1. בזמן שאתה מספר לעצמך

גרסה מסוימת,
אני לא אסלח לך.

16:12

נכתב לפני שנה

2. מותירה מקצבי בס שעונים על מבט שחולף

נכתב לפני שנתיים ו-7 חודשים

3. יחסי אובייקט

ולאיזה בור הם זורקים אותך
כשאת ניצבת בפני הגילוי?
וכמה מכאיב להתפכח, 
וכמה עוד נוכל לגלות, לשאת על כתפינו, שהם אינם מי שהם מתיימרים להיות.
שהם. 
אינם.

וכל מה שחשבת
הוא
טעות בשיפוט
הטעות היא אני?
או אתה, או הוא?
וכמה אפשר עוד לטעות
בך.
אחד אחרי השני, בך. 
בהם.

וכמה, עוד כמה?

זהות תלושה מתייתמת מאחריות
משיפול
מהצדדיות
מן החצר האחורית 
של האשפה האנושית

כמה? עוד כמה נואשות
ובהילות?
ומה עוד 
נותר
במרווח הצר שביני לבינו, שביני לבינך

ומי אתה שנגלה אלי מן הצד השני
מי התסבוכת
מי הבלבול
אולי בכל זאת
אני.

אני, מופשטת.
גוון מסוים של אופן
של אפשרות
של כאוס יציב
מנוהל בקשיחות
מהול בעמוד שדרה 
בועט.
מתנגד.

את קול הצעקה
אף אחד לא שומע.
אף אחד לא רואה אותם, מלבדך.

והאם את מספיקה? לבדך? 
והאם את
האם.
את,
אינך? 

ואם תשובי 
למחוזות המופקרים
תמצאי
עיניים מחפשות
תרות
אחר מישהו אחר. 

וזהות שאולה תבקש ממך רחמים
איך תאמרי שלא נותר בך דבר לתת לאחרים

ובמבצר הזה שבינינו
כמה מרווח עוד יש בינינו
הוא נוכח, בינינו.
ואנחנו? נשארים.
נותרים לריק.
נותרים לעצמנו.
נותרים. 

▪︎9/8/22

נכתב לפני שנתיים ו-8 חודשים

4. טעויות של אנשים אחרים

לעתים, אנשים יודעים שאנשים אחרים עומדים להיות טעות ברצף שלהם.
יהיו פעמים שהם יבחרו לקיים את אותה טעות ולו בכדי למלא איזשהו צורך, איזשהי העדרות שקיימת בהם, שניתן למלא אותה רק באמצעות מישהו אחר.
לא כולם מסוגלים להיות כנים בנוגע לזה, להודות בינם לבין עצמם בכך, וזה עניין של אומץ מסוים, שמגיע לידי ביטוי ביושרה.
ולצד זאת, לעתים אנשים ירמו אחרים רק בשביל להיות מסוגלים להרגיש. לבטא רצונות חשוכים. הרבה פעמים זה מסתכם בדברים הפשוטים כתשומת לב, תחושת ערך, הרגשת חשיבות.
הידיעה שאדם בוחר את טעויותיו בדמות של אנשים אחרים, באופן מודע - היכן עובר הגבול בין בחירה בהיכנעות לעצמך, לרצונות ולתשוקות שלך, לבין רמיה של אותו אדם שאתה מכניס אליך?
מערכות יחסים נועדו להיפרק ואז להיבנות מחדש עם אנשים אחרים.
מי שבר מזל, חווה יותר ממערכת יחסים אחת משמעותית, אך גם זה לא מדיד. אדם יכול לגעת בך פנימה, עם הטביעה המיוחדת לו, בזמן מועט, גם אם הוא לא שלך להיות, ולעתים זה שווה את העזיבה. לעתים אחרות, לא.
היכן עוברים הגבולות?
כולנו בוחרים לעשות טעויות. כולנו בוחרים אנשים שיכנסו למשבצת הטעות שלנו. אנחנו הורסים אנשים אחרים וצריכים לחיות עם האשמה. צריכים לקחת אחריות. לרוב ללא יכולת לתקן את המעוות.
אשמה.. היא זו שנשארת איתנו הלאה, במעבר לדבר הבא.

