קוראים ממרכז

הרקע: פררה, איטליה. נערה מבית מבוסס מוכנסת למנזר נגד רצונה. מסתבר שבשביל לחתן בת באותה תקופה היה צורך בנדוניה נדיבה ביותר, לכן לא כל הבנות זכו בחתונה, במיוחד אם הייתה יותר מבת אחת במשפחה. הבת שלא "זכתה" בחיי משפחה נשלחה למנזר....
ובכן, סרפינה מוכנסת נגד רצונה למנזר, היא מגלה התנגדות עזה ותעשה הכל בשביל לברוח ממנו.
ישנה האחות צואנה (מרפאה), אם המנזר קיארה, אחראית הטירוניות אומיליאנה, לכל אחת סיפור משלה ואינטרסים אישיים.
העלילה מתקדמת תוך כדי גילוי התפקידים השונים שיש במקום הזה, חיי היומיום, שגרה בזמן חגים וגם פוליטיקות ואינטריגות נרקמות. יש שפע של תיאורים ותהייות. העלילה מתקדמת לאט, לקראת הסוף זורמת הרבה יותר.
אהבתי מאוד, היה לי קצת איטי בקטעים מסוימים, אך בהחלט שווה קריאה, במיוחד לקראת הסוף שהיה סוחף ממש...

זה טוב יותר מהספר הראשון לדעתי, אפילו שאני מעדיפה את מייקל על דין.
יש משהו פחות מתחשב וגם פחות מנוסה בדין, ואני עושה השוואה בין השניים רק כי בספר הזה מייקל עדיין נוכח וזה היה לי בולט ההבדל ביניהם.
אז אני מעדיפה את מייקל מהספר הראשון, אבל לדעתי הסיפור פה יותר מעניין, והתחברתי יותר לסאלי מהספר השני, ומאשר לשיינה מהספר הראשון.

בספר הזה דין, עובר לקנדה, כדי להיות שומר הראש של סאלי.
זה חלק מאיזושהי עסקה בין מייקל, שהוא ראש המאפיה היהודית בטקסס, לבין אבא של סאלי, שהוא ראש המאפיה היהודית בקנדה.
לדין יש תוכנית להרוג את אבא שלה, ולהשתלט על הארגון שלו, בזמן שהוא משתף פעולה עם זה שנכפה עליו להיות שומר ראש של סאלי.
אז הוא מגיע לקנדה, פוגש את סאלי שוב, מגלה שהיא מגמגמת ורואה איך הגברים סביבה מתייחסים אליה כאילו היא רכוש.
הוא לא טוב מהם בהרבה מבחינת איך שהוא מתייחס אליה, אבל הוא לפחות לא כופה עליה דברים, אז... אני מניחה שזה גורם לו להיראות טוב יותר מהם למרות שהם כולם רכושניים ככה תכלס.

גם פה לא ממש אהבתי את הסמאט מבחינת הדיבור, כאילו המילים "אשתי", "בעלי", שהם אומרים אחד לשני בזמן הסקס, אמורות להדליק משהו.
זה פשוט מוזר בעיניי, קרינג', אני באמת בספק אם אנשים נורמלים מנהלים שיחה כזאת בזמן סקס, שהוא שאל "של מי את?", והיא עונה "של בעלי דין".
אני מודה שאכן יש לי רתיעה מסוימת ממוסד הנישואים, וחתונות בכללי, ושיש סיכוי שזה שמפריע לי פה השימוש במילים "אשתי" ו-"בעלי", זה עניין אישי לי.
אבל אני עדיין חושבת שהשימוש במילים האלה מטופש, כאילו, ברמה של חוסר בגרות, כי מי מדבר ככה?
זה מרגיש כמו איזו פנטזיה מטופשת של צעירות, אני לא מבינה מה מדליק בגבר שמניח תפילין, ואני לא מבינה מה מדליק בלומר את המילים אשתי ובעלי בזמן סקס.
אבל אתם יודעים מה, מה אני מבינה, אולי בעתיד אני אוכל את הכובע ואגיד שזה כן מדליק בעיניי.

זה כנראה כישרון של הסופרת לעשות לי קרינג'.
בכל מקרה, יותר טוב מהראשון לדעתי מבחינת הנושאים והדברים שקורים, זה פשוט היה יותר מעניין בעיניי.
אני מניחה שעבורי הספר הראשון היה יותר קרוב ל-2.5 כוכבים, ועם הספר הזה אני יותר שלמה עם השלושה כוכבים שאני נותנת.
אבל אני עדיין מעדיפה את מייקל.

לספר הזה יש דירוג גבוה באתר עברית, אז כנראה שהדעה שלי עליו לא פופולרית.
לדעתי, אין בספר הזה שום דבר מיוחד, הוא מאוד דל, לא מתעמק בדברים, וזה הופך אותו גם ללא הכי משכנע.

