אלזה מורנטה

אלזה מורנטה

סופרת

מורנטה נולדה ברומא, לפְרַ‏נְצֶ‏'סְקוֹ‏ לוֹ‏ מוֹנָ‏‏אקוֹ‏ ולאִירְמָ‏ה פּ‏וֹ‏גִ'יבּ‏וֹ‏נְזִי (מורה יהודייה ממודנה שהייתה נשואה באותה עת לאוּ‏גוּ‏סטוֹ‏ מורנטה - מחנך ופקיד עירוני).
היא החלה ללמוד בבית ספר רק בגיל עשר ולאחר שסיימה בהצלחה את בית הספר התיכון, בגיל 18 בערך, החלה ללמוד באוניברסיטה בפקולטה למדעי הרוח.
היא הפסיקה את לימודיה עקב קשיים כלכליים והחלה להתפרנס משיעורים פרטיים.
בשנת 1936 הכירה את הסופר אלברטו מוראביה, ונישאה לו בשנת 1941. דרכו פגשה רבים מההוגים ומהסופרים האיטלקים בני אותה עת.
היא החלה לכתוב סיפורים קצרים, שהופיעו בכתבי עת שונים. ספרה הראשון, "המשחק הסודי" (Il Gioco Segreto), שיצא לאור בשנת 1941 היה קובץ של אחדים מסיפורים אלה.
בשנת 1942 פרסמה ספר ילדים בשם "הרפתקאותיה הנהדרות של קאתרי בעלת הצמה הדקה".
בשלהי מלחמת העולם השנייה נחשב מוראביה כאנטי-פשיסט, והזוג נמלט לאזור קאסינו שבדרום איטליה. אזור זה מופיע ברבים מהספרים שכתבה לאחר מכן.
היא החלה לתרגם את יצירותיה של קתרין מנספילד, שהשפעתה ניכרת ביצירתה של מוראנטה לאחר מכן.
בשנת 1947, בסיועה של נטליה גינצבורג, מסרה למו"ל את הרומן הראשון שלה, "כזב וכישוף", והוא יצא לאור ב-1948.
לאחר המלחמה פגשו מורנטה ומוראביה את המתרגם האמריקאי ויליאם ויבר, שסייע להם להגיע לקהל אמריקאי.
הספר "כזב וכישוף" תורגם לאנגלית ויצא לאור בארצות הברית בשנת 1951.
בשנת 1957 יצא לאור הרומן "האי של ארתורו", עליו זכתה בפרס הספרותי האיטלקי הבכיר פרס סְטְרֶגָה, המקביל לפרס מאן בוקר בשפה האנגלית.
בשנת 1958 יצא לאור קובץ שיריה, בספר בשם "אליבי".
מוראנטה ומוראביה נפרדו בשנת 1961.
בשנת 1963 יצא לאור קובץ הסיפורים "הרדיד האנדלוסי".
בשנת 1968 יצא לאור ספרה "העולם שנושע על ידי הילדים" - אוסף שירים ופזמונים לילדים.
בשנת 1974 פורסם ספרה הנודע ביותר, "אלה תולדות", רומן היסטורי העוסק ברומא במהלך מלחמת העולם השנייה.
"ארצ'לי", שיצא לאור ב-1982, הוא הרומן האחרון שפרסמה מורנטה.
לאחר כתיבתו אמרה בריאיון נדיר:
"בת שישים נראיתי כבת 35, ואז לפתע גרם לי "ארצ'לי", שאותו כתבתי במשך שנים מבלי לזוז משולחן הכתיבה, מבלי לצאת החוצה, להזדקן בבת אחת...".

