ביקורת ספרותית על הַדֶּבֶר (1963) מאת אלבר קאמי
ספר טוב

---

כדור שני לשואה מחשבות אפוקליפטיות עולות בראשי גם בימי שיגרה. מה אם תהיה שואה נוספת? טילים? רעידת אדמה? מאז שבתי הבכורה חלתה בסוכרת נעורים החרדות שלי קיבלו תפנית לכיוון מחלות. מה אם תתפשט מגפה? מה אם יגמר האינסולין? איך אשיג לה תרופות בזמן מחסור. ובכלל – היא פגיעה יותר, והכל מלחיץ יותר. מגיפת הקורונה המתפשטת, איך לומר, לא בדיוק באה לי בטוב. אני בודקת עשרות פעמים ביום את מצב הנדבקים והנספים. בכל "הרגעה" המציינת שחולים עם מחלות רקע כגון סוכרת הם בסיכון גבוה הרבה יותר, הלב שלי מתכווץ.

קניתי אתמול ערימה של תרופות, ככל שמכבי איפשרה לי. למותר לציין שרוקנתי חצי סופר. שיהיה. כרגע בכל פינה בחדרים מתחבאת לה ערמת שימורים או שישית מים. אפילו שוטטתי באתרים בחיפוש אחרי מסיכות, ולא כאלו של פורים. לא הזמנתי כי בדקתי שהן לא עוזרות יותר מויטמין C ליפוזומי. אבל אני יודעת שאם אנשים יתחילו להסתובב איתן אני בכל זאת אכה על חטא שלא קניתי, ולעזאזל קול ההגיון השפוי. בעלי והבנות מבודחים מהקניות הללו, אבל הם רגילים להכיל את חרדותי ומעלים רעיונות נוספים ומוצרים שטרם עלה בדעתי לקנות. בהבלחות צלילות אני יודעת שהם צודקים, אבל אולי הפעם תתרחש אפוקליפסה אמיתית והצדק יהיה אתי? אם כן לפחות תהיה לי הזדמנות לומר את ה"אמרתי לכם" הפולני. הרי בכל מצב חירום אנשים חשבו תחילה שהכל יעבור במהרה ושלא יכול להיות שהדברים יהיו ממש רעים.

מגיפת הקורונה המתפשטת העלתה מייד בזכרוני את הספר הזה, שהיה קריאת חובה בספרות בבית הספר. ברומן מתאר קאמי את התפשטות מגיפת הדבר באוראן. גם שם הכל מתחיל כאירועים מינוריים. חולדות מתחילות למות. בתחילה בודדות, אחר כך מתגלות גופותיהם בערמות. ואז בעלי חיים אחרים מתחילים למות, ולבסוף גם בני אדם. מרגע לרגע נראה שהמצב הולך ומחמיר, יותר ויותר בני אדם מתחילים למות, ולבסוף סגר מוטל על התושבים והם בעצם בכלא – אין יוצא ואין נכנס. שאר החלקים של הספר מתארים את המציאות הנוראית של התושבים עם המגיפה, המתים הרבים, הצורך להשיג צרכים בסיסיים, הרצון לברוח מההסגר.

כל הילדים בכיתתי שנאו את הספר, מלבדי. הוא נראה לכולם עונש, משעמם ומשמים, חוזר על עצמו, פאסימי ובעיקר חסר סיכוי מול רוח הנעורים הצוהלת שעמידה בפני הפחדות כאלה. אהבתי את הספר מאוד, כלומר, "אוהבת" הוא לא בדיוק המונח המתאים לספר דכאוני ושחור משחור. התחברתי לדיון הפילוסופי של קאמי על אקזיסנציאליזם. העולם הוא ללא אלוהים וללא תכלית. המציאות היא ההווה בלבד, העבר והעתיד לא רלוונטיים. בהעדר אלוהים לאדם יש זכות בחירה ועליו מוטלת האחריות למעשיו. העולם הוא מקום שרירותי, הכל יכול לקרות, אין סדר ואין משמעות, הכל מקרי ושרירותי. מגפה היא כר נוח להדגמת אקזיסטנציאליזם. בחיי היומיום נדמה לנו שיש סדר וארגון, ואילו במצב חירום של מגפה הסדר החברתי הקיים מתפורר, החיים והמוות שרירותיים. אין צדק במוות ממחלה.

הספר מתאר הרבה קונפליקטים בין הגיבור הראשי, ד"ר רייה, שעושה ככל יכולתו לעזור לחולים, לבין האב פנלו. האב פנלו מייצג את גישת הכנסייה, ואילו ד"ר רייה הוא אקזיסטנציאליסט. העולם מבחינתו הוא חסר משמעות וצדק, אך בכל זאת ד"ר רייה בוחר להעניק לו משמעות משלו בכך שהוא בוחר לעזור ללא הפוגה לחולים. האדם מחפש משמעות, אמרו את זה קודם, לפני. קשה לאדם לחיות בעולם של כאוס.

גם בראיה לאחור הספר עדיין מרתק בעיני, למרות שכיום אני יכולה לראות שהוא מציג מודל פשטני מדי. ספר קשה לקריאה, לא מומלץ לקריאה לכל אחד, בטח שלא בימים אלו, ובכל זאת מומלץ מאוד.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על הַדֶּבֶר (1963)