“אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהגעתי לעצמאות כלכלית היה הוצאת רשיון לאופנוע. מתוך משפחתי המורחבת (מינוח נדיב מאוד במקרה שלנו) אני היחיד שהתקרב אי פעם לכלי דו – גלגלי שאינו אופניים. משחר ילדותי ליוו אותנו סיפורי אמי על כמה רכיבה על אופנועים זה דבר נורא, כך שכשהתחלתי לרכב השקעתי מאמצים גדולים ועשיתי תרגילים שלא היו מביישים את השב"כ רק במטרה להסתיר את עצם קיומו של האופנוע ברשותי. מאז, הרומן שלי עם האופנועים אינו רציף, אלא סדרה בהמשכים. הייתי יורד מהם ממניעים כלכליים, מחשבה שאולי מיציתי או כי "השתכנעתי" שזה מסוכן. אחרי הכל, גם אני ראיתי פציעות לא פשוטות של רוכבים, לפעמים כלל לא באשמתם. אולם לאחר תקופה חזרתי אליהם. פרט לרכיבה עצמה ותחושת החופש הידועות, יש משהו בהתעסקות בהם , בשונוּת מה"עדר", בהשתייכות לסוג של קהילה ... קשה להיגמל מזה. לנוכח ההיסטוריה הזאת, אך טבעי היה שכבר מזמן הייתי אחרי קריאת ספר הפולחן הזה. העניין הוא, שבשלב מסוים בחיי פיתחתי סוג של אי סבילות למילים רוחניקיות אופנתיות ובין השאר למילה "זן" (שהיא אגב עיוות יפני למילה ההודית דהיאנה). שייכתי את הספר לאותה קטגוריה של כותרי ניו אייג' בשקל שצצו בהמוניהם כל שנה. אך כמו שזה קורה לעיתים קרובות, בסופו של דבר, הספר עצמו מצא אותי. זה לא רומן. זה גם לא ספר עזרה עצמית. זה לא ספר עיון או לימוד בפילוסופיה. זה משהו שלא ניתן להגדרה. אבל זה עמוק, זה כן, זה סיפור אמתי וזה נפלא. הספר מתאר מסע בן 17 יום של פירסיג האב ובנו כריס על אופנוע ממינסוטה לחוף אוקיינוס בקליפורניה . הם יוצאים יחד עם בני הזוג סאתרלנד, רכובים על אופנוע אף הם ובהמשך פוגשים אנשים נוספים, ביניהם עוברי אורח ומכרים ישנים של פירסיג עצמו. בחלקים רבים מהמסע הזה האב והבן לבד לגמרי. רוברט פירסיג, המחבר הוא סוג של גאון. בכל מקרה הוא מחונן מאוד. מגיל צעיר הצטיין בכל תחום לימודי שחפץ והוכר כבעל מנת משכל מרקיעה שחקים. אולם, עד מהרה מאס פירסיג במוסדות לימוד וקורסים רגילים. בזמן שירותו הצבאי בקוריאה נחשף לפילוסופיית המזרח הרחוק. פירסיג כתב את הספר אחרי שהשתחרר מאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, שם עבר טיפול בנזעי חשמל. המחלה והאשפוז שינו את אישיותו בצורה מכרעת והוא מתייחס לעצמו שלפני המחלה בכינוי "פיידרוס"- שמו של בן שיחו של סוקרטס. לקח לי קצת זמן להבין את הנקודה הזו. למרות שמו של הספר, אין בו עיסוק במדיטציה ממש. אך בקריאה עצמה קיים מימד שקט, מדיטטיבי. תיאורי הנוף המרהיבים, האינטראקציה עם בנו כריס, שיחות ומחשבות אודות המסע עצמו, מתחלפים ב"שטוקוות" (chautaquas – מין שיחות עצמיות בהשראת ירידי חינוך בעלי אותו שם שהתקיימו פעם בארה"ב). כל שטוקווה עוסקת בנושא פילוסופי ומחשבתי אחר. תחילה דן פירסיג בגישה הרומנטית, אותה מייצגים בני הזוג סאתרלנד, אל מול הגישה קלאסית שהוא עצמו מופיע כנציגה. במילים פשוטות רכיבה על אופנוע למשל היא פעולה רומנטית אך העיסוק בתיקון ואחזקה שלו הן פעולות שהולידה המחשבה הקלאסית, השכלית, זו שהביאה את העולם לידי כיעור.