“ריצ'רד אוסמן הוא סופר בריטי מוכשר מאוד, אבל את הספר הזה כתב איזה בוט, שהוא חיקוי של אוסמן או תוכנת AI שניסתה לחקות אותו. שני הספרים הקודמים שתורגמו לעברית: מועדון הרצח של יום חמישי ***** האיש שמת פעמיים ***** והנה לפניכם: אנחנו מפענחים רציחות *** בשני הראשונים מככבת חבורת זקנים (קשישים בשפת הפוליטיקלי קורקט) שחיה בדיור מוגן פאר אקסלנס בבתים כפריים ולא בבניין, והם חכמים ושנונים ואינטליגנט”

“לאחרונה נהיה טרנדי לכתוב ספרים שהדמויות שמאכלסות אותם משתייכות לאחת משתי קבוצות הסיכון המרכזיות והעיקריות. יש כל כך הרבה ספרים כאלו שיצאו בשנים האחרונות, שאני בטח גם שכחתי חלק מהם (אוי לא, אני מקווה שאין לי דמנציה!) וגם אם אזכור את הכל, ממש לא בכוונתי למנות כאן את כולם כי אין לי כוח לזה ואני אתעייף ואיחלש אם אעשה זאת (אוי לא, אני באמת מתחיל להזדקן, ולא רק בראש אלא גם בגוף!). הספר הזה עובר סוג”

“שלום מיידעלה. מה שלומך? איזה יופי שבאת לבקר. כמה טוב לראות אותך. אז בואי, תיכנסי, תשבי. אני אכין לנו כוס תה, ותספרי לסבתא מה קורה איתך בזמן האחרון, כי כבר מזמן לא נפגשנו ואני צריכה להתעדכן. תה, זה טוב? מה לא טוב בתה? אה, קפאין. חליטת צמחים את אומרת. נו, שוין. גם חליטת צמחים יש כאן. אני בכלל שותה רק מים עם לימון. וגם עוגיות יש. הנה, קחי לך. הם מביאים בחדר אוכל, ואני תמיד לוקחת איתי כמה לחדר, כי אלה”

“ברור מהביקורות כאן וברשת שמדובר בספר שנוי במחלוקת. אני נהניתי ממנו מאוד: ארבעה קשישים בכפר המיועד ל"בני גיל הזהב" (אבל כאלה ממעמד חברתי רם) נפגשים פעם בשבוע, בימי חמישי, ומנסים לפתור תעלומות רצח לא מפוענחות. למה? כי הם לא רק קשישים. כולם היו פעם אנשים בעלי כוח ומעמד, והם לא רוצים לשכוח. והם מנסים להילחם כך בהידרדרות המנטלית, להרגיש רלוונטיים – ובעיקר, הם לבד אבל לא רוצים להיות בודדים. מנהיגת החב”

“ריצ'רד אוסמן הוא סופר בריטי מוכשר מאוד, אבל את הספר הזה כתב איזה בוט, שהוא חיקוי של אוסמן או תוכנת AI שניסתה לחקות אותו. שני הספרים הקודמים שתורגמו לעברית: מועדון הרצח של יום חמישי ***** האיש שמת פעמיים ***** והנה לפניכם: אנחנו מפענחים רציחות *** בשני הראשונים מככבת חבורת זקנים (קשישים בשפת הפוליטיקלי קורקט) שחיה בדיור מוגן פאר אקסלנס בבתים כפריים ולא בבניין, והם חכמים ושנונים ואינטליגנט”

“לאחרונה נהיה טרנדי לכתוב ספרים שהדמויות שמאכלסות אותם משתייכות לאחת משתי קבוצות הסיכון המרכזיות והעיקריות. יש כל כך הרבה ספרים כאלו שיצאו בשנים האחרונות, שאני בטח גם שכחתי חלק מהם (אוי לא, אני מקווה שאין לי דמנציה!) וגם אם אזכור את הכל, ממש לא בכוונתי למנות כאן את כולם כי אין לי כוח לזה ואני אתעייף ואיחלש אם אעשה זאת (אוי לא, אני באמת מתחיל להזדקן, ולא רק בראש אלא גם בגוף!). הספר הזה עובר סוג”

“שלום מיידעלה. מה שלומך? איזה יופי שבאת לבקר. כמה טוב לראות אותך. אז בואי, תיכנסי, תשבי. אני אכין לנו כוס תה, ותספרי לסבתא מה קורה איתך בזמן האחרון, כי כבר מזמן לא נפגשנו ואני צריכה להתעדכן. תה, זה טוב? מה לא טוב בתה? אה, קפאין. חליטת צמחים את אומרת. נו, שוין. גם חליטת צמחים יש כאן. אני בכלל שותה רק מים עם לימון. וגם עוגיות יש. הנה, קחי לך. הם מביאים בחדר אוכל, ואני תמיד לוקחת איתי כמה לחדר, כי אלה”

“ברור מהביקורות כאן וברשת שמדובר בספר שנוי במחלוקת. אני נהניתי ממנו מאוד: ארבעה קשישים בכפר המיועד ל"בני גיל הזהב" (אבל כאלה ממעמד חברתי רם) נפגשים פעם בשבוע, בימי חמישי, ומנסים לפתור תעלומות רצח לא מפוענחות. למה? כי הם לא רק קשישים. כולם היו פעם אנשים בעלי כוח ומעמד, והם לא רוצים לשכוח. והם מנסים להילחם כך בהידרדרות המנטלית, להרגיש רלוונטיים – ובעיקר, הם לבד אבל לא רוצים להיות בודדים. מנהיגת החב”