לאחר ששברה את עצם הירך הידרדר מצב בריאותה, והיא הייתה מרותקת למיטתה.
ב-1983 ניסתה להתאבד בהרעלת גז. היא אושפזה בבית חולים עד מותה ב-25 בנובמבר 1985.
אלזה מורנטה היא אחת הסופרות הידועות בעולם, ובאיטליה מוענק "פרס אלזה מורנטה" מדי שנה.
» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריה (420):
הרשימה החמה, מעוניינת לקרא, עוד אקרא, ספרים שאני רוצה לקרוא, הספרים הכי טובים שקראתי, מתכוון לקרוא, המובחרים, שקראתי, Wish list, ספרים שאני רוצה לקרוא, מתוכננים, אהובים במיוחד, ספרים שקראתי, פסיפס הסבל והתקווה של ההיסטוריה, Wish List , ספרים שאני רוצה לקרוא, ספרי הספריה החדשה שאהבתי, לא אהבתי, מקווה לקרוא, עוד ...
1.
על `אלה תולדות` מקובל לומר שהוא אחד הרומאנים היותר חשובים על מלחמת-העולם השניה. בשנות ה- 80, כשתורגם לאנגלית ולצרפתית, יצאה תהילתה של מורנטה גם אל מחוץ לארצה. יש בספר הזה הרבה ממה שבגללו האנושות קוראת ספרים, ולא נותר אלא לצטט את המבקר מן ה`סנדי טיימז`, שמנסה תארים כמו "קודר, מפחיד... ועם זאת מצליח להיות שמח, מותח ומשחרר", אבל מרים ידיים ואומר שאין שום דרך לשקף את חוויית הקריאה ברומאן הזה מלבד לצלול אל תוכו. שבע השנים של הספר, מ- 1941, גולשות אל אחרי המלחמה, ושם העיקר. האם זה ספר על המלחמה ותוצאותיה? מורנטה מביאה בראש כל פרק תמצית של "ההיסטוריה" הנמשכת, של האלימות והקונפליקטים הגדולים, של השררה הכרונולוגית. ומול ההיסטוריה של הגנראלים יש גלריה רחבה של פשוטי-עם, צבא המנודים של "ההיסטוריה"; `אלה תולדות` מלא "בני-כלאיים" מכל הסוגים, והוא קורא תיגר על `הפאשיזם` של המיסגרות. שורה ארוכה של דמויותיו הן "פותחי" מסגרות, נביאים של גן-עדן, "אנרכיסטים" במהותם. איזו היסטוריה פרטית אפשר לספר לאוזפה? מה בכלל נמחק מזכרונו ועל מה הוא רק לא מדבר בנטישות הרבות שחווה? מה תוצאת הטראומה של המלחמה, ומה של תרופות, של תורשה גנטית מסבתו נורה ומאמו? מה בכלל מבינים הרופאים? שעות האושר, החירות והאמון, של אוזפה הן על גבולה הדק של האינות. עוד צעד אחד והאושר הופך סובייקטיבי לגמרי, באפס זמן, כמו אצל אידה שקפאה בתמיהה זוהרת במשך 9 שנים (זמן שלנו! לא שלה), בחיוך של שלווה ותמימות נפלאה....

