אוסף הנובלות הזה של <mark>עגנון</mark> הוא אוסף של סיפורי אהבה ופירוד, ושמו ניתן לו על פי הגיבור הירשל הורוביץ מ"סיפור פשוט" שלא היה יכול להשלים עם קבלת דין שידוכו לעלמה שליבו לא נהה אחריה, והיה פוסע מדי לילה עד קצה העיר אל ביתה של בלומה אהובתו, רק כדי להניח את ראשו על כפות המנעול ולמרר בבכי. מי היום נחשף להלכי האהבה שכזו ?...

עשורים רבים עברו מאז נכפה עלי לקרוא סיפורת עברית אותנטית ולהיבחן עליה בבגרות. מה

"סיפור פשוט? אתה קורא <mark>ש"י עגנון</mark>?" אמרה המוכרת בחנות
"כן. סיפור פשוט" עניתי לה
כנראה שהיא התפעלה מהבחירה הזאת, אחרת היא לא הייתה צועקת את זה.
"כן גם הבן שלי כזה!" מיהרה קונה אחרת להוסיף, שלא נחשוב חס וחלילה שהבן שלה לא.
אני לא מתיימר לדעת, אבל אני לא חושב שגם הבן שלה קרא את סיפור פשוט.
"אבל הוא קורא בעיקר מדע בדיוני.. זה הגיל לא?" הוסיפה לאחר רגע.
לא חשבתי אחרת.
***
זה היה הספר הראשון של

בחרתי לכתוב על סיפור אחד מתוך קובץ הסיפורים "סמוך ונראה" את הסיפור "שני תלמידי חכמים היו בעירנו".
<mark>עגנון</mark>, ידוע במשיכתו באף את הקורא והכנסתו למלכודת מחשבתית\עלילתית.
לפני שאכתוב משהו על הסיפור הזה, אספר מעשה דומה. (לא ממש, אבל רעיונית)
באחת העיירות הגדולות באירופה, (לפני 150-200 שנה, או מעט פחות) , הייתה לרב העיירה הגדולה קופת צדקה (גמ"ח) שממנה היה השמש שלו נותן הלוואות למי שֶמָךְ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ

באוקטובר הקרוב אתחיל תואר בספרות וחינוך.
ראש החוג שלי, הראוי לציון בנחמדות יוצאת דופן המליץ לנו על ספרים לקרוא וספר זה בתוכו.
לא זכיתי שספר זה יהיה כלול בלימודי לבגרות ולכן הגעתי אליו בלי ציפיות. חוץ מהציפיות שיש לי מ<mark>עגנון</mark> כמובן, אשר בספרו 'סיפור פשוט' שבר את ליבי.

כפי שניתן לראות בביקורת הקודמות הלב שלי נשבר מספרים בקלות.
סיפורי אהבה וייסורים הם הדרך לגרום לי לסגור את הספר ולהגיד: אוף. אוף

אני אמנם נערה בגיל ההתבגרות ולא אופייני לנערות בגילי לקרוא ספרים בסגנון הזה, אבל אני מאוד אוהבת את היצירות של <mark>ש"י עגנון</mark>.
הספר מדהים ומרתק, הוא לא יצא לי מהראש אחרי שקראתי אותו. חובה קריאה

בדמי ימיה

"והנה נערה נשקפת בעד החלון ותבט בפני ותשחק לדברי. כמעט הייתי נבוך. ולבל תדע הנערה מה נבוך אנוכי אמרתי אליה השקיני נא מעט מים ותוציא לי כוס מים מבעד החלון"
אז מהי אהבה אמתית? ומה קושר שתי נשמות בקשר חברות עמוק, או סוג קשר אחר: של התאהבות עד כלות בנפש אחרת מבין כל מיליוני האנשים בעולם. לפעמים זה רוח האדם שמולנו, לפעמים זה רק הקול או הנפש הפיוטית שקוראת אלינו ממרחקים,כך או כך לא תמיד

חוות דעת זו מתייחסת בעיקרה לנובלה בדמי ימיה.

היום הוא יום פטירתו של <mark>ש"י עגנון</mark>, שמואל יוסף, מי שעשוי להיזכר עוד שנים ארוכות כסופר הגדול ביותר שכתב בעברית, הסופר שהוא הוא הדבר האמיתי שיש לספרות שלנו להציע. עברו ארבעים וחמש שנים מיום פטירתו, נדמה לי אם כך שזהו זמן לא רע לומר כמה מילים על יצירתו, ובייחוד להתמקד באחת היצירות החשובות שלו, אחת היצירות הגדולות העמוקות, העצובות המדכדכות והנפלאות ביותר ש

"טיילתי לי אילך ואילך כשאני מריח את ריח הגשמים שיורדים ברננה ומתעטפים בערפלים המגוונים ומשיקים בין אבני חוצות ומקישים על כתלי הבתים מרקדים על הגגות ומנטפים ועושים שלוליות שלוליות, שפעמים הן עכורות ופעמים הן צלולות ומבהיקות מזהרי החמה שמבצבצים ויוצאים לסירוגין מבין העננים לראות הקלו המים, שירושלים אפילו ביום של גשמים החמה מבקשת לעמוד בתפקידה".

במבט אישי - אינני יודעת מה תמצית אהבתי לכתביו, זה בו

סיפור פשוט

כשקוראים את <mark>עגנון</mark> מרגישים צורך עז להיות ראויים לכתביו, להיות טובים ובעלי מידות טובות, להצניע הליכות פה ולב ומוסריות. לחשוב פעמיים ולשקול מילים וכו'. ספריו הם דרך טובה להתוודע אל עולם יהודי בורגני במרכז אירופה בגליציה על סף המאה ה- 20 בעיר דמיונית בשם שבוש שהיא העיירה בוצ'אץ על המפה.

<mark>עגנון</mark> דן בהיבטים רבים מלבד הנושא שחוזר אצלו בסיפוריו וגם בסיפור זה על זוגיות שהוחמצה, על הלב שחושק