על כן ע"פ ראייתם של הזוג סאתרלנד, יש להביא את האופנוע לטיפול אצל מכונאי מוסמך ולהתרכז ברומנטיקה של רכיבה בלבד. לעומתם, פירסיג רואה מרכיב של זן ושל אלוהות נגיד, לא פחות בצד הטכני של אחזקת האופנוע. לצורך ההסברים נעזר פירסיג בתורות פילוסופיות מכמה כיוונים. דיון על מהות ה"ממשות" בין תורתו של דיוויד יום לקאנט בספרו "ביקורת התבונה הטהורה" מדהים ומרתק. פירסיג רואה במוסדות להשכלה גבוהה הקיימים, יצירים מעוותים לשימור כוח ויוקרה נגועים במשחקים פוליטיים. הוא הגה את רעיון "כנסיית השכל" – מוסד נטול אגו וציונים, שמוקדש לידע בלבד. הוא אף מתאר ניסויים בתחום זה שערך פירדוס עם הסטודנטים כמרצה באוניברסיטה. בנוסף לעולם הדואלי, בו קיימים שני יסודות הרומנטי והקלאסי, סובייקט ואובייקט, אין ויאן, מזהה פירסיג ייסוד שלישי והוא 'איכות', שהיא הכוח המניע. הדרך שלו למציאתה והגדרתה(אם אפשר לומר כך) רצופה בפלפולי מחשבה מיוון העתיקה בעיקר, שם הוא מתעמק בויכוח בין הקוסמולוגים לסופיסטים ועד לדוגמאות מוחשיות מימינו אלה. Arete , שהיא המילה היוונית לאותן תכונות שאנו מחפשים בהגדרת ה"טוב" הכללי היא עומדת בבסיסה של האיכות. הקטעים האלה לא קלים לקריאה והבנה לעומק. מצאתי עצמי חוזר עליהם פעם אחר פעם. אך כשההבנה סוף סוף מגיעה, יש בכך סיפוק רב. ממש חדר כושר ל"תאים האפורים". פירסיג על הדרך מסביר להדיוטות בתחום המכניקה כיצד לטפל באופנוע ולגייס את ה"תושיה" המתאימה לכך . זה מאוד מעניין, אך אני בספק שיכול לעזור לקהל הרחב. פירסיג עצמו הוא אדם מאוד מסודר ויסודי מטבעו, מה גם שהוא ניחן ביכולת הבנה ומהירות תפיסה גבוהים מהממוצע. כך שמעטים יוכלו לעשות שימוש ממשי בעצותיו. הרוב שינסו כנראה יגרמו יותר נזק לאופנוע מאשר תיקון וירוצו למוסך הקרוב בהיסטריה לבקש סעד. בכלל מה שפירסיג מחולל עם האופנוע הישן הזה בעל קצת יותר מ-20 כוחות סוס זה פשוט מדהים. הוא נוסע במהירות גבוהה עם מורכב, בגשם כבד וערפל וכמות הציוד שהצליח להעמיס עליו יכולה למלא משאית קטנה. כריס, בנו באותה העת בן 11, וגם הוא כמו אביו בעל נטייה להפרעות נפשיות. בעתיד הוא יסיים את חייו בנסיבות טרגיות. אך באותה העת הוא רק ילד שכועס על כך שאביו השתנה, הוא לא מבין עד הסוף מה היא מחלת נפש, הוא עייף מהמסע האינסופי. ברגע מסוים שוקל פירסיג לשלוח את בנו באוטובוס הביתה, אך לבסוף הם מצליחים לבנות משהו חדש, עם אישיותו החדשה של פירסיג. זהו ספר על אבדן, על משבר אישי, על מצוקה רגשית. חשדתי כי העיסוק הבלתי פוסק בפילוסופיה מהווה מעין מפלט שכלתני עבור המחבר,מין דרך התמודדות שכזאת. זה גם ספר על אופטימיות, על הדגשת המסע על פני היעד, על המאה ה-20, על דרך חדשה. ויש בו כנות גדולה. התרגום של יהודה רגבים מצוין, גם אם מיושן. מה שיותר הפריע לי, זה הפונט הקטן שהיה נהוג בשנות השבעים כאילו בשביל לעצבן את הקורא ולא עודכן גם במהדורות החדשות. על אף שהענקתי לספר ניקוד גבוה, אין פירוש הדבר שאני ממליץ לכולם לרוץ לקרוא אותו. כלל לא. מכיוון שמדובר בספר קאלט, רבים ניסו אותו בגיל צעיר מדי או כשאינם מוכנים מספיק ונטשו מהר מאוד. הספר הזה דורש בשלות. הוא דורש מחויבות וחיפוש אחר משהו גדול יותר מעצמנו. קטעים רבים בו לא קלים לקריאה ואני חושש שעל מנת להבינו לעומק לא תספיק קריאה אחת . אך למי שמוכן להשקיע, הגמול שווה את זה ובגדול.”

