1. סיפורים של אחרי הצבא

נפגשים שם פעם בחודש, הרבה שנים. מוטי מביא שתייה קרה, אליעזר מביא פק"ל קפה ופיצוחים, עידו מביא את הגיטרה, הכחולה עם הסטיקרים של הגולן שהוא שומר כבר מאה שנה. מספרים סיפורים של אחרי הצבא. חזי מביא רק את העיניים הטובות. מאז ומתמיד היו לו עיניים כאלה, וכל מי שהסתכל עליו- זכר אותן. לקח לנו את כל הבחורות- בבסיס, בגדוד, אפילו בסופי שבוע במסיבות. היינו מקנאים בו ועדיין לא יכולים לשנוא אותו אפילו טיפה.
כמו תמיד אנחנו צוחקים על מוטי שכל הגזים כבר יצאו מהשוופס. משבחים את הקפה של אליעזר, שאין כמוהו בכל הארץ, מאז שנסע לדרום אמריקה והפך את זה להתמקצעות. עידו מנגן. אולי משהו של משינה, אולי אהוד בנאי. אולי מאיר אריאל. על הפנים שלו מבט של נער מתלהב. חזי מסתכל עלינו ושותק.
חודש אחרי, מוטי מוציא את הבקבוקים, מספר שהפעם הגזים לא ברחו. גאה בעצמו. אליעזר בוחש בריכוז את הקפה, מספר על לילך. לא מצליחים לתקן, מתגרשים. עידו מרגיש שזה לא מתאים לנגן, אבל אליעזר אומר לו "עזוב אחי, לא באנו לכבות". מנגן את אנה, לא ממש בחשק. אני ומוטי מתופפים על הברכיים, מזמזמים איתו, מסתכלים על חזי. ששוב שותק.
אחרי חודשיים עידו מזכיר שזה קורה ביום שני הקרוב. אני לא צריך להזכיר לכם, הוא אומר, אתם בטוח זוכרים, אבל על כל מקרה. אנחנו מגיעים עם לחץ בחזה, עם הכובד הזה שיש כל שנה. מוטי עם בקבוק מים קטן ביד, שותה אותו בשלוקים קטנים כמו מישהו אחרי התקף חרדה. מזיע, מטפטף מים מהמצח ומהשכמות. אני קובר את עצמי מתחת למשקפי שמש. אליעזר לא הביא את הפק"ל. זה כאן כל חודש, אבל היום זה לא מתאים לנוף. מנשנש משהו מתוך הכיס, בשושו. אולי קבוקים. לילך עומדת מאחוריו והיד שלה על הכתף שלו. נראית כבויה. הגיטרה של עידו נשארה בבגאז', כמו הפק"ל של אליעזר. במקום המוזיקה של עידו מנגנים שירים של חווה אלברשטיין, שקטה שקטה.
יש כאילו אווירה של חג, מגוחך אני חושב לעצמי. המון אנשים הולכים ובאים, ופתאום נראה שהמפגשים שלנו כל חודש היו רק תחפושת. תחפושת של משהו, שמנסה להחזיק בחיים, להיאחז במה שאין כבר יותר מעשור. אנחנו מתקרבים אחד לשני, טופחים על השכמות שמזיעות. אני לוקח קצת מים ביד, שופך על המצבה של חזי, ששותק כבר יותר מידי שנים. משפשף את השם שלו, מנקה, כאילו מלטף לו את הראש. כשמנגנים את התקווה אנחנו כבר רואים את עצמנו נכנסים חזרה לאוטו, וחוזרים לכאן עוד חודש.

