מנדל גישה ייחודית לגבי זמן. הזמן שהיא מתארת הוא מעגלי, סיבה ומסובב מחליפים תפקידים. הדרך הכרונולוגית בה אנו חושבים הכרחית כשאנחנו רוצים לדעת מה גרם לאירוע? למה הוא הגיע? למה עכשיו? אבל כושלת במקרים בהם חשוב להבין את הכלל, את המקריות, את מעוף הפרפר, שאין לו מושג לאיזו קטסטרופה הוא גרם, במקום שאינו מודע בכלל שהוא קיים. ג'ון מנדל מצליחה לתאר יקום המבטא בו זמנית מקריות ותכנון, סיבה ומסובב, ודמויות שיש בהן יחס שווה של טוב ורע, משיכה ודחייה.

אמילי סנט ג'ון מנדל מנצחת בינתיים את הסטטיסטיקה שלי: את שני ספריה דירגתי ב 5 כוכבים.”

“הספר הזה נקרא כאילו היה רצף של ציורי אקוורל בצבעי אפור ואדמה. הספר הזה נראה כמו בד שיפון שקוף, נשמע כמו קונצ'רטו חרישי לצ'לו או לנבל.

אי אפשר להפריז ביופיו. לכאורה הוא מתאר את התהוותו של פיצוץ גדול, אבל הוא בוחן רק את תוצאותיו, את הנשורת, את הרסיסים שכל אחד מהם כואב והרסני.

והפיצוץ הגדול היא הונאת פונזי ענקית שביצע נוכל חלקלק אחד, ג'ונתן אלקייטיס, בן דמותו של ברני מיידוף. הסיפור עוסק באוסף של דמויות לאורך שנים ארוכות לפני שהחל אלקייטיס בהונאת הפירמידה שלו. בת זוגו לעתיד, אחיה האמן, מנהל המשמרת במלון של אלקייטיס, מלון באיזור בודד ולא נגיש של קולומביה הבריטית בקנדה, מלון שיש לו חלק גדול יותר בסיפור מגיבורים בשר ודם, ציירת מבוגרת שהשקיעה בקרנות של הנוכל, מנכ"ל בחברה שמנהלת ציי אוניות, שגם הוא משקיע את כל חסכונותיו כמו רבים שהתאוו לרווחים מהירים וקלים, צוות האנשים שעזרו לנוכל לארוג את רשת הקשרים והשקרים שלו. אפילו פקידת הקבלה הצעירה והמתחילה שממונה על גריסת מסמכים בלי לדעת לשם מה.
הסיפור מטייל בין השנים, ולמרות ששנת 2008 היא שנת האפס של המפולת הכלכלית הגדולה, אין בספר מוקדם ומאוחר והוא ממשיך עד שנת 2029, אותה עדיין לא חווינו. ואז נארגים כל החוטים וכל הקשרים וכל ההבנה.

יש בספר קטעים ששוברים את הלב, במיוחד אלה שמספרים על הצטרפותו של זוג מצליחנים אל ארץ הצללים, עולמם של מי שאיבדו את ביתם ורכושם, ונאלצים להתנייד לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית בקרוון ולקבל על עצמם כל עבודה פיזית, קשה ככל שתהיה.

אמילי סנט ג'ון מנדל, בעלת השם הנוצרי-יהודי, מבינה בכל נושא שבו היא עוסקת, תנועת ציי אוניות, הונאות פירמידה, ציור ומוזיקה. וכישרון הכתיבה שלה לא יסולא בפז.

היא זכורה לנו לטוב מספר הדיסטופיה שלה, תחנה אחת עשרה.

תזכרו את השם. אמילי סנט ג'ון מנדל. סופרת קנדית (שהיא גם צעירה וגם יפה מאוד).”

“איזה ספר נהדר, קל קריאה קולח ומעניין ומסתורי

על עולם ההונאות, הפשע הנסתר החיים הטובים לכאורה.
וינסנט - כן כן, בחורה למרות שזה שם של גבר. היא בחורה צעירה אשר חיה עם בעלה ג'ונתן המבוגר ממנה בלא מעט שנים.
היא מבינה שהיא בשבילו רק קישוט ואולי יותר מזה...

ג'ונתן לעצמו אדם מסתורי עם עבר מפוקפק. אבל החיים הטובים קורצים לוינסנט אחרי שאנו לומדים על הילדות הלא פשוטה שעברה עליה ועל אחיה.

והונאה כמו הונאה - אי אפשר לדעת מי הנוכל ומי הנפגע.

ווינסנט - מה עלה בגורלה?

תהנו עד מאד - ספר מלא טוויסטים וכל טוב.”