#
אני מתקשה לקרוא עכשיו ברצף. זה מוכר לכל מי שחי כאן בחודש וקצת האחרון. אני קוראת כמה עמודים ומפסיקה. במקום לקרוא אני בוהה סתם כך ופתאום חלפה שעה ואני לא זוכרת על מה חשבתי. נסיתי הכל – גירדתי את תחתית החבית עם ספרים שהבטיחו לי הנאה נטולת מחשבה, וגם אותם קראתי בחוסר חשק ובזמן ארוך, ממש כאילו היו ספרי פילוסופיה עתירי משמעות. כמעט שום ספר לא דיבר אלי ואם לדבר בכנות – יכול מאד להיות שעשיתי עוול לכמה מהם, וקטלתי אותם לא ממש בגללם, בגללי.
ואז קראתי את הספר הזה – לא בלי חשש שאולי "אשרוף" ספר ייחודי בגלל המצב בו אני נמצאת – והוא התחבר אלי בחמש דקות. זמן די רב עבר מאז קראתי את "תחנה 11" הנפלא שנשאר נפלא בזכרוני, אבל שכחתי את סיגנונה הייחודי של סנט ג'ון מנדל. וזה סיגנון שמדבר אלי. הוא מתוחכם בלי להיות מאומץ. הוא ייחודי בלי להתגנדר. הוא אישי מאד ומאפשר לקורא(ת) להבין את השתלשלות העניינים בלי שיאביסו אותה בכפית. ג'ון מנדל נעה בקלילות בין זמנים, בטכניקה עניינית לסיפור ולא תרגיל של חוג לכתיבה יוצרת. היא מאפשרת לקורא להרכיב לבד את רצף הסיפור, ומאפשרת באופן יוצא דופן התייחסות אישית של הקורא(ת) אל הדמויות, באופן שאינו דומה, כנראה, לקוראים אחרים המתייחסים לאותן דמויות.
לסנט ג'ון מנדל גישה ייחודית לגבי זמן. הזמן שהיא מתארת הוא מעגלי, סיבה ומסובב מחליפים תפקידים. הדרך הכרונולוגית בה אנו חושבים הכרחית כשאנחנו רוצים לדעת מה גרם לאירוע? למה הוא הגיע? למה עכשיו? אבל כושלת במקרים בהם חשוב להבין את הכלל, את המקריות, את מעוף הפרפר, שאין לו מושג לאיזו קטסטרופה הוא גרם, במקום שאינו מודע בכלל שהוא קיים. ג'ון מנדל מצליחה לתאר יקום המבטא בו זמנית מקריות ותכנון, סיבה ומסובב, ודמויות שיש בהן יחס שווה של טוב ורע, משיכה ודחייה.
אמילי סנט ג'ון מנדל מנצחת בינתיים את הסטטיסטיקה שלי: את שני ספריה דירגתי ב 5 כוכבים.

