נכתב לפני 4 שנים ו-1 חודשים

2. סיוון של הים

ביום שני קשה לקום. גם בשלישי. על ראשון- בכלל לא מדבר. ברביעי אני מתחיל להרגיש טוב יותר. התקווה באף, מריח אותה, ובחמישי עוד לפני שש כבר מזנק מהמיטה, מוציא את האויר בצורה חדה מהחזה, לפעמים מוסיף חצי נהמה. הירוק העדין מחייך אליי מבחוץ. מהחלון. חוטף אספרסו אחד מהמכונה, שותה אותו כשהמעיל כבר ביד השנייה. יוצא החוצה, מדלג במדרגות כאילו יום חג. עולה על האופנוע ודוהר עליו לים. נעצר בחוף הלא מוכרז, מתנחם שעדיין מוקדם. אין אנשים, רק שחף או שניים. עם הקסדה ביד הולך מהר, מריח ים, מתכופף ומרים צדף. מנקה אותו קצת בין האצבעות, מכניס לכיס. מחייך לעצמי. סיוון רוצה את הים, תמיד רצתה. כבר אז לפני שנים, הבטחתי לה שאביא לה. עולה מהר ונוסע לשכונה שלה, לרחוב, לבניין, ובשקט בשקט שם את הצדף בתיבה.
אני עושה את זה משהו כמו שלוש שנים. כל יום חמישי. כמו מטורף.
"אחי היא עברה הלאה, היא לא זוכרת מי אתה", אומר שי.
"היא בטח בכלל לא רואה את זה בתיבה", אומרת רונה.
ואני בשלי. יודע שסיוון רואה את הצדף, כל חמישי. שהיא רואה את הים. שהיא מחייכת לעצמה את החיוך המתוק עם השיניים היפות. שהיא עדיין אוהבת אותי. ככה קבוע- חמישי, שש, קפה, נסיעה, צדף, תיבה. ברוח, בשלג, בשרב. לא רואה בעיניים. רק את ההסכם הקטן הזה, שבעצם אף אחד לא באמת סיכם.
לפני כמה שבועות עושה את המסלול הקבוע. בדרך כלל לא נתקל בשכנים שלה, או באנשים בכלל, אז מופתע לראות איש זקן על הספסל מתחת לבניין. מנדנד מקל הליכה ביד, מוקף בציפורים של בוקר. אומר לי "בחור בוא, בוא לכאן רגע". יש לו מבט טוב ורך, אבל זה כל כך לא שגרתי שאני מוצא את עצמי מהסס. קופא במקום, מסתכל ימינה ושמאלה. חונק את הצדף ביד, מפחד לשבור אותו. מתקרב אליו לאט, מתיישב לידו. הוא מחייך.
"אתה לא נראה כמו דוור", הוא אומר וקורץ לי בעין טובה ושובבה. אני משתחרר וצוחק יחד איתו, פורק קצת מהמתח.
"אייזיק", אומר ומושיט לי יד.
"איתן", אני מושיט לו גם.
"מה אתה מחפש כאן בכל חמישי, איתן?"
"אתה רואה אותי בכל חמישי?", אני אומר וקצת נלחץ.
"גם אתה, אם תראה את השמש זורחת בכל בוקר, מהר תתפוס שזה הרגל ותצפה לזה, לא?", אומר וקורץ שוב.
"כן, מניח".
"נו", כבר היה קצר-רוח.
סיפרתי לו. הוא שתק. נראה מאוכזב ממני. בהה באופק.
"מה?", שאלתי.
"גבר שאוהב אישה- בא ואומר לה".
"אני אומר לה!"
אייזיק הרים את הקול, ממש בעצבים. "אתה לא אומר לה, אתה משחק משחקים!"
לא הבנתי למה לקח את זה ככה. למה הוא כועס עליי?
"ללכת אליה ממש? להגיד לה?"
"גברים אמיתיים לא מדברים בצדפים". אמר וקם לאט, באכזבה. התרחק והתרחק והשאיר אותי על הספסל. שם לי ענן שחור גדול על שלוש שנים. שלוש שנים שלמות. קמתי בעצבים, ממלמל לעצמי, מתקרב לתיבה שוב לשים את הצדף. גברים אמיתיים לא מדברים בצדפים. מניאק. לוקח נשימה עמוקה, מלטף את הצדף בכיס. ברגליים רועדות כמו של ילד מפוחד אני צועד צעד ועוד צעד לכיוון הבניין. קומת קרקע, זוכר היטב. הלב מתהפך, יורד לבטן וחוזר למעלה. מקיא או מתעלף, תכף. אחד מהשניים. נושם עמוק ודופק על הדלת עם הצדף תפוס בתוך האגרוף. מרגיש מפגר ורוצה ללכת, אבל אז פותחת את הדלת בחורה צעירה עם שרוול ורסטות. מחייכת חיוך מוזר. עייף. "אפשר לעזור לך, חמוד?"
"אממ... גרה... גרה כאן סיוון?"
"אני נראית לך כמו סיוון?". בת אלף.
"היא גרה כאן פעם", פתאום אני נעשה לא בטוח... אולי מהבלבול זה בקומה למעלה?
"סיוון מתה, נשמה".
"היא מ---ה?" אני כמעט מקיא את הגוף החוצה.
היא ממשיכה להגיד דברים אבל אני לא מקשיב. משהו על זה שאני נראה מופתע.
היא מצטערת אם הייתה צריכה להיות יותר עדינה.
זה קרה כבר די מזמן, או משהו כזה.
יש לי בליל בראש. הכל שוחה בהכל.
אני מתרחק כמו זומבי מהדלת.
מריח ריח רעיל של ים.




סיפור קצר שכתבתי מתישהו והנה, אוזר אומץ...
תודה ליקרים שעזרו בהגהה ובדחיפה :-)

נכתב לפני 4 שנים ו-2 חודשים