2.
אביו של ארתורו, תמהוני, מיזנטרופ ושונא נשים בפרט, ירש טירה וגם אינו צריך לעבוד לפרנסתו. הוא שוהה רוב הזמן מחוץ לבית (האם באמת במסעות הרפתקה מיסתוריים?). אמו של ארתורו מתה בלידתו. ארתורו גדל כמעט לבדו, בכפר קטן שהוא אי, לא הרחק מנאפולי. הוא מדמיין את אמו שלא הכיר וסוגד לאביו. כשהוא בן 14, מביא אביו כלה (בת 16) - נערה פשוטה ונוצריה אדוקה מנאפולי. רוב ימות השנה ממשיך האב להיעדר. הסיבוך ויחסי האהבה - שינאה בין ארתורו לאמו החורגת בת גילו בלתי - נמנעים איפוא. ארתורו, ילד - טבע, שגם קרא הרבה ספרי היסטוריה והרפתקאות, מגשש לבדו אחר הרגשות האנושיים הבסיסיים: מהי אהבה, למשל; או מהי אימה בפני המוות. הרומן, שמורנטה פירסמה ב - 1957 (17 שנים לפני `אלה תולדות` הבלתי - נשכח) הוא אחד מספרי ההתבגרות המפעימים ביותר שנכתבו אי - פעם. הטקסט הוא זכרונותיו של ארתורו לאחר שנים, ויש בו תערובת של נאיביות, הומור, רגש ופנטזיה. צמיחתו של ארתורו מחלומות נערות אל ההתפכחות מעמידה בספק את עצם הבגרות, שאינה אלא ילדות בסולם אחד. אביו הנערץ הוא בעצם ילד כמוהו, כפי שהיה, כפי שנשאר. אלזה מורנטה עוררה התרגשות נדירה כשהופיע `אלה תולדות` בעברית. `האי של ארתורו`, שהביא לה את תהילתה באיטליה (מיד עם הופעתו קיבל את פרס סטרגה היוקרתי) הוא ספר גדול אחר - פחות קודר, אבל לא פחות מרגש....

3.
'כזב וכישוף', הרומאן הראשון של מורנטה פורסם באיטליה ב - 1948, והתקבל מיד כרומאן פרי עטה של סופרת גדולה. מכל הרומנים של מורנטה (4 בס"ה), הרומאן הזה הוא הקרוב ביותר ל'אלה תולדות', לא רק ברוחב היריעה, ובהתסכלות האמפטית, ואפילו אופטימית, בתהומות של הטרגדיה וחוסר - הישע האנושיים; אלא גם בכוח של הכתיבה, בהומור החם, בדימויים הנפלאים, בפרטים שרואה מחברת חכמת - לב - ובצמרמורת, ובמתח, ובצחוק - ובבכי של הקורא. בסיציליה של סוף המאה ה -19 ותחילת ה -20 מערבב הרומאן רומאנסה גוטית, אינטריגות, ודילמות אנויות של אהבה, בגידה וכבוד-והרבה חומרים של רומאן רומנטי. והתחלותיה הצנועות של העלילה, וגם ההמשך הסוחף, אינם מאפשרים לקורא לתאר לעצמו את המהפכים שעוד צפויים לו הלאה, עד לתנופה האחרונה, המטורפת, בחלק השישי. שלושה דורות של משפחה עושים את הספר, קודם לספר על אהבות גדולות ומטורפות (בין נשים לגברים, בין אמהות לילדיהן), שכולן חשוכות - מרפא. כמעט כל אחד בספר אוהב נואשות מישהו, שלא אוהב אותו ולפעמים אפילו מתעב אותו, אבל אוהב אנושות מישהו אחר, שלא מחזיר לו אהבה, וכן הלאה, בשרשרת ארוכה... אופטימיות ומתעקשות ללא -תקנה, חיות הדמויות המיואשות בעולם דמיוני, ולכן זהו גם ספר על החיים בתוך סיפורים. אם "כולנו מגלמים סיפורים בחיינו... ומבינים את חיינו במונחי הסיפור שאנו מגלמים" (כפי שכתב הפילוסוף מקינטייר)-הרי דמויות המשפחה ב'כזב וכישוף' הן העצמה חריגה של המאפיין האנושי הזה. התיאטרון שבו הן חיות - ששיאו בנערה המספרת אליזה, ובהוריה - הוא "מחלת הפנטזיה", הכזב המרעיל שמתפתל כנחש לאורך הענפים של המשפחה, ומביא את הדמויות "לא להכיר בשום אפשרות של אושר מלבד האושר הלא - אמיתי". אכן, שוב ושוב בולט אצל דמויות הספר רגש פרדוקסלי, שהוא הפוך מזה שאפשר לצפות לו, כאילו הן חוברות עם הצללים המנוגדים של כל מצב. אבל הדמויות לא רק כל אחת בתוך "הרומאן" הבדוי שלה. העיקר הוא בשימושים שעושים סיפוריהן זה בזה. כל אחת בודה גם את "סיפורו" של האחר, ואפילו אם היא מקריבה את עצמה למען הסיפור הזה. "הדודן", למשל, שהוא "האחראי" העיקרי לחיי הייאוש של רבות מן הדמויות, ופרט הנשים, זוכה לרוב כוחו דווקא לאחר שכאילו ירד מן הבמה. אבל מיהו "הדודן" הזה? אין הוא רק פנטזיה מנותקת - ממנו - עצמו של הדמויות האחרות. "סיפורו" כפי שהן מספרות אותו: בלי לפגום כהוא - זה בריאליזם, יש לו, "בין הסיפורים", כמעט קיום ממשי של רוח - רפאים, ורק סופרת גדולה כמורנטה יכולה להצליח לחולל את זה. וצריך לזכור: אליזה, שמספרת חצי ספר ומעלה כמספרת כל - יודעת, למרות שעדיין לא נולדה (כי היא מספרת - מפנטזת, וממלאת פערים שאולי אפשר למלא אותם אחרת)-מספרת את החלקים האחרונים, שנוכחה בהם, כמספרת לא - מהימנה. המהפך הזה של הספר (למן החלק החמישי), הופך אותו לרומאן המשקף את עצמו: על הדמויות החיות בתוך סבך הפנטזיות מספרת דמות שהיא עצמה גולת - הכותרת של תכונתן זו. ואלזה (מורנטה) היא גם אליזה, ששוזרת סיפור מפרגמנטים ביוגרפיים של מורנטה (ראו את אחרית הדבר של מרים שוסטרמן), אבל גם הדודן האכזרי, מחבר הקובע גורלות לאנשים ומתפעל אותם כמו בתוך סיפור אינטריגות: ולפעמים אף בלי ידיעתו. וההישג הגדול של מורנטה הוא יכולתה להביא אותנו לקרוא את כל זה בלב נכמר, באהבה לבני - אדם....