20.10.21
רק מבנה תוכני של מחשבות.

נכתב לפני 3 שנים ו-8 חודשים

5. פעם, על ציר זמן ישן

ההיטמנות שבי תופסת
תאוצה
במרחק אליך.

החיים כשברי נוכחות מתעדים אותי לחוסר.
הכמיהה שבי עבורך לא מתירה לי את עצמי.
כשיגמר החוסר 
אשוב לעצמי, מומצאת.

ההיעדרות שלי לרוב תיקשר בשכחה שלך
אותי.
כמה שביר הכל נועד להיות
בנינו.
שום דבר,
בנינו.

הכל - נותר בי
ואצלך, 
שום דבר. גם לא סדק של היעצמות שנועדה להיחרב. 

הותרת אותנו מפוזרים,
בחלקיות תודעתית,
שבורה. 
מעושה.

נכתב לפני 4 שנים ו-1 חודשים

6. כשאתה מזייף אותי

אני נגמרת ומתחילה באותה נקודה
מבינה שהייתי רק ניסיון למילוי צורך רגשי שלך,
צורך שזו שמלווה אותך שנים, לא מסוגלת למלא עבורך.

אז אני זיוף, שקר, 
חסרת משמעות
עבורך
ערך ריקני ללא תכלית.

אני כעס מבעבע שמותיר עצמו לרתוח.
וכשאתה עובר לבאה בתור, 
משתמש בשדה מילים כזירת ציד
אני תוהה, 
אם היא יודעת, שהפְּנִיּוּת שלך הינה זמנית
ואני מבינה, 
שהסיום יגיע רק כשידיים אחרות יגעו,
במקומות בהם התקיים
אתה. 


10.4

נכתב לפני 4 שנים ו-1 חודשים

7. השקט הרצוי

חשבה לעצמה.
מגי ישבה מול נדב, עורך הדין, ספק קולגה, ספק חבר טוב.
פעם ראשונה מזה זמן שמישירה אליו מבט, מתוך אלפי השעות בהם הם עובדים ביחד, משתפים פעולה במיגור הכאב לאחרים. ונדמה שהוא נותן לה להביט בו מבלי להישיר מבט בחזרה. כאילו חיכה שתבחין בו. בכל כולו, המחכה לה. מותיר אותה לבדה, לחוות את הרגע.
המבט של מגי היה בלתי מוסבר. יושב מולה גבר, עוד גבר דומיננטי בחייה המקצועיים, גבר שהיא סומכת עליו. אישיות כובשת בעטיפה חדישה. מה הוא רוצה ממנה? תהתה בינה לבין עצמה במבט המתריע על כך שהיא עומדת לתהות בינה לבינו. הרי לא יכלה לשמור לעצמה את רגשותיה. ברגע שהרגישה חנוקה, היתה מטיחה בצד השני מילים סוערות מתוכה, מילים שמבטאות אותה, בציפיה שהצד השני פשוט יקבל זאת. אף על פי שהמציאות הכתיבה אחרת. לרוב הם לא מסוגלים להכיל את הכנות שבה. מגי ידעה זאת, אך לא יכלה להימנע מכך. כאילו המילים כובלות אותה, לא מותירות בה מקום לעצמה, חייבות להינתק ממנה - אליו.
כל פעם ה'אליו' משתנה.
לעזאזל חשבה מגי, היא מאבדת את זה. עדיף לקום וללכת.
מגי התרוממה, והחלה לאסוף את תיקי החקירה, העתקי פסיקה, חומרי תקדימים והצעות חוק ואת קובץ פקודת סדר הדין הפלילי. נדב הביט בה בפליאה, לא הבין איך הם עברו ממצב נינוח, שקט מיושב, לרוח סערה שמולו, מפזרת את כוחה וממשיכה בדרכה.
כך הוא חש אותה, כרוח פראית.
נדב לא אמר דבר. הוא הבין שהיא זקוקה למרחב שלה, שהיא צריכה להתרחק מעט ממנו בשביל לשוב בחזרה. הוא תהה- אם לא היה ביניהם קשר מקצועי חזק ומבוסס, האם עדיין היתה מניחה לעצמה להיות במחיצתו.
תוך כדי תהיתו, היא קמה, אסופה ומאופקת, מביטה בו במבט רציני, מתכופפת לנשק לו לשלום ויוצאת מן המשרד.
הריח שלה נותר לאפוף אותו. זה היה מייסר, לדעת שנוכחות מסוימת ממנה, נשארת אצלו.