“נכון יהיה בעבורי לקרוא לספר בית. קשה בנקודת זמן זו להבדיל דעתי לבין שאר הדיעות שנחשפתי אליהם בנוגע לטיבו, אשר אלו כבר בחרו את כל השמות והתארים בכדי לבסס את מעמדו, שהוא, ספק נכון, ספק מושאל מאחרים, ומתגלגל הלאה והלאה ככדור שלג. אני כשלעצמי אהבתי את הספר. בין היתר, הקריאה בו הייתה חוויה אישית. אשתף את עולמי הקטן, בתקווה שאולי אצליח לעורר גם רגשות של אחר. הספר נשאר מאחור יחד עם מספר מצומצם של חפצים אחרים של אבי, שנפטר מוקדם מכדי שיכולתי להכיר אותו. הוא היה אופנוען, כדרך חיים, כך למדתי לפחות מהתמונות והסיפורים. נדמה שהיה איש פשוט, מעמיק מחשבה, צמא למרחבים (בילה זמן משמעותי מחייו במצפה רמון). בין שלזכותו או שלא, ריחפה סביבו תמיד הילה מסויימת שהיה קשה לפרט אותה במילים. אופי האנשים שהתגודדו סביבו, הבגדים הבלויים שנשארו, החיבה לטבע בתמונות. במהלך החיים לא סיפרו לי הרבה סיפורים על האדם, דליתי את הוויתו ממה שנאר מאחור. בצבא כאב לי חסרונו, הרגשתי שזה זמן בחיים שאני צריך אותו ליידי. באותו זמן חזרתי להתעניין בספרים וקראתי כל מיני ספרים מעופשים שהצלחתי להניח עליהם יד ומצאו חן בעיני, ספרים מתחנות רכבת, חנויות יד שנייה, ספריות בתי ספר וכדומה. תמיד חיבבתי את הרעיון של "להשאיל" ספרים לטווח הרחוק ממי שאינו באמת זקוק להם. (את אלו מהחנויות באמת קניתי, הסירו דאגה מליבכם). פעמים רבות חזרתי לבחון את הספרים הישנים שהיו עומדים בבייתי, היית עובר על הספר הזה שניצב על מדף מסויים בהיסח הדעת, הנחתי תמיד שהיה שייך לאמי, שנכון יהיה לתאר אותה כתומכת נלהבת של הודו והמזרח. המילה 'זן' פשוט ניטרלה את העניין שלי בו לתקופה ארוכה. יום אחד החלטתי משום מה לבחון אותו מקרוב, קראתי את התיאורים שמאחור ותהיתי בעצם על מה הוא בכלל. שאלתי את אמי והיא השיבה שאיננה יודעת, היה זה ספר של אבא שלי. לקחתי את הספר איתי לצבא ויצאתי לבדוק את העניין. עברה תקופה ארוכה מהיום שהתחלתי לקרוא בו ועד לזה שסיימתי, ביניהם ימים בשטחי אש בדימונה וכאלו שבחדרי האפלולי בבית. הספר עצמו עמד על תקן בלאי ומפעם לפעם נפלו ממנו דפים שדאגתי להושיב במקום ולעבור מהר לעמוד הבא. העלילה הייתה והספר היה ומכולם נהניתי מאוד. אבל נהניתי יותר להניח את האצבע על אבא שלי. הוא היה שם כשהייתי צריך אותו, הוא הופיע בצבא שלי כשביקשתי. כשאני חושב עליו היום מבחינתי זה התיאור שלו. כל האלמנטים התרכבו למקשה אחת. מבחינתי אנשי אופנוע הם אנשי דת ואבי היה מאמין גדול. העומק, סימני השאלה, הפשטות, הריקנות, הצימאון למרחב, המדבר, המכאניות, האמנות, הקלאסי והרומנטי, היד שתיים והבלאי, כולם התיישבו במקומותיהם בנחת ונשמו לרגע לרווחה. אני חושב שזה ספר נפלא, וממליץ בחום על הקריאה בו !”