4.
'ארצ'לי' (1982) הוא הרומאן האחרון שפירסמה מורנטה (אחרי 'כזב וכישוף'[1948], 'האי של ארתורו' 1957], 'אלה תולדות' [1974ן). "המלכה האגדית של הספרות האיטלקית" מגיעה ברומאן האחרון הזה שלה לשיאים של כתיבה מטלטלת, חכמת - לב, אפלה ומצמררת, ובו - בזמן מוארת מצחיקה, משובבת את הנפש בדימוייה היפהפיים. 150 העמודים האחרונים של הספר, שמסופרת בהם במסודר, כתהליך ממאיר, פרשת הידרדרותה המסתורית של ארצ'לי, הם הפסגה הצרופה של כל כתיבתה של מורנטה. מנואלה המספר בן 43, יוצא בנובמבר 1975 ממילנו לכפר זעיר ונידח בדרום - ספרד, שספק אם עודו קיים. שם פגש אביו לפני 44 שנים את ארצ'לי, נערה פראית בורה ותמה. האב, קצין בצי המלכותי האיטלקי, מעריץ של המלך ושל הסדר הצבאי, הזדמן לשם במסגרת ביקור של הצי. חמש שנים הוחבאה אהובתו החשאית ברומא, עד שנישאו. ארבע שנים גדל הבן הלא - חוקי בלי לדעת שיש אבות בעולם. והשנים הללו, ועוד שנתיים בדירת הנישואים ב'רבעים הגבוהים', היו גן - עדן מופלא, ילדות מאושרת של מלך - היופי בסימביוזה עם אמא. אבל מנואלה ננטש על - ידי אמו עוד לפני שברחה מהבית ועוד לפני שמתה; ועד מהרה גם תמו חייו במשפחה. בארצ'לי חלה תמורה שהיתה מעבר ליכולת ההבנה של בן השש. ביסורי נפש נוראים כמו הלכה ונכפתה עליה, בהתקפים גוברים, ארצ'לי שנייה: האשה הביישנית והצנועה, המאוהבת בנאמנות נצח באביו המסור לה, נעשתה בו בזמן, כבת - כלאיים, אשה מופקרת משתוקקת, הנופלת לזרועותיו של כל גבר מזדמן, בלי שליטה. אחרי שנים של פרידה נטולת זכרונות, שבהן היתה בשבילו אמו שלילה, דחייה, אשמה לא - ברורה, כלימה, שכחה - שנים של 'בריחה', נסיונות התאבדות, אלכוהול, סמים, ובעיקר שינות ממושכות - יוצא עכשיו מנואלה לחפש את סודה של ארצ'לי בחייו. הנסיעה לספרד, כנסיעה בכיוון הפוך בנהר השכחה, נועדה לדלות אותה מן התהום האפלה והלא - נגישה של תודעתו, יחד עם האירועים החשוכים של עברו הרחוק, שלא הבין ושכח. אולי כדי להירפא מאמו סופית. ההווה של הספר נמשך כיומיים, שבהם הוא מנסה לספר לעצמו, לראשונה, את עלילת חייו, לחשוף את "כתונת - הכפייה" שקבעה מראש את כל המהלכים העתידיים שלו. עולה כאן החשבון הכי נורא, אולי הכי קורע - לב שקיים בספרות, של בן עם אמו, באהבה - שנאה טוטאליות. "כיתומים שמעולם לא נגמלו מציעים את עצמם כל האנשים החיים לסימן אהבה מצד הזולת" - אבל הוא, מיום שאיבד את ארצ'לי, אהבתו הראשונה, מעולם לא ניתנה לו עוד נשיקת אהבה. נגזרה עליו האומללות הכי שחורה עלי אדמות: לא להיות נאהב לעולם. לחיות, בשבילו, פירושו להתנסות בפרידה חוזרת ונשנית. הניסיון שלו להוציא את העבר מקברו, ואולי להמציאו, מביא, ממש בסוף הספר, לתפנית לא - צפויה. "בת שישים, נראיתי כבת שלושים - וחמש" - סיפרה מורנטה בריאיון נדיר - "ואז לפתע גרם לי 'ארצל'י', שאותו כתבתי במשך שנים מבלי לזוז משולחן - הכתיבה, מבלי לצאת החוצה: להזדקן בבת - אחת... אין זה ספר עצוב. אולי זה ספר נואש, אבל אני הייתי שרויה בשמחה גדולה במשך כל הזמן שעבדתי עליו"... על הספר: בעמ' 334...