***

את בפעולה, את בשליטה.
זה תכף נגמר. חשבה לעצמה מגי. 
הנוכחות שלה הכבידה עבור עצמה. הקהות הרגשית, החדות התודעתית הפתיעו אותה, כל אחת ממקומה.
מגי חזרה אחורה, לעבר. היא חשבה על הפגישה האחרונה שלהם. על השהות שלהם ביחד. כמה שקט מדמם פוזר ביניהם לאורך כל האקט המיני. שקט מדמם הפורע נימי נפשות, הקורע אותם אחד מן השניה, לנצח.
אבל משהו תמיד היה שזור ביניהם. אהבה בוסרית שאינה יודעת כיצד להינתק. תמיד מצאה את הדרך חזרה אליו. תמיד חיפשה פתח צר לאחוז בו.
נדמה כי החזרות אחורה, אליו, העניקו לה מעט נחמה. התאבלות אובדן ההחמצה.
משהו נעקר ממנה כל פעם מחדש ביחס אליו. הפעם, אין דרך חזרה, חשבה מגי. אין דרך חזרה ממנו. אין דרך חזרה אליו.

נכתב לפני 4 שנים ו-4 חודשים

8. "כמה? כמה הוא משלם לך?

-כמה את מקבלת בשביל לשכב עם האויב?"
-"ממתי זה עניינך היכן אני שוכבת ועם מי?" היא היתה חייבת להתריס, להתגרות.
-"מהרגע שהפסקת לשכב גם במיטה שלי".
-"אולי הוא הציע לי משהו קבוע? מדוע הזלזול?"
-"אם היית רוצה משהו קבוע, היית מוצאת קביעות אצלי".
מגי רתחה.
לאדם המקשיב מן מהצד, שיחה כזו היתה נשמעת כהזמנה להשתוללות בין הסדינים אבל שניהם ידעו שהמטפורה הזו נוכחת ביניהם כדי להנמיך אותה, מהצד שלו,
וכדי להראות לו שהיא משחקת בליגה שלו, מהצד שלה.
"לעזאזל. חבל שאני לא מעשנת", חשבה. העיסוק הזוטר בסיגריה היה מקנה לה כמה רגעים לחשוב על תשובה מתריסה טובה.
אבל למעשה, לא היתה בה. לא היתה בה תשובה כלל.
האדם הכה יציב שמולה, הכוח החזק שהוא, משאב הטבע הכי יקר בתחום, אחד הגברים הדומיננטיים בחייה, חדל להוות משהו עבורה.
מוזר, איך בונים מערכת יחסים לאורך שנים, ובגילוי אחד, האור כבה על האדם הזה שמולך. ואתה כבה יחד איתו. משליך כל חלקה ממערכת היחסים שלכם לריק שחור. לא מותיר דבר מאחור.
כך היה אייס עבורה. קליפה ריקה. מרגע הגילוי, לא יכלה להשאיר את המושכות אצלו, לא יכלה להמשיך לדבוק בו.
-"מגי, אני ממתין לתשובה."
-"לך תגן על אנסים, אייס". אמרה וניתקה, יודעת שזו רק ההתחלה. שיש מחיר לנטישה שביצעה. אך לא היה אכפת לה. היא היתה מוכנה לשלם את המחיר ורק לא להמשיך.
היא היתה צריכה לצאת לדרך חדשה. לאתר את ישותה לבד.
תמיד לבד.