“פעמיים או שלוש פעמים בעבר התחלתי לקרוא את הספר הזה, שמוגדר כאחד מספרי הפולחן הגדולים בכל הזמנים, ונשברתי באמצע. לדעתי עמוד 100 היה השיא האישי שלי עד היום. בפעם הזו לא נשברתי. צלחתי אותו עד לסופו ואז קרסתי ממוטטת על קו הסיום. היה קשה, היה מבלבל, היה מתסכל, היה גם משעמם לפעמים, אני מודה, אבל יחד עם זאת היה גם מעורר השראה ומעורר מחשבה. בכל מקרה, זה לא פשוט לכתוב ביקורת על איכותו של ספר שכל עניינו בעצם הוא הקביעה שלא ניתן להגדיר איכות מהי. זה פשוט חתיכת ספר מתוסבך. אין לו עלילה במובן האריסטוטלי של המילה. אין התחלה וסוף. יש רק אמצע. המספר ובנו, כריס, רוכבים על אופנוע במסע לגילוי עצמי. נפשו של המספר מורכבת ומסוכסכת, והוא צולל במחשבותיו למעמקים פילוסופיים מעורפלים. מדי פעם הוא מדגים את מחשבותיו על ידי דוגמאות מעולם אחזקתו הטכנית של אופנוע. באופן השטחי ביותר לי הציקה לאורך כל הדרך השאלה איפה אמא של כריס? למה כשנמאס לו מהטיול הוא לא יכול לחזור אליה? אין לשאלה הזו תשובה בספר, אבל היא כמעט חסרת משמעות לנוכח השאלות האחרות שהוא עוסק בהן. עם כל חיבתי למדע ולפילוסופיה, הדרך שבה רוברט מ. פירסיג פורס בפני הקוראים את מחשבותיו המסובכות, אינה קלה לעיכול, וכאן אני חייבת להודות בצער: את השליש האחרון של הספר לא הבנתי בכלל. אני מניחה שהנקודה שבה הלכתי לאיבוד היא איפה שהוא בין הטענה ש'איכות' היא מושג שלא ניתן להגדירו, לבין הטיעון שהיא "הורתם של הרוח והחומר" או משהו כזה... אחר כך כבר כל הדרמה שמובעת דרך זכרונותיו של המחבר מימיו באוניברסיטה, שמגיעה לשיאה ב20-30 העמודים האחרונים המתוארים כמו מתוך טירוף חושים חלפה לפחות חצי מטר מעל ראשי. הדיונים בין הגיבור למרצהו וניתוח רעיונותיהם העתיקים של הסופיסטים או אריסטו ואפלטון מתוארים כאילו היו סצנות בסרט מתח עם משפטים דרמטיים כגון "פידרוס חש שהוא עומד לחתום כאן רשמית על גזר דין המוות של עצמו" או "היושב ראש של הועדה ל'ניתוח אידאות וחקר מיתודות' נורה בזה הרגע בכיתתו הוא", ונותרתי מתוסכלת, מבלי שאצליח להבין על מה ולמה ההתרגשות הגדולה. לפחות את ההתחלה הבנתי. הספר מציג שתי דרכי התבוננות על העולם: דרך קלאסית-שכלית, לעומת רומאנטית-רגשית וטוען שהנכון הוא לשלב ביניהם. הספר מעלה את הנקודה שאמנות וטכנולוגיה נגזרים מאותו הדבר, ובעצם כל אחד מאיתנו, בעבודתו הוא, תהיה טכנית או שגרתית ככל שתהיה, יכול לשאוף לעשות אותה בצורה איכותית ולהעלותה לדרגת אמנות. זה החלק מעורר ההשראה בספר שהתכוונתי אליו בתחילת דבריי. בבסיסה של כל חשיבה טכנית-מדעית-שיטתית, אומר פירסיג, קיים יסוד אינטואיטיבי, רגשי, פרוע והוא זה שבעצם מביא לפרץ רעיונות אינסופי, שאחד מהם יהיה הפתרון שלך. גם אם אתה מרגיש תקוע, אין סיבה לחשוש מהתקיעות הזו, כי המוח שלך אף פעם לא יפסיק לייצר רעיונות. יפה. לו הייתי טיפוס רומאנטי ביסודי, הייתי יכולה להסתפק בכך שנהניתי מהמסר הזה, ומאווירת המסע, מנופי מערב ארצות הברית ומהמסתורין שמלווה את העלילה, אבל בהיותי בעיקר טיפוס קלאסי, העובדה שהפסקתי להבין את הספר בשלב מסוים פגמה בהנאתי. היות ולא הבנתי, אני גם לא יכולה לצאת בשום הכרזה חד משמעית כפי שראיתי אחרים עושים. לא יכולה להגיד שהספר מבריק, ולא שהוא מאכזב או יומרני. רק שהוא מסובך.”

“ספר מרתק. פחות אהבתי את תיאורי הנוף בעשרים- שלושים העמודים הראשונים. אין ספק שזה הקשה עליי להמשיך את הספר אבל בכל זאת המשכתי. אהבתי את החיפוש אחר האמת ואת היחסים בין האב לבן, ובין האב לסביבה וגם את הניתוח המעמיק על אמנות אחזקת האופנוע והקשר לזן.”

“אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהגעתי לעצמאות כלכלית היה הוצאת רשיון לאופנוע. מתוך משפחתי המורחבת (מינוח נדיב מאוד במקרה שלנו) אני היחיד שהתקרב אי פעם לכלי דו – גלגלי שאינו אופניים. משחר ילדותי ליוו אותנו סיפורי אמי על כמה רכיבה על אופנועים זה דבר נורא, כך שכשהתחלתי לרכב השקעתי מאמצים גדולים ועשיתי תרגילים שלא היו מביישים את השב"כ רק במטרה להסתיר את עצם קיומו של האופנוע ברשותי. מאז, הרומן שלי עם האופנועים אינו רציף, אלא סדרה בהמשכים. הייתי יורד מהם ממניעים כלכליים, מחשבה שאולי מיציתי או כי "השתכנעתי" שזה מסוכן. אחרי הכל, גם אני ראיתי פציעות לא פשוטות של רוכבים, לפעמים כלל לא באשמתם. אולם לאחר תקופה חזרתי אליהם. פרט לרכיבה עצמה ותחושת החופש הידועות, יש משהו בהתעסקות בהם , בשונוּת מה"עדר", בהשתייכות לסוג של קהילה ... קשה להיגמל מזה. לנוכח ההיסטוריה הזאת, אך טבעי היה שכבר מזמן הייתי אחרי קריאת ספר הפולחן הזה. העניין הוא, שבשלב מסוים בחיי פיתחתי סוג של אי סבילות למילים רוחניקיות אופנתיות ובין השאר למילה "זן" (שהיא אגב עיוות יפני למילה ההודית דהיאנה). שייכתי את הספר לאותה קטגוריה של כותרי ניו אייג' בשקל שצצו בהמוניהם כל שנה. אך כמו שזה קורה לעיתים קרובות, בסופו של דבר, הספר עצמו מצא אותי. זה לא רומן. זה גם לא ספר עזרה עצמית. זה לא ספר עיון או לימוד בפילוסופיה. זה משהו שלא ניתן להגדרה. אבל זה עמוק, זה כן, זה סיפור אמתי וזה נפלא. הספר מתאר מסע בן 17 יום של פירסיג האב ובנו כריס על אופנוע ממינסוטה לחוף אוקיינוס בקליפורניה . הם יוצאים יחד עם בני הזוג סאתרלנד, רכובים על אופנוע אף הם ובהמשך פוגשים אנשים נוספים, ביניהם עוברי אורח ומכרים ישנים של פירסיג עצמו. בחלקים רבים מהמסע הזה האב והבן לבד לגמרי. רוברט פירסיג, המחבר הוא סוג של גאון. בכל מקרה הוא מחונן מאוד. מגיל צעיר הצטיין בכל תחום לימודי שחפץ והוכר כבעל מנת משכל מרקיעה שחקים. אולם, עד מהרה מאס פירסיג במוסדות לימוד וקורסים רגילים. בזמן שירותו הצבאי בקוריאה נחשף לפילוסופיית המזרח הרחוק. פירסיג כתב את הספר אחרי שהשתחרר מאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, שם עבר טיפול בנזעי חשמל. המחלה והאשפוז שינו את אישיותו בצורה מכרעת והוא מתייחס לעצמו שלפני המחלה בכינוי "פיידרוס"- שמו של בן שיחו של סוקרטס. לקח לי קצת זמן להבין את הנקודה הזו. למרות שמו של הספר, אין בו עיסוק במדיטציה ממש. אך בקריאה עצמה קיים מימד שקט, מדיטטיבי. תיאורי הנוף המרהיבים, האינטראקציה עם בנו כריס, שיחות ומחשבות אודות המסע עצמו, מתחלפים ב"שטוקוות" (chautaquas – מין שיחות עצמיות בהשראת ירידי חינוך בעלי אותו שם שהתקיימו פעם בארה"ב). כל שטוקווה עוסקת בנושא פילוסופי ומחשבתי אחר. תחילה דן פירסיג בגישה הרומנטית, אותה מייצגים בני הזוג סאתרלנד, אל מול הגישה קלאסית שהוא עצמו מופיע כנציגה. במילים פשוטות רכיבה על אופנוע למשל היא פעולה רומנטית אך העיסוק בתיקון ואחזקה שלו הן פעולות שהולידה המחשבה הקלאסית, השכלית, זו שהביאה את העולם לידי כיעור.