5.
אלזה מורנטה, "המלכה האגדית של הספרות האיטלקית", קנתה לה תהילת - עולם בארבעה רומאנים - 'כזב וכישוף' (1948), 'האי של ארתורו' (1957), 'אלה תולדות' (1974), ו'ארצ'לי' (1982). אבל בשנות העשרים לחייה כתבה מורנטה סיפורים ; והיו שנים שפירסמה סיפור כמעט מדי שבוע. בספר זה, שאת המבחר שבו בחרה מורנטה עצמה, מכונסים סיפורים שנכתבו ברובם בשנים 1941 - 1935, לפני שהחלה לכתוב את הרומאנים שלה. רק שניים מהם כתבה מורנטה אחרי הרומאן 'כזב וכישוף' (הנובלה "הרדיד האנדלוסי", והסיפור "דונה אמליה" - מעין 'מאדאם בובארי' מרנין - לב בקומיות שלו ובתמציותו, ואפילו בלי להזדקק לבגידה בבעל). לפיכך גדולה ההפתעה שמזמן הספר. מי שמצפה לפגוש בו סופרת מתחילה, שעדיין מכווננת את כליה, יגלה עד מהרה שלפניו סופרת בשלה; משפט ועוד משפט, פסקה ועוד פסקה, עולים כאן על גדותיהם בכישרון הכתיבה של המחברת, בחן של ההסתכלויות, בתעוזה ובהומור של הדימויים, בכוח של הדמיון הממריא. אחרי התחלה מבטיחה, בסיפור על נערה יהודייה, השייך ל"פרהיסטוריה" של מורנטה ("גנב האורות", 1935), ואחרי "גישוש" קפקאי יוצא - דופן ("האיש במשקפיים"), כבר כותבת מורנטה במלוא כוחה שאנו מכירים מן הרומאנים. סיפורים כמו "רחוב המלאך", "הסבתא", "אנדורו ואספוזיטו" ו"דונה אמליה" יוכלו לפאר כל אנתולוגיה של סיפורי מופת. מורנטה היא סופרת מחוננת לא רק בארבע הסימפוניות רחבות - הנשימה שלה, אלא גם במוסיקה הקאמרית שלה. כולנו מגלמים 'סיפורים' במהלך חיינו, ומבינים את חיינו במונחי 'הסיפור' שאנחנו מגלמים ; וכולנו גם מבינים אחרים במונחי 'הסיפור' שאנחנו מספרים לעצמנו עליהם. כולנו אף משמשים כדמויות - משנה ב'סיפוריהם' של אחרים. זה המחוז שבו חי ומתנועע כל הקובץ הזה. שוב ושוב תופסים בו מקום מרכזי 'סיפוריהן' של דמויות, הזיות, פנטזיות, בדיות, אשליות, התחזויות, חלומות, 'תיאטרונים', מעשי - תרמית... אבל הדבר שמעניין את מורנטה בראש - ובראשונה, הוא המגע הדרמטי שבין 'סיפורים'. דמויותיה הן דמויות סופחות - סיפורים ; הן נכנסות בלב - ונפש ל'סיפורו' של מישהו אחר - לעתים זר - ולא רק מפנימות אותו, אלא המפגש עם 'סיפורו' הופך בשבילו גורלי, ולפעמים הרה - אסון. סיפורו של האחר משנה כליל את משמעותו, מועצם, ומתגלגל ל'סיפור' אישי. לא פעם זזה דמות צדדית למרכז דווקא בסוף הטקסט, כי בדיוק שם מתרחשת אצלה במפתיע התמורה הפנימית הפטאלית, כשהיא מאמצת לעצמה את הסיפור הזר. מ.פ....


