#
לפני שהתחלתי לכתוב את הביקורת הזו חיפשתי תמונות של <mark>שהרה בלאו</mark>. זה די חריג אצלי, כי מראהו של הסופר בדרך כלל לא מעניין אותי. אבל במקרה הזה מראה הסופרת עניין גם עניין. ובכן – היא נראית אשה רגילה, די נאה. לא שמנה ולא רזה. לא מכוערת ולא יפהפייה. לא דוחה, לא מאוסה, ככל שיכולתי להבחין בתמונות שגוגל מספק. ולמה התעניינתי? כי התיאורים של תלמה – הגיבורה בספר הזה – מתוארים בגוף ראשון ופורשים אישה הנראית בעי

הסיפור מגולל על ידי שילה הלר. שילה רווקה, ללא ילדים כי היא לא רצתה ילדים ונכללת בקהילה "אל הורית".

שילה לא חפצה מראש להיכנס למסלול של: בית ספר, צבא, אוניברסיטה, נישואין וילדים. היא דגלה באנטי-נטליזם, התנגדה לילודה ובחרה ב"חופש" מקשיים שעשויים להילוות לגידול ילדים.

הכרותה עם "האחרות" החלה בתקופת לימודיה באוניברסיטת בר-אילן במסגרת קורס "נשות התנ"ך". "האחרות" לא רצו להיות ככולן, הן התריסו נג

אני עדיין זוכרת את ראיון העבודה ההוא. כמעט 15 שנה אחרי.
תל אביב, טריטוריה זרה, כמט חו"ל בשבילי.
את הראיון הטכני עברתי, הייתי בשיחה במשאבי אנוש.
אז למדת באולפנה? נחקרתי.
ו...איך תסתדרי עם, את יודעת, לעבוד עם גברים?
הבחורה ממשאבי אנוש בחנה אותי כאילו היא מצפה לראות את שביס הנזירה שהסתרתי עד עכשיו נופל מהתקרה ועוטף אותי לפתע.
אולפנה היא לא מנזר, רציתי לגיד לה, אבל במקום זה הסברתי לה בנימוס שכפ

<mark>שהרה בלאו</mark> היא בלי ספק אחת מהנשים שהשפיעו על כתיבתי. למדתי ממנה בשתי סדנאות שונות לפני כשמונה שנים. היא ידעה לתקן בלי לפגום בקול הכותב. זה, לדעתי, חשוב באותה מידה כמו לדחוף כללים, דימויים ורעיונות בראשו של השואף לשלמות.

עד כה, קראתי רק את ספרה “יתד”. ספרון קצר ולירי. מעולם עוד לא יצא לי לקרוא רומן שלה באורך מלא. כאן, היא נכנסת לנפש היוצר, תוהה על מהותה של היצירה ועוצמתו של היצר. זה היה ספר לא פש

אי אפשר להתעלם מכך שרוב הדמויות הנשיות בתנ"ך מופיעות על תקן האימהות המסורות שתפקידן הוא לחנך את ילדיהן. בזמן שלגברים היו תפקידים בהנהגה, כהונה, שיפוט, משטר ועוד, לאישה נתפר תפקיד אחד ויחיד והוא ילודה. זה נראה שבתקופה ההיא לא הייתה קיימת מציאות שבה יש את האפשרות לבחור האם להביא ילדים לעולם או לא, ובמשך שנים המרכיב המרכזי של האישה היה תפקיד האמהות. אבל אז, אי שם באמצע המאה התשע עשרה, הפמיניזם החל לג

ארבע חברות שלמדו יחד באוניברסיטת בר אילן נשבעו שהן לעולם לא יהיו אמהות. עשרים שנה מאוחר יותר, הן נאלצות להתמודד עם ההכרזה הזאת ועם השלכותיה על חייהן.
כשדינה, אחת מהרבעייה נרצחת באכזריות בביתה, כל העניין צף ועולה, כולל התאבדותה של נעמה כמה שנים קודם לכן.
הרציחות והאיומים מערערים את שגרת חייה של שילה, גיבורת הרומן הזה, רווקה דתיה בת 40, ומאלצות אותה לשוב ולהתמודד עם הדברים שהיה לה נוח להדחיק.
הכת

בזמן הקריאה בספרה החדש של הסופרת <mark>שהרה בלאו</mark> 'נערות למופת' עולה ריח צחנה חזק,

עיסוק כמעט אובססיבי בהיגיינה , עיסוק בלכלוך ובמציאות של לכלוך מוחלט, אין פלא שרוב ההתרחשויות בספר מתרחשות בשירותים .

לכלוך, זיהום, טומאה המעורבבת בהקשר של קדושה דתית , תפילת בנות באולפנא , ורסיסי זיכרונות של נערה מתבגרת במסגרת חינוך דתית .

<mark>שהרה בלאו</mark> הביאה לתרבות הישראלית את טקס השואה האלטרנטיבי , בספר זה שהרה מבי

וואו! אין לי מילה אחרת לומר לאחר שבלעתי את כל הספר בשקיקה.
הסופרת המוצלחת <mark>שהרה בלאו</mark> גרמה ללבי לפעום בעוצמה בדיוק במקומות הנכונים וגרמה ללחיי לסמוק באודם עז יחד עם לחייה של גיבורת הסיפור.
בתחילת הסיפור הרגשתי כה מזוהה, תחושה שבהמשך התחלפה בקטנות, בחוסר וודאות ובסקרנות מהולה בבהלה. בהלה לגמור כבר את הספר. בהלה לגלות כבר את הסוד האפל שרובץ על חייה של חוה מאז מעולם.
יאמר לזכותה של הסופרת שהיא אינה

אני גרה בעיר שיש לה גבול עם בני ברק. כשאני עוברת ליד הגבול, בדרך לקניון או בחזרה מסרט, אני מרגישה כאילו מהעבר השני מחכה עולם שונה לגמרי. זאת לא רק העיר, שהיא עיר די מוזנחת, או הלבוש השחור משחור של הגברים והמלבושים הארוכים של הנשים. זה משהו באנרגיה. באווירה. מרגיש מאוד מנותק, כאילו העיר נעצרה אי שם בעבר והפסיקה ללכת. ואני מסתכלת, חילוניה מכף רגל ועד ראש, מתבוננת בעולם הכל כך שונה הזה, ותוהה אם אנשי