הסיפור עוקב אחרי אישה צעירה בשם שיינה, שגדלה במאה שערים, שהופכת להיות אומנת לילדה בת 4, והאבא של הילדה הוא בעצם ראש המאפיה היהודית בטקסס.
מעבר לכך שהסיפור הזה באמת לא כל כך שונה מהספר הקודם שקראתי, ולכן אולי אני קצת מזלזלת בו כי אין בו שום דבר מבחינתי שלא קראתי בעבר, הוא גם מאוד קיטשי בעיניי.
הדיבור בזמן הסמאט, החוסר בגרות של הדמות הראשית, זה שמייקל כאילו אומר ששיינה מדהימה עם הבת שלו, על איזה משהו קטן כמו לנקות את הידיים שלה עם מגבון - היו כל כך הרבה דברים מטופשים בעיניי.
שכאילו לא מסתדרים לי בשכל.
גם יש איזה קטע ששיינה באה מאיזושהי כת, ובאמת שמעבר לפלאשבקים שבהם רואים איך אבא שלה מתייחס אליה ומה הוא עושה לה - אין שום תוכן נוסף על הכת הזאת, או על החיים של שיינה מעבר לזה.

זה פשוט דל, זה שאביה מכנה אותה "שקיעה", כי היא מביאה רק חושך אחריה, וזה שמייקל מראה לה ששקיעה וזריחה נראות בדיוק אותו דבר - זה פשוט קיטשי ומטופש בעיניי.
לא ברמה שמעוררת סלידה אצלי באופן אישי, אבל כן, גורמת לי לחשוב פעמיים אם הסופרת הזאת בשבילי.
המשפט ממש נמצא על הכריכה: "הדבר היחיד ששונה בין זריחה לשקיעה זה המיקום. כל זריחה כאן זו שקיעה אצל מישהו אחר בעולם."
אני מצטערת אם זה נשמע למישהו עמוק ואני אולי קצת מעליבה עכשיו כשאני מזלזלת, אבל גם הביצוע והשילוב של המסר הזה בסיפור, היה לא משכנע עבורי.

זה הספר הראשון שאני קוראת של דיאן אל, ואני לא ממליצה עליו לקוראים כמוני שמקבלים קרינג' בקלות.
הוא הרגיש לי דל, לא מספק, וגם היו המון רגעים שהרגשתי עיוורת, כאילו לא מתארים לי מספיק טוב את הסצנות או את הדמויות סביבי, וזה גרם להכול להרגיש מטופש.
גם יש המון פרטים שהסיפור לא השלים לי, כמו למשל - בן כמה מייקל לעזאזל?!
אין מצב שפיספסתי את זה, אם זה היה כתוב בספר, הייתי קולטת, אני בת עשרים ותשע לא תשעים ושתיים, ואין לי שום בעיות זיכרון או קליטה.

אני אקרא את הספר השני בדואט, שעוקב אחרי זוג אחר, ובעיקר כדי לדעת מה לחשוב על הסופרת, כי הסיפור כאן עם הבעיות בקשר לדת, היה פשוט לא בשבילי.
אני דתייה, אז כאילו כל הקטע של להפוך את הדת למשהו מקסים ורומנטי - לי עושה קרינג'.
כאילו וואו, הם מדליקים נרות שבת, עושים קידוש, ושומרים נידה - איזה קסם. (אני צינית.)
לא בשבילי, ואני יודעת שזה לא בשבילי, ואני תמיד חשבתי שזה מטופש בתור דתייה בקטע שזה מרגיש שיטחי מאוד, כאילו כותבים על זה מבחוץ ולא באמת מתוך היכרות עם הדת.

לכן אני אתן הזדמנות לספר השני.
וכשאני אומרת הזדמנות אני מתכוונת שאני אקרא אותו, ואנסה ליהנות ממנו ולחשוב עליו בצורה חיובית.
אין סיבה שזה לא יעבוד, אלא אם כן יש משהו מהותי בכתיבה של הסופרת הזאת שאני פשוט לא אוהבת, כי זה סיפור אחר שלא משתמש בדת בדרך שלא מוצאת חן בעיניי.
החוסר שיכנוע בסיפור ממש הפריע לי, וזה כאילו גם חוסר שיכנוע רגשי, זה לא היה רק בגלל איך שהתעסקו פה בעניין של הדת.
גם הייתה איזושהי סצנה בסוף הסיפור, שפשוט לא הייתה אמינה בעיניי, וכן בכיתי ממנה, אבל היא לא הצליחה להוסיף לספר ערך עבורי, להפך, היא גרמה לי עוד יותר לחשוב שהסופרת לא מספיק העמיקה כדי לשכנע אותי בתור קוראת.

לסיכום, בעיניי זה היה שיטחי.
נהניתי לקרוא, אבל זה שאני נהניתי לא הופך את זה לספר שאני רוצה להמליץ עליו.
אני לא ממליצה עליו, במיוחד כי הוא לא מביא איתו שום דבר יוצא דופן בעיניי, אפשר למצוא את מה שיש פה בספרים אחרים, ואם יש פה משהו ייחודי לסיפור הזה, אז בעיניי הביצוע היה זול.

אבל שוב, 4.3 כוכבים באתר עברית, אז מה אני כבר מבינה.