שקראתי אותו פעם ראשונה מתי שהגעתי לסוף הייתי יושב במיטה ומרוב הבכי הייתי מייבב וגם יצאו לי מהפה כל הקולות של היבבות עד שאשתי באה לחדר ואיך... המשך לקרוא
6 אהבו · אהבתי · הגב
מיטיב(ה) לתאר את כאב ההתאהבות הראשונה, הבדידות והדרמטיות שבהתבגרות ובמקרה הזה גם הבדידות הקשה של הילדות. הזכיר לי את הסרט הנפלא, הרגיש מלא ... המשך לקרוא
9 אהבו · אהבתי · הגב
ספר מקסים. כתיבה נהדרת. נהניתי מכל רגע. זה היה התענוג שלי בכל סוף שבוע בחודש וחצי האחרון. (אין זמן אחר לקרא) מומלץ בכל הלב, במיוחד שזה הספר הר... המשך לקרוא
6 אהבו · אהבתי · הגב
'האי של ארתורו' הוא רומן התבגרות של נער אשר דרך סיפור התבגרותו מצליחה מורנטה באומץ לנסח משהו עמוק ונרחב בנוגע ליחסי גברים ונשים בכלל ולפתח... המשך לקרוא
12 אהבו · אהבתי · הגב
כזב וכישוף הוא רומן מתאמץ. מתאמץ מידי, לטעמי, וחבל. מורנטה יודעת מצוין להוציא רומנים מופתיים תחת ידיה (את אלה תולדות כבר הכרזתי שהיתי לוקח... המשך לקרוא
9 אהבו · אהבתי · הגב

עוד ...




©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