הסַפָּר ש<mark>לי</mark> מספר תרתי משמע. גם גוזז את השיער וגם מספר סיפורים, מתבל את תספורותיו בהגיגי נפשו. "אתה יודע," הוא פנה א<mark>לי</mark> פעם, "יש אנשים בע<mark>לי</mark> שיער חלק, יש בע<mark>לי</mark> שיער מתולתל ומקורזל. יש שיער שחור, יש שיער בלונדיני ויש ג'ינג'י. יש בע<mark>לי</mark> שיער שופע ויש קירחים כמעט לגמרי. אבל אתה יודע מה המשותף לכולם?" למעשה, לא ידעתי לאן הוא חותר. "כולם באים להסתפר אצלך?" ניסיתי לנחש. "לא ולא... השיער של כולם מורכב מאותו הח

7 חודשים עברו חלפו מאז קראתי את הספר האחרון ומאז כתבתי משהו בכלל וחוות דעת בפרט,מחסום קריאה וכתיבה שלא זכורים <mark>לי</mark> ועבורי לכתוב שוב, זו התרגשות כמו בפעם הראשונה, לכן, כשהלל הזקן חבר בסימניה וחברי הטוב אמר <mark>לי</mark>: "תקראי את "אל תיגע בזמיר" ואז תביני כי אין להגיב לאנשים כאלה...צריך לרחם ע<mark>לי</mark>הם",תגידו <mark>לי</mark> אתם, מי יכול לסרב להמלצה כזו שמגיעה עם ביקורת נפלאה שלו לספר? בודאי לא אני.
אז הלל היקר, שמעתי בעצתך,שכ

במונח "אפרטהייד" נתקלתי לראשונה כשהייתי בכיתה ד'. אחת מחברותיי הרצתה בפני הכיתה על רוזה פארקס - אישה אפרו - אמריקאית אשר הייתה פעילה בתנועה האמריקאית לזכויות האזרח וסירבה לפנות את כיסאה באוטובוס לאדם לבן - סירוב שהוביל למעצרה מפני שבאותה תקופה החוק בעיירה מונטוגמרי (בה גרה) קבע כי יש להושיב בנפרד לבנים ושחורים באוטובוס. עד אז לא ידעתי כי הייתה קיימת אפ<mark>לי</mark>ה כלפיי השחורים בארצות הברית בשנות ה50. מאז

לכל ספר מגיע שלא ישוו אותו לאחרים, זו הגינות פשוטה. נכון? אבל אני הולכת לנהוג בדרך לא הגונה ולהשוות. ל"אל תיגע בזמיר", כמובן."אל תיגע בזמיר" הוא אחד הספרים האהובים ע<mark>לי</mark>. קראתי אותו מספר רב של פעמים ונהניתי מכולם. סיפורה של ילדה בת 8 המתארת קיץ אחד בו איבדה את תמימותה והבינה איך פועל העולם. וכמו כל בת 8 לא רק הסיפור הדרמטי על הכושי שנענש על לא עוול בכפו מעניין אותה והיא מתארת את העיירה, את הלך הרוחו

הרבה זמן שהספר אל תיגע בזמיר שכתבה <mark>הרפר לי</mark> היה בתכנון קריאה שלי. כי אני אוהבת ספרים בעלי מסרים עוצמתים ומשמעותיים המתאימים לכל עיתוי בחיים חוץ מזה שהוא נחשב לאחד הספרים המשפיעים של המאה ה-20 . וכשבתי המתבגרת קיבלה להכין עליו בוק ריפורט וראיתי שהוא נחת אצלנו בבית זו היתה הזדמנות שלא ניתנת להחמצה עבורי שאקרא אותו , חוץ מזה שאני נמשכת לרומן התבגרות חודר לב ומעורר מחשבה, הכתוב בהומור כובש , אחת הקלאס

האם חשבתם פעם מה יקרה לספרים אותם אספנו באהבה כה רבה אחרי לכתנו? סבא ש<mark>לי</mark> נפטר לפני שנה בשיבה טובה ובגיל 88. בחדר העבודה אשר הותיר אחריו, שולחן כתיבה פשוט כיאה לקיבוצניק לשעבר ולצידו ספרייה עמוסה ספרים מאביקים. את צ<mark>לי</mark>לות מחשבתו איבד סבא לאט ובהדרגה כבר שנים וכך נבצר ממנו להותיר אחריו מילות פרידה. מה שכן הותיר הוא את הספרייה.

כמעט מדי סוף שבוע אנו פוקדים את ביתם, בו עדיין מתגוררת סבתא, ואני מאמץ

אני כל כך נסערת. הרבה זמן לא התרגשתי מספר שהנו רומן התבגרות ומתח ,או השייך לסוגת -הרומנים.

בעקבות פרסומים בתקשורת ובאינטרנט על ספרה החדש מאת לי <mark>הרפר</mark> שיצא זה עכשיו בארה"ב בשם- "Go Set A Watchman",
ולאור המחלוקת אודות הספר והרקע לכתיבתו ולפרסומו -החלטתי שאני חוזרת לקרוא את "אל תיגע בזמיר"-מחדש.

זכרתי במעומעם את עלילת הספר וכמובן את הסרט בכיכובו של גירגורי פק.
חיפשתי בספרייתי כי יד

הייתי סקפטי לגבי הספר; סקפטי משום שהוא עוסק בגזענות, וזה הרי נושא טעון פוליטית. ולא "סתם" פוליטיקה, אלא אותו סוג של פוליטיקה אשר גורם לאנשים לאהוב או לשנוא דבר מסוים רק משום שהצד אליו הם משתייכים אוהב או שונא אותו. במילים אחרות, חששתי שמא הספר זכה לפרסום בעיקר בגלל הנושא בו הוא עוסק, ולאו דווקא בגלל מיומנותה של הסופרת. אולם, לשמחתי חששותיי התנדפו לאור כתיבתה הנהדרת של <mark>הרפר לי</mark>. הפשטות החודרת בה דמו

רבים מנסים לתאר, פה ובמקומות אחרים, את החוויה הגלומה בקריאת ספר טוב; יש שנוטלים אותה למחוזות ההתעלות הנפשית ויש גם כאלה, נועזים יותר, שמשווים אותה לעניינים שמתחום תאוות הבשרים... אני, באופן אישי וסובייקטיבי לחלוטין, טרם הצלחתי לנסח לעצמי את הסוגיה בוודאות. אמש סיימתי את ספרה הנפלא של <mark>הרפר לי</mark> ובא לי בעיקר להאזין ל-Carpenters ולחייך לעולם... איך זה ?!

כמעט כרגיל, לפחות לגבי הספרים שנקלעים לידיי ב