כשטיילתי עם נינה בלילה ראיתי על המדרכה שאריות חיים של מישהו או מישהי זקנים שמתו כנראה, והיו שם כל מיני מכתבים מקופת חולים ועיתונים ישנים ואפילו עטיפת ספר שהזקן כתב פעם. בסוף מתים וכל החיים מתפזרים על המדרכה. ומה יהיה עם כל מיליוני המילים האלו שכתבתי כל החיים. כולם מעלים הכל לרשת. אם כי גם איזה מקום נידח ברשת זה סוג של מדרכה. בשביל ללמוד על החיים בישראל בתחילת שנות האלפיים לא יצטרכו אותי. הכל מתועד. אם פעם היו מתעדים בשביל הנצח, או בשביל הדורות הבאים, עכשיו צריך לכתוב רק בשביל העכשיו. באמת ככה אני חיה, בתוך עולם כתוב משלי. בכל בוקר או ערב אני יוצרת לעצמי את העולם הנרטיבי המומצא הזה, מעבדת את החיים שלי לסיפורים. גם כשהדברים קורים אני הרבה פעמים חושבת איך אכתוב אותם. אחר כך החיים מתארגנים קצת לפני הדפים האלו. זה עולם שבו החומר והמחשבה הם כמעט אותו דבר. זה עתה סיימתי לקרוא בספרך. עינגת אותי. הרגזת אותי. הלהבת אותי. ההתפתחות שלך מילדה לאישה הייתה דרך מופלאה שאת מתרצת, חיה, מחיָה, מביכה, מעניינת. מעולם לא קראתי בחשק כזה ספר על תאוות נעורים. הייתי שבוי בספר ובך בספר וזה לא מפני שאני מכיר אותך שנים. הרנה שחשבתי שהכרתי איננה פה, אלא מעט פה ושם, אבל ישנה כאן אישה שמתחבאת בך, מעניין לפגוש בה, הייתי גם הורג אותה וגם מחבק, יש בה נוכחות איומה ונפלאה של מי שכתבה וארגה ממיץ נפלאות חייה השונים והנסוגים והבאים והכואבים שמתערבבים חוט בחוט לפאר של סיפור אנושי. לא יכולתי לחדול מלקרוא ותודה, יורם קניוק...

אתה הולך במשעולי הפצעים שלך ואינך יכול לחבוש אותם כי אתה כאן והם רחוק רחוק בעבר, דבר אחד יש, דמיון. דמיון של היום ודמיון של פעם, חלומות של אילו. זוהי הארץ היחידה שבתוכה אפשר לפסוע. גם אם היא מושלמת מדי, גם אם היא פנטזיה....

הספר הזה הוא דיווח ישיר מהחלל הפנימי, כפי שנצפה במסעותיי, ביניהם ואחריהם. כתבתי אותו עבור הסקרניות, הכמהות, ההרפתקניות, והמתעניינות שלא בהכרח מתכוונות לצאת בעצמן למסעות דומים.  כל מסע דורש אומץ. כל סיפור מסע דורש התגברות על מבוכה ופחד. אולי זה אותו הדבר.    חמש נשים (ועוד כלבה אחת) יוצאות למסע, כל אחת בדרכה. הן לא יוצאות לחפש את עצמן, הן יוצאות למצוא את הבלתי מוגבל. כדי להצליח לפרוץ גבולות הן נעזרות בכל מה שיכול לספק להן מידע חיוני, שיטלטל את תפיסת העולם השגורה. המסעות שלהן פסיכדליים, גשמיים, מיסטיים, פילוסופיים: מילים גדולות, שמתחילות במצוקה רוחנית אנושית, שאי אפשר להחניק עוד. הן מתמודדות בדרכן עם השאלות הפשוטות ביותר, הסבוכות ביותר: מה יש, איך לאהוב, מהי חירות, איך כדאי לחיות. הן פורצות במסעותיהן דרך חדשה, אמיצה ופקוחת עיניים, לב ותודעה.    רנה ורבין כותבת, מתרגמת, עורכת ומקליטה ספרים. מלמדת כתיבה יצירתית וקריאה מודרכת ב"אתיקה" של שפינוזה בספרית בית אריאלה. זוכת פרס ברנשטיין לביקורת ספרותית בעיתונות לשנת 2005. ספרה הראשון, "כמה טוב לחיות", יצא לאור בשנת 2010. ...