***

מגי ישבה שקטה.
השקט הרגיש לה חריג בתוך הכאוס הפנימי שהתחולל בה ולצד הרעש הבועט סביבה, ביטוי אחד מיני רבים לזעקות שקטות שאנשים בורחים מהן במעטה של אלכוהול יקר וחברת אנשים זרים.
היא חשבה על האי שקט ששרר בתוכה.
תהתה כיצד הוא התאגד כה מהר על מצע מבעבע של זמינות חולפת. כיצד הוא התקבע כה חזק בחייה? שולט בה, ברגשותיה? מתי הכל החל?
מתי ההתפוררות השקטה תפסה מקומה, קיננה ופעלה?
מגי ניסתה להניח דעתה על נקודת המוצא, אך ללא הצלחה. הרי הכל כל כך מאוגד ומאורגן בחייה. היא שולטת בכל אספקט ביד רמה. מחדדת פינות פצועות לאחרים, לעצמה. בעיקר לאחרים, חשבה.
היא היתה צריכה הפסקה. מרחב. בריחה. אבל אחת מאורגנת ובשליטה. רצתה לפנות לאדם היחיד שלא היה נוכח פיזית בחייה אך נוכח בנפשה, ולא יכלה.
הוא לא רצה בה, ובכלל, העמידות שלו כלפיה תמה. היא היתה קצרה, ספק קיימת. אולי רק בראשה?
היא לא יכלה לפנות אליו, לא יכלה לשאת דחייה נוספת מצידו.
מגי נעשתה מתוסכלת. מדוע הוא שב למחשבותיה? אולי כי לפרקים הרגישה תחושת הקלה כשהיתה איתו, כשחוותה אותו.
כאילו הקושי והכאוס מחווירים, מתמעטים, נחלשים בנוכחותם יחד, זו עם זה.
אולי כי כולם סביבה דורשים, תובעים לעצמם חלקים ממנה עד שלא נותר בה דבר, רק שארית פחותה בסוף של יום, ואיתו, היא לא צריכה לפזר חלקים מעצמה.
הם ביחד אסופה. הם שלווים ונינוחים. הוא מקום שליו עבורה.
"תזכירי לעצמך את הדחייה" אומרת מגי, כאילו לעצמה, בעצם למישהו, משוועת להקשבה.
כדי להדוף את התחושה, מגי לוגמת לגימה ארוכה מהמרגריטה שלצידה. לגימה המספקת לה נחמה. מחכה שהיא תגרום לה לשכוח. תגרום לה להפסיק לרצות.
לשתות בשביל לשכוח. לשתות בשביל להפסיק לרצות.
בתוך הכאוס הרגשי וניסיונות להגיע לתהום השכחה, מגי מבחינה במושא שלה יושב במרחק מסוים ממנה, בצד השני על הבר.
ניצוץ של ניתוק רגשי החל להתהוות בתוכה. קהות פועלה.
זמן לפעולה.

נכתב לפני 4 שנים ו-4 חודשים

9. יחסי מרות

אתה
מצמיד אותי להלימה מקורבת
במילים
במעשים
ואני רואה את היטל ההתנגדות לְפָנַי
מתאמצת
להותיר ראש מעל קלחת מבעבעת של אשמה אלימה
מחכה לרגע
הדחיה, 
בו
השימוש בי יוותר
משני, 
עבורך.

וגם בתוך כל השקט הזה, הואקום החלול,
תמיד ארצה לְרַצּוֹת אוֹתְךָ
זה חלק ממרוץ
ההישגיות של חיי.

נכתב לפני 4 שנים ו-4 חודשים