“לא בשעת הקריאה, ממש לא, דווקא עכשיו, שבוע וחצי אחרי, מתחשק לי לבכות (למה מתחשק? דמעות סוררות נתלות בזווית העין. ומה הקשר? כרגע אנחנו בוכים על החטופים ועל ההרוגים ועל החטופים הנרצחים, אז מה הקשר לבכות על האיש ההוא, שאפילו שמו נתלה על הספר בלי שם פרטי, שחי בראשית המאה שעברה ומת באמצעה, והוא לא קשור אלינו בשום צורה. אבל הנפש שלנו פריכה מאוד בשנה ומשהו שחלפה ואין לה סוף, ונפש פריכה קולטת כל צער של כל”

“**** תמיד כשאני רואה סרטים ישנים, עוברת לי בראש המחשבה הפשוטה והקודרת הזאת - שכל האנשים האלה שאני רואה כאן כבר מתו. כולם, עד האחרון שבהם. גם הילד המצחיק הזה עם הנעל. מה הטעם, לעזאזל? מה זה החיים האלה? אנחנו כאן, נולדים, גדלים, נוסעים, חוזרים, מתחתנים, ילדים, קריירה. ואז, כך או אחרת, פוף. אין יותר. וחמישים, שישים שנים אחר כך, במקרה הטוב, גם העובדה שהיינו פעם נמוגה ונשכחת. עוד עשרים שלושים שנ”

“יום שלישי היה יום מחורבן. מצוקה של אדם קרוב אשר לא היה לאל-ידי לעזור לפתרה גרמה לי למועקה כוססת בדרכי לעבודה. בעבודה היה לי יום אינטנסיבי, מן הימים בהם צריך לטפל בעשרה נושאים בו זמנית, בלי יכולת להתעמק די הצורך באף אחד מהם, ואתה חש כלהטוטן המקפיץ עשרה כדורים, תופס שוב ושוב ברגע האחרון את הכדור הקרוב ביותר לרצפה ומטילו שוב לחלל האוויר, חושש מן הרגע בו הכדורים יתחילו ליפול בזה אחר זה. האינטנסיביות ה”

“מאד אהבתי את "סטונר". אהבתי בו הכל - את עיצוב הדמות הצנועה של סטונר, את הבנת המניעים, הכתיבה המפורטת והקריאוּת של הסיפור. הוא גרם לי להזדהות עם הגיבור ולחשוב עליו הרבה. ברור שכשהופיע ספר נוסף של הסופר מיהרתי לקרוא. הספר הזה נכתב מספר שנים לפני סטונר ופורסם לראשונה ב 1960. הוא סוג של מערבון. מערבונים היו פעם ז'אנר פופולארי. סרטים סיפרו את אותו סיפור - פחות או יותר - והתאימו במיוחד לנערים שהבריזו”

“לא בשעת הקריאה, ממש לא, דווקא עכשיו, שבוע וחצי אחרי, מתחשק לי לבכות (למה מתחשק? דמעות סוררות נתלות בזווית העין. ומה הקשר? כרגע אנחנו בוכים על החטופים ועל ההרוגים ועל החטופים הנרצחים, אז מה הקשר לבכות על האיש ההוא, שאפילו שמו נתלה על הספר בלי שם פרטי, שחי בראשית המאה שעברה ומת באמצעה, והוא לא קשור אלינו בשום צורה. אבל הנפש שלנו פריכה מאוד בשנה ומשהו שחלפה ואין לה סוף, ונפש פריכה קולטת כל צער של כל”

“**** תמיד כשאני רואה סרטים ישנים, עוברת לי בראש המחשבה הפשוטה והקודרת הזאת - שכל האנשים האלה שאני רואה כאן כבר מתו. כולם, עד האחרון שבהם. גם הילד המצחיק הזה עם הנעל. מה הטעם, לעזאזל? מה זה החיים האלה? אנחנו כאן, נולדים, גדלים, נוסעים, חוזרים, מתחתנים, ילדים, קריירה. ואז, כך או אחרת, פוף. אין יותר. וחמישים, שישים שנים אחר כך, במקרה הטוב, גם העובדה שהיינו פעם נמוגה ונשכחת. עוד עשרים שלושים שנ”

“יום שלישי היה יום מחורבן. מצוקה של אדם קרוב אשר לא היה לאל-ידי לעזור לפתרה גרמה לי למועקה כוססת בדרכי לעבודה. בעבודה היה לי יום אינטנסיבי, מן הימים בהם צריך לטפל בעשרה נושאים בו זמנית, בלי יכולת להתעמק די הצורך באף אחד מהם, ואתה חש כלהטוטן המקפיץ עשרה כדורים, תופס שוב ושוב ברגע האחרון את הכדור הקרוב ביותר לרצפה ומטילו שוב לחלל האוויר, חושש מן הרגע בו הכדורים יתחילו ליפול בזה אחר זה. האינטנסיביות ה”

“מאד אהבתי את "סטונר". אהבתי בו הכל - את עיצוב הדמות הצנועה של סטונר, את הבנת המניעים, הכתיבה המפורטת והקריאוּת של הסיפור. הוא גרם לי להזדהות עם הגיבור ולחשוב עליו הרבה. ברור שכשהופיע ספר נוסף של הסופר מיהרתי לקרוא. הספר הזה נכתב מספר שנים לפני סטונר ופורסם לראשונה ב 1960. הוא סוג של מערבון. מערבונים היו פעם ז'אנר פופולארי. סרטים סיפרו את אותו סיפור - פחות או יותר - והתאימו במיוחד לנערים שהבריזו”