על כן ע"פ ראייתם של הזוג סאתרלנד, יש להביא את האופנוע לטיפול אצל מכונאי מוסמך ולהתרכז ברומנטיקה של רכיבה בלבד. לעומתם, פירסיג רואה מרכיב של זן ושל אלוהות נגיד, לא פחות בצד הטכני של אחזקת האופנוע. לצורך ההסברים נעזר פירסיג בתורות פילוסופיות מכמה כיוונים. דיון על מהות ה"ממשות" בין תורתו של דיוויד יום לקאנט בספרו "ביקורת התבונה הטהורה" מדהים ומרתק. פירסיג רואה במוסדות להשכלה גבוהה הקיימים, יצירים מעוותים לשימור כוח ויוקרה נגועים במשחקים פוליטיים. הוא הגה את רעיון "כנסיית השכל" – מוסד נטול אגו וציונים, שמוקדש לידע בלבד. הוא אף מתאר ניסויים בתחום זה שערך פירדוס עם הסטודנטים כמרצה באוניברסיטה. בנוסף לעולם הדואלי, בו קיימים שני יסודות הרומנטי והקלאסי, סובייקט ואובייקט, אין ויאן, מזהה פירסיג ייסוד שלישי והוא 'איכות', שהיא הכוח המניע. הדרך שלו למציאתה והגדרתה(אם אפשר לומר כך) רצופה בפלפולי מחשבה מיוון העתיקה בעיקר, שם הוא מתעמק בויכוח בין הקוסמולוגים לסופיסטים ועד לדוגמאות מוחשיות מימינו אלה. Arete , שהיא המילה היוונית לאותן תכונות שאנו מחפשים בהגדרת ה"טוב" הכללי היא עומדת בבסיסה של האיכות. הקטעים האלה לא קלים לקריאה והבנה לעומק. מצאתי עצמי חוזר עליהם פעם אחר פעם. אך כשההבנה סוף סוף מגיעה, יש בכך סיפוק רב. ממש חדר כושר ל"תאים האפורים". פירסיג על הדרך מסביר להדיוטות בתחום המכניקה כיצד לטפל באופנוע ולגייס את ה"תושיה" המתאימה לכך . זה מאוד מעניין, אך אני בספק שיכול לעזור לקהל הרחב. פירסיג עצמו הוא אדם מאוד מסודר ויסודי מטבעו, מה גם שהוא ניחן ביכולת הבנה ומהירות תפיסה גבוהים מהממוצע. כך שמעטים יוכלו לעשות שימוש ממשי בעצותיו. הרוב שינסו כנראה יגרמו יותר נזק לאופנוע מאשר תיקון וירוצו למוסך הקרוב בהיסטריה לבקש סעד. בכלל מה שפירסיג מחולל עם האופנוע הישן הזה בעל קצת יותר מ-20 כוחות סוס זה פשוט מדהים. הוא נוסע במהירות גבוהה עם מורכב, בגשם כבד וערפל וכמות הציוד שהצליח להעמיס עליו יכולה למלא משאית קטנה. כריס, בנו באותה העת בן 11, וגם הוא כמו אביו בעל נטייה להפרעות נפשיות. בעתיד הוא יסיים את חייו בנסיבות טרגיות. אך באותה העת הוא רק ילד שכועס על כך שאביו השתנה, הוא לא מבין עד הסוף מה היא מחלת נפש, הוא עייף מהמסע האינסופי. ברגע מסוים שוקל פירסיג לשלוח את בנו באוטובוס הביתה, אך לבסוף הם מצליחים לבנות משהו חדש, עם אישיותו החדשה של פירסיג. זהו ספר על אבדן, על משבר אישי, על מצוקה רגשית. חשדתי כי העיסוק הבלתי פוסק בפילוסופיה מהווה מעין מפלט שכלתני עבור המחבר,מין דרך התמודדות שכזאת. זה גם ספר על אופטימיות, על הדגשת המסע על פני היעד, על המאה ה-20, על דרך חדשה. ויש בו כנות גדולה. התרגום של יהודה רגבים מצוין, גם אם מיושן. מה שיותר הפריע לי, זה הפונט הקטן שהיה נהוג בשנות השבעים כאילו בשביל לעצבן את הקורא ולא עודכן גם במהדורות החדשות. על אף שהענקתי לספר ניקוד גבוה, אין פירוש הדבר שאני ממליץ לכולם לרוץ לקרוא אותו. כלל לא. מכיוון שמדובר בספר קאלט, רבים ניסו אותו בגיל צעיר מדי או כשאינם מוכנים מספיק ונטשו מהר מאוד. הספר הזה דורש בשלות. הוא דורש מחויבות וחיפוש אחר משהו גדול יותר מעצמנו. קטעים רבים בו לא קלים לקריאה ואני חושש שעל מנת להבינו לעומק לא תספיק קריאה אחת . אך למי שמוכן להשקיע, הגמול שווה את זה ובגדול.”

