כחובבת סרטים הסתקרנתי לקרוא ספר של סופרת שהיא גם תסריטאית. במקרה הנוכחי גם העטיפה סקרנה אותי... משהו שבור בתמונה הזו, והצבעים מעט מלנכוליים אך מיוחדים.
<mark>דקלה קידר</mark> כותבת בשפה פשוטה, נהדרת ומקסימה. הקריאה בספר קולחת ומרתקת כאחד. למרות שעסקינן בפרוזה ולא בספר מהסוגה של המתח למיניו, הסיפור מצליח להדביק את הקורא לכורסתו-עובדה, בשני לילות לבנים גמעתי את דפיו.

<mark>דקלה קידר</mark> נוגעת בנושא שהוא עולם מלוא

עכשיו אני קוראת שוב את יומני שלומצי של המחברת, אחד הספרים האהובים עלי בנעוריי, יחד עם יומני הנערה "חירות" מקום המדינה.

נזכרתי בספרי הנוער של <mark>דקלה</mark> אחרי שראיתי כאן ביקורות עליהם, ובכלל נזכרתי איך זה היה בתקופה של לכתוב יומנים. איך תיעדנו בכתב יד קטן וצפוף של מתבגרות את כל הבחורים שבחיים לא ישימו לב אלינו ואת הבחורים שנחמדים אלינו אבל אנחנו לא זקוקות להם, הם נחמדים איכסה.

לצעירים שכאן - דמיינו

שבת קראתי ספר ישן מלפני 12 שנה של <mark>דקלה קידר</mark>
הייתי בת 18 בדיוק כמו שלומצי.
מגיל 12 אני כותבת יומן.
יש לי כבר 24 יומנים ושום דבר לא השתנה.
היא בוכה על שברונות לב, על לאה גולדברג שנכנסת לתמונה במעמקי הדפים.
השנה בדיוק קראתי לאה גולדברג,אבל לא חשבתי שארגיש כמוה בודדה.
שלומצי התאהבה ביוני ואח''כ גילתה שהוא שקרן שאוהב מישהי אחרת.
אני התאהבתי בגיל 22 ואז גיליתי שהוא אוהב את חברה שלי,אח''כ הייתה הנ

כנס נוער קורא, קיץ 2014.
אני ישבתי שם באולם, עם עוד 1000 נערים מכל הגילים, יושבים ומקשיבים בשקט לכל ההרצאות. מריעים בכל פעם שמישהו מזכיר את פרסי ג'קסון\ההוביט\שותקים בכל פעם שמזכירים את דמדומים, מצטופפים בדוכן הספרים להחלפה, מנסים להשיג ספר ששענו עליו שהוא טוב וכשחוזרים מההפסקות, אפשר לראות איך האולם התמלא באנשים עם כובעים של גרוויטי פולס\דוקטור הו\הארי פוטר\פאנדומים אחרים.
פייר, היה לי כיף. מ

נתחיל מהעטיפה – יפהפייה. צבעוניות נעימה לעין ומשהו לא ברור שמצריך מבט מעמיק.

כמו בחיים.

וגם הסיפור עצמו בתים של אחרים מאת <mark>דקלה קידר</mark>, הוצאת זמורה ביתן, מאוד ריאליסטי, לא מייפה דברים , ולא מעמיס בפרטים. כמו בחיים.

הסיפור על רותי מתחיל בהתעקשות לטעת עץ זית בוגר בחצר, בניגוד להגיון הבריא (ומערכת הביוב) ובניגוד לשכנה המבוגרת, המתערבת, הלא חומלת ולא מתפשרת. ככה מתחיל הסיפור. התעקשות של אשה פגו

זה מסוג הספרים האלו שאני מסתכלת עליהם בספריה והם פשוט משכנעים אותי לא לקחת אותם.
הכריכה מרמזת לי על ספר אהבה גרוע, וילדה שהכול ורוד וכיפי אצלה בחיים.
והתקציר, די הזכיר לי ילדה בכיתה ד'.

אז למה בכלל לקחתי את הספר הזה ?
טוב כי <mark>דקלה קידר</mark> באה אלינו לבית הספר ורציתי להיות מוכנה עם שאלות לקראת המפגש איתה.

ושהתחלתי לקרוא, התאהבתי מהעמוד הראשון.
הכתיבה לא בשמיים, לא רצינית מדי ולא גבוה מד

אחרי הרבה חששות והיסוסים, החלטתי לנסות לקרוא את ספר ההמשך של יומני שלומצי למרות התגובות השליליות הרבות.
זהירות, עלול להכיל ספויילרים קטנים:
אז...זה נכון...באמת שלומצי קצת מאכזבת בספר הזה. אחרי שהיא נפרדה מיוני היא מתאהבת במורה שלה שהוא בסביבות גיל ה-40 (כנראה יוני לא היה מספיק מבוגר בשבילה...) ובאמת נהיה ביניהם רומן קצר שתודה לאל נגמר כמו שהוא התחיל.
אבל (תמיד יש אבל...) למרות הכול אני ממש ממל

לעומת הספר הקודם "שלומצי כותבת יומן" שממש אהבתי, התאכזבתי מאוד מהספר הזה.
<mark>דקלה קידר</mark> יצרה בעיות מדכאות בספר וההמשכים לעלילה מהספר הקודם משאירים טעם רע. פשוט ככה.
ההתחלה לא מושכת בכלל להמשך הקריאה ופשוט כי הסתקרנתי דפדפתי לפרק האחרון וסיימתי את הסיפור.
העלילה פשוט נהרסה..
לא אהבתי.

בטח אלוהי הספרים יושב לו איי שם במרומי השמיים וגאה שיצא לו כזה בן יפה. "משהו פשוט מסובך" הוא הסיפור הטוב ביותר שנכתב אי פעם, לפחות לטעמי, מגזימנית שכמותי. ;)
בעמודים האחרונים כבר התחלתי לבכות. זה לא היה הסוף המרגש אלא המחשבה שהינה, עוד עמוד וזה נגמר.

לא הייתי מגדירה את "שלומצי" כספר, אלא כחוויה שלא תחזור על עצמה. בטח את/ה יושב על הספה בבית ומפקפק בדבריי. "פחח ילדה בת 14 ,ה היא מבינה?" אז ידש ל