“יום השואה. יום שבו אני רוצה להיכנס מתחת לשמיכת פוך גם בחום הכי גדול ולהיעלם. בשנים האחרונות הרגשתי שזו זכותי. דור שני. אבא ניצול שואה. גדלתי לתוך זה ואני לא צריכה יום מלאכותי פעם בשנה שיזכיר לי. אני ממילא זוכרת. תמיד. כל הזמן. השנה זה שונה. אבי נפטר לפני חודש וחצי. זהו יום השואה הראשון שאני לבד. דור שני שהוא נציג של הדור הראשון כי הדור הראשון כבר איננו. אני לא יכולה להיעלם מתחת לפוך. אין לי זכות.”

“מעשה בספר שהעלה אבק בספרייה הביתית שלי (סוף סוף הגעתי אליו) ושהוכיח לי שהמשמעות שלי בחיים היא מזגן. אחרי הקדמה לא מעניינת במיוחד של איזה פרופסור, נמצא בחלק הראשון את חוויותיו של המחבר, ויקטור פראנקל, ממחנה הריכוז. המילה "חוויות" גרמה לי לנוע בכיסאי בחוסר נוחות כי היא מתקשרת לי עם דברים חיוביים, אבל כך נקרא הפרק עצמו - "חוויות במחנה ריכוז". אז מסתבר שגם ל"חוויות" כל כך קשות שעוד מובאות בגוף”

“על ייאוש ואופטימיות מדוע ספרו של ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות, העוסק בשואה, ולכאורה מיושן שנתפס כרוחני ברוח שנות השמונים של המאה הקודמת, נקרא עדיין ודווקא בתקופה זאת? כי יש משהו בתקופת הקורונה, הגורם לנו להתייחס אליה באמביוולנטיות, מצד אחד קיים בנו צורך טבעי להתרחק מספרים שיש להם בסיס דיכאוני המקושר לשואה ולחפש ספרים שיש בהם אופטימיות ושמחת חיים. אך מצד שני, תקופת הקורונה היא תקופה של אי”

“"מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". משפט זה של ניטשה מהווה את אחד מעמודי התווך של תורתו - השקפת עולמו של פראנקל. ראיית עולם זו, פיתח המחבר, רופא פסיכיאטר במקצועו במהלך חייו וביתר שאת בהיותו אסיר במחנות הריכוז והמוות של גרמניה הנאצית. משהתחלתי לקרוא את 'האדם מחפש משמעות', התעוררה בי התחושה כי מחזיק אני בידיי את אחד מאותם ספרי המופת, שמוטב כי יהיו חלק מהאוסף הקבוע של כל בי”

“יום השואה. יום שבו אני רוצה להיכנס מתחת לשמיכת פוך גם בחום הכי גדול ולהיעלם. בשנים האחרונות הרגשתי שזו זכותי. דור שני. אבא ניצול שואה. גדלתי לתוך זה ואני לא צריכה יום מלאכותי פעם בשנה שיזכיר לי. אני ממילא זוכרת. תמיד. כל הזמן. השנה זה שונה. אבי נפטר לפני חודש וחצי. זהו יום השואה הראשון שאני לבד. דור שני שהוא נציג של הדור הראשון כי הדור הראשון כבר איננו. אני לא יכולה להיעלם מתחת לפוך. אין לי זכות.”

“מעשה בספר שהעלה אבק בספרייה הביתית שלי (סוף סוף הגעתי אליו) ושהוכיח לי שהמשמעות שלי בחיים היא מזגן. אחרי הקדמה לא מעניינת במיוחד של איזה פרופסור, נמצא בחלק הראשון את חוויותיו של המחבר, ויקטור פראנקל, ממחנה הריכוז. המילה "חוויות" גרמה לי לנוע בכיסאי בחוסר נוחות כי היא מתקשרת לי עם דברים חיוביים, אבל כך נקרא הפרק עצמו - "חוויות במחנה ריכוז". אז מסתבר שגם ל"חוויות" כל כך קשות שעוד מובאות בגוף”

“על ייאוש ואופטימיות מדוע ספרו של ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות, העוסק בשואה, ולכאורה מיושן שנתפס כרוחני ברוח שנות השמונים של המאה הקודמת, נקרא עדיין ודווקא בתקופה זאת? כי יש משהו בתקופת הקורונה, הגורם לנו להתייחס אליה באמביוולנטיות, מצד אחד קיים בנו צורך טבעי להתרחק מספרים שיש להם בסיס דיכאוני המקושר לשואה ולחפש ספרים שיש בהם אופטימיות ושמחת חיים. אך מצד שני, תקופת הקורונה היא תקופה של אי”

“"מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". משפט זה של ניטשה מהווה את אחד מעמודי התווך של תורתו - השקפת עולמו של פראנקל. ראיית עולם זו, פיתח המחבר, רופא פסיכיאטר במקצועו במהלך חייו וביתר שאת בהיותו אסיר במחנות הריכוז והמוות של גרמניה הנאצית. משהתחלתי לקרוא את 'האדם מחפש משמעות', התעוררה בי התחושה כי מחזיק אני בידיי את אחד מאותם ספרי המופת, שמוטב כי יהיו חלק מהאוסף הקבוע של כל בי”