זמן קצר אחרי מות אמה ורה נחתה מירה אוברג השוודית בישראל עם מטרה ברורה.
יש לה מפה שהשאירה האם, רשימת שמות בקיבוץ שדות בו שהתה כמתנדבת עשרות שנים קודם וציוד עזר.
תקופה אחרת של מתירנות, חופש וחיים פשוטים של הישראלים והמתנדבים. טלפון בבית? בחלומות.
את העולם של אז זוכרים ותיקי הקיבוץ. הלינה המשותפת, חדר האוכל, המטלות. איש כפי יכולתו ולפי צרכיו. דור הבנים למד להכיר בהדרגה את עולם הטלפון החכם, ויי פיי ופייסבוק שלתוכו נולד הדור הצעיר והרחוק שנות אור מזה של שנות השמונים. הוותיקים זוכרים את עידן המתנדבות הדניות והשוודיות בהירות השיער, ה'חתיכות' הגבוהות האלה. את האירופאים של אז החליפו התאילנדים.
בעולם שנות האלפיים מילים כמו 'כושים' אסורות.
מירה מתיידדת עם אופיר, בנם של רמי ושולי ועוברת להתגורר עם עמליה, חולת סרטן בערוב ימיה כדי לסייע לה ולהקל על מצוקתה.
יש לספר בעייה מרכזית אחת.
הוא משעמם, פשוט כך. שמעתי עליו לא מעט והציפיות היו בשמיים.
לא שעמום במובן של קיטש נמרח או הומור דלוח אלא כתיבה איטית ומייבשת שלא הצליחה בשום אופן לרתק אותי.
נע בין העבר להווה, תופס כיוונים לא מובנים כמו הרופאה כנרת המהרהרת על האריסטוקרטיה הבריטית, לבושה ומנהגיה. ברבאק?
סגנון כמו 'טיפות מקווצות שערה הרטוב המטירו והתחברו על זרועה והיא חיפשה בשלוליות האלה צורות'.
וזה הפספוס כי הבסיס לסיפור טוב, מסקרן ומעניין של נפש המחפשת תשובות קיים. מבט מפוכח על אז ועכשיו.
קצת אחרי אמצע הספר איבדתי סבלנות והפסקתי.מקווה שמירה תמצא את מה שהיא מחפשת ותסגור מעגלים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