“נכון יהיה בעבורי לקרוא לספר בית. קשה בנקודת זמן זו להבדיל דעתי לבין שאר הדיעות שנחשפתי אליהם בנוגע לטיבו, אשר אלו כבר בחרו את כל השמות והתארים בכדי לבסס את מעמדו, שהוא, ספק נכון, ספק מושאל מאחרים, ומתגלגל הלאה והלאה ככדור שלג. אני כשלעצמי אהבתי את הספר. בין היתר, הקריאה בו הייתה חוויה אישית. אשתף את עולמי הקטן, בתקווה שאולי אצליח לעורר גם רגשות של אחר. הספר נשאר מאחור יחד עם מספר מצומצם של חפצים אחרים של אבי, שנפטר מוקדם מכדי שיכולתי להכיר אותו. הוא היה אופנוען, כדרך חיים, כך למדתי לפחות מהתמונות והסיפורים. נדמה שהיה איש פשוט, מעמיק מחשבה, צמא למרחבים (בילה זמן משמעותי מחייו במצפה רמון). בין שלזכותו או שלא, ריחפה סביבו תמיד הילה מסויימת שהיה קשה לפרט אותה במילים. אופי האנשים שהתגודדו סביבו, הבגדים הבלויים שנשארו, החיבה לטבע בתמונות. במהלך החיים לא סיפרו לי הרבה סיפורים על האדם, דליתי את הוויתו ממה שנאר מאחור. בצבא כאב לי חסרונו, הרגשתי שזה זמן בחיים שאני צריך אותו ליידי. באותו זמן חזרתי להתעניין בספרים וקראתי כל מיני ספרים מעופשים שהצלחתי להניח עליהם יד ומצאו חן בעיני, ספרים מתחנות רכבת, חנויות יד שנייה, ספריות בתי ספר וכדומה. תמיד חיבבתי את הרעיון של "להשאיל" ספרים לטווח הרחוק ממי שאינו באמת זקוק להם. (את אלו מהחנויות באמת קניתי, הסירו דאגה מליבכם). פעמים רבות חזרתי לבחון את הספרים הישנים שהיו עומדים בבייתי, היית עובר על הספר הזה שניצב על מדף מסויים בהיסח הדעת, הנחתי תמיד שהיה שייך לאמי, שנכון יהיה לתאר אותה כתומכת נלהבת של הודו והמזרח. המילה 'זן' פשוט ניטרלה את העניין שלי בו לתקופה ארוכה. יום אחד החלטתי משום מה לבחון אותו מקרוב, קראתי את התיאורים שמאחור ותהיתי בעצם על מה הוא בכלל. שאלתי את אמי והיא השיבה שאיננה יודעת, היה זה ספר של אבא שלי. לקחתי את הספר איתי לצבא ויצאתי לבדוק את העניין. עברה תקופה ארוכה מהיום שהתחלתי לקרוא בו ועד לזה שסיימתי, ביניהם ימים בשטחי אש בדימונה וכאלו שבחדרי האפלולי בבית. הספר עצמו עמד על תקן בלאי ומפעם לפעם נפלו ממנו דפים שדאגתי להושיב במקום ולעבור מהר לעמוד הבא. העלילה הייתה והספר היה ומכולם נהניתי מאוד. אבל נהניתי יותר להניח את האצבע על אבא שלי. הוא היה שם כשהייתי צריך אותו, הוא הופיע בצבא שלי כשביקשתי. כשאני חושב עליו היום מבחינתי זה התיאור שלו. כל האלמנטים התרכבו למקשה אחת. מבחינתי אנשי אופנוע הם אנשי דת ואבי היה מאמין גדול. העומק, סימני השאלה, הפשטות, הריקנות, הצימאון למרחב, המדבר, המכאניות, האמנות, הקלאסי והרומנטי, היד שתיים והבלאי, כולם התיישבו במקומותיהם בנחת ונשמו לרגע לרווחה. אני חושב שזה ספר נפלא, וממליץ בחום על הקריאה בו !”

