"לנו אין נהרות אדירים וגשם בקיץ
לנו אין בירות אפורות
וכל עשנן -
אבל יש לנו תכלת כל השמיים
אבל יש לנו שמש כל השנה

לנו אין טירות אצילים,
חומות חתומות
לנו אין יערות אפלים
שלכת ענבר -
אבל יש לנו עיינות ותהומות
בביקעה וגם בהר, גם בהר"

כך שוררה נעמי שמר לפני שנים רבות, ו"אגם הצללים" המקסים של <mark>רוני גלבפיש</mark> הזכיר לי את השיר שלה.
אין הרבה פנטזיה ישראלית, ולמעט שיש אני בדרך כלל לא מתחברת.
לא

כשהכתיבה לא הולכת לי והמילים נתקעות איי שם במוחי, כשאני יושבת מול המקלדת ואצבעותיי באוויר מרחפות מעל פני המקשים ומתעקלות כמו טפריי נשרים, ממתינות להוראה מהמוח הממאנת לבוא – אני סופרת בלב דקה ואז מפסיקה את התהליך.
הכלבה, שתשעים אחוז מהזמן רובצת לידי מרימה את ראשה בידענות וממתינה בקוצר רוח למהלך הבא.
אני קמה מהספה, מביאה את המברשת מהמגירה ומתיישבת על רצפת העץ.
היא מתקרבת אלי בשמחה ומחכה. חזה הלבן

רציתי להיות הראשונה שכותבת ביקורת על הספר הזה. אוף.
אני רוצה גם שוקולד. שוקולד זה תמיד טוב. אומנם לא כמו החתולה שוכבת לידי וישנה גם קצה הלשון בחוץ, אבל לא משנה. נחזור לספר, לעניין ולפוקוס. כי עם החום הזה הרבה פוקוס לא יהיה כאן בחודשיים הקרובים, אז אני אנצל את הזמן שיש עכשיו.
כשהייתי בכיתה ה', קצת לפני סוכות (אם אני לא טועה), הלכתי לביה"ס. מפתיע. לא. אבל, באיזשהו שלב ראיתי משפחה לא מוכרת. היה שם

קיבלתי לפני שנה בדיוק את הספר של ''<mark>רוני גלבפיש</mark>'' בית מלאכה לכתיבה, קיבלתי אותו לכבוד סיום לימודי התואר שלה מאחת חברותי באונברסיטה. שמחתי מאוד, על המתנה ואהבתי את הספר שהיא בחרה כמה מתאים לי לשלוח אותו. במקביל לכך שאני ספרנית ואוהבת לקרוא, אני גם כותבת למגירה וזאת הזדמנות פז לשפר אותה, רק השנה התפניתי לקרוא את הספר, סיימתי אותו רק היום כאשר התחילו האזעקות על תל-אביב משום מה, מאוד נהניתי ממנו חידש ל

לרבים מאתנו יש סיפור קטן ומלוכלך בעברם. ומה אנו עושים בו ? מטאטאים אותו היטב מתחת לשטיח וממשיכים בחיינו כרגיל.

אצל איתן, איש מחשבים יפה-תואר הנשוי לנעמי ואב לעלמא, זה עבד אחרת. הסיפור הקטן והמלוכלך שלו תפח והתעצם תוך שהוא משבש לחלוטין את חייו.

איתן יצא לריצת ערב שגרתית בפארק הלאומי ברמת-גן. במקרה סטה מדרכו אל חורשה צדדית ושם נתקל בנערה שנאנסה והושלכה על השביל. הוא הרים אותה, פינה והציל אותה.

מהו אונס?ומהו חיזור?

זהו נושא הספר, כתוב ישראלית.
כלומר ההויה ישראלית , הדמויות ישראליות, ואפילו הסביבה.
הסופרת מביאה משמעות של אונס גם מהיבט של מציל הנאנסת וההשפעות עליו ועל סביבתו(אשתו, בתו ועוד).
והוא משאיר מקום למחשבות גם כמסיימים אותו.

מאידך, העלילה עמוסה ביותר מדי דמויות (לא ברור מה תפקיד אביב של איתן בעלילה), גם גלישה לפעמים, לצורת פלשבק מיותרת ומפריעה.לא ברור מדוע בירור נושא האונ

אני לא נשכנית טובה. קל לי לכתוב ביקורת על ספר מעולה ולהרעיף שבחים, או להשתפך בדמעות על ספר מרגש ועצוב. אני יכולה להתנפל על המקלדת בפרץ זעם שוצף על ספר שהרגיז אותי מאוד. אבל מה כותבים על ספר שחלף דרכי ולא הותיר חותם מיוחד? כאן מתבקשת שנינות עוקצנית, כזו שכמה חברים בסימניה מתברכים בה ואני חסרה. בכל זאת החלטתי לכתוב ביקורת על הספר הזה, כדי להראות שגם אם מבשלים ספר לפי מתכון מצויין ומשתמשים ברכיבים מע

איזה ספר נהדר! אין היום הרבה ספרי פנטזיה כמוהו. העלילה קצת מסתורית. בהתחלה לא ברור מי הן תמר ויערה ואיפה הן חיות. לאט לאט הכל נפרם כמו קשר ומתגלה סיפור מאוד רחב יריעה ועשיר. אהבתי את זה שבני סהר משתמשים בציטוטים מוכרים ללחשים שלהם - "כי סערת עלי-" לחש סערה...
היחסים המשפחתיים של הדמויות הראשיות - האחים תמר, יערה ואייר - אמינים ונוגעים ללב מאוד.
ועוד דבר שקסם לי. איזה עוד ספר פנטזיה יש שמתרחש ממ

ספר פנטזיה ממש לא רק לנוער!

תדמיינו את הילדות הכי מתוקות שאתם מכירים, עכשיו תוסיפו להם שיער ג’ינג’י לוהט ולקינוח זוג כנפיים מוזהבות לכל אחת. אתם כבר מבינים שמדובר בסיפור משובח!

יערה ותמר הן תאומות גי’נג’יות בנות 13. הן גם בנות לשבט עתיק ומסתורי שגר בצפון הארץ ליד הכנרת ואמן היא מלכת השבט העתיק. כדי להגן על השבט הוקמו חומה ומגן סביב הכפר וכל הדברים הכייפים כמו לעוף או ללחוש לחשים אסורים היום.