“ומעשה שהיה, כך היה. לפני שנים לא מעטות, ב-2001 כמדומני, נסעתי עם בתי לחופשת קיץ. מכיוון שימי האינתיפאדה היו אלה, ומי שנכנס למסעדה או עלה על אוטובוס בירושלים, שם נפשו בכפו, החלטתי לבגוד בעיר האהובה עלי ולנפוש במקום אחר. התקשרתי לסוכנות נסיעות והזמנתי מקום במלון קטן, באחד היישובים הצופים אל הכרמל. הגענו, בתי ואני והתחלנו לטייל ביישוב הקטן והפסטורלי. שמענו את ציוץ הציפורים, הקשבנו לרוח החולפת בעצ”

“מכירים את ההרגשה העילאית הזאת כשאתם מבינים שנפלתם על ספר מעולה? אותי זה פשוט ממלא אושר. "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות התפודים" מבחינתי הוא ספר כזה בדיוק. שלא תתעו, זו לא ספרות מופת, אין מדובר באוסקר ויילד, פוקנר או ג'יין אוסטין, אך הוא ספר שהציף אותי אושר בזמן הקריאה ודי לי בכך. הספר, שנכתב על ידי מרי אן שייפר שנפטרה בטרם הושלם הספר ואחייניתה, אנני בארוז, סיימה את תהליך כתיבתו, כתוב כרומן מכת”

“בשנת 1946 אנגליה ליקקה את פצעיה ממלחמת העולם השניה. נכון היא היתה בין המנצחים אבל לונדון המופגזת היתה הרוסה בחלקה הגדול, קיצוב אכזרי התנהל במוצרי מזון וסחורות. האופוריה של הניצחון במלחמה האיומה שקעה לכדי חיים אפרוריים - וקשים - של יום יום. ג'ולייט אשטון היא סופרת שלא בטובתה - בזמן המלחמה כתבה טור בעיתון, שתאר את החיים בזמן מלחמה בנימה הומוריסטית. אחרי המלחמה היא מחפשת נושא לספרה הבא ומוצאת אותו במ”

“אני לא קוראת ספרים על השואה ולא על מלחמת העולם השניה. ככלל אפשר לומר שאני משתדלת לשכוח ולא לזכור. מותר לי. כדור שני אני זכאית לשריטה הזו. המלחמה ההיא עיצבה את הילדות שלי והאישיות שלי ואני לא זקוקה ליום מיוחד כדי להיזכר. אפילו שמי, על שמה של דודתי שלא זכיתי להכיר, פרטיזנית שתמונתה תלויה ביד ושם, מהווה יד זיכרון תמידית. די באזכור של מילה מהתקופה והראש שלי עובד שעות נוספות. כשבתי חלתה בסוכרת המחשבה ה”

“ומעשה שהיה, כך היה. לפני שנים לא מעטות, ב-2001 כמדומני, נסעתי עם בתי לחופשת קיץ. מכיוון שימי האינתיפאדה היו אלה, ומי שנכנס למסעדה או עלה על אוטובוס בירושלים, שם נפשו בכפו, החלטתי לבגוד בעיר האהובה עלי ולנפוש במקום אחר. התקשרתי לסוכנות נסיעות והזמנתי מקום במלון קטן, באחד היישובים הצופים אל הכרמל. הגענו, בתי ואני והתחלנו לטייל ביישוב הקטן והפסטורלי. שמענו את ציוץ הציפורים, הקשבנו לרוח החולפת בעצ”

“מכירים את ההרגשה העילאית הזאת כשאתם מבינים שנפלתם על ספר מעולה? אותי זה פשוט ממלא אושר. "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות התפודים" מבחינתי הוא ספר כזה בדיוק. שלא תתעו, זו לא ספרות מופת, אין מדובר באוסקר ויילד, פוקנר או ג'יין אוסטין, אך הוא ספר שהציף אותי אושר בזמן הקריאה ודי לי בכך. הספר, שנכתב על ידי מרי אן שייפר שנפטרה בטרם הושלם הספר ואחייניתה, אנני בארוז, סיימה את תהליך כתיבתו, כתוב כרומן מכת”

“בשנת 1946 אנגליה ליקקה את פצעיה ממלחמת העולם השניה. נכון היא היתה בין המנצחים אבל לונדון המופגזת היתה הרוסה בחלקה הגדול, קיצוב אכזרי התנהל במוצרי מזון וסחורות. האופוריה של הניצחון במלחמה האיומה שקעה לכדי חיים אפרוריים - וקשים - של יום יום. ג'ולייט אשטון היא סופרת שלא בטובתה - בזמן המלחמה כתבה טור בעיתון, שתאר את החיים בזמן מלחמה בנימה הומוריסטית. אחרי המלחמה היא מחפשת נושא לספרה הבא ומוצאת אותו במ”

“אני לא קוראת ספרים על השואה ולא על מלחמת העולם השניה. ככלל אפשר לומר שאני משתדלת לשכוח ולא לזכור. מותר לי. כדור שני אני זכאית לשריטה הזו. המלחמה ההיא עיצבה את הילדות שלי והאישיות שלי ואני לא זקוקה ליום מיוחד כדי להיזכר. אפילו שמי, על שמה של דודתי שלא זכיתי להכיר, פרטיזנית שתמונתה תלויה ביד ושם, מהווה יד זיכרון תמידית. די באזכור של מילה מהתקופה והראש שלי עובד שעות נוספות. כשבתי חלתה בסוכרת המחשבה ה”