“פעמיים או שלוש פעמים בעבר התחלתי לקרוא את הספר הזה, שמוגדר כאחד מספרי הפולחן הגדולים בכל הזמנים, ונשברתי באמצע. לדעתי עמוד 100 היה השיא האישי שלי עד היום. בפעם הזו לא נשברתי. צלחתי אותו עד לסופו ואז קרסתי ממוטטת על קו הסיום. היה קשה, היה מבלבל, היה מתסכל, היה גם משעמם לפעמים, אני מודה, אבל יחד עם זאת היה גם מעורר השראה ומעורר מחשבה. בכל מקרה, זה לא פשוט לכתוב ביקורת על איכותו של ספר שכל עניינו בעצם הוא הקביעה שלא ניתן להגדיר איכות מהי. זה פשוט חתיכת ספר מתוסבך. אין לו עלילה במובן האריסטוטלי של המילה. אין התחלה וסוף. יש רק אמצע. המספר ובנו, כריס, רוכבים על אופנוע במסע לגילוי עצמי. נפשו של המספר מורכבת ומסוכסכת, והוא צולל במחשבותיו למעמקים פילוסופיים מעורפלים. מדי פעם הוא מדגים את מחשבותיו על ידי דוגמאות מעולם אחזקתו הטכנית של אופנוע. באופן השטחי ביותר לי הציקה לאורך כל הדרך השאלה איפה אמא של כריס? למה כשנמאס לו מהטיול הוא לא יכול לחזור אליה? אין לשאלה הזו תשובה בספר, אבל היא כמעט חסרת משמעות לנוכח השאלות האחרות שהוא עוסק בהן. עם כל חיבתי למדע ולפילוסופיה, הדרך שבה רוברט מ. פירסיג פורס בפני הקוראים את מחשבותיו המסובכות, אינה קלה לעיכול, וכאן אני חייבת להודות בצער: את השליש האחרון של הספר לא הבנתי בכלל. אני מניחה שהנקודה שבה הלכתי לאיבוד היא איפה שהוא בין הטענה ש'איכות' היא מושג שלא ניתן להגדירו, לבין הטיעון שהיא "הורתם של הרוח והחומר" או משהו כזה... אחר כך כבר כל הדרמה שמובעת דרך זכרונותיו של המחבר מימיו באוניברסיטה, שמגיעה לשיאה ב20-30 העמודים האחרונים המתוארים כמו מתוך טירוף חושים חלפה לפחות חצי מטר מעל ראשי. הדיונים בין הגיבור למרצהו וניתוח רעיונותיהם העתיקים של הסופיסטים או אריסטו ואפלטון מתוארים כאילו היו סצנות בסרט מתח עם משפטים דרמטיים כגון "פידרוס חש שהוא עומד לחתום כאן רשמית על גזר דין המוות של עצמו" או "היושב ראש של הועדה ל'ניתוח אידאות וחקר מיתודות' נורה בזה הרגע בכיתתו הוא", ונותרתי מתוסכלת, מבלי שאצליח להבין על מה ולמה ההתרגשות הגדולה. לפחות את ההתחלה הבנתי. הספר מציג שתי דרכי התבוננות על העולם: דרך קלאסית-שכלית, לעומת רומאנטית-רגשית וטוען שהנכון הוא לשלב ביניהם. הספר מעלה את הנקודה שאמנות וטכנולוגיה נגזרים מאותו הדבר, ובעצם כל אחד מאיתנו, בעבודתו הוא, תהיה טכנית או שגרתית ככל שתהיה, יכול לשאוף לעשות אותה בצורה איכותית ולהעלותה לדרגת אמנות. זה החלק מעורר ההשראה בספר שהתכוונתי אליו בתחילת דבריי. בבסיסה של כל חשיבה טכנית-מדעית-שיטתית, אומר פירסיג, קיים יסוד אינטואיטיבי, רגשי, פרוע והוא זה שבעצם מביא לפרץ רעיונות אינסופי, שאחד מהם יהיה הפתרון שלך. גם אם אתה מרגיש תקוע, אין סיבה לחשוש מהתקיעות הזו, כי המוח שלך אף פעם לא יפסיק לייצר רעיונות. יפה. לו הייתי טיפוס רומאנטי ביסודי, הייתי יכולה להסתפק בכך שנהניתי מהמסר הזה, ומאווירת המסע, מנופי מערב ארצות הברית ומהמסתורין שמלווה את העלילה, אבל בהיותי בעיקר טיפוס קלאסי, העובדה שהפסקתי להבין את הספר בשלב מסוים פגמה בהנאתי. היות ולא הבנתי, אני גם לא יכולה לצאת בשום הכרזה חד משמעית כפי שראיתי אחרים עושים. לא יכולה להגיד שהספר מבריק, ולא שהוא מאכזב או יומרני. רק שהוא מסובך.”

“ספר מרתק. פחות אהבתי את תיאורי הנוף בעשרים- שלושים העמודים הראשונים. אין ספק שזה הקשה עליי להמשיך את הספר אבל בכל זאת המשכתי. אהבתי את החיפוש אחר האמת ואת היחסים בין האב לבן, ובין האב לסביבה וגם את הניתוח המעמיק על אמנות אחזקת האופנוע והקשר לזן.”